שו"ת באר מים חיים/יג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן ושמעון שנשתתפו במלאכת המטבע ושמעון היה מטפל בענין ולסוף תבע ראובן את שמעון שיתן לו מה שמגיע לו בריוח שיודע בודאי שיש ביד שמעון סך גדול מן הריוח המגיע לו בחלקו והשיב שמעון שאדרב' הפסיד סך מה ותובע מראובן חלקו המגיעו בהפסד ונתעצמו בטענותיהם ולבסוף כתבו ביניהם שטר בקנין ושבועה לזמן ששמעון יחשב כמה הפסד וישבע שכדבריו כן הוא וישלם לו ראובן ושכל מה שיראה בעיני ראובן לגלגל על שמעון בשבועה שחייב שמעון לישבע על הכל ואחר שהגיע הזמן תבע שמעון מראובן שיזמן לו קודם מה שתובע ממנו ואח"ך ישבע ושאם לא יזמין מה שתובע ממנו שלא ישבע ושמעון טוען כי מה בידו לעשות אם אין בידו להזמין וכו' אטו משום הכי לא ישבע שמעון על תביעתו שתובע ממנו ראובן ושמעון מביא ע"א מעידי השטר שבפירוש איתמר שיזמין לו ביד שליש קודם שישבע והעד הב' אומר שאינו זוכר אלא ממ"ש בשטר ובשטר לא נזכר תנאי זה אע"פי שמקודם עברו ביניה' כמה פיטומי מלין מ"מ בשטר לא נזכ' זה התנאי. ועוד טוען ראובן שהחיוב שנתחייב לשמעון לשלם לו ההפסד ע"פ שבוע' היה בטעות שאין השותף מהנשבעי' ונוטלים.
תשובה הן היום ל"ז לספירה בין מנחה למעריב הובא לידי פסק זה ע"י ציר נחוץ והוזקקתי להשיב אות יום בה שעתא ולאלתר ומפני כך באתי בקצרה בתשו' כמה שנראה בעיני בעיקר דין זה ואשיב על ראשון ראשון במה שנחלקו חכמי אגאדיר י"ץ אם אין ביד משה הנז' לשלם כדי כל תביעה של יוסף אי מצי משה הנז' להשביע וכשיהיה ספק בידו ישלם או לאו ומובן מ"ר שיוסף הנז' אינו רוצה לישבע כל עיקר עד שיזמין משה ה' דמי כל תבי' והא ודאי ליתא דהגע עצמך לו' שביד יוסף ה' לכופו למשה ה' להניח מעות או משכון כנגד מה שתובע ממנו או ישבע שאין לו במה לשלם ואח"ך ישבע התובע שכדבריו כן הוא שחייב לו משה הנז' הסך הנז' וכמו שנתבאר מ"מ אם אינו תובע כן ממנו אלא שאינו רוצה לעכב כעת שישבע על תבי' עד שימציא הנשבע שיעור תביעתו מ"מ מ"י יפטרנו ליוסף ה' מתביעתו של משה הנז' שטוען שאדרבא הרויח מעסק השות' ומצי למימר ליה אישתבע לי מהא דלא ארווחת ולסוף כשיהיה למשה ה' דמי תביעת יוסף ישבע יוסף שכדבריו כן הוא וישלם, וליכא למימר כיון שכשהיה למשה שיעור תביעתו של יוסף משתבע יוסף שאדרבא הפסיד לא משבי' השתא שלא הרויח דסופו לישבע הוא דהא ליתא שאין ודאי סופו לישבע דשמא לעולם לא יהיה ביד משה ה' לשלם לו כל תבי' ואין סופו לישבע הוא וגדולה מזו אמרו דשותפין וכו' משתבעי להדדי כל אימת דבעו אע"פ שבסוף הזמן ע"כ משתבעי מכ"ש הכא שאין ודאי סופן לישבע. ועוד ששותפים שניהם תובעי' זה את זה ואין מקום להעדאת עדים שאומר תנאי היה ביניהם שלא ישבע עד שיניח וכו' שאפי' לפי דבריו אין הכוונה אלא לענין מה שטוען יוסף שאדרבה הפסיד ועל חלק זה הוא שהתנו שלא ישבע עד שישלם וכ"ת א"כ מאי למימרא בלא תנאי נמי אם אין הלה רוצה לישבע שהפסיד עד שישלם ואי לאו לא ישבע אטו יכול היה לכופו לישבע אלא ע"כ דאין הכוונה אלא שלא יתחייב יוסף לישבע כלל אפי' שבועה לאפטורי עד שיזמין וכו' ואז יתחייב לישבע שאדרב' הפסיד. הא ליתא דאיכא למימר דאהני תנאה לענין שיכול יוסף ה' לכופו לשלם או כשירצה לישבע שכדבריו כן הוא ולא מצי למי' ליה השתא מיהא לא נתברר זכותך עד דמשתבעת ואי יש לי במה לשלם וכו' ואי לאו אשבע שאין לו במה לשלם להכי אהני תנאה דלא, וא"כ כיון שלא נתברר בדברי העד ענין זה מעמידין הדבר בחזקתו וחייב לישבע יוסף ה' שלא הרויח כלום מכ"ש שהדבר מפורש בדברי העד שעל טענת התובע שאומר שהפסד הוא שנתחייב משה ה' שקוד' שישבע שבועה זו יניח משה ה' דמי כל תביעה אלא שאז יוסף ה' רוצה לישבע מיד שכדבריו כן הוא ורוצה לכוף למשה ה' שיניח מעות או משכן ביד שליש קודם שישבע נראה פשוט שלפי דברי העד שאומר שכך התנו ביניה' בפי' שחייב משה ה' לפחות להניח משכון ביד שליש כיון שהתנו כן ביניהם וכל תנאי שבממון קיים ואע"ג שביוצא ממקום אחר מ"מ נאמן הוא לומר תנאי היה כו"כ ודוקא היכא דמרע ליה לשטרא הוא דלא מהימן לומר תנאי היו דברינו אבל הכא דין זה אין תנאי זה אלא תוספת ביאור וכה"ג פשיטא דנאמנין לומר תנאי היה דברינו ובמקו' אחר הארכתי בפרטי דין זה בראיות נכוחות למבין וישבתי פסקי הרב בש"ע דסי' מ"ו וסימן פ"ב ע"ן אין כאן מקומו וליכא למימר דכיון דבשטר כתוב שישבע יוסף ויפרע משה ה' משמע שאחר שישבע יוסף אז נתחייב משה ולא קודם וא"כ לאו כל כמיניה דהעד לומר שהתנו ביניהם להפך דמרע ליה לשטרא דהא ליתא דאיכא למימר דלאו בדוקא כתבו כן וכוונת הענין כתבו ולא סדר הדברים תדע דאל"ה משלח שאמר לשליח תן מעות וקח השטר ונתן המעו' למלוה ועיכב השטר בידו יהיה פטור השליח דהגע עצמך לו' דאמר ליה משלח השליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ה"מ היכא דשליח' הוא דעוות אבל היכ' דהמשלח הוא דעוות אמאי מיחייב שליח והכא ודאי דמשלח הוא דעוות דהוה ליה כאלו אמר לו תן המעות וקח השטר דפשיטא דשליח פטור אלא פשיטא דאע"ג דסדרן של דברים כך הם מ"מ אין הכרח לומר שבהקפד' סדרן בזו אחר זו ולכך מצי למימר ליה משלח תקוני שדרתיך וה"נ דכוו' וכיון דשטר' לא מוכח מידי היא מיניהו ברישא פשיטא שכך מצו למימר כך הוה התנאי ואע"פ שאין מעיד בתנאי זה אחד מן העדים ולכאורה שהא מכחישו מ"מ נראה דלפי האמת אין כאן הכחשה ביניהם שאין הלה מכחיש לומר דלא היה תנאי זה אלא שאינו זוכר אי היה תנאי זה בשעת הקנין הוא או לאו אלא שסומך עצמו על מ"ש בשטר כנרא' מבין ריסי דבריו. ולא עוד אלא שנראה מדבריו שזוכר שקוד' שקנו מיד' היה תנאי זה ביניה' וא"כ הוא פשיט' דאע"ג דלא הי' כן בשעה שקנו מידם דעל דעת תנאי הא' קנו מידם וכדאית' בח"מ בהג"ה ס"ס רכ"א ובא"ה גם ע"מ שתתן לי וכו' עמדו וקדשו וכו' וה"נ דכוותייהו ומכ"ש שיש עדים אחרים שמסייעים לדברי העד שאומר שבפי' התנו ביניהם וכו' ומינייהו אי יש הכחשה ביניהם דבריו שאומר שלא היה תנאי זה בניהם הו"ל העד שאומר היה תנאי עד א' בהכחשה לאו כלום הוא ואי טעין משה הנז' שאדרבא היה התנאי בניהם להפך שלא יתחייב לשלם עד שישבע אפי' אם העד הא' אינו זוכר כלל אם כדבריו כן הוא או לאו שאינו זוכר אלא שלא היה התנאי מיהא שצרי' לשלם תחילה וכו' ואז ודאי הוי דינא שאין הלה יכול לכופו לשלם מעות ואח"כ ישבע כיון שאין החיוב של זה מן הדין שאין השותף מן הנשבעים ונוטלי' מפני שהוא נתחייב בשטר ואין בו אלא חידושו שישבע ואח"כ ישלם והרי יכול לומר שבדוקא כתב בשטר נשבע וכו' וישלם וכו' בזה אחר זה אבל אם אינו טוען שלך כן אלא שאומר שכך היו הדברים בסתם מקודם ובשעת הקנין וכך היא העדאת העד הא' בענין שיש ג"כ הכחשה בין ב' העדים שזה מעיד שבפירוש איתמר שישלם ואח"כ ישבע וזה מעיד שלא היה תנאי זה ביניהם כלל אלא סתם נאמרו הדברים שזה חייב לישבע וזה חייב לשלם וכך היא טענת משה ה' בזה. ולכאו' יש מקום להסתפק אם יוסף יכול לכופו למשה הנז' להניח קודם מעות כדי תביעה אח"כ ישבע או ישבע שאין לו במה לשלם כההיא דסי' פ"ב ס"ג או אמרינן דשאני התם דחובו מבורר דמדינא סמכינן אחזקה דאין אדם פורע חובו וכו' דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא והכא רובא דאלים הוא דחזקה אין אדם וכו' ומדינא שקיל מלוה בלא שבועה ורבנן הוא דרמו עליה שבועה ולכך משתבע דלית ליה במה לשלם וכי אית ליה לשלם משלם ליה ומשתבע משא"כ הכא שאין חובו מבורר ומינה נמי דכי אית ליה במה לשלם דמצי למימר ליה לא מנחנא מידי עד דמשתבעת לי וכו' דהשתא לא מחייבנא מידי או דילמא לא שנא, ולכאו' יש להביא ראיה ממ"ש הטור בסי' צג בשם תשובת הרא"ש בשמעון שהיפך שבועה על ראובן וראובן אומר שיניח שמעון משכון בשיעור תביעתו ואז ישבע וכו' והשיב שהדין עם ראובן וכו' הרי שאע"פ שאין חובו מבורר שאין בידו שטר כנגדו אלא טענה בעלמא ומן הדין לא היה לו על שמעון כלום שכופר בכל הוא ומשום שבועה דר"ן הוא דמטי ליה הך חיובא שלא רצה לישבע והפכה על התובע אפ"ה כופה אותו התובע לפחות להניח משכון ואח"כ ישבע והכא נמי דכוותה אע"פ שאין התובע מן הנשבעים ונוטלים מ"מ כיון שחייב עצמו שכשישבע ישלם כמו בההיא יכול לכופו וכו' להניח משכון מיהו היכא דטעין הלה דלית ליה במה לשלם דמשתבע תחילה דלית ליה וכי הוה ליה לשלם משתבע האיך ושקיל מהא דהרא"ש לא אירייא דאפשר דלא אמרה הרא"ש אלא לעני' משכון בעלמא שאינו בדין שישבע זה ויחזור אחרי הנתבע אבל לענין להשביע הלה שאין לו במה לשלם ואע"פ שלא נשבע התובע אימא לא מצי נמי למימר דה"ט דלא מחייבינן ליה אלא להניח משכון ולא להניח מעות כמו לענין שטר כההיא דסי' פב א"כ הגע עצמך לומר דבההיא נמי חייב להניח משכון או ישבע שאין לו במה לשלם התם שאני כיון דבלא"ה לא סגי ליה דלא משתבע שהרי יכול לו' לו או תן לי כל תביעתי ואשבע לך או השבע לי שאינך חייב לשלם כלום ואם אינו רוצה לישבע על תביעה בדין הוא שצרי' לשלם או לישבע שאין לו במה לשלם ולכך יכול לומר לו תן לי משכון כנגד תביעתי ואשבע לך אבל בלא"ה לאו כל כמיניה לפטור עצמו מן השבועה ולהפכה על שכנגדו משא"כ הכא אלא דממ"ש הש"ך בסי' פ"ב ס"ק יג בשם הב"י מוכח להדייא דלהרמב"ם אפי' נגזל וכו' נמי הוי דינא הכי כמו בשטר ואע"פ שקודם שנשבע אין זכותו מבורר והדברים ק"ו דמה התם שאינו נשבע ונוטל מן הדין אלא תקנתא דרבנ' אפ"ה ס"ל להב"י דהוי נמי דינא הכי הכא שמן הדין נשבע ונוטל כי הכא שנתחייב בקנין ושבועה מיבעייא ואע"ג דהש"ך פליג וס"ל דלהרמב"ם יודה בההיא דנגזל מ"מ התם משום דלא הוי אלא מתקנתא דרב' וכמ"ש שם להדייא אלמא דכל דמדינא נשבע ונוטל לא שאני לן בין שטר בין בע"פ ולא אמרינן דשאני שטר כיון שמן הדין נוטל בלא שבועה אלא דלענין להניח מעות בעין או משכון בזה נסתפק הש"ך שם בס"ק יב לומר שבשטר דזכותו מבורר לא סגי ליה במשכון משא"כ בההיא דהרא"ש וגם בזו אין הכרע אבל לשאר מילי לא שנא בשטר לא שנא בע"פ כיון שמן הדין נוטל אלא שצריך לישבע כנגדו וא"כ בנדון זה אי אין טוען משה שהתנו בפירוש שכשישבע זה תחילה ואח"כ ישלם הוי דינא כמו בשטר וכדאמרן ומכ"ש אם אין יוס' כופהו להשביעו אלא שאינו רוצה לישבע על תביעתו שלא הפסיד ורוצה שמשה ה' יכתוב שטר עליו ע"ז האופן להיות שנתחייב פי' לפ' שכשישבעו וכו' לכן העיקר ע"ע וכו' ויהיה התנאי מפורש בשטר שחייב משה ה' שהדין עמו כי למה יאבד זכותו כיון שהעיכוב בא מצד משה הנז' אבל מ"מ יוסף הנז' לא נפטר מתביעתו של משה ה' שצרי' לישבע עכ"פ שלא הרויח כמ"ש אלא שאותה שבועה שהפסיד פרטי דינה כמ"ש:
וכל זה הוא אם הקנין והשבועה הוא מדעתו ורצונו של משה הנז' אבל אם לא עשה כן אלא בטעות דכסבור היה שהדין כך שנידונו לפני ב"ד וחייבוהו לשלם דכסבורים היו שהשותף הוא מן הנשבעים ונוטלין ודאי דהקנין והשבועה בטלים ואע"פ שלא גילה דעתו מעי' שלא עשה זה אלא מפני שחייבוהו ולא דמי למ"ש ההג"ה בס"ס כ"ה דהתם לא מוכחא מילתא שלא עשה כן אלא מפני השבועה דאפשר דמשום החרם לחוד היה מתפשר עמו מפני היה יודע שיש בידו משל חבירו משא"כ הכא דודאי מוכחא מילתא שאם היה יודע שאינו חייב לו כלום שאין השותף מן הנשבעים ונוטלים שודאי לא היה מתחייב לו לשלם לו ודמי למ"ש הרב"י הקצר סי' יד וט"ו דמ"ש התם דלא בעי גילוי דעתא שהרי לא הגיה רמ"א שם כלום והטעם כדאמרן וליכא למימר דהכא נמי אפשר שהיה מחרים עליו שאי' שהפסיד ואפשר שמפני החרם וכו' וכההיא דסימן כ"ה דליתא חדא דהתם שאני דשבועה וחרם תרוויהו אנתבע רמו וזימנין דמתפשר בשביל החרם כמו בשבועה משא"כ הכא דטעות השבועה היה על התובע והחרם היה על הנתבע ודאי כה"ג מוכחא מילתא דלא עשה אלא מפני הטעות, ועוד דהתם שאני שהחיוב הוא השבועה והפשרה הוא תיווך ממון ולא ראי זה כראי זה ולכך בעינן גילוי דעתא אבל הכא שההודאה והחיוב הם ענין אחד בלי שו' הפרש נראה ודאי שלא נתחייב בקני' ושבועה אלא מפני ההודאה ואע"ג דהכא איכא שבועה מ"מ דבר ברור הוא דשבועה נמי כשהיא בטעות לא הויא שבועה.
האמנם יש לומר דהכא נמי בעינן גילוי דעתא דאיכא למימר דניחא ליה למשה הנז' שישבע יוסף ויטול כדי שיוכל לגלגל עליו כל מה שיראה בעיניו אפי' דבר שאם יודה בו אינו מתחייב ממון אלא שבועה דמן הדין אינו יכול לגלגל עליו וכמו שהתנו ביניהם כנז' בשטר התנאים אלא שדעתי נוטה דמשום גיגולים קלושים לא מיחייב נפשיה בסך גדול שאינו חייב בו דלספיקא לא מיעייל נפשיה בסך גדול שאינו חייב בו וניחא ליה בכל דהו שהוא ודאי מדבר מרובה בספק כדאיתא בכתובות והקני' והשבועה בטלים כיון שנעשו בטעות דהאדם לדעת בעי' ופשוט ומ"מ בעינן שיעידו העדים שהיתה בנדו"ז שגגת הוראה אבל בלא"ה הקנין והשבועה קיימים והדין בהם כמו שנתבאר ועל מלאכ' הקורנס ודאי כיון שבשטר הא' מפורש שהריוח וההפסד לעוסק בה לו לבדו אע"פ שבשטר הב' לא איתפרש דילמד סתום מן מפורש ששטר שני לא נעשה אלא לאשר את הראשון. זה אשר השיבו על דברי קצת מהחכמים דמ"ש דאין השותף מן הנשבעין ונוטלין היינו דוקא בההיא דהרמב"ם שלא נשתתפו אלא בממון מיוחד שלהם משא"כ כשנשתתפו בשל בא'. ואשתימטן מ"ש הרדב"ז בתשובה סי' קב והביאו הכנה"ג בסי' פב סעיף כ"ז. ועוד חלקו אמ"ש דאם לא יברר בעדים שהיה הקנין וכו' בטעות דאין קנין בטל וכתבו דלא כ"ע דינא גמירי. ועוד כתבו שאין העד יכול לומר שתנאי היה בדבר דאין לנו אלא הסדר הכתוב בשטר וההיא דתן מעות וקח שטר אע"ג דהמשלח נקט הך סידרא מ"מ יש לו לשליח לטרוח בתקנת כ"ה. עוד כתבו דבלא"ה הדין הוא שאינו חייב ליתן משכון קודם שישבע האחר וההיא דנגזל וחנווני שאני כיון דאיכא רגלים לדבר אלו הם גיבובי דבריהם.