שו"ת אמרי בינה/א/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת אמרי בינה א ו

סימן ו
תשובה לחכם אחד

ע"ד אשר דרש ממני נידון חומרת הח"ד (סי' קפ"ד ס"ק י"א) בבדיק' הנשים והפ"ח הוסיף חומרא בהטילה מי רגלים ותמה ע"ז א"כ בנשי דידן איך משכחת בדקה ומצאה טהורה הנה גם חומרת הח"ד הוא לשיטתו שם (ס"ק ט') דבאין לה וסט קבוע וכן במשנות ב' או ג' ימים צריך שתהי' לה מוך דחוק כל משך השינוי וכך כתב שם בחידושיו שצריך ללמד זה בתוך ביתו אולם כאשר נודעתי לא נתקבלו דבריו בעיני בעלי ההוראה להחמיר בזה כיון דווסת דרבנן וכמעט הוא דבר שבלתי באפשרות ולא חייבו חז"ל רק במה דאפשר לברר וגם החומרא שהחמיר באם נאבד עד הבדוק לא נתקבל. ויש קצת להוכיח להיפך מש"ס נדה (דף ט"ז ע"א) הא ליכא חרדה טמאה אלמא ווסת דאורייתא ודילמא לעולם ווסת דרבנן ואשמועינן הברייתא אם לא בדקה להעד טהורה שהחרדה מסלקת ובליכא חרדה טמאה ומשמע קצת דאם ווסת דרבנן אף בזה טהורה ודברתי עם גדולי ההוראה ושפה אחת בפיהם שאין להחמיר בזה וגם רוב נשי דידן הווסת נמשך בלתי באפשר להחזיק ברחם מוך דחוק לחולשתם ואף הצנועות ביותר לא יכלו להחמיר בזה ואף אליבא דהח"ד מ"מ אין להחמיר לחוש על הטלת מי רגלים דאין דנין אי אפשר מאפשר ועיין כ"מ הלכות א"ב (פ"ח הי"ד) משם הרשב"א דהיכ' דליכא למיקום אמלתא לא חיישינן ונודע דדעת רוב הראשונים דאם ווסת דרבנן הי' רשאי מדאורייתא לשמש אף בשעת ווסת ממש כמו שכ' הרשב"א בתוה"ב (בית ז' שער ב') ודלא כדעת הרא"ה שם ומכ"ש לענין הטלת מי רגלים וגם מבואר בפוסקים דכמו דיש חזקה דאורח בזמנו בא כ"כ יש חזקה בנשים המזלפות ושופעות דמים הרבה דאם אינה מזלפת כדרכה לא בא האורח וממילא שיש להקל בנאבד העד:

ובענין הרגשה דאורייתא מהו דהרגשת זיבת דבר לח שכ' הנו"ב דהוי דאורייתא דהא שמואל יליף מבשרה שתרגיש בבשרה וע"כ לאו על מקום המקור קאי שהרי מזה יליף שמטמאה מבפנים כבחוץ וא"כ האי בשרה שתרגיש היינו בשר זה ושם הוא כבר חוץ לפתח המקור ואיך נימא דבעינן שתרגיש פתיחת המקור אע"כ לא בעינן רק שתרגיש בשרה זיבת דבר לח והרגשת המקור לא נזכר בפסוק אלא הרגשת הבשר עיין דבריו במד"ק (סי' נ"ה) ולכאורה צריך לומר לדבריו אף דאם הי' בא לשם מן השיניים ולחוץ בהרגשת פתיחת המקור כבר מטמאה ולא צריך שוב להרגשה מ"מ אם בא לשם בלא הרגשה דאם מרגשת משם זיבת דבר לח ג"כ גורם הטומאה והוי אז רואת דם בהרגשה מדכתיב בבשרה וכשבא לשם מטמאה אף בלא הרגשה רק משם ג"כ חשיב הרגש' ומטמאה ועיין ח"ד (סי' ק"צ) שכתב דבעינן שתרגיש שזב ממקורה דאם לא כן מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור וכתב שמהראי' שהביא הנו"ב מהא דתנן דם הנמצא בפרוזדור שחזקתה מהמקור משמע מדבריו שאף במרגשת שזב דבר לח בפרוזדור אפי' בלא הרגישה בשעה שזב ממקורה ג"כ מקרי הרגשה והוא תמוה ולא אדע הא שפת הנו"ב ברור מיללו בראשית דבריו להכריח כן מדברי שמואל דדרש בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומשם דרשינן שמטמאה בפנים ידענו שאם הרגישה בפרוזדור ג"כ מטמאה:

והח"ס (סקס"ד) כ' על הנו"ב דאינו מכיר הראי' הא כתב הרמב"ם (פ"ה) מא"ב ובשעת גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבע כו' נמצא שפה המקור הוא מקום שהשמש דש ובמס' נידה אמרינן שבין השיניים היינו מקום דישה אלמא דא ודא אחת היא ושם הוא מקום ההרגש כשנפתח פהמ"ק והאריך שם. ותמהני הא כבר העלה באורך לבאר בתשובת משאת בנימין (סי' מ"ט) מובא בס"ט (קצ"ד ס"ק כ"ד) שמה שכתב הרמב"ם שבה"ח הוא עד מקום שהאבר נכנס בגמר ביאה והוא עד סמוך לבין השיניים ובשעת גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור ואינו נכנס עד ראשו שבפנים לפי האצבעות שאין כונתו שהאבר נכנס בגמר ביאה לפנים מבין השיניים אלא ר"ל עד בין השיניים ולא לפנים ומפני שבין השיניים אינו רחוק מן הרחם רק מעט כתב הרמב"ם כן אבל לעולם אין האבר נכנס לפנים מבין השינים. וראי' דלעיל כתב הרמב"ם עד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביא' ועי"ש שכתב לענין בדיקת שפופרת בראתה מחמת תשמיש דלא בעינן להכניס אלא עד בין השיניים ולא יותר א"כ מבואר דמה שמטמאה בפנים כבחוץ היינו עד בין השיניים והשיניים רחוק מעט מראש הפרו' וגם שם מטמאה בהרגשה ושם רחוק מפתח המקור. הרי כדברי הנו"ב.

עוד כתב שם הח"ס הרי אמרינן בבשרה ולא בשפיר ובלי ספק האש' המוציאה דם בשפופרת מן הפרוזדור עד כותלי בית הרחם סמוך למשקופו של שמש והיינו להנו"ב בית החיצון ואם אז יצא דם מן השפופרת ונגע בבשר אין שום הו"א שיטמאה אע"ג דנגע בבשרה דלשם וע"כ האי בבשרה תתפרש לפנים מבית החיצון וע"כ נאמר ב' מיני בשר בהאי קרא והך דרשה בפנים כבחוץ קאי אבית החיצון שמחוץ לפרוזדור ואידך דרשה דבבשרה ולא בשפופרת יהי' קאי אבשר שלפנים מבית החיצון וא"כ הדרשה השלישית שתרגיש בבשרה ע"כ דומה לדרשה דלא בשפופרת דהנך תרתי מיתורא דה' דרשינן. וגם דחיה הזאת לא אדע לדברי הנו"ב דמבשרה דרשינן שפיר ששם עד בין השיניים אם בא לשם בלא הרגשת פתח המקור מ"מ כשהרגישה אחר שזב מהמקור לבין השיניים ולחוץ ואז התחילה להרגיש זיבת דבר לח ג"כ מטמאה וגם ילפינן שעכ"פ בעינן שתרגיש בבשרה ולא בשפיר הה"ד שפופרת שאם נתן שפופרת עד לשם והוציא דם מ"מ כיון שלא הרגישה אינו מטמאה. ובפרט לדעת חידושי הר"ן ריש פ' הרואה דתרתי ש"מ היינו דממילא שמעינן כיון דידענו שצריך הרגשה ידענו ממילא ולא בשפיר אתי שפיר טפי. ואדרבה לדעת הנו"ב אתי שפיר שאלת ר' ירמיה (דף כ"ב) הרואה דם בשפופרת מהו והמ"ב שם כתב דשאלת ר"י היה דוגמת שאלותיו בכמה מקומות בש"ס משום יגדיל תורה דבלתי באפשרות להכניס שפופרת עד פה האם ועי"ש ובס"ט (סי' קפ"ח) כתב להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב אשה שהכניסה שפופרת לפרוזדור ע"כ צריך לומר שהכניסה למעל' מבין השיניים דאל"כ בלא"ה טמא' שמטמא מבפנים כבחוץ ולדברי הנו"ב י"ל דשאלת ר"י הי' ע"ז דמבשרה ילפינן דבעינן הרגשה וגם אם הרגישה בפרוזדור הוי הרגשה ושאל אם לא הרגישה פהמ"ק והוציאה דם ע"י שפופרת מן הפרוזדור אם טמאה כיון דלא הרגישה או דילמא דמ"מ הרגישה ע"י הוצאה וקאמר בבשרה ולא בשפיר וא"ש:

והנה מדברי הנו"ב משמע שם דאם הכניסה עד או מכחול עד פה הרחם והוציאה משם דם אף שיצא לחוץ אין האשה טמאה שכ' שם להשיג על החכם השואל דסובר דבעינן שתכניס המכחול עד פה הרחם וכתב דאם תכניס המכחול לתוך האם ודאי ימצא דם על המוך כי האם של כל הנשים היא תמיד מלאה דם ועוד הא אף הדם שבין השיניים עצמן כלפני' דמי וטהור הוא וכ"ש הדם שע"פ האם או בתוך האם שהוא לפנים מן הפרוזדור שהוא טהור וא"כ אם תכניס המוך יותר מבין השיניים אתה אוסר האשה בחנם שלא כדין דהא אף שנמצא דם על המוך יכול להיות שהדם הוא מבין השיניים או לפנים מן השיניים ולעולם לא יצא דם מן השיניים והאשה טהורה גמורה היא עכ"ל. ומשמע מדבריו לכאורה דאם אשה הכניסה העד עד מקום שבין השיניים ולפנים והוציאה דם לאו דם ראיה הוא שתהי' טמאה דהתורה אמרה אשה כי יזוב זוב דמה ואינה טמאה רק דרך זיבה וראיה שהדם ממילא ניתק ממקומו ובא לבית החיצון אמנם יש להקשות מריש פ' האשה דר"מ סבר עומדת טמאה דהדר מי רגלים למקור ואייתי דם נימא ג"כ כיון שאינה רואה דרך זיבה רק המי רגלים הוציאו הדם לאו דרך ראיה הוא בכך וצ"ל דמ"מ כיון שזב אף שהוא ע"י סיבת המי רגלים דלקחו הדם מהמקור מ"מ דרך זיבה הוא משא"כ באם לא זב רק שלקח דם מהמקור דזה לאו דרך זיבה היא כלל ועיין בס"ט בחידושיו ובתשובה (סי' קפ"ח) מה שהשיג על הב"י וש"י בראתה דם תוך זיבת ליחה לבנה דהוי הרגש' והביא ראי' ממי רגלים ויש לדבר בזה טובא:

ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום מבואר ש"ע (סי' ק"צ) דיש מי שאומר דטמאה והוא דעת התה"ד וכתב המנ"י אף דבב"י לא נמצא חולק בזה מ"מ כתב בלשון ויש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק ולכאורה נראה דהר"ח והרמב"ן והרשב"א והר"ן חולקים ע"ז דבנדה (דף י"ב) בעי מניה ר"ז מר"י אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה א"ל לא ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש ופירש הר"ח בתוס' שם כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שהחכמים לא תקנו לבדוק ועי"ש ברמב"ן וחושש כיון שהרגישה ודאי בא האורח וטיפה כחרדל הי' ואבדה בעד וכ"כ שם ברשב"א ור"ן ואם נאמר דאף שלא מצאה כלל טמאה א"כ צריך שכל בנות ישראל יהיו יודעות ומלומדות בזה לדעת שאם הרגישה שנפתח מקורה אף שלא מצאה כלל טמאה א"כ אמאי לבו נוקפו לפרוש הא כל אשה נאמנת לגבי בעלה ובודאי כיון שלא אמרה שנטמאה ודאי לא הרגישה דאם הרגישה אדרבה למה לה לבדוק כלל הא טמאה היא ועוד הא אם מצאה מראה לבן וכי"ב משאר מראו' הטהורים אף שהרגישה טהורה בכל ענין כמבואר (סי' קפ"ח) א"כ למה יהי' לבו של בעל עליה ודאי יחזיק שמצאה ליחה לבנה וכי"ב אלא ודאי דבאמת אם לא מצאה כלל טהורה רק שיחוש ויהי' לבו נוקפו שמא נאבד הטפה כחרדל בהעד והיינו מתוך שמהומה לביתה לא עיינה שפיר וע"ז יהי' לבו נוקפו.

ומפני טרדותי הפעם ע"כ יהיו דברי מעטים

ידידו אוהבו דו"ש. מאיר אויערבאך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף