שו"ת באר מים חיים/יד
|
< הקודם · הבא > |
ראיתי מ"ש החכמים ה' יש"ץ דאשתמיט לן מ"ש הרדב"ז סי' ק"ב וכנה"ג בסי' צג סעיף כז וכתבו עוד שמצאו מכ"י הרב מהור"ר וידאל צרפתי זצ"ל עיין רדב"ז וכנה"ג. ואני אומר ודאי שאין להרהר אחר הרב ז"ל שרב עצום בדורו היה ומה שכתבנו ג"כ אמת וברור ופשוט הרבה אין צורך להעלותו על ספר מרוב פשיטותו ואין סתירה ח"ו לדברינו מתשובת הרדב"ז הנז'. ואינהו הוא דאישתמטייהו מאי דהוה קמייהו כמלא שיטה וכתבו קצת מדברי הרדב"ז וכנה"ג והשמיט השאר שהוא מפורש הפך דבריהם ומפני שאפ' שהספרים ה' אינן במרכאי'ש יע"א אמטו להכי נומתי לסופר שיעתיק דבריהם בשלימות ביריעה זו כתובה יראה כל חכם להדייא סתירת דבריהם כמו שיתבאר ולא עוד אלא אפילו אם לא היו אותם ספרים נמצאים בידינו ע"כ מה שפסקנו מכוון להלכה ואין לנטות ממנו ימין ושמאל שהרי ע"כ לדעת הרדב"ז כל שנשתתפו בכל דבר ואפי' במה שישאו ויתנו בשל כ"א אע"פ שכל א' מהשותפים הניח דבר מה לכיס השותפות כדי שתתקיים השותפות אפ"ה הוי דינא דהשותף נשבע ונוטל ודווקא בההיא דהרמב"ם שלא נשתתפו אלא באותו ממון שהניחו לבד כמ"ש הוא ז"ל דהתם לא היתה השותפות אלא באלו הת"ר דינרים שהטילו לכיס ולא היה בדעת שמעון שישבע ראובן ויטול וכו' מש' להדייא דכל שנשתתפו ג"כ בשל כ"א אע"פ שהניחו ג"כ הממון שהיה לכל אחד מהם לכיס השותפות נשבע ראובן ונוטל אע"ג דלפי האמת הנדון שנשאל עליו הרב לא נשתתפו אלא בשל ב"א ולכך לא סיים הרב בדבריו למינקט בהאי לישנא אבל בנ"ד שלא נשתתפו אלא בשל ב"א דאז הוי טעינן לומר דדווקא כשלא נשתתפו רק בשל ב"א הוא דס"ל דהשותף נשבע ונוטל אמטו להכי דקדק הרב בלשונו לומר אבל בנ"ד בשל כ"א נשתתפו לאורויי דכל שנשתתפו בשל כ"א בין לא נשתתפו רק בשל ב"א בין שהטילו ג"כ ממונם לכיס השותפות ונשתתפו בשל ב"א הוי דינא דראובן נשבע ונוטל כמ"ש בפי' בתחילת דבריו דדוקא בההיא דהרמב"ם וכן הוא ג"כ בכה"ג ז"ל נמצא בצדו ודוקא בכה"ג שלא היה השותפות רק באלו הת"ר דינרים וזיל נמי בר טעמא דהא מידי הוא טעמו של הרדב"ז וחילוקו הוא שכל שלא נשתתפו אלא באותם הת"ר דינרים דוקא לא שיעבד אלא אותו הממון דוקא כשלא יכול השותף לברר הפסידו וכו' משא"כ כשהתנו להשתתף ג"כ בשל כ"א ששעבדו עצמם וכו' וא"כ פשיטא דלא שנא הטילו דבר מה לכיס השותפות או לא או דהא ס"ס נשתעבדו בשותפות בשל ב"א וגם בכתב החכמים יש"ץ בסמוך מפורש כיון שראינו תשובה להרא"ש הביאה הטור ס"י פסקה ג"כ רבינו בקצר בסי' זה ט"ו היא מפורשת הפך מזה עי"ש סמ"ע ס"ק ל"ד שאע"פ שנשתתפו בשל כ"א ג"כ אין השותף יכול להוציא מיד חבירו אותו הממון עצמו של הזולת אלא בעדים דלא שאני ליה בין שלא נשתתפו אלא רק בממו' המיוחד שלהם הם לנשתתפו בשל כ"א דלעולם אין שותף נשבע נוטל מדלא קתני לה בהדי הנך דנשבעין ונוטלים א"כ פשיטא דהכי נקטינן מכמה טעמי חדא דהרדב"ז והרא"ש כהרא"ש עבדינן ותו הרא"ש והטור מקילין ובספק ממון אזלינן להקל ומכ"ש לאחר שרבינו פסק בש"ע כוותיה פשיטא דאין לנו לנטות מדבריו ימין ושמאל ומב"י הרב וידאל זלה"ה אין ראיה דהגע עצמך לומר דמה שרמזה הרב הוא לפסוק כן מ"מ כי לא על פרט זה רמזה אלא על שאר פרטים שנמצאו באותה תשובה שאינן סותרים פסק הרב בש"ע.
זהו מה שהיה ראוי לנו להשיב על דברי החכמים הנז' בסמוך אם לא היה בידינו הספרים הנז'. אבל האמת הוא דלא פליגי כלל הרא"ש והרדב"ז עצמו בסוף אותה תשובה כתב וז"ל כלל העולה שאין טענת שמעון טענה אלא בהוצאות בלתי נהוגות וקבועות וכו' שאין שבועת ראובן מועיל בזה אלא לעכב בידו אבל להוציא משמעון לא מהני ואם ידע בהכי והסכים וכו' אבל בהוצאות שהם בלתי מוסכמות ונהוגות שהוציא ראובן ודאי מודינא דראובן הוא המוציא משמעון ועליו הראיה וכו' ובלשון זה עצמו כתב כנה"ג ג"כ שם בסי' כח ז"ל ראובן קנה מכס מן המלך ונכתב על שמו ובא שמעו' אח"כ ונשתתף עימו בשטר ע"י ישראל ולא נתנו משלהם כלום אלא נשאו ונתנו בממון המלך ובממון של כ"א וראובן הוציא הוצאות מקצת מדעת שמעון ומקצת שלא מדעתו לבסוף בא הפסד, וטוען שמעון כיון שצריך שבועה אינו נשבע ונוטל וטענת שמעון היא על ההוצאות הנהוגות ישבע שראובן שכך הוציא וישלם שמעון ואם טענתו על הוצאות בלתי נהוגות ישבע לעכב מה שבידו אבל לא להוציא משמעון הרדב"ז ח"א סי' קב עכ"ל. הרי להדיא שאפי' בנשתפו בשל כ"א לא אמרוה אלא בהוצאות נהוגות וקבועות היינו שאין להסתפק בהם כמו שביאר הרדב"ז שם שהדין היה בהם שותפים נוטלם בלא שבועה שאין שבועת השותפים באה אלא על הספק וזו אין בה ספק כלל אלא שחבירו היה טוען שכיון שצרי' השותף לישבע על שאר פרטי השותפות לא יטול אפי' אלו ההוצאות שהם נהוגות וקבועות ואפי' על ההוצאות שנעשו ע"י עצמו היה טוען כן כמו שמבואר בתשובה ה' וע"ז פסק הרב שאין בטענת שמעון ממש כיון שההפסד מבורר בעדים וכמ"ש שם שלא מצי שמעון למימר כיון שאין נפטר ראובן משמעון בלא שבועה לא יטול כלום. ופסק עוד דאפי' אם טוען שמעון שהריוח ממקום אחר שהכניס מעותיו אלצא"ר אצר"ב שאין בטענתו כלום כיון שעל ההפסד יש עדים א"נ שהסכים עליהם מעיקרא א"נ שהם נהוגות וקבועות ע"ש.
אבל בהוצאות שאינם קבועות אפשר שלא יהיו אין השותף נוטל בשבועה ודוקא לעכב מה שבידו וא"ת שהרי הרב בעצמו בתחילת דבריו כתב לחלק בין הך דהרמב"ם לנ"ד וחזר וכתב וז"ל ותו דשאר הוצאות נמי לא מהניא טענתו אלא בהוצאות הבלתי נהוגות אבל בהוצאות הנהוגות וקבועות מש' דלפי מ"ש לחלק מעיקרא בין נידון דידיה להך דהרמב"ם לא שאני לן בין נהוגות וקבועות לשאינן נהוגות ומשמע דלאו לרווחא דמילתא כתב כן תחילה שהרי כתב וזה דבר ברור ועוד שבסוף התשובה ג"כ במסקנת דבריו שחילק בין נהוגות וכו' נסמך על אותה סברא שכתב מעיקרא. הא לא קשיא דמה שהוצרך הרב לחלק בין הך דהרמב"ם לנדון דידיה אינו אלא מפני שהיו הוצאות נהוגות וקבועות וכמו שמבואר ג"כ בתשובה ה"ו ואפ"ה היה סבור השואל שצריך שבועה דילמא איתרמי ולא הוציא כ"כ וכיון שצרי' לישבע אינו נוטלן ולא עוד אלא אפי' הוצאות שנעשו על ידו היה מעכב ליתן כמבואר מתוך התשו' והיה נסמך השואל שכיון שיש עסק שבועה על השותף ג"כ על אותו משא ומתן דהוי דינא נמי דאין השותף נשבע ונוטל ונסמך אההיא דהרמב"ם וע"ז כתב הרב דהגע עצמך לומר כן דהרמ"בם אמרה למילתיה אפי' כה"ג מ"מ שניא הך דהרמב"ם מהך דידיה כיון דבנדון דידיה בשל כ"א נשתתפו מסתמ' נשתעבד אותן על הוצאו' ואם היו מכירים בא' את שניה' היו תובעין את שניה' ואין הא' מוציא, אח"ז כתב ותו דהגע עצמך שלא לחלק בין ההיא דהרמב"ם לנדון דידי' מ"מ אין טענתו טענה אלא על הוצאות שאינן נהוגות אבל בנהוגות כלל לא. וה"נ דייק לישנא דידיה שכתב ותו דלא מהניא ההיא טענה אלא להוצאות הבלתי נהוגות מכלל דמעיקרא הוה ס"ד דאפי' בנהוגות נמי הוי דינא הכי כמו שנראה להדייא מן השאלה ומן התשוב' ונמצא מסקנת דברי הרב מכוונת מתחי' דבריו ומה שנמ"ך בכנה"ג נכתב בצדו דוקא וכו' ע"כ בנהוגות כמו שביאר שם כנה"ג ס' כ"ח שדבריו הם העתק מדברי הרד"בז אלא שחילקם לסעיפים.
איברא דלכאורה היה נר' לומר דלא קא' הרדב"ז דבשאינן נהוגות אין נאמן השותף ליטול בשבו' אלא כשטוען שמעון שודאי חייב לו ריוח ממקום אחר ולכך דווקא בקבועות הוא דנוטל השותף בשבועה אע"פ שטוען הלה בריא שיש לו בידו ממקום אחר ומטעמא כיון דחיוב ההוצאות מבורר בעדים כמו שכתבתי שם משא"כ בדליכא עדים א"נ מוסכמות וקבועות דמאי חזית דמהמני' ליה להאיך טפי מאידך אטו דמא דידיה טפי סומק מדחבריה אלא היכא שאין טוען הלה בריא דהא ידע והאי לא ידע נוטל בשבו' ודווקא בההיא דהרמב"ם הוא דפסיק ותני דאין השותף מן הנשבעים ונוטלים ולכך קודם שהשיב הרב על טענת שמעון שטוען בריא שהרויח ממקום אחד חילק בין ההיא דהרמב"ם לנדון דידיה ואפי' כשאין קביעות אלא דממ' שהעתיק כנה"ג ס"ק כ"ח פרט זה ולא כתב ששמעון טוען בריא שיש ביד ראובן וכו' מש' דלא שאני ליה. תדע נמי ששם בסעיף כ"ט כתב ז"ל טען שמעון הרווחת ממקו' אחר כנגד ההפסד וכו' ע"ש אלמא דבס' דלפ"ז לא מיירי בהכי כלל. והשתא לפ"ז לא פליג הרדב"ז אהך תשוב' הרא"ש שכתבתי לעיל שכל הפסד שישנו בספק גמו' שאינו קבוע שאין השותף נשבע ונוטל וההי' דהרא"ש נמי אין הפסד קבוע שאפשר שלוי יפרע לנכרי.
ומעתה נ"ד שאין ההפסד נהוג וקבוע או מוסכם ומכ"ש לפי מ"ש החכמים י"ץ בפסק שלפני זה דאדרבא רגלים לדבר שהרויח אף שאיני מודה באלו הרגלי' מ"מ אין השותף נשבע ונוטל וכמ"ש הכא שיש כנגדו טוען שודאי יש לו ביד חבירו ומן הריוח סך גדול דאפילו לפי מה שפי' לכאורה לחלק בין טוען שמעון בריא לאינו טוען בריא דהוי דינא הכי שאין השותף נשבע ונוטל שהרי זה טוען בריא שאדרבא יש לו בידו סך גדול ולא עוד אלא אפי' אם יברר השותף בעדי' שהפסיד סך מה אינו נוטל כלו' מזה כיון שזה טוען שודאי יש בידו סך גדול מן הריוח ולא עוד אלא אפי' אם יברר השותף בעדים שהפסיד סך מה אינו נוטל כלום מזה כיון שזה טוען שודאי יש בידו סך גדול מן הריוח שבשותפות עצמה דנאמן לפחות במגו דפרעתי כדאי' בסי' ע"א ס"ז ופשוט אלא דקושטא דמילתא בנדון דידן אפי' אם אינו טוען בריא אין השותף נשבע ונוטל כמ"ש וכמ"ש רבני מראכי"ש י"שץ אין לזוז מדבריהם כלל וא"כ כל שיש עדים שאמרו לו לזה שמן הדין שותפו נשבע ונוטל כמו שבא בשאלה הקנין והשבועה בטלים ופטור אבל אם אין עדים בדבר לא מצי למימר בטעות עשיתי דלאו כ"ע דינא גמירי אמרו כ"ע לאו דינא גמירי לא אמרו ואפי' אם זה הוא מן ההמון אפשר שידע הדין מפי אחרים ולא אתי ספק דשמא לא גמיר ומרע לודאי החיוב שנעשה בקנין ושבוע' וזה פשוט. ועי' מ"ש הב"י ס"ס ע"ה בשם הרמב"ם ובעל העי' והרי"ף והנמ"קי דמש' שם דדווק' כשנתברר שעשה מפני הטעו' וכן מש' ממ"ש הב"י בס"ס י"ב דמ"ש שם הג"ה בסס"י ב"ה דבעי' נמי גילוי דעת בנדון זה נראה דא"צ כמו שכתבתי בפסק שלפ"ז אבל בלא העדאת עדים לא אמרינן דודאי בטעות והקנין והשבועה קיימין וכבר כתבתי שיכול לכופו להניח משכון ביד שליש מתרי טעמי חדא שהעד מעיד ועדים אחרים מסייעים אותו שכך התנו ואע"פ שבשטר התנאים נמ"כ שישבע ויפרע לו דמש' דלאחר שישבע יפרע לו מ"מ איכא למי' דלענין שיפרע לו ממש הוא דקאמר שיהיה אחר השבועה אבל להניח משכון ביד שליש שאינו פרעון ממש אנה"נ שצריך להניח קודם השבועה בדברי העד ופשוט ולא הוצרכנו לטעם זה אלא אם נאמר שיש סדר אבל לפי מה שהוכחתי לעי' בפסק הא' מההי' דתן לו המעות וקח השטר דהמכוון כתבו ולא הסדר א"צ לזה דהגע עצמך לו' שא"ל תן המעות ואח"ך קח השטר מי איכא למי' דאם לא שינה השליח שליחותו שיהיה חייב וא"כ ה"ה נמי אם לא אמר כן אלא תן המעות וקח השטר אם איתא דלא משנינן סידרא מאי איבעי ליה לשליש למעבד ואדרבא ציר נאמן לשולחיו שלא שינה מדעת משלחו וכמ"ש לעיל בפסק הא' וכמ"ש לעיל ומה שחשבו החכמים שבפסק שלפ"ז לדחות ראיה זו דיש לשליח לטרוח בתקנת ב"ה טורח זה איני מכיר ובעיני התשובה על דבריהם אלו טירחא בכדי אבל היה להם להשיב על דברי תשובה שיש בה ממש קצת ולא השיבו דהוו מצו לדחויי דהיכא דאיכא למיתלי דבהקפדה אמר כן ואין לנו אלא סדר הדברים הכתובים בשטר אבל בההיא דתן לו מעות אין אומרים דבהקפדה אמר כן שהרי כשיקח הש' תחילה הוא בטוח יותר ובודאי שלא בהקפדה אמר כן ושליח דלא אסיק אדעתיה עוות אלא דאין נראה בעיני דהכא נמי איכא למתלי דבהקפדה אמר כן שכמו שמלוה האמין בו שהלוהו מעותיו לכך הוא רוצה ג"כ להראות לו שהוא מאמין בו ומ"מ עוד שם כדאמרי' מספר כתובה נלמוד תמיה אני על דבריהם שהכלאים אסרם הכתוב בדברי חז"ל מכ"ש בדברי תורה שהם קדש דמה ענין ההיא דמס' כתובה נלמוד לענין זה ועיקרא דהאי מילתא דמס' כתובה וכו' שם בפ' האשה שלם ובפ' נערה דנ"ג ע"א ע"ש כמ"ש התוס' בד"ה שאין אני וכו' ובכמה דוכתי ע"ש בדבריה' ועוד בביתיה ולא בבקתיה ואינו ענין למ"ש כלל והגע עצמך שמצי' ראינו דדרשי' ס' כתוב' על סדר דברי' דווק' בכתוב' שהיא מתקנת חכמים וע"ש בדיבור ה' וכבר כתב הרב בש"ע סי' א' ס"א דמדקדקין לשון השטר וכו' ע"ש ומ"מ אינן ענין למה שכתבנו. ודל דברי העד מהכא כיון שביארנו שאין הכרע מלשון השטר הוי דינא דיכופנו להניח משכון וכמו שהוכחתי מההי' דנגזל והיא ראיה מכרעת ומה שדחו דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר אני אומר לכשנניח שכדבריהם כן הוא דאיכא רגלים מ"מ ע"כ דלא שאני ליה להב"י בהכי דאי שאני ליה הוה ליה לפלוגי בין שטר שהוא מבורר ומדינא לההיא דנגזל שאינו מבורר ואינו אלא תקנתא דרבנן לישוי פלוגתא בין הפוסקי' אלא ודאי דס"ל דכל דנשבע ונוטל הוי דינא הכי ואדרבא ק"ו הדברים מהך דנגזל ואינה אלא מדרבנן וכמ"ש בפסק הא'. ועוד שרגלים אלו איני מכיר דמה רגלים יש על שיעור תבי' הנגזל ואדרבא מש' מדברי הפוס' דאפי' איכא רגלים לדבר דגזלן שאומר שלא נטל אלא מה שהוא מודה דנשבע ונוטל והאריכות בכ"ז הוא טורח והעיקר כמו שכתבתי כ"ז אם הקנין והשבועה קיימים אבל אם אי' קיימי' כמ"ש אין מקו' לענייני' אלו וכבר כתבתי שאי' לנטו' מדברי רבני מראכי"ש יש"ץ ימין ושמאל בילא"ו.