שו"ת אמרי בינה/א/ה
|
< הקודם · הבא > |
ע"ד התורני מ' אהרן במ' זלמן מילידי נ"ש ברוסי' אשר התגורר זמן רב במדינות האלאנד ומשם בא לשכון כבוד בירושלם ונשא אשה ובקש לקבל חו"ק מקופת כולל הו"ד כנהוג פה אשר כל מדינה ומחוז שולחים פרי צדקתם לקופות בני מדינתם ומחוזם והבאים מחו"ל מקבלים לפי מכסת נפשות ביתו ויען זה שנים רבות כפי דבריו תקע אהלו במדינה הנז' לכן רוצה להסתפח בנחלת כולל הו"ד אשר הציבו להם יד בקודש להקרא כולל בפני עצמן ונשיאהם באשכנז המה הרה"ג פוא"מ דק"ק אמשטרדם יע"א וזה איזה שנים החליפו פוא"מ הנז' את ר' אהרן דבריהם במכתביהם על כי איננו מילידי אשכנז לכן אין בכחם לחתוך הדין אם לרחקו או לקרבו ומסרו הדו"ד הנז' בידי הרבנים הגאונים שליט"א מאלטונא[1] ומווירצבורג[2] שהמה יחתכו הדין ע"פ התורה כאשר יורו המורים והחליפו מכתביהם את הרבנים הגאונים הנז' כאשר היו למראה עיני בהעתקות הנשלח לי מאת פוא"מ הנז' ויען לא נודע להם יסודי התקנות על מה אדניהם הטבעו אם ע"פ התקנות זכה להמנות בין בני כולל הו"ד הי"ו ואף אם אינו מילידי המדינה רק כאשר גר שמה או לא. וכמה שנים צריך לשבת במקום אחד להחשב כאחד מבני המדינה לכן מסרו הדבר בידי היושבים בקדש בני כולל הו"ד וגזרו אומר אם הרוב יסכימו שיסתפחו בנחלתם ויאמרו לדבק טוב המיעוט יהיה נגרר אחר הרוב והפוא"מ דרשו מבני כולל הו"ד וזה אומר בכה וזה אומר בכה ומתחלה קרבו אותו ואח"כ חזרו מזה ואחד מהם השיב אף אם הרוב יסכימו אין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז השיב הגאב"ד מאלטונה תשובה ארוכה כי ברובא דאיתא קמן הולכין בתר רוב בפרט דליכא חזקת ממונא ובפרט בעניני הציבור והרבנים פוא"מ כתבו לי וז"ל ר' אהרן בר"ז חותר לבא בכלל אנשי הו"ד ולהשיג חלוקה בעדו ובעד אשתו בתוכם וכבר הובא בהיותו עדן שמה משפטו לפני הרבנים הגאונים דאלטונה ווירצבורג ועל פיהם יצא המשפט כי אין לו חלק ונחלה בתוך אנשי הו"ד והנה לא הטינו לו אוזן לזוז ממשפט הגאונים הנז' אכן הרשנו לו בשובו אל נוהו להקריב משפטו אל רומפכ"ת נ"י ולבא עם איזה מאנשי הו"ד לדין לפניו ע"כ אף אם יארכו עוד ימים טרם ישוב לביתו נבקשה היום כי אחת שאלנו מאתו היום לבל לדון בדבר הזה עד אשר נעתיק לרו"מ את כל הדברות אשר נתחלפו כבר אודות הדבר ההוא למען דעת על מה ולמה מנעו הרה"ג הנז' את הזכות ממנו ועל מה הטבעו אדני הפסק מאז ועוד האריכו במכתביהם ואח"כ כאשר הקריב ר' אהרן לבא לירושלם שלחו לי כל ההעתקות בענין הלזה ואנכי לא ראיתי שום דבר בפסקיהם בהחלט ע"ד פסק כי אין לו חלק ונחלה. הגאון מאלטונה נ"י אמר שאינו יודע התקנות והגאון מווירצבורג נ"י אמר בפירוש שאינו רוצה להגיד ד"ת בלעדי סמך ידיו על מדברותיו של הגאון מאלטונה לכן אחרי כי שוקד ר' אהרן על דלתותי יום יום ומבקש דינו ע"פ דת תוה"ק או ע"פ התקנו' לא יכולתי מלט א"ע מזה ואחרי כי הציעו לפני ולפני בד"צ איזה מבני הכולל מענותיהם על תביעת ר' אהרן ושמענו כל דבריהם אמרנו לשנות עליו פרק זה וראשית דבר יעבור נא לפני כל דברי קדשו של הגאב"ד דאלטונה בדברי תורה:
מ"ש דהולכין בזה אחר הרוב ואין המיעוט יכול לעכב דהיכא דליכא חזקת ממון הולכין אחר הרוב כמבואר ש"ך ח"מ (סי' רצ"ב סקכ"ו) תמהני ודאי הלכה ברורה היכ' דליכא ח"מ כלל אזלינן בתר רובא אף בממון כמבואר ש"ס ב"ב (דף כ"ג) בנמצא בין שני שובכין קרוב לזה הרי שלו ודוקא כששני השובכין שוין וכן מבואר ח"מ (סי' ר"ס) הן אמת דשם הוא דוקא ברובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן עדיין לא מוכח דאזלינן בתר רובא היכ' דתופס בחזקת שניהם ועיין נ"י וחידושי הר"ן ב"מ ריש פ' הבית והעלייה דמתני' דחולקין אתי לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דרוב בתים בחבטה נפלי ויש להתבונן אמאי לא אזלינן בתר רובא דמתני' איירי במונח ברשות הרבים ול"ש ביה לומר המוציא מחבירו עליו הראיה וצ"ל כיון דבחזקת שניהם מחזקינן לא אזלינן בתר רובא דליתא קמן אולם זה הכל היכא דלא באנו להוציא זכות חבירו בזה אזלינן בתר רובא אבל כל שבאנו להוציא זכות חבירו שהיינו מחזיקין אותו עד השתא שיזכה והוא ודאי וחבירו ספק בזה לא אזלינן בתר רובא אף דלא הי' מוחזק ממש כמבואר מש"ע ח"מ (סי' ר"פ ס"ז) ברמ"א דאם ראובן ואשתו הלכו למדינת הים וספק אם ניתן להם בן לא חיישינן שמא ילדו ואחי ראובן יירשו את ראובן הרי אף דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ לא אזלינן בתר רוב להוציא מחזקת יורש שהי' עד עתה:
הן אמת בקצות החושן שם גמגם בזה דמנין לת"ה דמשום מוציא נחלה מחזקתו לא אזלינן בתר רובא ועי"ש אולם דברי התה"ד והרמ"א ברור מלולם דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דהאחין היו מוחזקין עד עתה ליורשי ראובן כשימות אין בכח הרוב להוציא מחזקתן שהחזקנו אותם וכן מבואר להדיא מדברי הרא"ש קידושין (דף מ"ה) בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה דסובר רב דאוכלת בתרומה ואם מתה אינו יורשה דאוקי ממונא בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים אינו חזקה דנכסי קיימי בחזקת יורשי האב והא דשרי בתרומה משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה וכתב הרא"ש ואם היינו מפרשים לפי שרוב הפעמים אין האב מוחה ומסתמא דניחא ליה לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתו הלכך אוכלת בתרומה דאזלינן בתר רוב ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא ואז הי' מותר אף לטמא לה אבל א"א לומר כן דהא רב הוא דאמר דהולכין בממון אחר הרוב וקשה אף לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק להוציא מחזקת ממון אבל היכא דאינו להוציא לכ"ע אזלינן בתר רובא ושם אף אם הנכסים קיימי ברשות אחרי' ג"כ ל"ה להוציא ובפרט אם הבעל מוחזק תפיסתו מהני א"ו כיון דע"ע הוחזקנו לירושתה אם תמות שאביה יירש אותה הוי מוציאין מחזקה הראשונה ואין ספק מוציא מידי ודאי אם לא אזלינן בממון בתר רובא לכך הוצרך הרא"ש לומר דע"כ ל"ה רוב לרב לשיטתו הרי מבואר דאין ספק מוציא מידי ודאי אף אם מסייע לו הרוב ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ס' דברי משפט (סי' ר"פ) ובספר דברי חיים דיני יבום (סי' ב') ובדיני אונאה (סי' ה') ובמ"ש שם בהגהותי:
ובס' ש"ש רצה לומר דהיכא דליכ' חזקת ממון ממש מוציאין ע"י הרוב וכ"כ לגבי קרקע ודברי רמ"א הנז' ודברי הרא"ש קידושין הנז' מבואר דלא כן הוא ובס' עצי ארזים (סי' ד' ס"ק ס') כ' בפשיטות דאף בטענת שמא דמהני תפיסה היכא דהרוב מסייעו לתופס אף אם תפס בעדים וכ' ואפשר דאפי' בקיימא באגם נמי מהני ולא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב אלא נגד חזקת ממון ממש ולא נגד חזקת מרא קמא ועכ"פ אם תפס ודאי פשיטא דמהני עי"ש והנה ספק שלו מבואר מדברי הרמ"א והרא"ש הנז' דאין ספק מוציא מידי ודאי אף בליכא ח"מ וגם מדברי הרא"ש שכתב מעיקרא אף אם הבעל מוחזק בנכסים אינו חזקה מבואר דסובר דמה דקאמר בש"ס דאם מתה אינו יורשה הוא אפי' אם הבעל מוחזק בנכסים א"כ מדקאמר אח"כ להוכיח דליכא רוב משום דלרב הולכין בממון אחר הרוב משמע מדבריו דהיה אתי שפיר לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב הרי דאף אם מסייעו להתופס הרוב ג"כ א"ה בממון אחר הרוב ובס' נתיבות המשפט (סי' רל"ב) כתב רק בטענת ברי אם הרוב מסייעו מהני תפיסתו ועיין בנ"י פ"א דב"מ דכתב הא דמבואר שם ריש פ"ב דכתובות זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי אף דלא מהני התפיסה אחר שנולד הספק שם מהני דהוי מילתא דעבידא לגלויי הרי אף דרוב נשים בתולות נישאות ועדיף ממה דלית ליה קלא מ"מ לא מהני תפיסה אף בטענת ברי רק מטעם דהוי מילתא דעבידא לגלויי ועיין בעה"ת (שער נ"א סוף חלק ח') שכתב משום דרוב נשים בתולות נישאות ונהי דלא מפקינן ממונא כדשמואל אבל אי תפסה לא מפקינן מינה משמע מטעם רוב לחוד מהני תפיסתה אולם מ"ש שם וכן בכל מקום דאיכא דכוותה משמע דאף בלא טענת ברי מהני תפיסה כשהרוב מסייעו אולם מדעת הנ"י ויתר הראשונים שם משמע דרוב לחוד עם טענת ברי לא מהני שלא להוציאן מן התופס.
ובמקום אחר כתבתי במ"ש בש"ך (סי' פ"ז ס"ק כ"ח) בנשבעין ונוטלין אשר מן הדין לא היו ראויין ליטול ואף בשבועה כשתפסו ואינן רוצים לישבע מוציאין מהן וכליל בהדייהו ג"כ שכיר בזמנו דנשבע ונוטל וקשה הא למ"ש הראב"ד מובא בחו"מ (סי' ע"ח) ובש"ט סוף ב"מ ורמב"ן ב"ב (דף ה') דרובא דאינשי לא פרעי ביומא דמישלם זמנא א"כ למה מוציאין הא טענת ברי ורוב מהראוי שיועיל תפיסה וכנראה דעתו דלא מהני תפיסה [ובאמת יש להתבונן אם הוי רוב כמ"ש הראב"ד יקשה לרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב איך יפרנס מתניתין דשכיר בזמנו נשבע ונוטל כיון דבש"ס ב"מ פשטינן מזה דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זמנא מדקתני דוקא שכיר א"כ לרב נאמר דיטול בלא שבועה דהולכין בממון אחר הרוב ויש ליישב אכ"מ]:
עכ"פ זה ברור דל"מ רוב כשהוא בא לזכות מספק להוציא מידי ודאי א"כ אף אם החלוקה עדיין לא בא לידי בני כולל הו"ד מ"מ כיון שכל מעמד ומצב הכולל נעשה מתחלה שכל אחד שהוא בודאי מבני כוללם יזכה משקלי קדש אשר בוא יבא לידי הפקידים וחוק נקצב להם כמה יפרישו מראשית ולא כל ראשית רק תרומה יקחו הפקידים בעד בני כולל הו"ד ומתחלק בין הבאים לשכון כבוד באה"ק לפי מספר ומכסת נפשות בין רב למעט ואם נתוספו מכסת נפשות מבני כולל הו"ד מגרעת יתנו לאלה אשר זכו מכבר וכיון שזה זכות בני הכולל אין ספק מוציא מידי ודאי והמע"ה ולא יועיל לזה רוב להוציא זכות המעוטים ולגרוע זכותם הברור וכלל הוא דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא אף זכות מה. ואם נאמר שגם זכות זה לא זכו והמה רק מקבלים וכטוב בעיני הפקידים לסדר להם יעשו א"כ טורח זה למה לדרוש ולשאול מהם דעתם ורצונם הלא בכחם לעשות כטוב בעיניהם וכרצונם כי המה המשפיעים והיושבים בקדש מקבלים אלא ודאי כיון שצריך שאלת פיהם בשביל דגם דעת המתנדבים והעוסקים בקדש שכל אחד יזכה במה שהוא לזכותו וחלק כולל הו"ד זוכים בעדם הפקידים לכן כשיש איזה ספק צריך גלוי דעתם אם חפצים לותר על זכותם. א"כ זה בא להוציא זכות מהמעוטים ע"י הרוב והרוב ל"מ להוציא:
ומ"ש עוד הגאון הנז' דברובא דאיתא קמן הולכין אחר הרוב להלכה דעת רוב הראשונים אינו כן וכן מבואר מדברי הרמ"א (סי' רצ"ב) דרק בשנים שהפקידו אצל אחד אזלינן בתר רובא ולא כשאחד הפקיד אצל חבירו ונאבד אחד מהן דאז יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דילמא שלך נאבד אף דהרוב הוא של השומר בכ"ז אין הולכין בתר רוב אף ברובא דאיתא קמן. וכן מבואר תוס' ורשב"א וריטב"א והרא"ה והמ"מ סוף פ"א דכתובות וכן העלה הצ"צ (סי' קס"ה) בפשיטות אף דהנידונין הי' ברובא דאיתא קמן מ"מ א"ה בממון אחר הרוב ומאן ספין לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דל"ק ולומר חילוקים דקים אשר הראשונים לא אמרו ובתוס' כתובות ר"פ אלו נערות וב"ק (דף ל"ח ע"ב) מבואר ג"כ להדיא דאף ברובא דאיתא קמן לא אזלינן בתר רוב בממון דשם כתבו להקשות רק לשמואל דיהי' פטור מקנס בכותית ולרב מטעם קבוע הרי לשמואל אף ברובא דאיתא קמן א"ה בתריה:
ומה שהוכיח הגליון בתה"ד (סי' שי"ד) מדברי רשב"ם ב"ב אין להוכיח מדברי פירוש שאינו אומר להלכה ומדברי רשב"ם שם באותה סוגיא (דף צ"ב ע"ב) ד"ה באיסורא מבואר ההיפוך דכתב כגון תשעה חנויות וזה הוי דאיתא קמן וע"ז קאמר בש"ס בממונא לא ועיין ב"ש אה"ע (סי' ד') במצא תינוק מושלך אף ברובא ישראל מ"מ לענין נזיקין אם נגח תורא דידן לתורא דידי' פטור ואף דהביא מדברי תוס' יומא (דף פ"ה) דלענין נזיקין הולכין אחר הרוב הנה דברי הב"ש מגומגמים בטעם הדבר אשר לא כן כתבו התוס' דהוא כתב אע"ג דבממון א"ה אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת בעלים ודברים אלו לא שייכי לגבי ניזקין רק לגבי אבידה וכבר עמד ע"ז בספר עא"ר שם והעלה בדעת תוס' דרק נ"מ לענין תפיסה וכבר כתבתי לעיל בזה דבלא טענת ברי כנראה דלא מהני תפיסה וגם סתימת דברי התוס' לא משמע דכונתם יהיה על תפיסה ובס' תוס' יום הכפורים שם כתב דכונת התוס' להקשות לרב וגם זה דוחק וקצת י"ל דהא יש להבין מה ראה הב"ש להעתיק דברי התוס' יומא אם נגח תורא דידן לתורא דידיה משלם לו במועד נזק שלם אע"ג דא"ה בממון אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת בעלים ומלבד דבזה דבריו תמוהין דהוי חזקת ממון דמעיקרא ואינו דומה לאבידה כנ"ל הא לא נזכר בדברי תוס' מועד וגם בתם נ"מ לענין חצי נזק לכך יש לומר בדוחק דהא מה דשור של ישראל שנגח שור של גוי דפטור מבואר בש"ס ב"ק (דף ל"ח) עמד והתיר ממונם לישראל לענין זה סברי התוס' דהא עכ"פ המזיק פשע בשורו ונתחייב בבירור בתשלומי נזק רק אם הוא נכרי נפקע מחיובו מטעם עמד והתיר ואם הוא ישראל חייב בתשלומין דומה קצת למ"ש תוס' סנהדרין (דף פ"א) לענין טריפה דאזלינן בתר רוב כיון דעשה מעשה המחייבו בודאי וה"נ דכוותה כיון דבודאי פשע וראוי לחייבו על נזק שורו רק הקב"ה התיר ממונם לישראל וכיון דהרוב הוא שהוא של ישראל לא נפקע חיובו אולם זה דוקא במועד דהחיוב ברור מטעם מזיק אבל בתם דקיי"ל פלגא נזקא קנסא וקנס אינו מתחייב עד שהב"ד יחייבנו אחר העמדה בדין כמבואר ב"ק (דף ל"ג וע"ד) ותוס' ורשב"א דלאו משום דלמא מודה ומפטר רק דלא זכיה לי' רחמנא עד אחר העמדה בדין דאשר ירשיעון אלהים כתיב וגברא עדיין לאו בר חיובא הוא בזה ודאי לא מהני רוב שהוא ישראל כדי לחייבו דאף רובא דאיתא קמן ל"א לחייבו ממון רק במועד שנגח מטעם הנ"ל:
ועוד כתבו האחרונים די"ל בטעם התוס' כיון דלא נולד הספק רק על התינוק וכיון שהחזקנו אותו לישראל נגרר אחריו כל עניניו אף לענין ממון כמו שכ' בס' הפלאה שם אולם גם על כלל זה חולקים הטור והמ"מ והוכחתי כן ג"כ מדברי רשב"א כתובות (דף י"א) שבש"מ שם ומדברי הרא"ש קידושין הנ"ל ועיין מ"ש בהגהותי בדברי חיים שם:
ועוד מצינו דדעת הרמב"ן אף במקום שאנו דנין על הרוב להחזיק הדבר לענין איסור בבירור גמור ואף לחייבו מלקות מ"מ לענין ממון לא מהני והמוציא מחבירו עליו הראיה שכן כתב בהלכות בכורות (פ"ג) בהא דקי"ל דטינוף פוטר בבכורה וכתב וז"ל ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוא מיעוט ולמיעוטא לא חיישינן דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקא עלי' בגיזה ועבוד' ולמנהג בגופי' כל דיני בכור ודאי אבל לאפוקי כהן מנייהו דבעלים לא מצי מפיק דקי"ל א"ה בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין הממע"ה עי"ש ועיין תוס' בכורות (דף כ') דמשמע דס"ל דלא עבדינן תרתי דסתרי וכיון דלכל דיני בכור אזלינן בתר רוב ממון נגרר אחריו והוי ודאי לכהן ודעת הרא"ש שם כמ"ש הרמב"ן ועיין ש"ע יו"ד (סי' שי"ו) [ועיין ח"ס (סי' רמ"א) מ"ש בדברי רשד"ם המובא בש"ך יו"ד (סוף סי' קע"ז) וע"פ שיטת הרמב"ן והרא"ש יש לגמגם בדבריו אכ"מ]:
עכ"פ דעת רוב גדולי הראשונים דא"ה בממון אחה"ר אף ברובא דאיתא קמן ומי יבא אחרי סתימת הרמ"א (סי' רצ"ב) הנ"ל:
וראיתי בספר חק"ל יו"ד ח"א כ' להוכיח דאין מוציאין ממון, אף ברובא דאיתא קמן ממתניתין דחולין (דף קל"ב) בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין כולן אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד ויקשה לחייבו כולם במתנות דהא הוי רובא דאיתא קמן אלא ודאי דא"ה בממון אחה"ר רק א"כ יקשה מתני' לרב דסובר הולכין בממון אחה"ר א"ו דהא קשה דיוקא דרישא דקתני בזמן שמאה הא שנים ושלשה אין פוטרין את כולן וסיפא קתני אחד שוחט הא טפי מחד כולם פטורים וצריך לומר דלרב רישא דוקא כי נתערב במאה שיש לכל אחד בעל בפני עצמו א"כ אין כאן רוב לגבי כל אחד דלגבי כ"א הוי חד דפטור וחד דחיוב וא"כ רוב דחיוב ואין ה"נ אם יש לאחד ב' בהמות חייב עכ"ד ולפ"ז הרמב"ם וטוש"ע יו"ד שכתבו סתם אם רבים שוחטים אותם כולם פטורים ואינו חייב רק כשאחד שוחט את כולם הרי מבואר דאף ברובא דא"ק אין מוציאין ממון אולם באמת דברי החק"ל לא נראה דאף אם יש מאה בע"ב מ"מ כיון דאיירי דאינו ניכר לכל אחד שלו יתחייב מטעם כל דפריש מרובא פריש ויקשה לרב אולם למ"ש תוס' בכורות (דף כ') דגם לרב דהולכין אחר הרוב הוא רק בממון שיש לו תובעין ולא במתנות כהונה אתי שפיר אך לאידך תירוצים שם הדרא קושיא לדוכתה אולם באמת משם לא קשה כיון דעכ"פ יש אחד שפטור ממתנות כהונה וכל אחד מצי מדחי ולא אזלינן בכה"ג בתר רובא דא"כ נעשה דין שקר שיוצא המתנות מכל אחד ואחד לכך כל אחד יכול לדחות אצל חבירו אף לרב כיון דיש בודאי אחד הפטור בודאי וז"פ עכ"פ ודאי אף ברובא דאיתא קמן א"ה בממון אחה"ר אף להוציא ספק מידי ודאי:
ברם כל הדברים יגעים לדמות נידון דידן לרוב דהא דהביא הגאון הנז' מדברי הרמ"א ח"מ (סי' קס"ג) דבצורכי ציבור שאין יכולין להשות א"ע יש להושיב כל הבע"ב שנותנין מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לש"ש וילכו אחר הרוב ויכולין לכוף את המיעוט וכתב הרב נ"י שהוא מטעם דע"י רוב ברור מוציאין ממון וזה אינו להמעיין במקור הדין בהגהות מיימוני שם בצרכי ציבור אשר ההכרח להם לעשות סדר נשתתפו עד"ז דאל"כ יהי' תמיד ריב ומדון וכיון שהרוב מכריעים שכך יהי' הסדר ודבר זה בעצם צורך הציבור הוא וחיובא רמיא עליהם החיוב על המיעוט להתנהג ע"פ הרוב אבל בדבר שאינו צרכי הציבור היעלה על הדעת אם הרוב יבקשו ויבחרו לותר מן ממונם וזכותם שלא ע"פ הדין רק מטעם לפנים משורת הדין יכריחו את המיעוט להיות נגרר אחריהם זה אין הדעת סובל וגם בנידון הרמ"א שם מבואר תשובת מהר"י מברונא (סי' פ"ו פ"ז) משם מהר"י ווייל ומהר"י מולין שלא רצו לפסוק לילך בדבר הנוגע לממון אחר הרוב ושיהי' כח להרוב לכוף את המיעוט אף בעניני קהילה א"כ אף שהרמ"א הכריע למיזל בתר רובא הוא דוקא בדבר מצרכי קהלות ועיין רמ"א (ס"ג) וסמ"ע (ס"ק ל"ב) דמבואר דרק צרכי העיר אף שמקצתן אינן צריכין כגון מקוה מים צריכין ליתן חלקם כיון דכל ישראל צריכים לבית חתנות או למקוה אף אם אחד א"צ לו מחמת זקנה חייב ליתן משא"כ להוציא הוצאות שיעזור להם השר בענין ש"ח שאינו ענין כללי אין אחרים צריכים ליתן להם לסיוע ובלי ספק אף אם תשעים ותשעה רוצים ואחד אינו רוצה אם אין ענין כללי וצרכי ציבור אין האחד חייב לסייע ולותר על חלקו והאריכות בזה ללא צורך ועיין תשובת מהר"ם אלשיך (סי' נ"ג) שכתב בני עיר שקבלו מרביץ תורה ת"ח שתורתו אומנתו כ' כל שאין לת"ח הנאה פטור מלפרוע עם שאר העם וכתב ולא מבעיא ת"ח אלא ה"ה גברא אחרינא אם אין הנאה לו בדבר שפורעין הקהל פטור מלפרוע עמהן:
אחר הדברים האלה אם זה ר' אהרן לא יזכה לקבל חלוקה מקופת כולל הו"ד ע"פ הדין הדבר ברור דאף אחד יכול לעכב זכותו כיון דאין זה צרכי ציבור. וגם לכל עניני ציבור אין כל כולל וכולל בכאן נקרא ציבור בפני עצמו רק לחלק פרי הצדקה בזה יתבודדו כוללם אבל לכל הדברים בני אשכנז מרוסיא ומפולין ומכל המדינות לא נמצא רק שני ציבורים פרושים וחסידים וכולל הו"ד כולם לציבור פרושים נגררים בכל דבר במקוה ובית החיים וכדומה ולא שמענו שבני כולל אחד יהי' נחשב לקהל בפ"ע אף אם יחדו מקום לתפלה רק בעניני קבלת חלוקה כל א' מקבל ממחוזו אשר בו נפל גורלו לכן אף אם הי' צרכי הכולל יכול כל א' לעכב ק"ו שאין זה צורך הציבור לותר מן ממונם ואם בתורת צדקה ג"כ אין יכולים לכוף לתת לזה דוקא וטוה"נ לכל אחד לותר מכיסו וחלקו לכל מי שיחפוץ:
ובעיקר הדין גם פה לא נודע בבירור מקור התקנה רק שיחה בפי הבריות שנעשה שכל אחד יקבל ממקום שדר שמה עשרה שנים הי' סיבת הדבר כי נעשה בשביל שרבו המסבבים במדינות צריך שיקבע לו מקום אחד מאין יבא. וזה הטעם העיקרי כי במקום אשר שכן בלי ספק זרע צדקתו לפעמים ודעתו קרובה עם המתנדבים ואחרי כי גם הבא ממקומו ומשכנו התנדב לפעמים לקופות שמה לכן יקצור לפי החסד וא"כ זה ר' אהרן כפי כתבי תעודה אשר בידו בח"י מיקירי אמשטרדם שתקע אהלו שם אף כי לא ישב שמה רצופים ויצא לקרית חוצות במסחרו מ"מ מבני המדינה יחשב ואם הי' נשאר באמשטרדם אם הוא איש עני הי' מוטל על אנשי העיר לפרנסו מקופה של צדקה ועכ"פ כעניי עיר אמ"ד יחשב וכיון שהעולים משם לאה"ק מקבלים משם חלוקתם לא אדע למה לא יבא בכולל הו"ד נחלתו וגורלו ואם כי דרשנו שקבל כפי מכסת נפשות מקופת בני כולל זאמוט ברוסיא המה חסו על כבוד משפחתו ורצו לותר כנגדו אבל באמת כיון שיצא מרוסיא להשתקע במדינות האלאנד וכפי חוקי המדינה ברוסיא איבד משפט האזרחי אין לך אדם שאין לו מקום ומבני מדינות האלאנד יחשב לענין צדקה אם כנים הדברים כפי כתב תעודתו אשר בידו בח"י שלשה מטיבי צעד ואנכי אין אני מכיר הח"י וגם אינם מקויימים בחותם ב"ד לכן הרבנים פוא"מ אמ"ד היודעים ומכירים חתימת הני תלתא ואם כה הוא אם איש עני הוא ונצרך ללחם חוקו נפל חבלו וגורלו להנות מקופות כולל הו"ד ולא יקבל מקופות בני זאמוט כי אין אדם זוכה לשתי שולחנות:
ואף אם יהבינא דיש ספק אם איבד זכותו עפ"י התקנות הא ספרן פתיחין דכל ספק בתקנה אוקמינן על הדין ועפ"י הדין כבר אמרנו אף אם רק יב"ח תקע אהלו בעיר כבני העיר יחשב. ולדעת רוב הפוסקים כל ספק בתקנה אזלינן בתר ד"ת אף להוציא מיד המוחזק ממש כמבואר מתשובות הרא"ש מובא טור אה"ע (סי' קי"ח) דלענין תקנת שלא ירש הבעל כשיש ספק אזלינן בתר הדין ומבואר בתשובות מהרי"ט אף להוציא ממש מיורשי האשה ועין ספר מחנה אפרים דיני גב"ח (סי' א) דאף הסוברים דאין מוציאין ממון בספק בתקנה הוא דוקא תקנות חז"ל דאלימה טובא דברי סופרים אשר כח להם לאפקועי ממונא ואף בספק שיהי' בתקנתם ראוי שלא להוציא מיד המוחזק אבל תקנות בני העיר שמתקנים איזה ענינים לפי ראות עיניהם דור דור ומנהיגיו בכה"ג ודאי דאין כח ביד שום אדם לבטל ד"ת מפני ספק תקנתם ע"ש ובתשובת פמ"א (סיי"ב) והארכתי בזה במ"א. וא"כ אין לנו להתנהג בעניני חלוקה ממעות קופות הכולל כשיש איזה ספק ואין התקנה ברורה רק למיזל בתר דין תורה:
- ↑ הוא הג"מ רבי יעקב יוקב עטלינגר.
- ↑ הוא הג"מ רבי יצחק דב במברגר.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |