שו"ת באר מים חיים/ל
|
< הקודם · הבא > |
יחד כולנו ראינו לגלות דעתינו בענין העדשי' אם הם מותרים בתוך י"ב חדש ואם אסורים עד שיעברו עליהם י"ב חדש ואז הם מותרים. והנה לכאורה יש להסתפק בהתירם ממה שפסק הרב בש"ע סי' פ"ד ס"ו וז"ל אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפולים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירי' הקליפה מוציאין היבחושי' תחתיהם מותרים וכו' ודין זה מועתק מדברי התוספות בספא"ט ואחריהם נמשכים מהר"ם והרא"ש תלמידו.
ותחילה צריך לעמו' על אמיתת דבריהם שכתב שם בד"ה דייקא נמי וכו' עד ומיהו אפי' לשמואל אין לאסור אותם פולין ותימצי כשנמצא בתוכן כגון יבחושין ובתחי' ילדותם של יבחושים הקלי' משחרת מבחוץ וכשמסירין הקליפה נשארי' היבחושין תחתיה אין לאוסרן כל זמן שלא ריחשה. לכאורה היה נראה דלעולם מותרי' הפולין אבל כי דייקת לא תמצא מקום אין זו כוונת התוספות דא"כ למה להו למימר כל הני פטפוטי מילי ולא הו"ל למימר אלא אין לאסור אותם פולין וחמצי כשנמצא בתוכן כגון יבחושין ותו לא, ועוד מאי כל זמן שלא ריחשה דקאמרי הא לא משכחת בהו ריחוש כיון דמקום צר הוא כמו שכתבו ועוד הרי עינינו הרואות שבפולין יש חורים גדולי' לאורכן ואפי' את"ל שהחור אינו מחזיק יותר מן התולע והלא דרכו של התולע להקמט וכשנקמט וחוזר ונפשט ריחוש הוא כיון דמחובר דינו כקרקע אליבא דשמואל ועוד שלשון הרשב"א שכתב הטור זה הוא כתב הרשב"א אפי' החור שהתולע בתוכו קטן ואינו מחזיק אלא כדי התולע אסור ע"כ ומדקאמר אפי' החור וכו' משמע דמצוי הוא שיהי' החור גדול מן התולע ובודאי דלא פליגי הני רבוותא במציאות ואם היה כוונת הרשב"א דלעולם אין החור מחזיק וכו' היה צ"ל אעפ"י ולא אפילו גם הב"ח כתב וז"ל בד"ה כתב הרשב"א אפי' אבל ל"מ אם יכול לרחוש אע"פי שלא פרש מן הפרי חשוב כשורץ על הארץ כיון שגדל בפרי במחוב' לקרקע והליכה זו בפרי הוי במהלכת ע"ג קרקע אלא אפילו ריחוש חשבינן ליה כתולע' הגדל ע"ג קרקע וכו' הרי מבואר דבפולין משכחת לה שיהיה החו' גדול מן התולע ובודאי דלא פליגי התוספות עם הרשב"א בהא אם החור גדול וכו' או מסתמא נימא דאין החור מחזיק וכו' דזה מחלוקת במציאות. ועוד דלא אשכחן דפליגי בזה ומכ"ש שדברי התוספות הם מבוארים אדרבא כהרשב"א דפרש זה וכמ"ש אלא ודאי דלא התירו התוספות אלא שאין החור גדול מן התולע ולזה כתב בתחילת תולדותן ודמיא לכמהין ופטריות שכתב מור"ם בהג"ה.
ועוד אפשר לומר דאלו היבחושין נמצאים מונחים על האוכל תחת הקליפ' ואינם בחור ובהא מדוקדק מ"ש וכשמסירין הקליפה נשארים היבחושין תחתיה וניחא נמי שכת' שבתחילת תולדותם הקליפה משחרת מבחוץ לומ' שעיקר התולע אינו מן האוכל ובתחילת תולדותם כך הוא ובהא הוא דשרו אבל לבסוף הם עושים חורים גדולים בתוך האוכל ואי אפשר לידע אם החור גדול או לאו ומכ"ש למ"ש אפילו אם החור אינו מחזיק יותר מן התולע אסור שדרכו להקמט וכו' והשתא ניחא שלא כתבו התוס' אלאו מה שנמצא בפולין ובחמצי ולא כת' על מה שנמצא בעדשים שהוזכרו בגמ' ואין לומר דבעדשים אינו מצוי וכו' וכדבעי' לומר לקמן אלא נראה דבעדשים גוף התולע הוא באוכל עצמו ולא פסי' לן שיהיה החור גדול כשיעור התולע. ועוד יש להביא ראיה גלויה לדין זה דאמרינן בהדייא שם בגמ' לימא מסייע ליה וכו' עד והא באביה והא שלא באביה וכו' ומסקנא כשמואל כמו שכת' מר"ן בב"י בשם כמה פוסקים וע"ש אלמא דעדשי' גופא דווק' חדא דתני להוציא את הזיזין שבעדשי' ואת היתושים וכו' ומוקמי' לה בגמ' אלי' דשמואל שלא באביה אלמא דבאביה אסור דהא אכולהו מהדר תלמודא דדוקא שלא באביה ועוד דבחדא מחתא מחתינהו תנא דבריית' א"כ ע"כ לומר דאפי' התוספות מודים בזה דבעדשים אסור וכמו שהוכחנו ואין לדחוק ולומר דהא דנקט עדשים בהדי הנך משום דבהא נמי משכחת בהו איסורא כשהתליע באביה אם הנקב היה מפולש לצד חוץ דחיישינן שמא פירשה מקצתה דכיון שאין בקליפה מסבב' אותם ולכך אסורין דהא מ"ש דטעמ' דאסורין משום מחובר דוקא ועוד לפי טעם זה אפילו שלא במחובר ליתסר מה"ט ומאי האי דמפליגינן בין מחובר לשאינו מחובר וע"כ דלאו משו' דחיישי' שמא פירש' דא"כ מאי איריי' במחוב' אפי' שלא במחובר אלא הט' דכיון דהנקב לחוץ וראויה לשרוץ אסורה כיון דהוי במחובר משא"כ בתלוש ובאמת אין נראה שום טעם לחלק בזה דס"ס כשהיא ג"כ במחובר ולא פירשה מותרת ובשפי' אסורה וגם בתלוש נמי הוי דינא הכי ואע"ג שבמחו' חמיר טפי דאפילו פירש בתוך הפרי אסור מ"מ שנחלק בין ראוי לשרוץ דאסור אע"ג דלא שירצה אי טעם לחלק אלא שלכאורה ממ"ש הב"י בשם ור"ת וריב"א פסקו דלית הלכתא כשמואל וכו' עד ומיהו דניקב הפרי לחוץ אסור משום השרץ השורץ על הארץ ובאמ' הם דברי' תמוהי'.
ועוד אפי' אם היינו אומרים כן אכתי תקשה חדא דראב"ן דס"ל דחישינן שמא פירשה וחזרה כשהחור נקוב לחוץ בדברי התוס' דכל שהוא מקום צר מותר שכן נראה מדבריו ע"ש וא"כ לדידיה אי מוקמינן בחורו נקוב לחוץ אפי' בתלוש נמי ליתסר ואי כשאין חורו נקוב לחוץ א"כ אפי' במחובר נמי שרי.
ועוד דאם כן דאפילו מאן דפליג אשמואל דכל שלא ריחש ע"ג קרקע מותר מודה הוא בראוי לרחוש דאסור א"כ כי דחינן להא דשמואל ומוקמינן אידי ואידי כאביי הא בפירא והא באילנא א"כ הוה ליה לש"ס לפרש ולומ' דלפי אוקמתא זו היינו כשאין חורו נקוב לחוץ דאי חורו נקוב לחוץ אפי' מדע' מודה לאפוקי ממה דהוי לה והיינו אליבא דשמואל דמיירי בחורו נקוב לחוץ ודוקא בתלוש שרי אבל במחוב' אסור אבל אם נאמר דבעדשים אסור או משום דחורו גדול או משום שבעדשים יש הרגיש הוא בתוך האוכל והוא בחורו ניחא דלא הוכרח הש"ס לפרש כן דלמאי דס"ד נמי דתיהוי סייעתיה דשמואל מהא היה מוקמינן לה כפשטה דמיירי שאין חורו נקוב לחוץ כ"ז למה שנמצא בגירסא זו אבל לפי האמת ט"ס נפל בספר כי כולו מלא טעיות כנודע וצ"ל אבל אם חורו ומיהו היכי דניקב הפרי לחוץ אסור שאז יש לחוש שמא יצא לאויר העולם והוה ליה שרץ השורץ על הארץ וכן הוא בלשון זה בשע"ר בדפוס ראשון ודפוס שני אות באות.
נקטינן דדווקא בפולים ואפונים הוא דשרינן וכמש"ל ואי מיירי בתולעים שנמצאים בתוך הפרי עצמו מיירי כשבחור שאין החור מחזיק יותר מן התולע אבל בלא"ה אסורים. ולפ"ז מצינן לומר דדווקא בתולעת דפולין איכא למיקם עלה דמילתא אבל תולעת העדשים שהיא כנימה דקה וכמ"ש הטור והאחרונים ליכא למיקם עלה דמילתא ואסורים א"נ כמש"ל דלא מיירי אלא ברחש הנמצא בהקליפה והאוכל שאין בגוף האוכל ולפ"ז נימא דבעדשים נמי נימא דאסורים משום תולעת שבתוכה וכמו שנמצא א"כ בפולין יש תולעים שהם בתוך בפרי עצמו ולא התירו אלא אותם תולעים שהם בין הקליפה לפרי ובתחי' תולדותם כך הם ובין לפי' קמא או לפי בתרא כל שהתולע הוא בתוך הפרי אי איכא למיקם עלה דמי' שאין החור מחזיק יותר שרי ואי לא אסור ועיין מ"ש אפש' לכתו' דברי מוהר"ם שנראה שהם הפך פסק הרב בש"ע איך שיהיה הרי הוכחנו הן הגמרא ומהרא"ש דקאי בשיטת התוספות דבעדשים אסור.
ואם תאמר נבדוק אם יש בהם תולעים או לא הא לית' שהרי כתב הב"י בשם הרשב"א וז"ל עדשי' ופולין בלי ספק הרחש מצוי במחובר ולפיכך אעפ"י שבדק קצתם אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומ"מ הוי מיעוט המצוי וכל שמצוי אין סומכים על בדיקת הקצת ולא אפי' על בדיקת הרוב וכו' וכן כתב הטור שהעדשים הכנימא מצויה בהם ואין להם תקנה בתוך י"ב חדש ועוד כתב הב"י וז"ל בשם הר"ן שכתב על דברי רש"י ול"נ דאי כשהתליעו וכו' עד ולומר דכיון שהדבר מצוי למיעוט המצוי חששו וכ"כ הרמב"ם וכו' ע"ש הרי דאפילו נבדוק עשרה כורים או מאה כורים ניחוש לקב אחד דלא חילקו בין מיעוט למיעוט לכור אחד ואם כן מי שנגעה יראת ה' בלבו היאך יערב לגשת לפרוץ פרץ בדבר זה שעל כל רחש ורחש עובר בחמשה לאוין ואם נפשך לומר דהכל לפי המקום ולפי הזמן הא ודאי ליתא דמאן לימ' לן שאין מקומינו זה במקו' של רבינו על מה שנבדק קצת הרי דחה הרשב"א זה שאין לסמוך על בדיקת הרוב אלא צריך לבדוק כל א' וא' בפע"צ וכמו שהביא ראיה מן הריא' והא לך רש"ל בפי' לשערי' כתב וז"ל ועל זה ראוי לסמוך ולאכול כל הקטנות ועדשי' בתוך י"ב חדש בבדיקת כל אחד אפילו מצויה הכנימא דקה דקה רק שלא יבדקו הנשים כי כל דבר שצריך בדיקה חמור' וטורח אמרינן עצלניות הם ואין לסמוך עליהם באיסור דאורייתא ע"כ הרי שרש"ל הוא מן המתירי' ולא התיר אלא בבדיקת כל אחת ואחת וזה דבר שאי אפשר לעמוד אף באנשים בזמנינו אין לסמוך עליהם בכה"ג ומכ"ש למה שנראה ממ"ש הטור דכיון דהכנימא דקה אין סומכין אפי' לבדוק כל אחת ואחת שכו' ובתוך י"ב חדש אין להם תקנה ואע"פי שיש לדחו' ולומר דכוונתו לומר שאין להם תקנה בלא בדיקה ולאפוקי לאחר י"ב חדש מ"מ פשט דבריו לא מש' הכי דכיון שהכנימא דקה היא א"א לעמוד עליה סוף כל סוף אפי' אם היה מן הדין דסומכין על בדיקה אין לנו לסמוך בזמנינו בבדיקת דבר זה אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים אבל בלא בדיקה ליכא מאן דשרי כלל והעידו לי שמצאו רחש בעדשי' החדשים בשנה זו ומכ"ש שכבר נהגו אבותינו ואנו באנו בעקבותם לאיסור ומנהג ותיקון שהיו נשאלים על פרטי דינם אלו לפני החכמים אשר מעולם אנשי השם ומעולם לא היה שם אדם ופוצה פה ומצפצף בדבר זה ונתפשטה בכל המערב במכנאס ובפאס ובתיטוואן ובמראכיש ובכל מקום ודברים המותרי' ואחרי' נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם ובודאי לא נעשה מנהג זה ח"ו בטעות שכל חכמי המערב כך נהגו בעירם וכן עמא דבר ומכל שכן שהרי כבר ביררנו בס"ד למי שירצה להודות על האמת. ע"כ.