משאת בנימין/מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

משאת בנימין מט

סימן מט

כבוד חכמים. צבי החשובים תפארת הרבנים השלמים והתמימים. לובש אורים ותומים. גאון עוזינו. מחמד עינינו. מהר"ר פלק כהן נר"ו:

כתבי דמר הגיעני גם השפופרת והמכחול קבלתי ובחכמתו הגדולה הרחבה ירד מר לעומק דקדוק הבדיקה. וגזר לחדש על בדיקת האשה בשפופרת כמה חומרות גדולות: חדא להכניס השפופרת בעמוק גדול כל כך עד שתגיע ראש השפופרת בפי האם ממש. הב' בשעה שמכניסין צריך שתכניס אצבעה בצד השפופרת אשה חכמה ובקיאה ויראת אלדים ותעמיד באצבעה האם על מקומה כדי שתפגע השפופרת בפי האם מפני שדרך האם לנטות ולזוז ממקומה למעלה או למטה או לצדדין ומתוך כך יש לחוש שמא לא תפגע השפופרת בפי האם ולא תועיל הבדיקה כלום לא להקל אם לא נמצא דם על המוך ולא להחמיר אם נמצא דם על המוך אבל אם תפגע ותגע בפי האם אז נדע בבירור שאם נמצא דם על ראש המוך ודאי מן המקור הוא. ואם לא נמצא דם ודאי לאו מן המקור הוא. הג' שצריכה האשה לפתוח באצבעה פי האם בכח כדי להכניס המכחול עם המוך באם עצמה ולכך יהיה המכחול ארוך יותר מן השפופרת כדי להכניסו אל תוך האם. כל אלה הם דבריך קצת מהן למד מר מדקדוק לשון הרמב"ם וקצת מהן מסברת הלב ומפי נשים חכמות ובקיאות בדבר:

ואני בעניי נפלאתי מאוד על הדברים הללו כי רחוק הוא לאין שיעור וכמו זר נחשבו בעיני ומטיבותא דמר אמינא שענין זה אינו מחוור לא מסברא ולא מגמרא. מצד הסברא מפני שמעלתך עשה הפרוזדור כאלו הוא שער גדול ובו ארובות וחלונות והאם ככיס שיש בו שנצים שאז היה בכח האפשרי' להכניס האצבע ולהסתכל בראות העין מקום האם היכן היא מונחת ולאחוז באם ולפותחה ככיס של שנצים ולהכניס בה המכחול. אבל מאחר כזה וכיוצא בזה הוא אינו בחוש השגת המוחש ולא בחוש הראייה ולא בחוש המשמוש ואפילו אם תמשש האשה כל היום כולו לא תמצאנה וידיעתינו בזה איננו מצד החושים החיצונים ולא מצד חכמת השכל שלנו רק מצד הקבלה האמתיות שקבלנו מחכמי תורתינו הקדושה הקדמונים אשר כל רז לא אנס להם כדאיתא פרק כל היד במשנה החדר והפרוזדור והעליה ושם בגמרא מן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור. עוד שם כאן כשנמצא בקרקע פרוזדור וכאן שנמצא בגג הפרוזדור ובפרק יוצא דופן עד בין השינים וכו'. גם הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי ביאה הפליג בחכמתו בענינים אלו מצד חכמת הניתוח כאשר העיד עליו שם הרב המגיד ז"ל גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב כן בפירוש המשנה בפרק כל היד אלו מקומות הן ברחם קטן שבאשה ואלמלא לא קבלנו אותם מקדמונינו ז"ל בשמותם וב[מ]קומותם לא היה לנו שום צד ידיעה מזה וגם עכשיו אין אנחנו בקיאין איה ואפוא הוא כל אחד מהמקומות בבירור. ולפיכך קשה עלינו מאד הבדיקה הזאת על האופן שכתב מכ"ת וכמעט שהוא דבר שאינו אפשר גם לא מצינו שום תנא לא מבעלי המשנה והתלמוד ולא שום אחד מהמחברים דאשתמע מיניה להחמיר בבדיקת השפופרת כזה וכיוצא בזה. ועוד דאם באנו לבדוק האשה על אופן זה אף אם היה בכח האפשרות בלי ספק שהיינו מקלקלין את האשה להביאה לידי ראיות דם מרוב משמוש האצבעות באלו מקומות הפנימית הדקים ועלולין להוציא דם. הלא תראה שחשו חכמים ז"ל הרבה שלא לקלקל את האשה בבדיקת השפופרת שהרי מפני זה הצריכו לשפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה שאל"כ אפגור' מפגרת לה כדאיתא בפרק התינוקת וכ"ש אם תהיה הבדיקה ע"י אצבע האשה החכמה על אופן שכתב מר שבלי ספק שמתוך רבוי המשמוש שתמשמש האשה באם להעמיד על מקומה ולפתוח את פיה תסרטט את האם ותוציא דם לכן אין הסברא ואין הדעת נותנת כלל לבדוק האשה על האופן שכתב מעלתך.

וגדולה מזו כתב הרב ב"י בטור י"ד סי' קצ"ו על דברי הרא"ש ורבינו ירוחם שהצריכו הבדיקה של נדה וזבה עד מקום שהשמש דש שהוא בין השינים ותמה עליהם וז"ל ודברים אלו קשים בעיני שא"א לאשה להכניס העד כ"כ בעומק ואם תדחוק להכניסו כ"כ בעמוק ע"י תחבולות תקלקל עצמה שיסרט המקום בפנים ע"י בדיקה ויוציא דם ע"כ. הרי לך שאפילו עד מקום השינים קשה מאד לבדוק וכמעט שהוא א"א אם לא על ידי תחבולות ויש לחוש לקלקול האשה ק"ו בדיקת פי האם ואם עצמה שזהו דבר הבלתי אפשר בשום פנים. הגם כי מעלתך כתב וז"ל והשינים נראה דהם פה האם וכן אמרה לי אשה בקיאה ע"כ. ודבר זה לאו אמת הוא כי איך יתכן לומר שהשינים הם פה האם. שהרי האם הוא רחם הוא המקור הוא החדר. ובהדיא כתב כן (בערך בערוך) [בערוך בערך] אם ואלו השינים הם בפרוזדור שהוא צואר הרחם והוא רחוק מעט מראש הפרוזדור שאצל הרחם כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה והרב ב"י בטור י"ד סי' קצ"ו כתב כן בהדיא על דברי הרמב"ם הנזכרים. ובפרק יוצא דופן נמי אמרינן הי ניהו בית החיצון אמר ריש לקיש כל שתינוקות יושבת ונראית. אמר ר' יוחנן אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ אלא אמר ר' יוחנן עד בין השינים. איבעי להו בין השינים כלפנים או כלחוץ. ת"ש דתני ר' זכאי עד בין השינים. בין השינים עצמן כלפנים. במתניתא תנא מקום דישה. אמר רב יהודה מקום שהשמש דש ע"כ. והשתא אם איתא דבין השינים הוא פי האם יקשה לן אמתניתין דקתני כל הנשים מטמאין בבית החיצון אמאי קרי ליה הכא בית החיצון ובפרק כל היד קרי ליה פרוזדור דהא אידי ואידי חדא היא וגם ר' יוחנן אמאי קרי ליה הכא בין השינים הל"ל עד החדר שהוא לשון המשנה בפרק כל היד:

וכ"ת דר"י אתי לפרושי מקום החדר היכן הוא ולכך אמר עד בין השינים ללמדינו שעד בין השינים הוא מקום הפרוזדור ומבין השינים ואילך הוא מקום החדר. זה אינו דא"כ לעיל אמתני' דהחדר והפרוזדור בפרק כל היד הוה ליה לפרושי. ועוד מדריש לקיש דאמר כל שתינוקת יושבת ונראית נשמע לר' יוחנן דלר"ל ודאי האי בית החיצון לאו כל הפרוזדור הוא דהא גבי פרוזדור אמרינן דעליה על גביו ולול פתוח בין עליה לפרוזדור ומן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור ובההיא בית החיצון דר"ל לא שייך לומר דעליה על גביו ומן הלול ולפנים מן הלול ולחוץ דבההיא שיעורא קטן אין מקום לעליה ולול מלפנים ולבחוץ וק"ו למאי דבעינן למימר לקמן שהעליה והלול אינו אלא בחצי פרוזדור. ועל כרחינו לומר לריש לקיש דמבית החיצון ואילך נמי מקום הפרוזדור הוא ושם הוא מקום העליה והלול ומדריש לקיש נשמע לרבי יוחנן דהאי בית החיצון לאו פרוזדור ממש הוא אלא קצת מן הפרוזדור קרוי בית החיצון דהיינו בין השינים ומבין השינים ולפנים אע"ג דעדיין פרוזדור מ"מ אינו קרוי בית החיצון והדם נמצא שם כדם הנמצא במקור עצמו שהוא טהור. ועוד דאי בין השינים היינו פי האם מאי קמבעיא ליה אי בין השינים כלפנים אי כלחוץ הא מלתא דפשיטא היא דפי האם אינו קרוי בית החיצון ומתניתין קתני כל הנשים מטמאות בבית החיצון ולא בפי האם. ועוד דבמתניתין קתני מקום דישה ומפרש רב יהודא מקום שהשמש דש ולמה הוצרכו להזכיר מקום דישה ויותר עדיף הל"ל מקום פרוזדור. ועוד דמקום דישה אינו בפי האם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודבריו הבאתי לעיל ומאחר שמקום דישה אינו פי האם גם בין השינים אינו פי האם דאידי ואידי חד שיעורא הוא דמסתמא ר' יוחנן לא פליג אמתניתין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' וז"ל ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה וכן משמע נמי משאר מחברים הרי לך בהדיא דבין השינים ומקום דישה חד שיעורא הוא. ועלה בידינו מתוך סוגיא זו דבין שינים לאו היינו פי האם אלא מקום הוא בפרוזדור דקרוי בין השינים והאשה הבקיאה החכמה שהעידה כך לפני מעלתך אינה אלא טפשה ודי בהוכחה זו מצד הסברא שאין להחמיר ולהכניס השפופרת עד פי האם וכ"ש לתוך האם:

אמנם מצד הגמרא נמי ודאי לא יתכן דעת מעלתך כלל חדא דאם תכניס המכחול לתוך האם ודאי ימצא דם על המוך כי האם של כל הנשים היא תמיד מלאה דם וכדאיתא בויקרא רבה בפרשת כי תזריע על פסוק דאיוב זכור נא כי כחומר עשיתני וגו'. ועוד דהא משנה שלמה ותלמוד ערוך הוא בפרק יוצא דופן ובפרק רואה כתם שאין דם המקור מטמא כל זמן שהוא מבפנים עד שיצא לחוץ עד בין השינים שהוא מקום דישת השמש כדאמרינן התם במתניתין תנא מקום דישה ואפילו הדם שבין השינים עצמן מסיק התם דכלפנים דמי וטהור הוא וכ"ש הדם שעל פי האם או בתוך האם שהוא לפנים מן הפרוזדור שהוא טהור וא"כ אם תכניס המוך יותר מבין השינים אתה אוסר האשה בחנם שלא כדין דהא אף שנמצא דם על המוך יכול להיות שדם הוא מבין השינים או לפנים מן השינים ומעולם לא יצא הדם מן השינים והאשה טהורה גמורה היא. ועוד שהרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהלכות איסורי ביאה כתב בהדיא שאין צריך להכניס המוך רק בצואר הרחם שהוא הפרוזדור ולא יותר ואף בצואר הרחם א"צ להכניס עד ראשו הפנימי שלצד הרחם רק עד בין השינים שהוא מקום דישה וכן משמע שם מדברי כסף משנה. ונראה דלהכי דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ורצונו לומר שאין האשה צריכה לדקדק ולטרוח ולהכניס השפופרת והמוך למקום צר ודוחק עד שתקשה עליה בדיקה אלא תכניס עד מקום שהיא יכולה להכניס להדיא בלא צר ודוחק. ולא תקשה לך ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' וז"ל ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ומשמע דעד ראשו מבפנים הוא דאינו מגיע אבל מבין השינים ולפנים מגיע לפי זה היה צריך להכניס המוך עד לפנים מבין השינים שהוא מקום הדישה שאל"כ האיך נאמר כשלא נמצא דם שהדם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא על ראשה וכן נראה מדברי הרב ב"י בטור י"ד בסימן קצ"ז שדקדק ג"כ הכי מלשון הרמב"ם לא תקשה כלל. חדא שהרי מסיק התם בב"י אפילו לדקדוק זה לא מצרכינן לבדוק בעומק כל כך אלא מאי דאפשר לה למבדק בדקינן ומאי דלא אפשר לא אפשר.

ועוד אני אומר שמה שכתב הרמב"ם ז"ל ואינו מגיע עד ראשה שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות אין כוונתו לומר לפנים מן השינים רק עד בין השינים ומפני שבין השינים אינו רחוק מן הרחם רק מעט כתב כן וכן מוכח נמי שבין השינים הוא קרוב לרחם מדאמרינן פרק כל היד מן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור והלול מסתמא הוא באמצע הפרוזדור כאשר אבאר. ובין השינים הוא לפנים מן הלול שהוא סמוך לרחם שהרי לול ולפנים ממנו הוא בבית החיצון מדאמרינן מן הלול ולפנים טמא ע"כ הוא בית החיצון שהרי כל הנשים אינן מטמאין אלא בבית החיצון ובין השינים הוא בית הפנימי בפרוזדור וכדאמרינן בפרק יוצא דופן הי ניהו בית החיצון עד בין השינים ובין השינים עצמן כלפנים אלמא שבין השינים הזה בבית הפנימי סמוך לרחם ותדע שאין כוונת הרמב"ם ז"ל לומר שאבר נכנס לפנים מן השינים דאם לא כן תקשה דידיה אדידיה דהא לעיל מיניה כתב וז"ל עד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה הלכך אין להוכיח כלל מדברי הרמב"ם שבדיקה תהיה לפני' מן השינים אלא אדרבא מוכח מדבריו שהבדיקה אינה אלא עד בין השינים ולא יותר. ומה שכתבתי לעיל שהלול הוא אמצע פרוזדור בין חדר לפרוזדור הכי משמע לי מדברי הרמב"ם שם שכתב ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי בצים של אשה וכו' ומדכתב בין חדר לפרוזדור משמע שהעליה איננה על פני כל שטח הפרוזדור אלא על פני קצת פרוזדור והחדר וכאלו עומדת בין הפרוזדור והחדר.

הג"ה נאם בנו אברהם אין צורך לאבא מארי הגאון שי"ן ללמוד הדבר מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל שכבר הוא מפורש תלמוד ערוך בירושלמי פרק כל היד רב יהודה בשם שמואל החדר לפנים מן הפרוזדור והעליה נתונה על גב החדר עד חצי פרוזדור ופתחה של עליה פתוח לפרוזדור ע"כ:

עוד ראיה מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש שהביא דבריו הרב ב"י בטור י"ד סי' קצ"ו. וז"ל מצינו ג' בדיקות חלוקות זו מזו:

הא' בדיקות הקינוח והיא בדיקה למציאת הכתם:

הב' בדיקת בית החיצון והוא עד מקום שהשמש דש. והיא בדיקה לנדה וזבה:

הג' בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון והיא בדיקת הטהרות עכ"ל.

ואם איתא דבדיקת השפופרת הוה בבית הפנימי הל"ל ד' בדיקת חלוקות זו מזו וליחשב גם בדיקת שפופרת עמהם אלא ודאי דבדיקת השפופרת הוה בכלל בדיקת נדה וזבה. ועוד ראיה מפרק המפלת דבעי ר' ירמיה הרואה דם בשפופרת מהו ופשט ליה ר' זירא בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת אלמא אע"ג שידוע שהדם בא מן המקור אפ"ה אינו טמא כיון שלא יצא לחוץ רק ע"י שפופרת וכיון דהכי הוא מה לנו להצריך ולהכניס המוך לתוך האם שהרי דם טהור. ואין עלי תפיסה מבעיא זו דר' ירמיה למה שכתבתי למעלה שאי אפשר להכניס השפופרת אל תוך האם משום דהכי דרכו ומדתו של ר' ירמיה בבעיות שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ורחוקות משום יגדיל תורה ויאדיר ואעפ"י שאינן באפשרות רק דרוש וקבל שכר וזה מצינו בכמה מקומות בתלמוד ובפרט בפרק בהמה המקשה וכדאמרינן בפ' ב' דב"ב (כג:) ועל דא אפקיה מבי מדרשא:

ואחזיר לענין ראשון ואומר שמכל הני ראיות דלעיל נתבאר שאין חובות האשה הבודקת בשפופרת להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיעה עד מקום דישה והאשה עצמה נאמנת על זה ואין צריך כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה כי לא נתנה תורה למלאכי השרת גם דורות הראשונים מדלא הזהירו בספריהם על ככה מסתמא ודאי לא נהגו כן ועל כיוצא בזה אמר חז"ל הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם והם ידעי שפיר דאין צריך לדקדק בבדיקה זו כל כך:

והנה השפופרת ששלח לי מר ראיתי אותה שאינה של אבר ובפרק התינוקות אמרינן שצריכה שתהא של אבר וכן כתבו כל הפוסקים ומ"מ נראה דלאו דוקא של אבר אלא ה"ה גם בשאר מיני מתכות שפיר דמי וזה שאמרו של אבר לאו לאפוקי אלא של עץ משום דסרטוטי קא מסרטט וכן משמע שם מפירש"י. עוד ראיתי בשפופרת של מר שהיא דקה מאוד בעובי ואינה אלא כשיעור חצי עובי האבר התשמיש. ולבי מחסם בזה מאד כי נראה לי שצריכה לכתחילה להיות עבה דומה לעובי האבר. ואע"פ שאמרו אין כל האצבעות שוות ואין כל הכוחות שוות מ"מ מוכח שצריכה שתהיה עבה וארוכה כשיעור אבר בינוני. וכן משמע מדברי כסף משנה בספ"ד שצריך לדקדק בשיעור עובי גם כן ודבר מסתבר הוא בלי ספק.

ובכן בורא ניב שפתים. ישלח ברכתו מן השמים. למר הרובץ בין המשפתים. כעץ שתול על פלגי מים:

כנפש הקטן אוהבו דמר בנימין אהרן בר אברהם סלניק ז"ל

< הקודם · מעבר לתחילת הדף