שו"ת אהל יעקב/מב
|
< הקודם · הבא > |
לעיר האמברגו יע"א שנת התל"א ליצירה
לאה אשת ראובן בהיותה על ערש דוי צותה מחמת מיתה וחילק' כתובתה ונתנה מתנות חלוקות לבני אדם חלוקים ולעניים כך וכך והשאר לאביה ובכלל מקבלי המתנות היו עדים שיחדה להם סך מה וכדי שלא תטרף דעתה שתקו באותה שעה ועלה בדעתם להסתלק מאותה הנאה תכף כדי שלא יהיו נוגעי' בעדותם אך בהיותם סבורים שכל מקבלי המתנות לא יקפידו על זה לא עשו הסילוק תכף באמרם עד שימצא מי שיערער ואזי יסלקו עצמם דמהני לאחר ערעור ולא נפטרה לב"ע וכתבו העדים כל מה שצות עליו ושלחו טופס לאביה שהי' בעיר אחרת אבל לא חתמו עליו והוא רצה לדעת מי הם העדים וחזרו וכתבו לו טופס אחר חתום משניהם ואחר ראותו שהם נוגעים ערער לומר שהצואה בטלה מחמת פיסול העדות שהם נוגעים, וכשמוע העדים ערעורו זה סילקו עצמם סילוק כהלכתו באופן שאם יעמוד הדבר על הדין שיעידו בעל פה לפני בי"ד וכשמוע המערער סילוק זה אמר דלא מהני דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפילו הכי אינו רוצ' לעמוד עם מקבלי המתנות לדין כי די כשיאמר לי שום חכם משם פוסק א' דמהני שמקבל עליו כל מה שיאמר וביען שא' ממקבלי המתנה הם יתומי ראובן הבעל ויש להם אפוטרופו' שלח לו אבי לאה הנ"ל לשאול ולדרוש זה והוי כמו שנשאלה משתי הכתות לכן האפוטרופוס שואל ממעכ"ת ומבית דינו הצדק ושכרו כפול מן השמים :
תשובה בקיצור והדברים מבוארים באורך בספרי הפוסקי' פשיטא כביעתא בכותח' דסילוק זה סילוק מעליא הוי וסופו בכשרות קרינן בהו וזה מכמה טעמים חדא דשטר צואה זה אינו חשוב כשטרי הודאות והלואות ואינו עשוי אלא לזיכרון דברים בעלמא לדעת מי הם מקבלי המתנה ובכל ענין היתומים נאמנים לומר נתננו וכן פסק הרמב"ן בסי' פ"ג והוכיח בראיות ברורות ושנה ושלש שאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום כלל דברי הש"מ לאחר מותו שהרי הוא לא צוה אותם ואדרבא אם אמר הפסיד וכיון שלא אמר להם לכתוב היאך כותבין דבקנין לחוד הוא דאמרינן דאין צריך לומר כתובו אלא ודאי מה שהן רשאין לכתוב היינו מפני שאין לכתיבה דין שטר שיהיה כמלוה בשטר שאין היורשים יכולים לומר פרענו אלא כענין זכרון דברים בעלמא וכו' נחתם אבל הודאה בחוב שהוא חייב כתיבתו הוא כשטר דעלמא לגבות בו מן היורשי' ואפילו ממשעבדי ששעבד לו לאחר מכאן וכל זמן שאותו שטר יוצא מתחת יד בעל דבר אינו יכול לומר פרעתי וכן כתב הראב"ד ז"ל צואת ש"מ אעפ"י שכתבו העדים דעתם כמלוה על פה ויכול לומר פרעתי ע"ש וכן פסקו כל האחרונים ומהם הלבוש והסמ"ע ומוהרי"ק בח"מ סי' ר"ן סעיף כא והוסי' עוד לומר מוהרי"ק דאף במצוה לכתבה אינו אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריך יפוי כח עכ"ד ואם כן כיון דחשיבה כעל פה בעלמא צריך שיעידו בב"ד להחשיבם כנוגעי' מתחילה ועד סוף וכל עוד שלא העידו וקם ערעור על הצואה יכולים להסתלק ומכ"ש היכא דמוכח דלא כתבוה אלא לזכרון דברים כמו שמתחילה שלחוה בלתי חתומה ואח"כ לבקשת המערער חתמוה בין אם תהיה טופס או תורף אינו כי לזכרון דברים ואם העדים כתבו כל מה שצותה עליו ובכללם הנאת העדי' למה תפסל שהרי אם כתבו העדים זכות כל א' בפני עצמו די ואם לא כתבו ורצו לכתוב וליתן ביד כל א' ממקבלי המתנה כותבין וכמו שכתב הרמב"ן שם ואחריו נמשכו כל הפוסקים וא"כ פשיטא דאותה שנשלחה הוייא כזכרון דברים בעלמא וכטופס ולא כהעדאה ממש ואם תחלתן נוגעים סופן בכשרות הוי והשתא דחשיבא כזכרון דברי' אין חותכין הדין על פיה דמפי כתב' חשיבא ולא מפיהם דדוקא בשטרי מעלייתא אמרו משום שלא תנעול דל' בפני לווין ואף בשטרי מעלייתא דוקא במקויים בב"ד בין שיהיה הקיו' מדאוריתא או מדרבנן ומכל זה נראה בפירוש דלא חשיבא חתימת צואה זו והעדאה ואף לדעת החולקים לומר דכל שכתבו טופס חתום על מנת לכתוב שטר אעפ"י שלא נכתב השטר יש לטופס זה דין שטר הכא מוד' דאינ' כשטר כלל כיון דעיקרו זכרון דברים הוי ומכ"ש טופסה:
הטעם הב' נמשך מהקודם דאם העדים מדעת עצמם כתבוהו שלא מדעת המצוה פסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם דאף בשטרי הלואות אם כתבהו שלא מדעת הלוה העדאת עדי' נמי לא חשיב והכא איכא למימ' דעיקר צואתה להקנות מיד ולהעיד על פה ולא בכתב שהרי לא אמרה כתובו אף אם אמרה ג"כ הוי זכרון דברים כנ"ל א"כ הוי כמו שלא ניתן ליכתב וכל שלא נית' ליכתב היו דנין על פיו מטעם מפיהם ולא מפי כתבם:
עוד טעם אחר אם נחשיבנה לשטר גמור (מה שלא יונח) עכ"ז כיון שהעידו על דברים רבים חלוקי' למקבלים חלוקים הוייא עדות חלוקים ועל מה שנוגע להם אין נאמנים ועל מה שנוגע לאחרים לכל א' בפני עצמו עדותם עדות ודמיא להא דכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות עדות והביאה הרי"ק לפסק הלכה בסי' נ"א סעי' ו' וז"ל וכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות א' והעדי' קרובים לא' ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהיא עדות א' אבל אם כתב בשטר א' שנתן לראובן חצר פלונית ושנתן לשמעון שדה פלוני נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קימת שאלו שתי עדויות הן אעפ"י שהן בשטר א' וכו' שאעפ"י שכתב בשטר א' והמקנה איש א' הרי אלו ג' עדויות שאינן תלויו' זה בזה ע"כ ובנ"ד כיון דמתנות חלוקו' ומקבלים חלוקים ואינם עדות א' ולא תלויים זה בזה דאף בעדות א' דלעיל אם היו קרובי' לא' ורחוקים מן השני כת' מוהרי"ק דמהני חילוק ומכ"ש בעדות חלוקה ואל יאמר האומר דאיכא לפלוגי בין ש"מ לבריא דכל דאיתיה בבריא איתיה בשכי' מרע בכי האי:
הטעם האחרון שעליו אין להוסי' דאף את"ל דהוי שטר מעליא לענין חילוק לא חשי' הגדה בב"ד דהא בפיסול קורבה דבעינן תרתי בשעת ראיה ובשעת הגדה כדברי הרא"ש שעליהם נפסקה הלכה כמו שהוכיח הלבוש והסמ"ע ריש סי' ל"ו לא חשיב חתימה בשטר כהגדה בב"ד וכמו שהביא דבריו מוהרי"ק בסי' מ"ה סעי' י"ג וז"ל אם נפסל ע"י חתימת הפסולים אם הכשרי' זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולים להעיד וב"ד יכתבו עדותם כמו שכתוב בשטר וחשוב כמו שטר הראשון ע"כ ואע"ג דהרא"ש עצמו כתב במקום אחר דמשעת ראיה אם נתכונו להעיד אינם יכולים הכשרים לכתוב עדותם ומכח סתירה זו הוכיח הש"ך דהכא מיירי מוהרי"ק בלא נתכונו להעיד בשעת ראיה הנה סמ"ע לא כן ס"ל ויישב הסתיר' לומר דמה שכתב הרא"ש כן הוא לדברי הרמב"ם:
ואף אם נאמר דהסתיר' בדברי הרא"ש הנה מוהרי"ק בחר לומר דאף אם ראו ונתכונו להעיד הפסולים עם הכשרים כיון שלא העידו בב"ד יכולים לחזור הכשרים ולהעיד דחתימתם לא הוי הגדה וגריעא טפי מהעדאה בעל פה ויוכיח על זה שכן דעת מוהרי"ק ממה שכתב בסי' נ"א סעיף ו' הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות א' והעדים קרובים לא' ממקבלי המתנ' ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהיא עדות א' אלא א"כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו מאותו ממון ע"כ ואם איתא דס"ל דחשיבא הגדה כמי שנחקרה עדותן בב"ד היאך מהני סילוק אח"כ לא לעדים ולא למקבלי מתנה דבשעת הגדה הרי העדים פסולים ותרתי איכא והשטר פסול אלא על כרחין דמוהרי"ק ס"ל דלא חשיבא חתימה כהעדא' ומשתי תשובו' של הרא"ש בחר לו הא' דלא חשיב עדים החתומים בשטר כהעדאה בב"ד ולפי דעתי דשפיר דייק מוהרי"ק וירד לסוף האמת וטעמו עמו והכריע כן משום דהאי דפסולים לזה ולזה היינו משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שיאמרו קרוב כשר להעיד אבל היכא דלא חיישינן לאיחלופי כגון גט שחרור הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם פלגינן דיבורא וקנה עצמו אעפ"י שלא קנה הנכסים והיא דעת רב יוחנן שעליה פסק הלכה אלמא היכא דאיכא למיחש לאיחלופי כגון בקרובי' פסולי' לזה ולזה דכולי עלמא ידעי דלא אפשר לתקוני שפיסולם פיסול הגוף אבל היכא דניסתלקה הקורבה ע"י סילוק הנוגע ליכא למיחש לאיחלופי דכ"ע ידעי דסילוק מהני והשתא רבי יוחנן ור"ל אף בחתומי' על השטר ובעדות אחת פליג ומשום דאתא לאיחלופי הוא דפוסל לרבי יוחנן אף בחתומים היכא דליכא למיחש כגון בפסולי הנאה דהא אפשר להסתלק אם נסתלק אותו שהעדים פסולים לא מהני סילוק והם אם היו העדים פסולים מחמת הנאה דשניהם שוין ועדות השטר לא חשיבא הגדה ולא אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד לענין זה ובעינן העדא' בפה ובזה נסתלקה תמיהת בעל ש"ך על מוהרי"ק לומר דמנין לו דמהני סילוק לאחר חתימה והוא אזיל לשטתיה דחשיב הגדה שבשטר הגדה ולפיכ' בההיא דלעיל שטר שחתום עליו קרוב או פסול אם הכשרים זוכרים עדותן יכול לחזור ולכתוב דהרי הוא מיירי בלא נצטרפו בשעת ראיה דאי נצטרפו הרי איכא תרתי ראיה והגדה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומטעם שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותימה עליו דמה חוזר ומגיד איכא הכא דהא כולי חדא הגדה היא ואי איתמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומטע' דכיון דהגיד וכו' הכי איתמר שאם הכחישו או הוסיפו או גרעו שום דבר ממה שחתומים עליו אינם נאמנים דכבר נגמרה עדותן וכיון שהגידו אין חוזרים ומגידים אבל היכא דלא עקרו דבריהם הראשונים אפילו בב"ד עצמם יכולים להגיד כמה פעמים ולתקן דבריהם וליכא משום חוזר ומגיד וכיון דהוא אזיל לשטתיה לפיכך תמה עליו ג"כ בההיא דסי' נ"א באמרו אלא א"כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו ואמר מנין לו זה והוצרך ליישב דבריו בדוחק מה שלא נתכוון אליה' המוהרי"ק כלל אלא דס"ל דאין חתימה כהעדאה בב"ד וכמו שמחלק הלבוש בסי' לו וס' מ"ה על ההיא דלעיל אם הכשרים זוכרים וכו' וז"ל דאע"ג דחשיבא הגדה לענין שלא יוכלו להעיד אח"כ דבר מה שהוא מכחיש חתימתן מ"מ לא חשיבא הגדה ממש לענין שכשנפסל על ידי עדים אחרים שלא יוכלו להגיד פעם אחרת וכן הוא דעת הסמ"ע:
ומכל זה מוכח דלא אמרינן כמי שנחקרה עדותן אלא כשיש הכחש' לחתימתן וכל שאינו כן לא חשיבא העדאה ויכולים להסתלק וכמו שכתב מוהרי"ק וא"כ בנ"ד לא חשיבא חתימת העדים העדאה ולא נגמרה עדותן עדיין ופירוש כמו שנחקר' כמו שנגמרה כמו שכתב הר"ן בתשובות סי' לד ודוקא במכחיש וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות וז"ל כללו של דבר כל דברי' שיאמ' העד אחר שנחקרה העדות שיבא מכללן ביטול העדות או תוספת תנאי בה אין שומעין לו עכ"ל:
ועוד כתב אחר זה עדים החתומים על השטר הרי זה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולים לחזור בהם ע"כ אלמא לענין שלא יוכלו לחזור איתמר כמו שנחקר' וכו' וכן פסקו כל הפוסקים וממילא מיירי במקויים דאי אינו מקויים אפילו ע"י שכתב ידם יוצא ממקום אחר יכולים לומר הפך ממה שחתמו עליו דמשנה היא בפ"ב דכתובות והובאה לפסק הלכה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולים היינו הרי אלו נאמני' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים ואי אמרינן כמו שנחקרה עדותן אף בבלתי מקויים אמאי יהיו נאמנים כשאמרו פסולים היינו ובין שיהיה קיום שטרות דאורייתא או דרבנן וזה פשוט והשתא דאמרינן דבעינן שיהיה מקויים או בכתב ידו יוצא ממקום אחר וב"ד מדמין כתיבה לכתיבה ועוד דבעינן כתב ידו המוחז' בב"ד כמו שנודע א"כ ממילא שיצא השטר בב"ד והעדי' אמרו אנוסים היינו וכו' וא"כ אף לדברי הש"ך דחשיב חתימת העדים להגדה מטעם כמי שנחקר' עדותן והיינו על אנוסים היינו נאמרה כנ"ל צריך שהשטר לפני ב"ד לקיימו וההיא דשטר שחתומים עליו פסולי' אם הכשרים זוכרים וכו' ביצא ונתקיים לפני ב"ד מיירי ולכך ס"ל דחשיבא הגדה וא"כ אף בנ"ד מודה הש"ך דלא חשיבא הגדה דלא יצא לפני ב"ד עדיין ולא נתקיים בכתב יד היוצא ממקום אחר עדין ואף אם ימצא רבים מיהת לפני ב"ד בעיא ובכי האי לא אמרינן כמו שנחקרה עדותן ומהני סילוק עד העדאה בדין וזה מוסכם ופשוט מכל הפוסקים ואינו צריך להאריך:
ומעתה מה שכתב בעל ספר תומת ישרים בסי' נ"ד והוכיח דאף לאחר חתימת העדים ואף לאחר שזכה העד מקבל המתנה במתנתו יכול להחזירה ולסלק עצמו ולהעיד כיון דלא היה הדבר ולא קיבל המתנה ע"י ב"ד יפה כיון ודברים ברורים הם וכן מוכח בריב"ש דאף לאחר חתימתו מהני סילוק ולא במקום א' ולא בשני מקומו' דיבר בזה הענין ושאלותיו מצויים ביד כל אדם זהו נרא' להבנת האמת וה' יצילנו משגיאות ועליהם אף אם איכ' שום מחלוקת בענין משום פוסק שנעלם ממני הנ' מקבלי המתנות מוחזקים ואע"ג דיורש מן התורה מוחזק הוי דוקא היכא דנתברר לנו שחזקת המחזיקים אינה כפי הדין וכגון אם תפסו לאחר מיתה אבל אם תפסו כפי הדין ותפסו מחיי' כנ"ד דבני הבעל היו מוחזקים בחיי אלמנת אביהם בשעת צואתו מי יוכל להוציא מידם ומוחזקים הם ויכולים לומר קים לן כפלוני ומכ"ש שלא ראינו מי שאומר דבענין זה חתימת העדים חשיבא הגדה שעדין לא באה לפני ב"ד כנ"ל כ"ד הצעיר ע"ה יעקב ששפורטאש ס"ט:
נוסף על הראיות שהביא הרב הנ"ל נלע"ד שהעדים הנ"ל יכולין אף אתה לאחר שחתמו לסלק את עצמן כדין של תורה ואח"כ יעידו בב"ד את עדותן והב"ד יפסקו עפ"י עדותן מה שיראה להם ע"פ הדין והטעם הוא כמו שכתב הריב"ש בתשוב' סי' קצה והביאה רמ"א בהגהת שו"ע בסי' ל"ו שטר שחתום עליו בעל דבר בעצמו כשר בהאחרים וכו' ע"ש בתשובה עצמה בסי' הנ"ל שכתב בהדיא שאין דומה זה לנמצא קרוב או פסול דוקא אם הוא קרוב או פסול אחר אבל בעל דבר עצמו אין כאן לא עד ולא דיין כיון שהוא בעל דין ואינו פוסל בצירופו וגם הביא ראיה מבבא בתרא בדין תנו מנה לעניי עירי דמהני סילוק וכו' משום דקודם לא הוו עדים וכו' ע"ש:
גם בתשובת הרא"ש כלל ששים כתב בהדיא ג"כ חילו' דפלגינן דיבורא כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עדים כלל וגם בסוף התשוב' כתב ג"כ כנ"ל יעו"ש:
ואם כן בנ"ד אף שהיה שטר גמור הטופס שכתבו וחתמו העדים אין עדותן בטלה לגבי האחרים לאחר שיסתלקו ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ופלגינן דיבורא ואין לדחוק ממה שכת' הרא"ש בתשוב' כלל נ"ח סי' ה' והביאו בש"ע בסי' לז סעיף ג' דעדותן בטלה דשאני התם שהעידו שאין להם חלק בחוב ההוא רק הוא כולו לשמעון ורע עשו שהעידו כך כמו שכתב הרא"ש בתשובה בהדיא וז"ל ורע עשו שהעידו ודומה למה שאמרו ללא יהיה לך עסק עם ג' אנשים וכו' ע"ש ואפשר אם היו העדים רוצים להסתלק אח"כ בנדון של הרא"ש היה ג"כ עדותן עדות אלא שהמעשה היה כך שלא היו רוצים להסתלק שאפשר שהעדים היום או למחר יתפסו את שמעון משלו מאחר שכב' אמרו לפני עדים שהמנ' שתבע ראובן לשמעון הם שותפים בו אבל בנ"ד בשעה שכתבו וחתמו העדים היו נותנים ג"כ שלהם ג"כ צואה חלק א' וא"כ טוב עשו שלא היו רוצים להפסיד חלקם:
ועתה מאחר שהבעל דין מקפיד על זה א"כ אין עדותן כלום מאחר שהם נוגעים מחמת ממון עפ"י דבריהם עצמם לכן נלע"ד פשוט דיכולים עתה להסתלק כדין של תורה ומהני סילוקם ואז העדות שיעידו בב"ד הוא עדות גמור למקבלי המתנות והב"ד קיימו ויפסקו עפ"י עדותן כדין עדים כשרים וזה פשוט וברור ואין לפקפק ולהרהר אחר זה כן נראה לי להלכה ולמעשה כ"ד הכותב וחותם היום ה' ל"ב לספירה[1] בשנת תל"א ליציר' נאום הלל בלא"א כהר"ר נפתלי ז"ל חונה פה ק"ק אלטאנא יע"א:
ראיתי להחכמים השלמים שניהם לדבר א' נתכוונו להכשיר הצואה הנ"ל אחר סילוק עדי מקבלי המתנה וכל א' וא' ראייתו מבוארת בארוכה ובקצרה וכמעט שלא הניחו השלמי' מקום להתגדר בו והדין עמהם ויפה דנו ויפה פסקו וזיכו את הזכאי וכו' ואין לנטות מדבריהם ימין ושמאל ומ"מ לאהבתם אשתעשע קצת:
הנה מבואר במרדכי בפ"ק דגיטין שאירע מעש' כזה וז"ל מעשה בש"מ שחילק נכסיו לקצת בני אדם בפני עדים וחתמו העדים ושוב נמצא שא' מן העדים היה מן מקבלי המתנה וחלק מתנתו כתוב בשטר ופסל ר"י הלוי השטר אפינו לשאר מקבלי מתנה מההיא דירושלמי כתב וכו' וקי"ל כר' יוחנן וכו' ע"ש שהסכימו לדבריו כל הפוסקים בסי' נא והרי"ף והרא"ש וסיעתייהו ודלא כר' האיי ור' אפרים החולקים עליו ע"ש ומבואר מזה שהוא ממש כנ"ד וא"כ הצואה בטלה מאחר שבצואה היו כל הב' עדים נוגעים מחמת ממון ולא נשאר לנו לפלפל אלא אי מהני הסילוק אח"כ:
ובאמת שיש לומר שלא דיבר ר"י במרדכי מדין הסילוק אלא מיירי שאינם רוצים להסתלק ולכן פסל כל הצואה כנ"ל ע"ש אבל כשהעדים רוצים להסתלק י"ל דמודה הר"י דכשרים להעיד אח"כ בב"ד לאחרים והראיות ברורות שכתבו החכמים השלמים דלא בעינן בממון תחילתן בכשרות ואף שחתמו בשטר לא הוי כהגדה ומהני הסילוק ואין לפקפק דהוי כנוגעים בעדותן כיון שחתמו תחילת הצואה ומוכרחים לומר ג"כ כמו שאמרו בתחילה ובזה נדחית לכאורה ראיית עמיתי הרב כמוהר"ר הלל נר"ו דע"כ לא הכשיר הריב"ש והרא"ש אלא בעדים אחרים הכשרים שעמהם אבל באותו עד הנוגע אף שמיקרי בעל דבר מ"מ נוגע מיקרי אח"כ להעיד אף בסילוק וכ"ש שנדחו בזה גם דברי החכם השלם הפוסק נר"ו אלא שמתשובת הריטב"א שהביא הב"י בסי' ל"ד סעיף מ"א מבואר להדיא דגם הא עצמו יכול להעיד כשהוא בעל דבר ועד ולא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה כיון דהוי בעל דבר ע"ש ונראה לי ראיה ברורה מהא דכתב הר"ן סוף פרק האיש מקדש וז"ל וכתב הרמב"ן וכו' וכן אם החזיר העד הממון לבעלי' וחזר והעיד באותו עצמו מקבלין ממנו שאין זה פסול מתחילתו ולא בסופו אלא כל זמן וכו' ע"ש ופסק בשו"ת מוהרי"ן לב בח"ג סי' רנ"ו וכן הדין בדיין שפסק וקיבל שכר לדון וכו' וכן כתב בשו"ת מוהר"ש די מידינה בח"א סי' ח' ועיין בש"ע ח"מ סי' לד סעיף י"ח בהגה"ה וכן מוכח בסי' ר"ח סעיף טו בהגה"ה דאינו מיקרי נוגע אף כשהעיד כבר עפ"י השבועה שלא כדין ע"ש וכ"ש כאן שלא קיבלו עדין ולא הגידו כלל שאינם נוגעים מחמת מה שחתמו בצואה כנ"ל:
ובאמת ששאלה זו מבואר' בספר תומת ישרים בסי' נ"ד בלי שום ראיה וכתב כן כפשוט' ע"ש:
וא"כ הדברים ברורים שדברי החכמים השלמים הן שרירין וקיימין בלי שום פקפוק בעול' והחולק עליהם כאילו חולק על תורת מרע"ה והיה לי להאריך על כל פרט ופרט של החכם הפוסק נר"ו אלא שאין הפנאי מספיק כעת וכ"ש שיפה כיון להלכה ולמעשה כ"ד הטרוד והדואג בצערן של אחינו בית ישראל העומדים בצרה גדולה וממנה יושעו המצפה לישועה הקטן אהרן שמואל חונה ק"ק פראנקפורט יע"א:
אף שדברי חכמים הנ"ל אין צריכים חיזוק ומכ"ש כשהלכה כבית הלל ושמואל בדיני אך לאפושי גברא קאתינא דפשיט' דמהני סילוק אף לאחר החתימה אך שלפום ריהטא המעשה שמביא המרדכי בפ"ק דגיטין מעשה בשכ"מ וכו' מתנגד לנו כמו שהרגיש הרב הנ"ל ותירץ מה שתירץ אך אם יעיין שם הוא סיוע לדברינו שבמרדכי מדמה דין א' מן העדים הזה ממקבלי המתנה ופסל ר"י הלוי את השטר מטעם הירושלמי כתב כל נכסיו לב' בני אדם והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה ר"י אומר פסולים וכו' והדין הזה בעצמו הביאו רמ"א בש"ע סי' נא בשם המרדכי הנ"ל והוסיף מוהר"י קארו אלא א"כ נסתלק אותו שהעדי' פסולים לו מאותו ממון וגם מהני סילוק לאחר חתימת השטר באם יסלק הקרוב מקבל המתנה וממילא יעידו על הרחוק א"כ מהני נמי באם יסלקו העדים עצמם ויעידו אח"כ על השאר מקבלי המת' דלא שיי' טעמא דאתו לאכשורי קרוב בשאר שטרו' מאחר שהשטר שחתו' הוא בטל ואח"כ יעידו מחדש על הרחוקים ולא יזכרו הקרובים ובזה נחה שקטה תמיהת הש"ך מנא ליה דמהני סילוק ע"ש באריכות ובאמת אין דרכו בכך להוסי' מה שלא נזכר בשום פוסק אלא נ"ל התלמיד מצא לשונו שכתב הרי השטר פסול וכו' ולא כתב הרי המתנה בטלה אלא ודאי המת' קיימת לאחר סילוק הקרובי' רק השטר פסול משום דאתי לאיחלופי בשאר שטרות כמו שהביא המרדכי לסוף אבל אח"כ יעידו על הרחוקים וכן במעשה של המרדכי כתב ופסל ר"י הלוי את השטר ולא כתב ופסל את הצואה אלא ודאי לא ביטל את הצוואה רק את השטר דלא אתי לאיחלופי אבל אח"כ יסלקו עצמם ויעידו על שאר מקבלי מתנה ומה שלא הוזכר במרדכי החילוק דמילתא דפשי' היא דאטו בשופטני עסקינן מאחר דעדי' יודעי' שלא נית' להם חלקם הכתו' בצוא' על פיהם פשיטא שיסתלק' שלא להפסיד אחרים וע"כ הוסיף בש"ע אלא אם כן נסתלק ואם התם מועיל הסילוק ממילא אם העדים עצמם ממקבלי מתנה מועיל ג"כ סילוקם דהא תרווייהו חדא טעמא ומינה הוא שהביא ראיה המרדכי ומרוב פשיטו' הענין לא אבוא להאריך שהדין שדנו אמת וצדק ואין לבעל דין להשיב עליהם מכ"ש שמקבלי המתנה מוחזקי' כמו שכתב הרב הגדול הפוסק נר"ו ויכולין לומר קים לי בפרט במקום שיחיד במקום רבים רמ"א ואחריו רבינו סמ"ע והוסיפו אלא אם כן נסתלק ממילא מהני הסילוק שאין בתמיהת הש"ך תמיהא כמו שכתבתי כ"ד הקטן נתן בלא"א הגאון כמוהר"ר שמעון הכהן זלה"ה מתושבי ק"ק פראנקפורט יע"א:
אנכי הרואה דברים הדברים אלה הדברים הנאמרים באמת וצדק מפי הרבנים הנ"ל בפסק דין הנ"ל אמור אמרתי מקום הניחו לי וכו' והוא הלא כתב הר"ן בפרק האיש מקדש בשם הרמב"ם הביאו הרב בעל משאת בנימין בתשובותיו סי' צא וז"ל וכן נראין דברי הר"ן בשם הרמב"ם שכתב וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו ובאותה שהביא הרב הנ"ל את דברי רבינו ירוחם במשרים נתיב ב' סוף ח"א וז"ל וכתב עוד שאם החזיר העד השכר שנטל וחזר והעיד באותו עדות עדותו קיימת הביאו הרב בהג"ה בש"ע סעיף י"ח סי' לד:
הנה עינינו הראות דאפי' כבר העיד הנוגע אם הוא מסלק את עצמו ומחזיר אפילו אחר העדאתו חוזר אח"כ ומעיד ועדותו קיימת וסופו בכשרות קרינן ביה וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שיכולים להעיד אחר שיסלקו את עצמם מחלקם שיש להם לקבל אף שנאמר עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה וכו' זה ברור ופשוט כ"ד אלה היום יום ה' ז"ך איר תל"א ליציר' איסקופה נדרסת לרגלי החכמי' דוד הוא הקטן טיעבל איש פוזנא יע"א:
- ↑ אולי צריך לומר יום ב' ל"ב לספירה או יום ה' ל"ה לספירה, שכך היה בשנת ה'תל"א.