שו"ת אהל יעקב/יד

שו"ת אהל יעקב ‏ יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

לעיר האמבורגו יע"א שאלה יד

מבין אחורי הפרגוד בגוד אסיק מחיצה וגוד אחית נשמע את הקול דמעה דקני קולך אתה השואל בעד אחרים פנים שאינם נראים ובסתר פנים תשי' תובע ונתבע טוען ונטען וחשכת פיך לבלתי תשא את שמותם על שפתיך שפת אמת תכון לעד ואבוא בקצרה דרך ארוכה שכבשת לך בשאלה הנדרשת והמובן ממנה ואשמור הענינים והטעמים לא המילות:

אמרת ראובן ושמעון ביררו להם ברורים וכתבו שטר קומפרימיסו להשקיט ריב ומדון מהתביעות שתובע ראובן לשמעון והטו שכמם לסבול כל היוצא מפיהם של הברורים הנז' בחומר ובחוזק הנהוג וקבלו עליהם בב"ד הגדול ובקנס חמשים ריזדלדריס למסרב למאמרם זולת החיוב שמחייבים לחייב שישאר בתקפו לקיים כל הנפסק ולא יפטר בתתו הקנס הנז' לסלק עצמו מן דינם הנפסק כי אם לעולם במקומו עומד ככחו קודם הקנס כחו לאחר הקנס, ואחר שנכתב שטר הברורים בכל תנאיו סידרו לפניהם טענותם בכתב כתוב וראובן תובע ושמעון משיב ונתעצם ראובן בתביעתו בטענות חדשים שמוצרך שמעון להשיב עליהם ושלש פעמי' וארבע היה ראובן הנז' קורא תגר נגד הברורים להכריח שמעון ולכפותו בכל הראוי להשיב לתביעתו או יפסקו דינו שנראה לו שהיה רוצה להשמט בלבד ואין לו פה להשיב והברורים הנז' בכל פעם היו מתרים לשמעון וקובעים לו זמן ולא חש אחר עבור שמנה חדשים ויותר ופע' האחרונ' דנו אותו למסרב למאמרם וקנסוהו החמשים ריזדאלדריש הנז' הנכתבים בשטר הקומפרומיסו ונחתם משניה' ואפ"ה שמעון הנז' לא חש למאמרם ולא לקנס שקיבל על עצמו בלי שום נתינת טעם לדבריו עד שבראות ראובן הנז' כל זה למרירות נפשו הלך הוא בעצמו ודיבר עם שמעון והסכים ונתפשר עמו בעניני תביעותיו כאשר אמר ראובן שיש לו ראיה על זה להראות האם יצטרך ולאחר מכאן מת שמעון משלש שנים אחרי מותו נתארך הענין ורוצה ראובן עכשיו לתבוע הקנס ההוא ומה שנתפש עם שמעון זולתו להוציאו מיורשיו והם משיבים שלא ידעו כלום מזה לא מהקנס ולא מהפשרה הנז' ואם אביהם לא השיב לתביעת ראובן היה בעבור אונס חולי ואנוס רחמנא פטריה וגם טוענים למה לא דיבר כלום מתביעת הקנס בשנים הללו שעברו אבל אם ירצה לעמוד בדין מחדש הנם סומכים על תביעות וטענות שיש ביד הברורים הנז' לפסוק דינ' או לבקש זכותם וכאשר גילו הברורים הנז' אוזן ראובן לעמוד בדין עם היורשים השיב להם שכבר גלוי וידוע להם הסכמתו ופשרתו עם שמעון וגם עוצם סרבנותו נגד מאמרם שלא מחמת אונס ולא שום אמתלאה להעדר תשובתו אך עכ"ז בעבור היות הדבר נוגע ליתומים רוצה לעמוד עמם בדין בתנאי שלא בעבור זה יפסיד פשרתו שנתפשרו הסכים עם שמעון אביהם וג"כ שלא יעמוד בדין לפני הברורים הנזכ' לפי שבעיניו כחשודים שמהפכים היו בזכותו של שמעון מאחר שלא חייבוהו בדין בעבור סרבנותו כמה פעמים וא' מהברורי' רצה לסלק עצמו מן הדין או נסתלק שלא מדעתו ע"י שום אונס וחביריו עודם מחזיקים בברירתם ורוצים ללכת בעקבות הענין ולרדוף עד חובה וראובן לא רצה כלל ועיקר בהם לא בכולם ולא במקצתם ועכשיו שאל השואל את"ל ששמעון לא נתפשר עם ראובן ואין ביד ראובן הנז' לא ראיה ולא הוכחא על כך מה דינו עם היורשים בתביעותיו ולדעת משפטו בארבעה שאלות הא' אם נתחייב שמעון הקנס שקיבל על עצמו בעד סירובו כמה פעמים בלי שום אמתלאה להעדר תשובתו שניה אם הברורי' הנז' מחוייבים לשלם כל ההפסד וההוצאות הבאים מחמת התרשלם בהכרחת שמעון אם מחמת היפוך זכותו או מפאת סבלות' האמת שלישית אם א' מהכתו' יכולה להכריח ולכוף חברתה לעמוד בדין לפני הברורים הקודמים או לאו ומעת' ישארו חפשים ללכת לב"ד שיסכימו עליו מחדש רביעית אם הברורים מוכרחים לתת ביד כל א' זכיותיו ותביעותיו וטענותיו המופקדים או יתנו ביד ב"ד המתרצים בו או ביד שליש עד עמדם לפני העדה למשפט אלו הם השאלות בקיצור ואף אם במקום שראוי לקצר הארכת:

תשו' לא נפלאת היא שאלתך ולא רחוקה ולא אהיה קטיל קנא באגמא לא אוסיף לקח למה שכבר מצוי בדברי הפוסקים וז"ל אם לא במקום שהדבר תלוי ועומד אכנס בין שיני סלע המחלוקת ולא אהיה ניזוק בהסכים דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שעל פיהם אנו חיים ובהוראותם אנו מתנהגים ובפרט סימני עבדות באוזן רצועה ולכפות במקל ורצועה לכל גלילותינו המקבלים עליהם עול מלכותו של הרמב"ם ז"ל ולקיים מה שכבר קיבלו ובקשר של קיימא אקשר עבותות אהבת' בחוט משולש שלא מהרה ינתק וכל א' מזוייות משלשיו שוה תהיה לשני הנצבות ברום עולם להבין ולהורות ובאמרות טהורות של הנמשכים אחריהם מהמכריעים ז"ל אעזר מקדש של מטה ומה מלמעלה ויהיו אז דעות החולקים כנגדם שלא כהלכה רווחת וא' אל א' אשיב לשאלותיך וזה החילי לשאלתך הראשונה אם נתחייב שמעון הנזכר הקנס שקיבל על עצמו וזה אין צריך לשאל דפשיטא אם סירב למאמר הברורים בלי שום אמתלאה שנתחייב לתתו וכ"ש שאתה אומר בפירוש שיש בידו פסק מהברורים ועל כל פנים אם הוא כן אין לך הוכחה גדולה מזו שברצון עשה כי לא היו פוסקים עליו מה שקיבל על עצמו בשטר בירורין אם לא נתברר להם עוצם סרבנותו אבל מה שיש לשאול הוא את"ל שיש ביד ראובן הנז' הפסק בלשון פסק ואין צריך עוד עכשיו לשום עדות ולא ראיה שאם היה צריך לכך אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין האם יש כח ביד ראובן להוציא מן היורשים ואם אינו בידו עכשיו האם יכולים הברורים לכתבו דהוי כניתן ליכתב:

הן אמת כי מוהרי"ק בסי' ע"ט הביא ב' דעות חלוקות בענין פסק דין אי חשיב כשטר או לאו והדעת אומר' דחשי' כשטר הוא דעת הרי"ף והרא"ש וגם הרמב"ם ז"ל רוצה אני להכריח דס"ל כן ואחריהם נמשכו מהר"ם והטור וזולתם והדעת האחרת היא דעת ראבי"ה וחביריו ומאחר שכן יש לנו לפסוק כעמודי ההוראה ז"ל ולומר דאם נמצא פסק דין בידו חשיב כשטר להוציא מן היורשים ואי לא לא מפקינן מיניהו באומדנא דמוכח וגם אם לא נכתב אין הברורים יכולים לכתבו דטענינן ליתמי מאי דמצי אבוהון למטען ולומר דילמא פרעיה בשעת החיוב מאחר דקודם כתיבה הוי כמלוה על פה דנאמן אביהם ויורשיו אחריו לומר פרעיה למה אנו עכשיו נותנים לו כח מלוה בשטר דאינו נאמן לומר פרוע משום טענת שטרך בידי מאי בעי ולפיכך אם לא היה כתוב אין כותבין לו פסק דינו של הקנס הנז' וכל הדברים הללו עם הדעות החולקות הם נתלין בפי' מימרא דפ"ק דמציעא ז"ל רב יוסף בר מניומי אמר אם אמרו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתו' אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמ' פרעתי אינו נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו ורב זביד אמר בין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן לומר פרעתי בא מלוה לכתוב אין כותבין לו ע"כ והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כרב זביד ואחריהם נמשכו כל הפוסקים:

איברא דלענין כותבין ואין כותבין יש דעות חלוקות ורש"י ז"ל פירש בא מלוה לכתוב אדרכתא אין כותבין ומדברי הטור נראה בסי' ל"ט שהתוספות פירשו בא מלוה לכתוב הודאתו אין כותבין וגם הרואה דברי הרמב"ם לפום ריהטא כמובן מסתמיות דברי הטור בסימן הנז' נראה דס"ל כן ואמנם הרי"ף והרא"ש משמע מדבריהם שפירשו כותבין ואין כותבין אפסק דין קאי וגם הרמב"ם מוכח מדבריו דס"ל כהרי"ף והרא"ש וגם הטור בסי' ע"ט גילה דעתו שכן הוא האמת היפך מה שכתב בסימן ל"ט ויכולים אנו לתקנו במעט השקפה כי היכי דלא תקשי דידיה בסברת הרמב"ם ואולם הרי"ף ז"ל כתב על ההיא דרב זביד וז"ל וקי"ל כרב זביד ואע"ג דקי"ל דעדות והודא' כב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמה וכו' אלמא העמדה בדין כמלוה בשטר הני מלי היכא דלא ציית דינא אי נמי ציית דינא ואיתברר דלא פרע אבל היכא דציית דינא ונפק מב"ד אדעתא דקבליה עליה לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו דחיישינן דלמא פרע ליה עכ"ל ומסוף דבריו בנתינת טעמ' דחיישינן דילמא פרע ליה נרא' שפירש ואין כותבין לו דקאמר ר"ל פסק דין משום דחיישינן דילמא פרעיה וגם הרא"ש ז"ל בפסקיו סבירא ליה כן מדכתב וז"ל ואע"ג דאמרינן העמדה בדין כמלו' בשטר היא היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימר פרעתי דאפילו במלוה בשטר מצי אמר ליה פרעתי אי לאו דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי עכ"ל:

המובן מתוך דבריו כי כל עוד שטענת שטרך בידי מאי קא בעי קיימת אינו נאמן לומר פרעתי וג"כ הפסק דין יכול לומר לו כן דמאי שנא וא"כ כיון דחשיב כשטר אין כותבין דדילמא פרעיה כדברי הרי"ף ונראים דבריו המסכימים לטעם א':

איברא דיש לפקפק לחלוק ולומר דאין דעתם כן אלא תרוויהו סבירא להו דאין כותבים ר"ל הודאתו בב"ד מאחר שכל כחם של הרי"ף והרא"ש לא באו אלא לתקן הסתירה הנופלת במאי דקי"ל דעדות או הודאה בב"ד דהיינו העמדה בדין כמלוה בשטר דמי ואינו נאמן לומר פרעתי והכא קאמר דאין כותבין דמשמע קודם כתיבה נאמן לומר פרעתי ולא הוי העמדה בדין בשטר ותירצו בפנים שונים לדעת הרי"ף ז"ל היכא דציית דינה נאמן ולכך אין כותבין ולדעת הרא"ש לענין לטרוף מן הלקוחות ויד שניהם שוה בפי' אין כותבין לו דר"ל הודאתו דעלה קיימי לפלוגי הני מילי וכו' אבל פסק דין איכא למימר דסבירא להו לעולם דכותבין משום דנאמן לומר פרעתי בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבה ואין מיחוש כלל בכתיבת הפסק, ויש טעם לחלק בין הודאה או עדות בב"ד המתחייב הלוה מכחם לפסק דין ע"י דבר אחר דבהודאה בב"ד אמרינן דנאמן לומר פרעתי היכא דציית דינא והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן בעדות בפני ב"ד אלים טפי ולא מצי לאישתמיט מיניה והלוה בפני עדים אין צריך לפרוע בעדי' וממילא פרעו אמרינן ולכך אין כותבים אבל בפסק דין שמתחייב ע"י תביעות ועניינים אחרים דלא נעשו אלא להורות מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ואין כאן משו' שטרך בידי מאי בעי דלא חשיב כשטר נאמן בכל ענין לומר פרעתי ואם בא המלוה לכתוב כותבין ואין כאן בית מיחוש ויש טעם אחר קרוב לזה והוא דקי"ל דרשב"ג כל זמן שמביא ראיה סותרו ומשום הכי כתב הרשב"א בתשוב' אלף קי"ח בית דין פוסקים ואפילו שלא בפני בעל דין ואעפ"י שנחלקו בשלהי שור שנגח ד' וה' שאין גומרין דין השור אלא בפניו הני מילי בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניו אף שור בפניו אבל בממונ' דעלמא מה איכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין הילכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר ואם מביא ראיה לסתור את הדין עכ"ל:

אם כן מאחר דיכולין לפסוק דינו שלא בפניו מטעמ' דכל זמן שמביא ראיה סותר גם בכתיבת הפסק לא שנא ולעולם כותבין משום דנאמן בכל ענין לומ' פרעתי לא חשיב כשטר דלעולם מביא ראיה לסתור מה שאין כן בהודאה הנכתבת דלא כל כמיניה לומר פרעתי אם לא שנודע בבירור דלא פרעיה והילכך אין כותבין וא"כ יתכן דהרי"ף והרא"ש לא סבירא להו אלא בהודאה ועדות בב"ד דוקא אבל לא פסק דין דגרע טפי:

גם הרמב"ם ז"ל לכאורה נראה דכך סבירא ליה דכתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען ז"ל כבר ביארנו שההודאה בב"ד או עדות בב"ד כמלוה שכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד"א בשלא קיבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל שנים שבאו לדין ותבע א' מהם את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי בין שאמרו הדיינים חייב אתה ליתן לו בין שאמרו לו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו עכ"ד. הרואה דבריו לפום ריהטא דקתני אין כותבין הודאתו קאמר דכל עצמו לא נחית אלא לפלוגי בין קיבל מעצמו לשלא קיבל ואז כותבין או אין כותבין אבל לעולם לא פסק דין כותבין ומאחר שהרמב"ם אזיל לשיטת הרי"ף רביה בההוא חילוקא דציית דינא או לא ציית דינא ממילא שדעת הרי"ף כן היא דבהודא' דוקא קאמר אין כותבין אבל פסק דין כולהו אית להו דכותבין דבכל ענין נאמן לומר פרעתי ולא חשיב כשטר:

אבל האמת הברור כולהו אזלי לפשטא דשמעתתא הקרוב יותר להתקבל משום דגמרא לא מיירי אלא בחיובא דב"ד דאמרו צא תן לו או חייב אתה ליתן לו והוא עצם הפסק דין של חיוב בין ע"י הודאה בין ע"י דבר אחר דמאי שנא אם על כל פנים יצא מחוייב על פיהם ועלה קאי בא מלוה לכתוב אין כותבין לו ר"ל פסק דין דמה לי שטרא המתחייב עליה או חיובא דאתי מחמתיה דבכלהו מתחייב ומאחר דליכ' חילוק בין פסק על הודאתו או הודאה עצמה ה"ה לפסק בעלמא ואפילו ע"י תביעות או טענות אחרים המתחייב בהם וא"כ פירוש בא מלוה לכתוב אין כותבין ר"ל החיוב ההוא שנתחייב משום דאז חשיב כשטר ואינו נאמן לומר פרעתי מה שאין כן קודם כתיבה דנאמן היכא דציית דינא וכו' ותדע דהרי"ף והרא"ש סביר' להו כן דהא דברי הרי"ף דציית דינא וקיבלוה עילויה והוא עצמו עצם הפסק דבהא מוכח דקיבלו עילוייהו משום הכי קאמר דציית דינא וקיבליה ועלה קאי בא מלו' לכתוב אין כותבין לו ואף אם אין אנו צריכים לכך דהא מוכח בחידושי הר"ן דהרי"ף והרא"ש כלהו אזלי כחדא וגם הב"י בסי' ע"ט כתב פסק הרי"ף והרא"ש כרב זביד ואשכחנא להרא"ש דביאר דבריו במקום אחר בפי' ההיא דרב זביד והביאה הב"י בסי' הנז' וז"ל וכתב הרא"ש דקי"ל כרב זביד לפי שאין המון העם מפרישים ומבדילים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו הכל נראה להם פסק דין ועביד דפרע עכ"ל ואין דבריו צריכין ביאור יותר במה שאמר הכל נראה להם פסק דין ועביד דפרע לפיכך אין כותבין והם הם דברי הרי"ף באמרו חיישינן דילמא פרעיה אלמא פסק דין נמי חשיב כשטר דומיא דהודאה בב"ד ולא גרע מינה אי ציית דינא וחזר ואמר פרעתי נאמן ואי לא לא ואין כותבין ולהוכיח זה ביותר צריכין אנו לדקדק בדברי הרי"ף דכל כוונתו לא היתה אלא להסכים מאי דקי"ל עדות והודאה בב"ד חשיב כשטר אם הא דרב זביד דאמר אין כותבין לו דמשמע קודם כתיב' לא חשיב כשטר ומשני הני מילי היכא דלא ציית דינא וכו' והרי חילוקא לא שייך אלא בהודאה בב"ד דאילו בעדים בב"ד לעולם אינו נאמן דהא הוחזק כפרן מעיקרא והם הכחישוהו על פניו ואיך יהיה נאמן לומר פרעתי דהא לא ציית דינא אלא בעל כרחיה ולעולם בא מלוה לכתוב כותבין ועוד דתחילת דבריו אע"פי שהביא שניהם עדות והודאה חשיבא כשטר אחר אלמא העמדה בדין חשיבא כשטר שפירושה ואינו נאמן לומר פרעתי דמשמע אעמדה בדין ונתחייב עליה ואח"כ יצא בחילוק דציית דינא אדלא ציית דינא וכו' וזה לא שייך בכולהו דבהוחזק כפרן אינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דקבליה עלויה על כרחיה אשר מזה נלמד דהחילוק הוא לא נאמר אלא על ההודאה דוקא ולא על העדות בב"ד והכי פירושא אע"ג דקי"ל דעדות והודאה בב"ד כמלוה בשטר ואינו נאמן לומר פרעתי והכא דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו משמע דנאמן לומר פרעתי בהעמדתו לדין וחיובו ה"מ היכא דלא ציית דינא וכו' וזה לא שייך בעדים וכל עצמו לא בא אלא להסכים העמדה בדין להעמדה בדין ונתחייב עליה היכא דציית דינא מעצמו או בעל כרחו אבל בעדות בב"ד לעולם לא ציית דינא מיקרי כיון דעל כרחו הכחישוה ואינו נאמן לומר פרעתי ותפס מתחלה עדות בב"ד אגב הודאה בב"ד דשניהם במלוה בשטר אבל בהודאה יש חילוק כנז' וא"כ מאחר שדברי הרי"ף באו לשלול עדות בב"ד מהחילוק ההוא לפי דלעולם לא ציית דינא מיקרי ובהודאה שייך לגמרי הילכך היכא דציית דינא ויצא מב"ד וקיבליה עלויה ואמר פרעתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מה שאין כן בעדות דלא שייך טעם זה מאחר שהוחזק כפרן וקיבליה עילויה בעל כרחיה אינו נאמן לומר פרעתי דלא ציית דינא מיקרי ובדלא ציית דינא בהודאה אעפ"י שהודה מתחילה ברצון סופו באונס דלא קיבל עילוה דינא ולכן אמרו נאמן לומר פרעתי ובא מלוה לכתוב כותבין וה"ה לפסק דין הבא מחמתה דמאי שנא שטר הודאה שבה מתחייב או שטר חיוב הבא מחמתה שהוא עצמו הפסק דין וא"כ כל פסק דין שמתחייב בו בין אמרו לו צא תן לו או אמרו חייב אתה ליתן לו קודם כתיבה נאמן לומר פרעתי ולאחר כתיבה אינו נאמן ולכך בא מלוה לכתוב אין כותבין ר"ל הפסק דין דהוי כמו שכותבין לו שטר אדרכתא מעכשיו לפרוע ושמא פרעו:

והן אמת כי הרמב"ם סבירא ליה כהרי"ף כדמשמע בלישניה דתפס החילוק ההוא וכל עצמו ג"כ להסכים הא דקי"ל עדות והודאה בב"ד דחשיב כמלוה בשטר בד"א כשלא קיבל עליו את הדין עד ששלחו אחריו והביאוהו וכו' אבל שנים שבאו לדין ותבע א' מהם את חברו ואמר מנה לי בידך ואמר הן בין שאמרו לו הדיינים חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לו הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו והחילוק ההוא לא שייך אלא בהודאה אם בא מעצמו או שלחו אחריו אבל בעדות אעפ"י שבא מעצמו אינו נאמן לומר פרעתי ומה שאמר אין כותבין הודאתו לאו למעוטי פסק דין אלא למעוטי עדות בב"ד דאף שבא מעצמו כיון שכפר ובאו עדים והכחישוהו אם יצא ואמר פרעתי אינו נאמן ואם בא מלוה לכתוב כותבין וזה מבואר למי שירד לדברי הרמב"ם ז"ל ובפירוש כתב הב"י בסי' ל"ט על דברי הרי"ף והרמב"ם שמסכימים לדעת א' וז"ל ומשמע מדבריהם שאם יש פסק דין בידו אינו נאמן לומר פרעתי ע"כ דיש לשאול מאין לו להרב ז"ל שאם יש פסק דין בידו אינו נאמן לומר פרעתי ומאן דכר שמיה על פסק דין הלא לא משתמע מדבריהם דוקא אלא הודאה דוקא אלא עכ"ל כמו שפירשנו בדבריהם דלאו הודאה דוקא אלא ה"ה לפסק דין כנז' גם ההגהות בפ"ז מהלכות טוען ונטען על דברי הרמב"ם כתב ומכאן דייק בתשובותיו לספר שופטים סי' ס"ו מוהר"ם דאם יש פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי וראיה מפ"ק דמציעא אמרו צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו דדילמא פרעיה ואמאי יכתבו לו ואם תבע יאמר פרעתי אלא ש"מ דאינו יכול לומר פרעתי ע"כ:

אם כן מוהר"ם ס"ל כפשטיה דשמעתתא בפסק דין קמיירי ודברי הרמב"ם משמעותם כן ואע"ג דנקט הודאה לאו דוקא כאשר אמרנו אלא למעוטי עדות אתא אבל פסק דין אינו חלוק מהודאה דחשיב כשטר ופסק דין הזה שעליו אנו אומרין לא הפסק שנותנין להורות מי הוא הזכאי ומי הוא החייב שזה אין צריך לומ' בא מלו' לכתוב אין כותבין דהא הדיינים לעולם נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו ומה לי אם יאמרו לו אותו בכתב או בעל פה אלא הפסק דין הוא לומר צא תן לו או חייב אתה ליתן לו מכח דינא דהוי כשטר אדרכתא ופסק כזה שאינו עשוי להודאה מי הוא הזכאי ומי הוא החייב אלא כדי לכוף אותו לבעל דינו דמי מעשה ב"ד הרי זה כשטר אדרכתא ועליו אמר בא מלוה לכתוב פסק דין הבא מחמת הודאה או דבר אחר זולת העדות בב"ד כנז' אין כותבין לו הזכות ההוא לומר מחמת שנתחייב פלוני וחייבנוהו לומר צא ותן לו או חייב אתה ליתן לו אנו כותבין למלוה הפסק שפסקנו עליו לפי שעה פרעו ויגבו בו פעם אחרת דחשיב כשטר ויאמר לו שטרך בידי מאי קא בעי והרי כתבו לי שאתה נתחייבת לפרוע לי ולאו כל כמינך לומר פרעתי אבל פסק שכותבי' פלוני יצא זכאי ופלוני חייב שלא נעשה אלא להורות מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ולא נכתב בו גזרת הב"ד לומר צא תן לו או חייב אתה ליתן לו לא אלים בכך ונאמן לומר פרעתי אשר מזה נאמר שלזה נתכוון רש"י ז"ל בפירושו בא מלוה לכתוב אין כותבין אדרכתא לא ממעיט פסק דין אלא תפס אדרכתא דהיא עצם הפסק שגוזרין הב"ד ואומרים מתוך טענותיהם יצא פלוני חייב וחייבנו אתו לתת פרוע וכו' דהוי כאדרכתא ובא לשלול אותו הפסק שעשוי לי וכו' מלבד מי הוא הזכאי ומי הוא החייב א"ל הפסק הבא בגזרת ב"ד על מה שעבר בפניהם ונתחייב באומרו צא תן לו או חייב אתה ליתן לו הרי זה מעשה ב"ד וחשיב כשטר אדרכתא ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין וקרוב לזה כתב מוהר"י קולון בשורש קי"ח דע"כ לא קאמר מהר"ם אלא בשנים שנתעצמו לדון בפני ב"ד עצמו ואמרו להם ב"ד איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכתבו פסק דינם ונתנהו למי שזכה בדין דלכך כתבוהו ומסרוהו בידו כדי שלא יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי דאם להודיע להיכן הדין נוטה הרי כבר אמרוהו לבעלי דינין אבל אם אירע שמקבלי טענות כתבו לדיין א' ושלח הדיין דבריו בכתב בהא מודה מוהר"ם ע"כ:

אם כן כל שנתון בש"א ב"ד כדי שיהיה לזכות כנגד חברו ולרדפו עד חובה אינו נאמן לומר פרעתי דלכך כתבוהו ונתנוהו בידו ואם לא נתנוהו אלא להורות מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ולא נתנו לו כח בו כדי להוציא מחבירו לא חשיב פסק ואע"ג דמדברי מוהר"י קולון משמע דבכתבו איש פלוני זכאי איש פלוני חייב סגי ליהוי חשיב כפסק דין אין חילוק זה אלא כששלחו לו ממקום אחר תשובת שאלה למקבל טענו' עכ"ז ממה דכתב דאם להודיע להיכן הדין נוטה הרי כבר אמרוהו לבעלי דינים א"כ משמע אם להודיע להיכן הדין נוטה בלבד לא אלים כל כך ואם לא נכתב להודיע להיכן הדין נוטה אלא לפסוק דינו לחייב את החייב לצאת לתת או חייב לתת הרי זה כמי שנתנו לו שטר אדרכתא ועליו אמר רש"י ז"ל אין כותבין שטר אדרכתא, ולא למעוטי פסק דין אלא למעוטי הכתב שנותנין להורות מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ואילו היה אומר אין כותבין לו פסק היו העם טועים ואומרים דהכל חשיב פסק ואין מבדילים בין נעשה הפסק ההוא להודיע מי הוא הזכאי ומי הוא החייב לנעשה לחייב החייב ולתת כח ביד הזכאי לרדפו מכח הפסק ההוא ולכך כתב אין כותבין אדרכתא זה נ"ל להסכים דברי רש"י עם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ומוהר"ם ויותר מזה נמצא בשאלה להרב ן' חביב בסי' ק"ט והוכיח דאדרכתא שכתב רש"י ז"ל היא פסק דין אבל מטעמים אחרים שנתן הוא ז"ל תראנו משם גם בעל שפתי כהן בח"מ שהיום נדפס מחדש ראיתי שהוכיח שבתלמוד קוראים לפסק דין אדרכתא תראנו בסי' ל"ט ושמחתי כעל כל הון והרב ן' חביב הנז' תקן דברי רש"י ז"ל באופן אחר ופסק דכל הפוסקים הנז' דפסק דין חשוב בשטר ואם באנו לדון כשטרות דברי מהר"י קולון דכל פסק בעלמא איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב חשיב כשטר א"כ אם בא מלוה לכתוב אין כותבין דלא יהיה גובה בו:

אבל כבר אמרתי דלא משתמע כן אלא היכא דאיכא הוכחה דלכך נתנוהו ולא להודיע היכן הדין נוטה וזה פשוט ובין להרי"ף ובין להרמ"בם והרא"ש ומוהר"ם כולהו אית להו דפירשו אין כותבין ר"ל פסק דין והודאה דנקט לאו דוקא ולא אתי למעוטי אלא עדות בב"ד דאע"ג דציית דינא הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי:

ואם הטור בסי' ע"ט ס"ל כן בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מי שנתחייב בב"ד בין אמרו לו צא תן לו בין אמרו לו חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן בשבועת היסת לפיכך אם בא הזכאי לב"ד ושאל מב"ד שיכתבו לו פסק דין שזה נתחייב לו כך וכך אין כותבין לו דשמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית בפסק דין שכתבו לו וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך בקיאי הדעת שבספרד כשיודה כלום לפני ב"ד אומר המלוה לפני ב"ד הוו עלי עדים שלא יפרעני או שלא ישבע לו אלא בפני עדים ע"כ והרי גילה דעתו ולא הניח למפקפק כלום, שפירוש אין כותבין ר"ל פסק דין וחיישינן שמא יגבה בו פעם שניה וסמך לזה דברי הרמב"ם לפיכך בקיאי הדעת שבספרד וכו':

ואם הרמב"ם דיבר בהודאה דוקא ועליה אמר תקנת בקיאי הדעת שבספרד וכו' מה שייכות יש לדעת הטור עם תקנה זאת והלא הרמב"ם לא דיבר אלא בהודאה דוקא דס"ל בא מלוה לכתוב אין כותבין ר"ל הודאתו ועליה אמר לפיכך בקיאי הדעת וכו' כשיודה כלום לפני ב"ד אומר המלוה אל תפרעני אלא בפני עדים והטור ס"ל דפירוש אין כותבין פסק דין קאמר אלא עכ"ל דהטור הבין מדברי הרמב"ם דלאו הודאה דוקא קאמר אלא פסק דין למי דאין הפרש בין שטר הודאה לפסק הבא מחמתה או מכח אחר זולת העדות בב"ד כנז' דלעולם כותבין ושג"כ במשמעות דברי הטור מה שדקדקנו בדברי רש"י ז"ל שפי' אדרכתא שבא לשלול אותו העשוי להודאה מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ולא כדי לתת כח ביד הזכאי להוציא שכן דקדקו בדבריו באומרו ושאל מב"ד שיכתבו לו פסק דין שזה נתחייב לו כך וכך אין כותבין לו דמשמע דפסק כזה האומרים וכותבים בו בפירוש שזה נתחייב לו כך וכך חשיב כשטר אדרכתא אבל אם להודיע להיכן הדין נוטה מי הוא הזכאי ומי הוא החייב אין לחוש לו דחשיב כמאמרם עכשיו ונאמנים הם עכשיו לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אם לא שנודע לנו שכתיבתם זאת היא כדי לתת כח ביד הזכאי לרדוף החייב כנז':

ומאחר שדברי הטור הם כדברי הרמב"ם וגילה בפירוש שאין כותבין פסק דין קאמר חל עלינו א"כ ליישב דבריו בסי' ל"ט המכחישים זה בפירוש הרמב"ם דנראה דס"ל בדבריו דהודאה דוקא אין כותבין אבל פסק דין כותבין דלעולם נאמן לומר פרעתי ולא חשיב שטר וז"ל ואפילו אם כתבו לו פסק דין ועודנו בידו וטוען האחד שפרע כתב אבי העזרי שנאמן וכן כתב הרמב"ם והב"י תמה עליו על זה ואמר מאחר דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם דבפסק דין בידו אינו נאמן לומר פרעתי ולפיכך אין כותבין למה כתב רבינו ואפילו אם כתבו לו פסק דין ועודנו בידו וטוען הא' שפרע כתב אבי העזרי שנאמן וכן כתב הרמב"ם דהא הרמב"ם אינו נאמן קאמר עכ"ל והוא ז"ל הניח הדבר בתימה ולא חש ולא הרגיש הוא ז"ל לסתירת דבריו מדידיה אדידיה בסי' ע"ט דבכאן פסק דבפסק דין בידו נאמן הלוה לומר פרעתי והתם קאמר אינו נאמן:

אמנם במחילה מכ"ת הב"י דלעולם הטור ס"ל דפסק דין חשיב כשטר ואינו נאמן לומר פרעתי ולפיכך אין כותבין וסברת אבי העזרי הביאה בכאן לומר שכבר מצא מי שמיקל בפסק דין לומר דנאמן לומר פרעתי וליה לא ס"ל דא"כ היא לו להביא דברי ראבי"ה בסי' ע"ט אשר שם מקומו וגילה דעתו בפירוש אבל מה שכתב וכן כתב הרמב"ם לאו מהפסק דין דלפניו קאי אלא אהודאה דלפני פניו והוא שהביא משם התוספות ואע"פי שלא נודע לי מקומו איו דבקשתי בגמרא דידן ולא מצאתי כדברי התוספות כלום מזה אם לא שנאמר שמצאם בדפוס אחר או בחידושים שנתחדשו לאחר מכאן ובין כך ובין כך כתב ז"ל שם הא בהודאה בפני ב"ד חשוב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מהלקוחות כל זמן שידוע וכו' לפיכך אין ב"ד כותבין לו אע"פי שהודה בפניהם וכו' והפסיק הענין בדברי ראב"יה באומרו ואפילו אם יש לו פסק דין כתב ראב"יה דנאמן וחזר לענין ראשון ואמר וכן כתב הרמב"ם ר"ל דאין כותבין הודאתו ומביא דבריו בסמוך לזה ואמר שנים שבאו לדין ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך וכו' והם דברי הרמ"בם אות באות נמצא שמה שכתב וכן כתב הרמ"בם אאין כותבין הודאתו דקאמר התוספות ומביא דברי הרמ"בם תיכף באומרו שנים שבאו לדין והמדפיס הפסיק הענין בטעות:

מעתה כל הני רבותא מסכימים לדעת א' דפסק דין חשיב כשטר ואינו נאמן לומר פרעתי ולפיכך אם בא המלוה לכתוב אין כותבין:

ונחזור לב"ד אם ביד ראובן יש פסק פסוק מהחמישים ריזדאלדים ונתנו רשות ב"ד לראובן לגבותם מחמת מה שקיבלו עליהם בקומופרומיס"ו אין לך שטר חשוב מזה ומוציאים בו מן היורשים ואי לא לא מצי אמר שיחזרו ויכתבו לו הפסק הנז' להוציא מן היורשים דשמא אביהם פרעו ואף אם יש בידו פסק דין עכ"ז אם שתק כולי האי ולא תבע כלום אין בידו כח להוציא מן היורשים דסברא היא דפרע שכן כתב מוה"רם עצמו בסוף תשובתו בסי' ס"ו ומיהו אם זה איחר כמה ימים הפסק דין בידו ולא תבע סברא הוא דנפרע מדשתק כולי האי ע"כ: ואם כן אם ראובן באותם הג' שנים לאחר מיתת שמעון לא תבע כלום סברא הוא דנפרע ואם צווח ככרוכיא כל הזמן הזה ולית מאן דמשגח ביה לא אמרינן דנפרע:

ואם יאמר האומר דע"כ לא אמרינן דנאמן וכפי כל הדעות אלא אם מוכח דציית דינא וקיבליה עילויה אבל זה שסרבן היה ולא ציית דינא אינו נאמן לומר פרעתי ואע"ג דשתק כולי האי:

הן אמת יפה כחו של ראובן בזה אם לא הורע כחו בפגיעתו רעה עם שמעון שהוא אומר שהסכים ונתפשר עמו אבל עכשיו שהוא עצמו אומר שנתפשר והסכים עם שמעון אם איחר הפסק דין כל כך תלינן לזכות היתומים ואמרינן מסברא דנפרע ואין מוציאין מהן בפסק ההוא זהו הנראה בתשובת השאלה הראשונה:

ועל השאלה השנית אם מוכרח ראובן לעמוד בפני ב"ד הנבררי' או עכשיו שראה אותם נוטים להפך בזכות שמעון במה שנתרשלו לפסוק דינו ועל סרבנותו כמה פעמים ולא השיב כל תביעותיו:

מטעם זה לאו כל כמיניה של ראובן לפוסלם עד שיביא ראיה של פסול דלא מבעיא דיינו שבירר הוא עצמו אלא אפילו דיין שבירר חבירו ומכ"ש לכולם דקי"ל כחכמים בריש פרק זה בורר והביאה הטור בסי' יג ולמה א"כ בעבור התרשלותם שלא פסקו דינו תיכף בסירובו יהיו נחשדים ח"ו דהא נאמנים הם לתת אמתלאה לדבריהם דבכי האי גוונא כתב הב"י בסי' י"ב משם הרשב"א ז"ל שנשאל על ראובן שתבע לשמעון בב"ד ושמעון הנתבע השיב תנו לי זמן ואשיבנו על טענותיו שיתן לי בכתב אם יש לב"ד לתן זמן והשיב לא שמעתי בזה זמן אבל נראה שזה תלוי בדעת ב"ד אם יראה בעיניהם שאינו מתכוין לכך אלא שיש ענינים שצריך אדם לחשוב ולשים הדברים על לבו לזכור מה היה בינו לבין חברו ולבדוק בחשבונותיו וכיוצא בזה לזה ודאי מרויחים קצת זמן כמו שיראה בעיניהם והכל לפי מה שהוא ענין שכל זה מדרך האמת הוא ועל ידי כן יצא הדין לאמיתו עכ"ד:

ומאחר שהכל תלוי כפי ראות עיני הדיינים מי זה אמר שמה שהרויחו לו זמן אחר זמן היה בשום אמתלאה ורגלים לדבר שסמכו עליו להוצאת הדין וסוף מעשיהם הוכיח שכאשר ידעו שבסרבנות עשה פסקו עליו הקנס ההוא הכתוב בשטר ברורין ולמה א"כ יהיו נפסלים מהיות דיינים ולפום ריהטא היה נראה לדברי הרשב"א במקום אחר דאין קונסין אותו בעבור שלא השיב לזמן הקבוע דכן כתב בתשובה תתצ"ו והביאה הב"י בסימן י"ו ז"ל ב' בעלי דינין שהסכימו לטעון בכתב וקבעו להם זמן לכתוב טענותיהם ולהשיב כל א' לחברו וא' מהם לא השיב לזמן הקבוע והשיב אין לב"ד כח לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון שאפילו במתפיס זכותיה בב"ד אמרו דלא מהני אלא א"כ קנו מידו בב"ד חשוב ע"כ וא"כ כל שלא קנו מידו נראה דאין להם כח לומר שאינו יכול לחזור ולטעון לפסוק דינו תיכף:

אבל האמת דלא סבירא ליה כן בנ"ד דהתם ב"ד הם שקבעו אבל הכא מתחילה קיבלו עליהם כך והם עצמם פסקו דינם ואינם יכולים לחזור ממה שקיבלו עליהם שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף ומה יועיל הקנס שקיבלו על עצמן אם לעולם יש להם זמן להשיב והא דמתפיס זכותיה צריך קנין בב"ד חשוב כי היכי דלא ליהוי כאסמכתא מה שאין כן בכאן דפסק דינם פסוק ועומד מתחילה ואדעתא דהכי ביררו להם ברורים לגזור אומר ויקם להם ולא הוי כאסמכתא דהוי תנאי על מנת ומעכשיו שלעולם תנאם קיים ולא צריך קנין ותדע דאלים טפי שטר בירורין מב"ד דהא בפסק ב"ד כבר אמרנו דלאח' פסק דין יכול להביא ראיה ולסתרו ומכ"ש לחזור ולטעון קודם פסק דין משא"כ הכא בשטר ברורין הם קיבלו עליהם פסק דין שעליו אין לחזור ולטעון דא"כ לא יועיל שטר הבירורין כלום כמו שכתבתי וצריך לומר דהא דאמר הרשב"א אין כח ביד ב"ד לקבוע זמן וכו' אף דלא יהיה אמתלאה לדבריו דלעולם קודם פסק דין חוזר וטוען וגם לאחר פסק דין מביא ראיה לסתור ולזה אין כח ביד ב"ד לקבוע לו זמן כי לעולם יש לו זמן לאחר פסק דין דאי בדיהיב אמתלאה ונראה לדיינים רגלים לדבר פשיטא שנותנין לו זמן אחר זמן וכמו שאמרתי בשאלה דלעיל דהכל כפי ראות עיני הדיינים:

א"כ מזה נראה דלאו כל כמיניה של ראובן לפסול דיין א' מכ"ש שלשה דאף אם הא הנברר משמעון יהיה מהפך בזכותו השנים לא יהיו מסכימים על ידו ולא יהיו נחשבין בהם מכ"ש שמה שכל א' בורר לו א' לאו משום שכל אחד מהפך בזכות א' כאשר טעו רבים בדברי רש"י ז"ל כאשר כתב הטור בסי' י"ג אלא הטעם מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין למי שביררו נמצא שלא ישאר שום צד נעלם מעיני שני הדיינים והג' שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו ומאחר שכן הוא טעם הברורים כולם בחזקת כשרים ואינם נפסלים עד שתביא ראיה שהם קרובים או פסולים וליכא למימר דמחלקת רבנן ור"מ בזה בורר לו דיין וזה בורר לו אחר ואינו יכול לפסלו במומחים קמיירי ועלה קתני וחכמים אומרים עד שיביא ראיה שהוא קרוב או פסול אבל כשאינם מומחים לעולם יכול לפסלם וכדמוקי תלמודא פלוגתייהו בבא הוא ואחר לפסול וכו' והא התם אוקמה ר' יוחנן בערכאות שבסוריא דהיינו יושבי קרנות ואפילו הכי אמרי רבנן עד שיביא ראי' שהוא קרוב או פסול ולא איפסיל מחמ' עירעור משפחה שקראו עליו דפסוליה אתי ממילא אלא שצריך שיביא עליו בפרטות ראיה שהוא קרוב או פסול ולא מצי אמר לא אדון בפניו וכ"ש הכא בנ"ד בחשד בעלמא אפילו ר"מ מודה דאין יכול לפסלו ואפילו יהיו הנבררים יושבי קרנות כל עוד שלא נמצא בהם פיסול לא מצי אמר לא אדון בפניהם ולא דמו לפסולים או קרובים דקודם גמר דין מצי הדר ביה אי לאו דקנו מיניה דהתם משום דמדינא לא חזו אבל הכא דמדינא חזו וחזקתם כשרים הם אפילו קודם גמר דין לא מצי הדר ביה מנייהו ולא מצי מסלק להו ולא מבעיא עדיפי טפי מקרובים או פסולים המתקבלי' לדון אלא אפילו מב"ד כשרים ומומחים כאשר אמרנו:

עוד טעם אחר דאלו בכשרים ומומחים מקמי דפתחו בדיניה מצי לסלק עצמו לדון לפני מי שהוא גדול מהם אם הוא במקו' ההוא מה שאין כן בברורים שמשעה שנכתב השטר בירורין שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' כדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרב' מהפוסקי' הנמשכים אחריהם אינו יכול לחזור בו מהם ומכ"ש אחר כתיבת הטענות וסידור' ופתחו בדיניה אינו יכול לסלקם:

ועוד אלימי טפי הברורים מהדיינים דאלו בדיינים יכול לחזור לטעון בנותן אמתלאה לדבריו וכפי דקדוק הרשב"א דלעיל אף בלא נותן אמתלא לדבריו מה שאין כן בבירורים דאף בנותן אמתלאה אינו יכול לחזור ולטעון כאשר כתב הנימוקי יוסף והביאה הב"י בסי' הנז' וזה מבואר בגמרא בתרא פרק גט פשוט וז"ל מאי שטרי בירורין הכא תרגמו שטרי טענתא ר' ירמיה בר אבא אחר זה בורר לו א' וזה בורר לו א' וכתב הנ"י שטרי טענתא ולאחר כתיבה אינו יכול לטעון ואפילו בנותן אמתלאה לדבריו ואפילו הוכחש בעדים וכן זה בורר לו א' וכו' עד שלא כתבו יכולים לחזור בהם ומשכתבו אין יכולים וכו' ומיהו בירושלמי אמרו שאם טענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם עכ"ד:

נמצא שלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והנ"י ורש"י ז"ל כולהו ס"ל דמשעת כתיבת השטר בירורין או משעת כתיבת הטענות אין יכולים לחזור בהם ומכ"ש אם כדעת הירושלמי משעה שסידרו טענותם אע"פי שלא נכתבו כנ"ד אין יכולים הבעלי דינין לחזור בה מהם דכלהו איתנהו ביה וכתב הרא"ש ז"ל טעמא דמשנכתב בשטר בירורין אין יכול לחזור בו משום שבעוד שלא נכתב יכול כל א' מהם לחזור בעוד שלא התחילו לטעון ולומר אני רוצה לברר אחר ושמא נתכוון לדחות הדין לכך כותבין פלוני בירר לפלוני ושוב אין יכולים לחזור בהם עכ"ל:

ואשמועינן רבותא הרא"ש דאף אם לא נכתב משעה שהתחילו לטעון סגי ואם נכתב קודם התחלה לטעון אין יכול לחזור בו כדעת הנ"י ואף לדברי הרי"ף דקאמר יכולים לחזור בהם קודם גמר דין דוקא דלא נכתב אבל אם נכתב מודה הוא דאינם יכולים לחזור בהם אשר מזה תרא' דלא מצי ראובן להסתלק מדינם ולא לסלקם כנז' ושמעינן נמי דלא מצי לסלק נפשי' בנתינ' הקנס ויסבור שבזה יצא ידי חובתו דאין קנס אלא בעבור סירובו אבל לא לחזור בו מהם שהרי קיבל על עצמו בקומפרומי"סו שזולת הקנס שיתן לא יחזור הדין לאחריו ויהיה מחוייב לקבל פסק דינם בעל כרחו וא"כ הרי מבואר דאין כל א' מהם יכול לחזור בו ולסלקם ומכ"ש לפסלם בחשד בעלמא ח"ו ואפילו היו יושבי קרנות אם לא יביא ראיה לפסולם:

וכ"ז אם יהיה שמעון בחיים חייתו שאין כל אחד מהם יכול לסלקם אבל עכשיו שמת והוצרך ראובן להעמיד יורשיו לדין פשיטא דאין בידו ולא יד הבירורין לכופם למה שבירר אביה' דעכשיו צריכין לעמוד לפני ב"ד בקיאים היודעים לחפש בזכותם של יתומים ולא הם יכולים לכוף לראובן לעמוד לפני הבירורין הנבררין בחיי אביהם דהשתא דין אחר ותביעות אחרים איכא הכא ומחדש ילכו לב"ד היודעים לחפש בזכותם בהסכמת שניהם לב"ד שיתרצו עליו, או אם יש במתא בי"ד קבוע בקי ומומחה לרבים:

וגם מטעם אחר אמרינן דנתפרדה החבילה ואין כח ביד א' מהכתות לכוף חברתה לדון אצל הברורין וזה מצד מיתת שמעון דאין יכולין לפסוק דינו שלא בפניו דבעינן שיהיו הבעלי דינין עומדים לפני הדיינים דבכי האי כתב הנ"י והביאו הב"י בסי' י"ג אהא דקאמר אם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבין ושולחין אותו וב"ד מודיעי' דעתם לאלו והם דנים אותם דליכא למימר שיפסקו הב"ד עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו הבעלי דינין עומדים לפני הדיינים עכ"ל:

ואם תאמר כיון שסדרו טענותיהם לפניהם יכולים הם לפסוק את הדין דהוו להו עומדים לפני הדיינים דמשום הכי כתב הנ"י בעינן שיהיו הבעלי דינין עומדים לפני הדיינים לשמוע טענותיהם מפיהם ולפיכך אין הב"ד הנשאל יכול לפסוק אלא מודיעים דעתם לפני הדיינים ששמעו כבר טענותיהם והכא שכבר שמעו טענותיהם ואינם יכולי' לחזור ולטעון הפכם כאשר אמרנו לעיל יכולים הם לפסוק את הדין אפילו שלא בפני שמעון דבממונא לא בעינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו יש לומר דלא אפשר לפסוק את הדין שלא בפניו אם מצד שעדין לא נגמרו טענותיהם אם מצד דע"כ לא אמרינן דבממונא לא בעינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו אלא מטעמא דכל זמן שמביא ראיה סותר וחותכין דינו היום ושומעין דינו למחר כמו שהבאתי לעיל בתשובת הרשב"א סי' אלף קי"ח וזה בעודו בחיים חייתו ונסתר מנגד עיני הדיינים אבל היכא דמת דברי מי שומעין למחר האם נאמר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם:

ומאחר דאין יכולים לפסוק דינו ממילא כבר נתפרדה החבילה ויעמדו אצל בי"ד מחדש:

וגם ראובן יכול לומ' דלא איפשי בברורים הללו דלאו אדעתא דדייני לי דינא דיתמי עבידנא להו וגם היתומים יאמרו ג"כ לא איפשי בהו אלא בבי"ד היודעים לחפש בזכותינו כדת וכהלכה ומכ"ש אם א' מהברורי' הוא מסתלק או ברצונו או ע"י אונס או שום סיבה אפילו בחיי שמעון מצי כל א' מבעלי דינין לחזור בו מהם דהא נתפרדה החבילה ולא אמרינן אזלינן בתר רובא דכן כתב הב"י משם הרשב"א וז"ל שאלת ראובן ושמעון שביררו להם עשרה אנשי' לראות בדינם הן בדין הן בפשרה ונשבעו שניהם לקיים עליהם כל אשר יגזרו אותם העשרה ואם לא יסכימו לדעת אחד שילכו אחר הרוב ובין כך ובין בך נסתלק א' מהם ולא רצה להיות עמהם באותה ברירה ולא אומר דעתו באותו ענין תודיעני אם ראובן חייב לקבל כל מה שאמרו הנז' הנותרים או רובם:

תשובה דבר ברור הוא דכיון שנסתלק אח' מהם נתפרדה חבילה ולא עוד אלא אפי' אמר איני יודע אינם יכולים לגמור את הדין עפ"י הנז' הנותרי' שאין הולכים אחר הרוב אלא כשרבו המזכים על המחייבים או המחייבים על המזכים מתוך משא ומתן של כולם אבל כשהמיעוט איננן לא, שאילו היה שם אותו האחד שמא היה מראה טעם להפך מה שהסכימו וכו' וחתם דבריו באומרו ודברים אלו פשוטים לענין הדין עכ"ד והרי דברים ק"ו ומה אם בעשרה בהעדר א' מהם נתפרדה חבילה ומכ"ש בשלשה ואם במקום שהסכימו להלוך אחר הרוב עכ"ז אמר דלא מיקרי רוב אלא אחר משא ומתן ומכ"ש הכא דלא חייבו עצמם בכך ולא היה משא ומתן עדין דמזכין ומחייבין דפשיטא דנתפרדה חבילה ומכ"ש במיתת שמעון אשר מכל זה ישארו ב' הכתות חפשים ללכת לדיינים הקבועים או לב"ד שיסכימו עליו ואין ביד א' מהם לכוף את חברתה:

ועל השאלה הג' אם מוכרחים הברורים למסור זכות כל א' בידו או ביד שליש או ביד בי"ד דבר פשוט הוא דאינם יכולים לעכבם השתא דאיסתלקו מדינא וכאניש דעלמא אי הוה ליה זכותא בשטרא דביד חבריה ב"ד מפקי מיניה בעל כרחיה ובטופס השטר ג"כ איכא פלוגתא אי מצי להתפיס או לא דאמר ליה דמית כאריה ארבא ודינא נהוג כהרמב"ם וחביריו הפוסקים דיכול הוא למיתבע טופסא ויהבינן ליה:

אבל ביתמי ליכא פלוגתא דכל מאי דמצינן למיתבע בזכותייהו תבעינן אשר מזה אני אומ' דהברורי' ימסרום ליד שליש או ליד ב"ד לחפש בזכותם דכל מה שהודה ראובן בפני הברורין וכתב ידו לא מצי הדר ביה לזכות היתומים ולא מבעיא קטנים אלא אפילו גדולים אינו יכול להוציא מהם באותם התביעות ותשובות אביהם אם לא יהיו בדבר מהדברי' הכדאים להוציא מהם וגם הברורי' אם היו יודעים שום עדות הראויה להתקבל כדת וכהלכה יתנו עדותם בפני ב"ד אחר ויהיו דנין על פיהם וכל זה מאחר שאינם יכולים להיות דיינים מכח הברירה הנזכר ולא אפשר בלאו הכי דמסרי כל זכיות שיש בידם מהב' כתות ביד ב"ד או ביד שליש כנז':

ועל הרביעית אם הדייני' המחוייבים לשלם מביתם בעבור שלא פסקו דינם תכף לסירובו של שמעון או בעד חשדם לנשוא לו פנים או בעד סבלותם האמת שגרמה ההפסד:

אין אני רואה ממש בדברים הללו להשיב עליהם שלא נחשבו כלל ועיקר כאשר הוכחתי ואין כאן הוכחא על כך אלא אדרבא סוף מעשיהם הוכיח ההפך וגם סכלותם האמת לא שייכה בכאן דעד השתא לא פסקו דין והקנס שקנסו לא סבלו בו האמת ודבר אחר לא נראה עדין בהם שיפסקו משום אמתלאה שיתנו לדבריהם:

ואם שאלתך היתה באם תמצא לומר שפסקו דין וסבלו האמת מה דינם:

גם אני אשיב באם תמצא לומר ואומר את"ל שפסקו את הדין והסבילו האמת וטעו יש לראות אם טעו בדבר משנה או בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה יחזור הדין לאחריו ואם בשיקול הדעת אם נשאו ונתנו ביה מה שעשו עשוי וישלמו מביתם וזה פשוט:

וכל זה לא שייך בנ"ד וליכא דינא דגרמא ולא דינא דגרמי ואף אם יהיו דנין דינא דגרמי ולא אהה קטיל קני באגמא לא אאריך מענית ומכל זה נראה תשובת השאלות הנכללות תחת ארבע דאין הברורי' ולא א' מהכתות יכולה לכוף את חברתה לגמור דינם לפניהם ואין ראובן מוציא מיד היורשים אם לא בשטר וראיה ברורה או פסק דין וממילא הקנס המוטל על שמעון:

וכל זה אם נתן אמתלאה לדבריו באיחור הפסק בידו ושתק כולי האי:

אבל אם מוכח דצווח ככרוכיא או עדים דעדיין לא נפרעו כגון שלא זזה ידם מתחת ידו עד שמת או ענינים אחרים המוכיחים בפירוש דעדיין לא נפרע כאות' דכתב ידו דעדיין לא הגיע הזמן או צוה מחמת מיתה או שנידוהו וכו' דאז מוציא מיד היורשים ובאומדנא דמוכח לא מפקינן מינייהו וג"כ הברורים מוכרחים לתת כל התביעות שעברו בפניהם בכתב יד שליש או ביד ב"ד והם יתנו עדותם הראויה להתקבל בפני ב"ד שידונו בפניו ואין לנו עליהם שום אשמא ולא שום תרעומת ואין ראובן ולא זולתו יכולים להטיל בהם פגם ח"ו ואם יש לו תרעומ' נגדם בוחן לבות וכליות הוא ידע ודינם לשמים מסור ואם ראובן חושד לכשרים מתירא מן העונש וצריך לבקש מהם מחילה כעלי לחנה דחשבה לשכורה ומכ"ש לחייבם בהפסד והוצאו' ח"ו זהו הנראה לפי קוצר ידעתי לבקשת השואל כתבתי באריכות במקום שראוי לקצר כ"ד המוכה במהלומו' הנדוד בארץ נוד קדמת עדן מעדן עצמו כתולעת ומקשה עצמו כעץ לעמוד נגד קורות הזמן קורא לאלוד יענהו ומשמי קדשו ישגבהו שם אלדי יעקב החותם בסדר עשרה פעמים נאמרו בני חת לומר כל המברר מקחו של צדיק כאילו קיים כל התורה הניתנה בעשרת הדיברות בשנת כדת וכהלכה לפ"ק:

הצעיר יעקב ששפורטש ס"ט

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף