שו"ת באר מים חיים/טו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן קנה חצר אחת מהתגר נוצרי וכתב לו בערכאות שט' המכר בסופרי המלך יר"ה ובהסכמת המלך יר"ה קנה ראובן החצר הנז' מהנוצרי הנז' וכשרצה ראובן הנז' ליכנס להחצר הנז' בקש ממנו שמעון להניח בידו ב' בתים לעשו' בהם קצת סחורו' עד זמן שירצה אותם ויפנה דירתו מהם ולפי ששמעון הנז' היה קודיטור אצל התגר מוכר החצר הנז' נתבייש מפניו ראובן הנז' ונענה לו ע"ז ונתן לו מפתחו' הבתים הנז' ועשה שם סחורותיו עד אשר כעת הוצרך ראובן לבתים ה' ושלח לו ליתן לו מפתחות השיב לו שמעון שהחצר הנז' בינו וביניך היא ולזכות שנינו היתה קנייתה מהתגר ופרעתי לך חצי דמי הקנייה ולפי שאתה יש לך הכר והסברת פנים עם המלך ויועציו ושריו ומשרתיו לכך מניתיך שליח במקומו לקנות מהתגר ולכתוב עקר המכר על שמך וסמכתי על אמונתי כך שאח' כך תכתוב לו בערכאות ובסופרי ישראל שהחצר הנז' היא לזכות שנינו ושפרעתי לך דמי חצי הקנייה.
וראובן אמר שלהד"מ שכל החצר כולה שלי ובהפצרתך כי הנחתי בידך שני הבתי' הנז' ע"ז שארצה אותם וזה היום שתי שנים הם בידך וראיה ע"ז כי האלעקד אינו כתוב כי אם לשמי ועל מה שטענת עלי שפרעת לי חצי דמי הקנייה להד"מ שכמה מיני משא ומתן יש בינינו חדשים גם ישנים כאשר אוציא אותם בפני עדים שעדיין יש לי אצלך מהם סך גדול כאשר אברר והן אמת שכעת שהייתי מדבר עם התגר בקניית החצר בקשת ממני להשתתף עמך בה ולא נעניתי לך על זה ומפני שחששתי בשביל שהיית קודיטור בבית הנוצרי שמא כשלא ארצה להשתתף עמך כה תערבב עלי עם הנוצרי בענין מכירתא כי לשון הרע הרבה עושה והרב' מערבב אשר מפני חששא זו קודם שאפסוק הקנייה עם הנוצרי הנז' גליתי דעתי בפני עדים שאפילו אם אפשר אתן לך שום הבטחה או שום כתב יד ואפילו שטר גמור בהודאתי שהחצר הנז' איני קונה אותה אלא ביני ובינך שהכל בטל ואיני קונה אלא לעצמי והבטחתי לך אינה הבטחה וכתב יד אינו כתב והודאתי אינה הודאה ושכל מה שיצא מפי לך ע"ז שהכל בטל כאשר אוציא הגילוי דעת בפני ב"ד לכשאצטרך לו. ובר מן דין כי כבר ידוע ומפורסם שכל תגרים נוצרים אשר במדינה זו לכשיפנו דירת' מן המדינה ולא יניחו ממלאי מקומם שהבתים שלהם הם למלכות וזה התגר רצה לילך לעירו מפני דחקו שלא נשאר לו בידו כלום ואינו יכול למכור החצר כי אם במאמר המלך יר"ה אם אפשר יתן לו רשות ואני הלכתי אצל המלך ובקשתי ממנו שיתחסד עם התגר הנז' שיתן לו רשות למכור החצר ונענה לי ע"ז ועל פי מאמר יר"ה ככתוב בהאלעקר ולעצמי הצלתי מהמלכות.
העולה על כל זה עדים שיש לי שהבתים אשר בידך אינם אלא בתורת שאלה ממני אחר שקניתי ומסרתי לך המפתח מידי לידך על תנאי זה עד זמן שארצה אותם ותפנה דירתך מהם אלו הם טענותיהם יורונו מורי צדק מה יהיה משפטן ע"ז ושכמ"ה כ"ד הח"ף באגאדיר יע"א כס' ושמר ה' אלהיך לך את הברית וכו' וחתום כה"ר יחיא אפלאלו נר"ו.
תשובה זה במה שהובא לידי שאלה זו ולא נתתי אל לבי להשיב עליה מפני שהשואל קרוב לנתבע אך לעת עתה ראוי והגון להטפל בה שדברי אלו אינם אלא תשובה למ"ש חכמי תיטואן יע"א ואם באתי לבאר פרטי שאלה זו על בוריים בש"ס ופוסקים והיו דברי כחזון סתום לכן הסכימה דעתי להשיב עליה בקיצור נמרץ.
כתב הרמב"ם בפ' ו' מה' מכירה זל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה וכו' ואין זה דין אמת וכן כתב הרב בש"ע בח"מ סי' קפ"ג ס"ג וכתב הסמ"ע בס"ק ס"ה שפי' זקפן עליו וכו' היינו שחושב בדעתו וכו' נתכוון ליישב דלא תיקשי עם מ"ש בי"ד בסי' קע"ז וכן נר' ממ"ש ר"ן בשאלה י"ט בשם מוהריב"ל וזה קשה להולמו שהרי ממ"ש הרמב"ם שם מוכח דסל דאפי' ידוע שאמר בפני עדים לא קנה וכדמוכח ממ"ש שם ז"ל וכמו שיתבאר בדין העסק וכדמש' ג"כ ממ"ש ז"ל אלא המקח של המשלח מדלא קאמר אלא צריך להביא ראיה וכו' מש' דלפי האמת אף לפי דבריו קנה המשלח וכמ"ש ג"כ המ"מ שם והביאו הב"י בסי' קפ"ג וכתב שם המ"מ שכן הוא דעת מתיבו' וההלכו' ע"ש וכן נראה דעת בעל העיטור ור' ירוחם וכמ"ש אצלי באורך ואכ פשיטא דנקטי כוותייהו אע"פ שהרשב"א קאי בשטת המורים וכ"כ בב"י אמ"ש המרדכי דמותר ליתן מעות וכו' ולהתנות דלטעמיה אזיל דס"ל כהמורי'. אבל אנן לא קי"ל הכי פי' אלא כהרמב"ם דהא לא מיירי התם מדין אי נאמן או לאו אלא אם קנה השליח אי לאו ודו"ק. ומה שיש לפלפל עם דבריו שם ובכ"מ אין כאן מקומו כי רב ועצום הוא וא"כ ע"כ כי מה שכתב בכאן בש"ע דאפי' זקפן עליו במלוה היינו ג"כ שאמר כן לפני עדי' ואפי' אי איתנהו נמי לסהדי קמן לא מהני דהכי ס"ל להרמב"ם דקי"ל כוותיה ולכך תפס ג"כ לישנא דהרמב"ם דהמקח של המשלח ולא קאי אינו נאמן למימרא דאע"ג דמביא ראיה לדבריו נמי לא מהני דלא קנה שליח ולאפוקי מהרשב"א דס"ל דאם ידוע שקנה לעצמו מהני אלא דס"ל דאין מקבלין ממנו ולא עוד אלא שנר' דגם המורים מודו דכשהשליח עצמו מודה שלא זקפן עליו כמלוה בפני עדים אלא שבינו לבין עצמו זקפן עליו במלוה לא קנה. והט' דכשזקפן עליו במלוה בפני עדים דלמפרע כשקנה לעצמו מההיא שעתא דאמר כן בפני עדי' קמו ברשותיה. דאי מ"ש זקפן עליו במלוה היינו בינו לבין עצמו א"כ תנאי זה דזקפן עליו במלוה מה טיבו דהא פשיט' דכשקנה לעצמו ודאי דזקפן עליו כמלוה דהיאך אפשר שיקנה בהם לצורך עצמו ויהיו באחריות המשלח תרתי שסתרן אלא נר' דזקפן עליו במלוה היינו בעדים ולא הוצרכו לפרש דאמר כן בפני עדים דכיון שכתבו שקנה לעצמו ועוד הטילו תנאי דזקפן עליו במלוה ע"כ דהיינו בפני אחרים ולישנא דזקפן עליו נמי משמע טפי בעדים. אלא דס"ל דלא בעינן שיעידו כן בפנינו דכל שטוען שעשה באופן המועיל מהימן והרשב"א חלוק עליהם בזו דס"ל דאינו נאמן ופליגי בהך פלוגתא שכתב המרדכי אם אדם משים עצמו רשע לאפטורי מממונא או לאו והרמ"בם וסיעתו ס"ל דאפי' אם יביא ראיה לדבריו לא מהני והט' משום דדווקא בפקדון שאין לו רשות להשתמש בו הוא דמכי שלח בו יד נעשה גזלן וקאי ברשותיה דלא מיחייב אלא בשעת הגזילה משא"כ בזה שיש לו רשו' להשתמש בו דלהכי הוא דיהבינהו ניהליה אע"ג דזקפן עליו וכו' לא קיימי ברשותיה דדיבורא לחוד לא נעשה עליהם גזלן ואכתי ברשותא דמשלח קיימי.
וכל זה דלא כמו שנמ"ך בפסק הא' שנדחק במ"ש המורים לישנא דזקפן עליו וכו' אע"ג דאינהו לא ס"ל כהרשב"א דבעי' עדים ע"ש דליתא. וכמ"ש. גם נטה לדעת הסמ"ע ור"ן דליתא אלא העיקר כמ"ש הש"ך וגם נטה למ"ש הר"ן דהרב בש"ע פסק דלא כהרמב"ם דליתא וכמ"ש בשם ב"ה והוא פשוט מעצמו דכיון דהרי"ף והרמב"ם שהם עמודי ההוראה מסכימים לדעת א' פשיטא דהכי נקטינן להלכה. וא"כ מהיכן הרגלים לומר שפסק הרב בש"ע בפשיטות דלא כוותייהו ולא יחוש לפחות להביא דבריהם בשם י"א זה ודאי לא יעלה על הדעת ובפרט למי שבקי בספרו של הרב הב"י א"ץ להרחיב הדיבור בזה שזה בעיני פשוט ולא עוד אלא שרבי' וגדולי' מסכימי' לדבריהם בעהע"ט ור' ירוחם וכמ"ש אצלי בקונטריס הראיות והמ"מ ג"כ כתב דבעל מתיבות קאי בשיטת הרמב"ם וא"כ פשי' דהכי נקיטנן.
ולא עוד אלא שגם הרשב"א בתשו' הניח דבר זו בצריך עיון ומ"ש המ"מ שדעת בעל מתיבות כהרמב"ם נר' דדייק לה ממ"ש הוא עצמו שם בד"ה היה יודע וכו' במה שאמרו מה שעשה עשוי וכו' הא דתניא בתוס' וכו' הנותן מעות לחבירו וכו' ז"ל לא דמיין אהדדי דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן ע"כ. מדבריו משמע דמאי דקשיא ליה הוא אהך ברייתא דקתני מה שעשה עשוי וכו' ולאו אדרב ולכך כתב דמה שאמרו מה שעשה עשוי דאלו בהך דרב לכתחילה נמי שפיר דמי וכדאי' התם בש"ס ומאי מה שעשה עשוי דקאמר אלא משמע דאהך בריית' דמה שעשה עשוי הוא דקשיא ליה והט' דלא קשיא ליה אהך דרב דלמאי דמסקי' התם בפ' האומר דבאגא דאלמי הוא א"כ פשיטא דקנה ולא מבעייא אם קנה במעותיו אלא אפי' אם לקח במעו' המשלח נמי קנה דכיון דאינו יכול לקנות למשלח א"כ בטלה השליחו' והוו זוזי גביה פקדון וממשלח בהם יד לצורך עצמו קנה כדין כל שולח יד בפקדון ומכ"ש אם ב"ה שרוב עסקיו וכו' דשרי אפי' לכתחי' וכדאי' בסי' רצ"ב דכה"ג לכתחילה נמי שרי ולכך לא קשיא ליה מהך דרב דהגע עצמך דמיירי נמי בזוזי דמשלח לא תיקשי.
אי נמי משום דפשי' ליה דודאי לא מיירי אלא בזוזי דשליח דסתמא ב"ה אסור להשתמש בהם אע"פ שהם מותרי' ופשי' דע"כ רב בזוזי דנפשיה הוא דזבן ולא קשיא ליה אלא מהך דקתני מה שעשה עשוי דמשמע לכאור' דמיירי בכל גוונא ולפ"ז מקמי דשני נמי דהכא בזוזי דשליח וס' שפיר הוה פשיטא ליה דאיכא סברא לפלוגי בין אי וכן בזוזי דידיה לזבן בזוזי דמשלח אלא קשיא ליה משום דסתמא קאמ' דאפי' זבן בזוזי דמשלח נמי הוי דינא הכי והוקשה לו מההי' דקתני דמוציא ממנו בע"כ, ותירץ דע"כ מאי דקתני אידך דמה שעשה עשוי לא מיירי אלא בזבן בזוזי דשליח. ויש להוכיח לפ"ז שס"ל כהרמב"ם דאי כסברת הרשב"א לימא אידי ואידי דזבן בזוזי דמשלח והך דקתני דמה שעשה עשוי מיירי בדאיכא עדים שלקח לעצמו אידך בדליכא עדים. וניחא נמי לישנא דקתני בהך מה שעשה עשוי ולא קתני אין מוציאין ממנו כדקתני באידך ובהך נמי לא קתני לא קנה משו' דבהך עיקר דינא הוא דאתא לאשמועינן דקנה אבל אי מהימן או לאו מזה לא מיירי ובאידך קתני דמוציא ממנו בעל כרחו ולא קתני לא קנה משום דלפי האמת קנה אלא דלא מהימן ומדל' שאני הכי ודחיק לאוקומי דהך מה שעשה עשוי לא מיירי אלא בזוזי דשליח אע"ג דסתמא קתני ש"מ דלא ס"ל כהרשב"א וכסברת המורים נמי ע"כ דלא ס"ל דבין לפי מה שהבין מוהריב"ל והסמ"ע דזקפן עליו במלוה היינו שחישב בלבו קשה אי ס"ל כוותיהו אמאי לא מוקי כאן בשזקפן עליו מתחילה כאן שלא זקפן עליו במלוה אלא קנה סתם לעצמו אלא מ"ש דלא ס"ל כוותייהו בין לפי מה שפירשתי דלא פליגי אלא בשטוען שאמר כן בעדים נמי תיקשי אי ס"ל כוותייהו לישני כאן בשטען שאמר כן בפני עדים כאן בשטען שלא אמר כן בעדים אלא ש"מ דלא ס"ל לא כהמורי' ולא כהרשב"א וכמ"ש ומ"ש שם המ"מ ז"ל וכ"כ הרשב"א בקידושין סברא זו דההיא משום דבמעות דחבריה זבן ע"כ אע"ג דהרשב"א לא ס"ל כבעל מתיבות מ"מ בזבן בזוז דידיה הושוו ולהאי מילתא הוא דמייתי הך דהרשב"א אבל בזבן בזוזי דמשלח אנה"נ דפליג אבעל מתיבות וס"ל דאי זקפן עליו במלוה ומביא ראיה לדבריו קנה ושפיר מיתוקמא הך בריית' דמה שעשה עשוי אפי' בזבן בזוזי דמשלח וכמ"ש וכל זה הוא לפי סיגנון הלשון שכתב הרמב"ן בשם בעל מתיבות וכמ"ש בשמו המ"מ אבל לפי מ"ש הב"י בסי' קפ"ג בשם הר"ן בפ' האומר בשמו שהוקשה לו אהך דרב גופיה מהך ברייתא דקתני מוציאין ממנו בע"כ משמע דמאי דהוה קשיא ליה לבעל מתיבו' מההיא דרב לאו משום דהוה משמע ליה דמיירי נמי בזוזי דמשלח דהא מסתמא רב בזוזי דידיה זבין דאע"ג דמסקינן דבאגא דאלמי הוא ובטלה השליחות מ"מ לא היה משתמש רב באותן המעות אע"ג דמותרי' הם שלא התירו אלא לשולחני ונצטרך לומר דרב רוב עסקיו וכו' וכדאי' בסי' רצ"ב וזה דוחק ופשיט' דמסתבר טפי לאוקומה להך דרב דוכן בזוזי דידיה וא"כ ע"כ דמאי דהוה קשיא ליה לבעל מתיבות משום דמעיקרא לא הוה שאני ליה בין אי זבן בזוזי דידיה או לאו וקשי' ליה מההיא דמוציאין ממנו בע"כ ומכח קושיא זו הוצרך לחלק בין אי זבן בזוזי דידיה או לאו.
ומעתה יש להוכיח ג"כ דס"ל כהרמב"ם דאי כהרשב"א ס"ל א"כ מאי דוחקיה לחלק בין אם קנה במעו' המשלח או במעותיו לימא אידי ואידי שקנה במעותיו כאן שאמר כן בעדים כאן שלא אמר כן בעדים ואע"ג דהרשב"א גופיה שאני ליה בין אם קנה במעות המשלח לקנה במעותיו מ"מ בעל מתיבות דהוה ס"ד לומר דאין חילוק אמטו להכי הוה קשיא ליה אהך דרב אע"ג דמשמע דרב בזוזי דידיה זבן מי דחקו לחלק בכך, נימא דאי מהא לא אירייא ולא ס"ל נמי כהמורים ובר"ן כתב בשם מוהריב"ל להוכיח דלא ס"ל כהמורים דא"כ לימא אידי ואידי בזוזי דמשלח וכו' יע"ש בדבריו וגם זה הכרח אלא שנר' עיקר כמ"ש ועוד שלא הוכיח מדבריו דלא ס"ל כהרשב"א ושם ג"כ השיגו ע"ש ואני תמיה מדבריו דלפי דבריו דע"כ הא דרב לא מצינן לאוקומה דזבן בזוזי דרבה בב"ח א"כ מעיקר' מאי קשיא ליה לבעל מתיבות אלא ע"כ לו' חדא מתרתי או דהוה ס"ל מעי' דההיא דקתני ומוצי' ממנו בע"כ מיירי בכל גוונ' והוה ס"ל דאין חילוק וחדית לן דליתא דחי' גדול הוא בין אם קנה במעותיו וכו' או לאו וא"כ שפיר יש להוכיח דס"ל כהרמב"ם. או דהוה ס"ד מעי' דהך דרב נמי מצי מתוקמא דזבן בזווזי דרבה בב"ח ורב רוב עסקין וכו' דהוי כשולחני ושרי כיון שאינו יכול לעשות שליחותו הדרי זוזי גביה פקדון ודינם כמעות מותרי' דמשתמש בהם וא"כ אתאן להך הוכח' דמוהריב"ל ועוד דאנן הכי קא קשי' לן דמאי דוחקיה דבעל מתיבות למי' דההיא דרב דווקא משום דקנה במעות דידיה דנהי דע"כ לא מיתוקמא אלא בהכי משום דלא חשיד רב וכו' מ"מ מהך דבעל מתיבו' מיה' לא אירי' דשפיר מצי מיתוקמ' בכל גוונא ולא תיקשי מידי מהך דקתני דמוציאין ממנו בע"כ אלא ש"מ דלא ס"ל אלא כהרמב"ם וזה פשוט ואין להאריך בזה.
סוף דבר נראה ברור להלכה דכיון דהרי"ף והרמב"ן ובעל מתיבות ובעל הע"י ור"י והרמב"ן ומ"מ קיימי כולהו בשיטה אחת הכי נקטינן וכפסק הרב בש"ע בח"מ סי' קפ"ג. ומ"ש בי"ד סי' קע"ו דאם שלח יד בהם או שחזר בו משליחותו דקנה צ"ל דס"ל להרב דבתרווייהו מודה הרמב"ם וסיעתו דבחזר בו משליחותו שאני, ושלח בו יד היינו ששינה וקנה לעצמו שא"ל לקנות חטים וקנה בהם שעורים לעצמו דכל ששינה אין כאן שליחות כלל ועדיף טפי מחזר בו מהשליחות דנעשה עליהם גזלן דהא לאו ברשות עבד וכשנתכוון ליקח לעצמו מההיא שעתא הוי עליהם גזלן וקיימי ברשותיה אלא דאפילו לא שנה נמי ס"ל להרב דאם חזר בו מהשליחו' לפני עדים מההיא שעת' הוי גביה פקדון וכשנתכון לקנות לעצמו קנה ויש ראיות מוכיחות לזה מהב"י ומהכ"מ וכבר הארכתי בזה במקום אחר אין להאריך כאן.
ומעתה בנדון דידן שלא שינה אם לקח במעות המשלח קנה המשלח. אלא מכיון שגילה דעתו קודם השליחות שאינו עושה אלא מן השפה ולחוץ א"כ אין כאן שליחות כלל ועדיף מביטל השליחות. ולא עוד אלא אפי' אם לא יברר בעדים שגילה דעתו יכול לומר שלא נתרצ' באותה השליחו' במיגו דאי בעי אמר לא עשאו שליח מעולם או במיגו דאי בעי אמר כי זבן בזוזי דידיה זבן ואפילו לסב' הרשב"א דס"ל דאין מקבלין ממנו נראה דהיינו דווקא בשיש עדים שעשאו שליח דלית ליה מגו והכי מש' לישנא דברייתא דקתני ואם ידוע שלקח מוציאין ממנו בע"כ משמע דכשאין ידוע נאמן לומר שביטל השליחות או ששלח בהם יד במיגו דאי בעי אמר לא זבנית מעולם ומינה דבידוע נמי שלקח היכא דאי' ליה מגו דלא עשאו שליח או שלא נתרצה בשליחות אלו מפני אונסו נאמן.
וגדולה מזו אשכחן גבי חזקה דאין אדם פורע חובו בתוך זמנו דאלימא טובא דסמכינן עלה ומפקינן ממונא בין מלוה בין מיורשיו ואפילו מיורשים קטני' ובלא שבועה דאע"ג דחזקה דאלימא טובא היא היכא דאי' ליה מיגו מרעינן לה להך חזקה דבעיא בגמ' היא בב"ב ולא איפשיטא ונקטינן בה לקולא כ"ש בחזקה זו דלא אלימא טוב' דהא פלוגתא דרבוותא היא דדעת המורים היא דנאמן ואפי' לית ליה מיגו דהא סתמא קאמרי אלא דהרשב"א חלוק בדבר והינו פלוגת' דהמרדכי שכתב בשם ריב"ם ואע"ג דהרמב"ם נחלק עליהם היינו בעיקר הדין דס"ל דלא מהני ולאו משום דס"ל דאינו נאמן דבזו לא אשכחן דפליג עלייהו וכמ"ש א"כ פשיטא דאית לן למימר דהיכא דאית ליה מיגו מיהא לכ"ע נאמן וכמ"ש ואע"פ שיש לדחות דשאני ההיא דחזקה דתוך זמנו משום דהוי מיגו דאלימא טובא דאי בעי שתיק וכמ"ש אצלי באורך במקום אחר מ"מ הרי כתבנו דלישנא דברייתא דואם ידוע שלקח וכו' הכי רהטא ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומסתיין לומר דלא פליג הרשב"א אלא היכא דלית ליה מגו וכל זה היינו כשמודה שלקח במעו' המשלח אבל אם טוען שלא קנה אלא במעותיו לא מבעייא אם טוען שהמשלח היה חייב לו ממקום אחר פשיטא דנאמן ואין מוציאין מידו אלא אפי' אם מודה שלא היה המשלח חייב לו אלא שטוען שלא לקח במעות המשלח אלא במעותיו והניח מעות המשלח אצלו נמי זכה במקחו דכה"ג ליכא מאן דפליג וכמש"ל ואין עליו שום שבוע' ואע"פ שכתב המרדכי בשם הריב"ם שצריך לישבע שקנה לעצמו אע"ג דלאו טענת ברי' קא טעין עליה התם הט' משום דבזוזי דמשלח הוא דזבין ומוכחא מילתא דלצורך משלח זבן דמוקמינן ליה אחזקתיה דכשרות דמה"ט ס"ל התם למאן דפליג עליה דריב"ם וס"ל דאפילו לאפטורי מממונא אין אדם משים עצמו רשע מה שאין כן בשטוען שלא קנה אלא במעות דידיה דנהי דרמאי מיקרי שהבטיחו על שקר ולא דמיא לההיא דרב דהתם לא אסיק אדעתיה דבאגא דאלמי היא ולא ניחא להו במי שיקנה וכו' וכדמוכח התם דפריך איבעי ליה לאודועי' משא"כ הכא מ"מ לא מיקרי רשע ואין כאן אלא טענת שמא ומכ"ש לפי מה שטוען שהמשלח היה חייב לו בעד אותם המעות שנתן לו וכל זה היינו אם לא יברר בעדים דאם מברר כן בעדי' בהא לא דינא ולא דינא דזכה במקחו וכל זה כשלא החזיק המשלח ג' שנים דבהחוזיק צריך לשמוע עוד טענת התובע ואף גם זאת דווקא כשאינו מברר בעדים שגילה דעתו דבלא"ה לא תועיל לו חזקתו דחזקה שאין עמה טענה היא ולא הויא חזקה ומכ"ש אם יברר בעדים שבתורת שאלה באה לידו דכה"ג א"צ לפני' ודבר פשוט הוא אפי' לדרדקי ודע שלא כתבתי בפסק זה אלא ראשי פרקי' זהו מה שנרא' בעיני בשאלה זו ולראיה ח"ף ארבט יע"א י"ב לאדר שני התקי"ז ליצירה.