שו"ת אהל יעקב/טו
|
< הקודם · הבא > |
אהוב נאמן ראיתי שאלתך על ראובן ושמעון שביררו להם בירורים ומת שמעון קודם גזר דינם ורצית לדעת אם נתפרדה החבילה של הברורים ואין יורשי שמעון ולא ראובן יכולים לכוף הא' את חברו להשמע למאמר הברורים או לאו כי אם עדיין כפויים ועומדים לברירה הראשונה:
כבר אמרתי בפסקי הנפסק באורך דנתפרדה חבילה, ולא מבעיא היורשים דמצי מפיק נפשייהו מן הברירה ההיא או משום דאמרי לא אפשי לן אלא בב"ד המחפשים בזכותינו וטעני לן מאי דמצי אבינו למיטען, או משום דהשתא דינא אחרינא איכא דנכנס ממונא לרשות היורשים ולא משתעבדי למאמר הברורים שבירר אביהם. וזה נלמד מדברי הרמב"ם (סוף פרק ה' מהלכות שותפין) והביאו הטור (בסי' קע"ו) וז"ל מת א' מן השותפים או א' מן המתעסקים שמת בטל השותפות או העסק, אע"פי שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון ליד היורשי', וכזו הורו הגאוני' וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל עכ"ד:
ואם במיתת א' מן השותפים או המתעסקים אעפ"י שהתנו לזמן קבוע, עכ"ז אמרינן נתפרדה חבילתם מטעם שכבר יצא הממון ליד היורשים. ומכ"ש הכא דעדין לא נגמר דינם ומת א' מהם. ודעדיפא מינה אמרינן אף שהיה נגמר דינם ויצא שמעון אביהם מחוייב, אין היורשים משתעבדים למאמרם, אם לא שיש ביד ראובן פסק דין דחשיב כשטר כאשר הוכחתי בפירוש. מכ"ש דעדיין לא נגמר דינם ועל מי יפסקו אם הממון נכנס ביד היורשי' וצריך ענינים אחרים ודיינים אחרים להוציא מהם, וא"כ מצו היורשים אמרי לא איפשי לן בהו, והשתא דיורשים לא משתעבדי ראובן נמי מצי אמר לא איפשי בהו, דאדעתא דהכי לא שעבידנא נפשאי אלא לדון עם שמעון ולא עם יורשיו הבאים בתביעות וטענות אחרות, אם אוכל להוציא ממון מהם בדין או לאו, דבכל ענין אזלינן בתר אומדנא גדולה כי האי, לומר אדעתא דהכי לא שעבידנא נפשאי בין באיסורא בין בממונ'. ואע"ג דדין זה פשוט כביעתא בכותחא ואין צריך ראיה לתלמידי שמעון בן ננס וחביריו, להפקת רצונך אהיה קטיל קני באגמא לאפות פת אפויה מקימחא טחינא ולמיכל נהמא בנהמא, ואבוא דרך קצרה שכבשוה רבים. והאידנא כיון דדשו בה רבים קרינן שומר פתאי' ה':
איתא בפ' הגוזל קמא דף ק' וז"ל דמתניתין נתן הכסף לאנשי משמר ומת וכו' קאמר אביי עלה ש"מ דכסף מכפר מחצה דאי לא תימא הכי ליהדר הכסף ליורשים דאדעתא דהכי לא יהיב. ופריך עלה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרישה וכו', ומשני שאני חולין וכו', והדר פריך יבמה שנפלה לפני מוכה השחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא מקדשה, ומשני שאני יבמה וכו':
אם כן הרי נראה דאמרינן דאדעתא דהכי לא יהבי. ולא תימא במידי דאיסורא ולא במדי דממונא, אלא בכל מידי אמרינן דאדעתא דהכי וכו'. וכזה כתב הרא"ש בתשובותיו והאריך להביא ראיה מהני אומדניה הנז' בתלמוד וחתם דבריו בכל אלה הדברים סמכו חכמים לדון עפ"י אומד בלא עדים מעידי' על דבר זה. וכן בנדון הזה אומדנא דמוכח הוא שאילו היה יודע דבר זה שהוא עתיד להעשות לא היה מקבל קנס וכו', ואומדנא דמוכח הוא וכאילו התנה בפירוש עכ"ד:
ואם מענין איסור ערוה דבה מיירי אמר הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא, ומכ"ש בממון הקל. ומההיא דפרק הגוזל יש להוכיח דליכא חילוק בין איסורא לממונא. ואל יאמר האומר דבאיסורא דערוה הקילו משום עיגונא לדון באומדנא דמוכח, אבל לא בממונא דקיל, דאם כן לא הוה פריך מידי, דהתם נמי גבי נתן הכסף לאנשי משמר ממונא בעלמא הוא, ומשום כך יש להקל בו, אבל גבי איסורא כגון להוציא קדשים לחולין וכ"ש לאיסור ערוה כגון להתיר יבמה לשוק בלא חליצה אימר דלא שרינן מטעמי דאדעתא דהכי וכו', אלא ודאי פשיטא דאין לחלק אפילו בין ממון הקל לאיסור ערוה. בכיוצא בזה ומכ"ש בנ"ד דדין היורשי' חלוק משאר אינשי דעלמא מוכחא מילתא מתחילה דאדעת' דהכי לא שעביד נפשיה, כיון שהברורים בגמר דינם לזכות ראובן אינם יכולי' להוציא מן היורשים אם לא כפי הדין בדברים שיכולים להוציא מהם בפסק דין או שטר או כתב ידו מקויים או במת תוך זמן החוב או מת בנידויו וכו', והיכי תיסק אדעתין דראובן שיעבד נפשיה אדעתא דהכי, ואף אם היורשים רוצים בברורים ההם לא כייפינן ליה לראובן להיותו נגרר אחריהם, וכן אמת שיש דברים ודינים הרבה הנלקחים מביני היורשים המורים שנתפרדה חבילת' ואינם נכפין קצתם לקצתם. ואם באתי לפרטם צריך להג הרבה ויגיעת בשר, ודי במה שכתבתי מפורש בשום שכל והבין ישמע חכם ויוסיף לקח ושלום כ"ד החותם בסדר ולכל בני ישראל היה אור וגו' פה עיר אמשטרדם יע"א:
הצעיר יעקב ששפורטאש ס"ט