שו"ת אמרי בינה/א/ד
|
< הקודם · הבא > |
יען הואלתי להעתיק השייך לענין ריבית לא אחדל להציג את הנוגע קצת לנידון שלפנינו ואעתיק את אשר השבתי לכבוד ש"ב וגיסי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם המובהק מו"ה צבי הירש אוייערבאך נ"י האב"ד בק"ק קאנין יע"א.
ההוא יצא לדון למ"ש הרא"ש פ' איזהו נשך (סי' ח') בריבית דבי ר' חייא בדבר שעבר על דברי חכמים ועשה שלא כהוגן אין ב"ד נזקקין לגבות לו חובו דן מזה ש"ב הרב הנ"ל באם נתאנה הלוקח במקחו דהדין הוא בפחות משתות דקנה ואינו מחזיר אונאה אם הלוקח לא נתן עדיין המעות רק משך המקח אין הב"ד נזקקין להוציא ממנו שעור אונאה כיון דהמוכר עשה שלא כהוגן ועבר על לאו כמבואר במהרש"א ב"מ פ' הזהב א"כ כ"ש מדברי הרא"ש הנז' דכאן בגוף המקח עבר על לאו דלא תונו ודאי אין ב"ד נזקקין אלו דבריו:
לדעתי אינו דומה כלל לדברי הרא"ש חדא דכבר מבואר בספר דברי משפט מאבינו הזקן הגאון הקדוש זצלה"ה הטעם דצריך ע"פ דין ליתן למוכר האונאה משום דבמשיכת הלוקח שקנה החפץ נתחייב ליתן כמו שפסק כמו שכתב הדרישה (סי' ר"כ) הטעם בדבר שאין בכדי שהדעת טועה דהוי מתנה דנתחייב במשיכת החפץ כמו כן באונאה פחות משתות כיון דדרך העולם למחול לכן מיד שמשך נתחייב ליתן להמוכר כמו שפסק וכבר בארתי בעזה"י בס' דברי חיים דיני אונאה (סי' ו') דאף באונאת שתות חייב הלוקח במשיכת החפץ רק המוכר אינו רשאי לקבל כיון שאין בני אדם מוחלין ע"ז עי"ש בעז"ה דברים נכונים אבל פחות משתות המוכר רשאי לקבל חיובו של הלוקח כיון דכבר מחל לו הלוקח ואף טרם שנתן לו הלוקח המעות מ"מ כיון שכבר נתחייב לתת הוי כמו שקבל המוכר תמורת המקח החיוב שנתחייב לו ועל המוכר לנתק הלאו ולהחזיר רק כיון שפחות משתות מוחל הלוקח ומתרצה הוי המחילה כאילו קבל דמי אונאה בהחזרה. ודומה למ"ש הב"ח (סי' תכ"ד) ובקצות החושן שם ובגזל ג"כ אם מוחל הנגזל ואומר הרני כאילו התקבלתי מינתק הלאו בזה כן נמי באונאה פחות משתות סתמא הוי מחילה. ומה"ט אתי שפיר מה שהרגיש המח"א (סוף סי' י"ז) דלדברי הרא"ש ימצא מלקות באונאה וזה לא שמענו ולא קשה כיון שהלה זכה בחיובו וכבר נגמר עבירת הלאו במה שנתחייב הלוקח דמי פסיקת המקח ונתחייב המוכר להחזיר רק חז"ל ירדו לסוף דעת בני אדם דמחלי ע"ז הוי המחילה כחזרת דמים ומנתק הלאו:
ומה"ט יש לפקפק במה שכתב המח"א לדון באם נתן הדמים ועדיין לא משך דיכול הלוקח לחזור וליכא גביה מי שפרע כיון דהמקח נעשה כאיסור ועבר המוכר על לאו ובספר דברי חיים שם הבאתי בזה דברי המח"א אולם נתיישבתי דאינו דומה לכל מקח שנעשה באיסור דשם גמר המקח ובמה שנותן ונתקיים המקח נגמר האיסור בזה ליכא במש"פ אבל באונאה אם כבר נתן המעות מדין תורה כבר נגמר המקח והמחילה דלאח"כ הוי כקבלה בהחזרה ומינתק הלאו וכבר נסתלק האיסור לכן אף דחז"ל עקרו לקנין כסף מ"מ נשאר בחיוב מש"פ דבקיום המקח כבר נסתלק האיסור ואם נאמר כשמשך הלוקח המקח נגמר הקנין למפרע וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני מכירה (סי' ט') ואני הבאתי שמה שכן כתב הים של שלמה גיטין א"כ אם מקיים המקח יהיה המחילה ג"כ נגמר למפרע וליכא איסור אלא אף למ"ש שם דיש חולקין בזה וכן הוכחתי שכן דעת הרמב"ם דאינו חל הקנין רק משעת משיכה מ"מ יש מקום לחלק מכל מקח הנעשה באיסור כיון דעכ"פ מדין תורה כבר מנתק האיסור חייב לקיים המקח ולתת אף הפחות משתות ויש עדיין להתיישב בזה. עכ"פ כשכבר משך הלוקח ונתחייב בדמי המקח כפי שפסק והמוכר זכה בחיובו אמרינן דאח"כ מוחל הלוקח מה שעבר המוכר ונתקן האיסור ולכך מוציאין מן הלוקח אף דמי אונאה כמבואר להדיא בסמ"ע (סי' רכ"ז ס"ק י"ד) ומוכרחים לומר כמ"ש דכבר נתקן האיסור דאל"כ אף אינו רשאי ליתן לו דעובר על לפני עור בגמר האיסור של המוכר אלא ודאי הסברא דמה שעבר אין דכבר מינתק במחילתו של הלוקח דהוי כקבלה. וא"כ אינו דומה לדברי הרא"ש דלגבי הערמת ריבית כמובן:
ומלבד זה אינו דומה לדברי הרא"ש דהא מבואר טור יו"ד (סי' קס"ג) דהרא"ש מסכים לדעת הרמב"ן שם דאבק ריבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ואח"כ כתב ואפי' לפ"ז אם רוצה לפרוע לו חטים מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע לו חטים כדי להוציא מידו ובס' כהונת עולם תמה ע"ז דמלשון הרא"ש יראה דאינו אבק ריבית אלא הערמה דקולא רק דעכ"ז אין מוציאין מהלוה שעשה שלא כהוגן ונ"מ אם טעו הב"ד או גבה בע"כ דבאבק ריבית מוציאין מהמלוה וכן להסוברים דבאבק ריבית חייב המלוה להחזיר לצאת ידי שמים דאפשר דלהרא"ש בזה אינו חייב והניח בצ"ע אולם להמעיין דברי הרא"ש והטור כפשטן דהרא"ש מסכים לדעת הרמב"ן דהוי אבק ריבית רק אף דהוי א"ר ואין מוציאין מהלוה למלוה לא אמרינן דאסור ליתן לו לכתחילה חטים רק יכול באמת לפרוע לו חטים לכתחילה ולא עביד איסורא רק דאין הב"ד נזקקין לפרוע לו חטים כדי להוציא מידו כל המאה אלא יכול ליתן לו תשעים וכן פירש הב"ח והפלפלא חריפתא והיינו ודאי ע"פ הדין אינו יכול לתבוע שישלם לו בפירות דלא נתחייב לשלם רק מעות ומעות אינו רשאי לשלם רק תשעים מטעם דהוי אבק ריבית רק כיון דרשאי לשלם לו בפירות שוה מנה הי' ס"ד דהב"ד יאמרו לו שיקיים דיבורו וישלם בפירות ע"ז כתב הרא"ש כיון דעשה שלא כהוגן אין נזקקין לו אבל היכא דמדינא הוי קנין המועיל מדאורייתא וקאי במי שפרע נזקקין וכן לענין אונאה ג"כ כיון דנתחייב נזקקקין לשלם לו וכמ"ש הסמ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |