שדי חמד - פאת השדה/כללים/ד/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים ד ט

כלל ט

דבר שיש לו מתירין אמר החח"מ בדין זה רשמתי בספרי כמה חילוקים וקבלתי מרבני גאוני דורנו יצ"ו הערות רבות והנני נותן לפני קוראי בספר הזה דבריהם ככתבם ואולי אבנה גם אנכי לחדש איזה דבר בס"ד ואחלקם לסעיפים קטנים להקל על הקורא. ואלו הם:

א

א) בנדפס מערכה זו אות מ' כתבתי דדבר פשוט דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא בטל ברוב והבאתי שכן מפורש בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים עי"ש ונשמט מה שכתוב בקונטריסי שמכל הרשום יש לתמוה על הרב הגדול טירת כסף בדרוש ראשון לפרשת תולדות דף מ"ג ע"ג שהביא שיטת המפרשים דאדם הראשון בטל את עץ הדעת על ידי תערובת והקשה עליהם דאם כן למה נענש דאין לומר משום דאין מבטלין איסור לכתחלה שהרי כתבו התוס' דאיסור ביטול האיסורין אינו אלא מדרבנן ותירץ על פי מה שכתב הרב ש"ך על התורה וכן כתבו עוד איזה מפרשים דעץ הדעת לא נאסר לאדם הראשון אלא באותו היום ובלילה היה מותר ואם כן הוי דבר שיש לו מתירין כביצה שנולדה ביו"ט שמותרת בלילה ודבר שיש לו מתירין לא בטיל אלו תורף דב"ק עי"ש ומתבאר דמשמע ליה דדבר שיל"מ דלא בטיל הוא מדאורייתא (שאם לא כן אין זה מן הישוב וכמו שלא נחה דעתו ליישב עפ"י מה דקי"ל דאין מבטלין איסור וכו' לפי שלדעת התוס' הוא רק מדרבנן) והוא פלא איך נעלם מעיני רב גדול שכמותו דבר פשוט ומפורש וצ"ע וראיתי עתה למרן החבי"ב בכנסת הגדולה יורה דעה ריש סי' ק"ב שאחר שהביא דברי רש"י בריש ביצה דחומרא מדרבנן היא דמדאורייתא בטיל ברובא סיים וכן מתבאר מדברי הפוסקים עכ"ל הרי שמעיד בגדלו שכן דעת הפוסקים ועוד אכתוב בזה להלן בסיעתא דשמיא:

ועל מה שכתבתי בנדפס בזה הלשון וידידי הג' מנחת משה נר"ו בחא"ח סס"י י"ד כתב שבמקום אחר הוכיח דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל הוא מדרבנן וכעת לא ידעתי איה מקום כבוד דבריו בזה אמנם כן הוא האמת כמו שמתבאר ממה שרשמתי ע"כ לשוני על טוב יזכר שם ידידי הגאון מוהר"ש פריידעש מח"ס כרם חמד אבד"ק ליאדי יצ"ו שהודיעני שדבריו הם בחיו"ד סי' כ"ג (בד"ה ואגב):

והנה מרן הפרי חדש בסי' תמ"ז סעיף א' (בד"ה ומ"ש במשהו אפי' בהנאה) כתב בזה הלשון דמשמע ודאי דדבר שיש לו מתירין אינו אלא מדרבנן וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה ורש"י בפרק קמא דביצה עכ"ל ולא פניתי לחפש אחר דברי הר"ן איה מקום דב"ק ותיסגי לן סהדותיה דמרן פרי חדש שכן כתב הר"ן ולפי זה מתבאר שגם לפי הטעם (בחומרת יש לו מתירין) שכתב הר"ן שהוא משום לתא דמין במינו וכו' אינו אלא מדרבנן ומה שכתבתי בנדפס שהגאון פרי מגדים בספר שושנת העמקים כל י"ד (ד"ה והנה) צדד דהוא מן התורה דבריו הם לפי טעם הר"ן וז"ל דבר שיש לו מתירין דלא בטל במינו יש שני טעמים. א. עד שאוכלו באיסור על ידי ביטול תמתין עד למחר כדכתב רש"י ביצה ויש טעם הר"ן דפלוגתא דר"י ורבנן בדם הפר ושעיר ורבנן מצות אין מבטלין פירוש ששניהם היתר מה שאין כן איסור והיתר ומה שאין כן דבר שיש לו מתירין ולפי זה יש קצת מקום לומר דבר שיש לו מתירין מן התורה לא בטיל עיין בפר"ח ליו"ד ק"א מזה או יאמר דיבש ביבש דבטל ברוב מסנהדרין יליף כדכתב רש"י ביצה ג' מספיקא וחולין צ"ז יעויין שם ובחולין י"ב א' ח"י טרפות הלכה למשה מסיני דמאחרי רבים התם אי אפשר לידע מי האומר אמת ועיין רש"י שם קצת קשה והתם לא איתחזק איסורא ויבש דאיתחזק איסורא מסנהדרין והיינו בלא אפשר מה שאין כן דבר שיש לו מתירין להמתין למחר באופן שיש לצדד ולומר דבר שיש לו מתירין באלף לא בטיל מן התורה הוא אלא דאם כן אף באינו מינו ליהוי כן ואנן קיימא לן מדרבנן עכ"ל הנה לפי מה שהעיד הרב פרי חדש בשם הר"ן אזדא ליה האי גיסא אלא אף לטעם הר"ן אינו אלא מדרבנן:

שוב מצאתי דברי הר"ן שרמז הרב פרי חדש הלא המה בסוגיא דחמץ בין במינו וכו' שהביא (בד"ה ומדלא) דעת הסוברים דרבא דאוסר חמץ בזמנו במשהו במינו הוא משום דהוי יש לו מתירין וגזר שלא במינו אטו מינו ועל זה כתב (בד"ה ואני) ואני חוכך בטעם זה וכו' ועוד דמאי דאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי מדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דסובר דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך לגזור שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון דחומרא דיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהוא עצמו אסור אף שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בדבר שיש לו מתירין ואף שבעלי סברא זו אמרו דכיון דמדאורייתא לרבי שמעון דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו משום קנס לא באו להקל עליו לא נהירא לי שאם היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטל עכשיו כיון שעתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר, זמנו אין ראוי שנחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ"ל הנך רואה מפורש יוצא מפה קדשו ושנה ושלש דדין זה אינו אלא מדרבנן ומלבד שמסתמא ודאי דבריו אמורים גם לפי טעמו (משום לתא דמין במינו) ועוד דאם לא אמר כן אלא לטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר לא היה יכול לדחות טעם הסוברים דחמץ דאסור במשהו הוא משום דיש לו מתירין דיש לומר שהם סוברים דטעם יש לו מתירין דלא בטל הוא משום לתא דמין במינו ואסור מן התורה וגזרו שלא במינו אטו מינו אלא ודאי מוכח שסובר הר"ן שלכל הטעמים הדין כן דמאי דלא בטיל דבר שיש לו מתירין אינו אלא מדרבנן ובלי ספק נעלמו דברי הר"ן הללו לשעתו מעיני הרב שושנת העמקים ואהכי רפיא בידיה וכתב שיש לצדד לפי טעם הר"ן וכו' ולפי המבואר בדברי הר"ן הנ"ל אין מקום לצדד עוד בזה:

ובאמת תמיה לי על הרב פרי מגדים שמצדד כן לפי טעמו של הר"ן ובודאי כונתו על דברי הר"ן בנדרים דף ב"ן ע"א הידועים והמעיין שם ישר יחזה מפורש יוצא מפה קדשו שאינו אלא מדרבנן ואעתיק לשונו וזהו ולי נראה דכי תנן דדבר שיש לו מתירין באינו מינו בטל הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים משום דקא מיבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דפליגי במין במינו אי בטל אי לא ואמרינן בהקומץ רבה דף כ"ב דשניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר דמו של פר מרובה וקרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שדומה לחברו אינו מחליפו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סובר ר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהם עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפילו מין במינו בטל דהוה ליה כמין בשאינו מינו משום הכי אמרינן בדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר' יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שוין במין ועוד שאינם חלוקים לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא באינו מינו כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שיווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחילוק שבין המינים סיבת הביטול והשיווי נותן שלא יהיו בטלים הלכך כל שאסור עכשיו ואינו חסר מאיסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהוא מעט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו היתר כי ההיא דפרק משילין שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהם מותרים וכיון שהיתרן קרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו דהא הש"ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו דבה הוא דפליגי עליה דרבי יהודה הילכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אף על גב דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל, דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן, לגבי מין במינו ומשום הכי נהי דמסקינן דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן ניתרים עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אף על פי שהוא מין בשאינו מינו והא דאמרינן התם דף ל"ח ע"ב מאי שנא מחטין בחטין וחטים בשעורים הוי' בעלמא נינהו דלא סלקן דהא אחיכו עליו כדאיתא התם ולמסקנא לא סמיך עלייהו רב אשי כלל אלא אסקה דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין שאף עכשיו יש לו שעת היתר אפילו בשאינו מינו לא בטיל ופת שאפאה עם הצלי בתנור להא דמיא שאף עכשיו יש לה היתר לאוכלה שלא בכותח הילכך בדין הוא דאפילו בשאינו מינו לא בטיל ועוד דאפילו לא בעית למידק כולי האי זיל בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שמוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכושר ראוי להחמיר בביטולו שלא יתבטל אפילו שלא במינו ומשום הכי לא קשיא מסקנא דהכא דמסקינן דבר שיש לו מתירין בטל כשאינו מינו אמסקנא דרב אשי בפרק משילין דאפילו באינו מינו לא בטיל ולא צריכנא לדחוקי כלל וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור לההיא דמשילין דמיא ולא עוד אלא דעדיפא מינה משום דאיכא למימר דכי מצינו לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו לא מחמרינן עליה באינו מינו אבל בההיא דפת שאפאה בתנור עם הצלי דליכא לאחמורי עליה במינו דלא שייך כלל אי לא מחמרינן עליה באינו מינו נמצא שלא החמיר בו כלל ועלו דברי הרב האלפסי נכונים בטעמם עכ"ל הנה מרוצת לשונו הטהור מורה ודאי שאין דבר זה אלא חומרא בעלמא דרבנן שהרי כתב מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לאינו מינו ואם עיקר דין יש לו מתירין דלא בטיל אינו מדרבנן ודאי דלא היו חכמים מחלקים להקל באינו מינו והרי הוא כמבואר שכונת הר"ן לומר דהחכמים שחדשו חומרא זו מה ראו לחלק בה בין מינו לאינו מינו ומה טעם יש בה ועוד כתב נטו רבנן משום חומרא וכו' וגם כתב הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו ועוד כתב דכי מצינו לאחמורי במינו לא מחמרינן באינו מינו אבל בההיא דפת וכו' אי לא מחמרינן באינו מינו נמצא שלא החמירו בו כלל וכו' מכל זה נראה בעליל שאין זו אלא חומרא מדרבנן ופלא בעיני איך אסיק אדעתיה מרן הפרי מגדים לומר בדעת הר"ן ובטעמו מידי דאיהו לא סבירא ליה כמבואר להדיא בדברי קדשו:

ועיינתי בספרו הנורא פרי מגדים וראיתי בסי' ק"ב במשבצות (על מה שכתב רבינו הטורי זהב בס"ק א' כל דבר שיש לו מתירין מדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ואחמירו רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורו על ידי ביטול רש"י פ"ק דביצה) שכתב וז"ל כל עט"ז הכין הוא ודאי ואף לטעם הר"ן שהביא הט"ז באות ה' מן התורה מותר דהא עכשיו איסור הוא אלא מדרבנן דלמחר היתר והיתר הוא ומ"ש רש"י נראה שאין זה כטעם הר"ן ועיין סוף מעילה וברמב"ם פרק ז' ממעילה הלכה ו' וכבר נתקשה הפרי חדש בסי' ק' מ"ש הכסף משנה דבר שיש לו מתירין וכן מטבע לא בטיל שזה הכל מדרבנן וכו' עכ"ל הרי שכתב מפורש דגם לטעמו של הר"ן אין דין זה אלא מדרבנן וכתב הגאון מוהר"א ראזנבויים בשו"ת בן יהודה סי' ט"ן (בד"ה דהנה) שמה שכתב הפרי מגדים שדין זה הוא מדרבנן גם לטעם הר"ן דבר זה מוכרח שהרי הטורי זהב מסכים בסעיף קטן ה' לטעם הר"ן שהרי הביא תוכן דברי הר"ן וכתב שהוא נכון מאד ואיך יכתוב בסעיף קטן א' שהוא מדרבנן אלא ודאי שגם לטעם הר"ן הדין כן גם בס"ק ה' כתב בפרי מגדים עיין ט"ז ולפי טעם הר"ן אף ביו"ט אחר שבת אפילו הכי היה מדרבנן דמכל מקום עכשיו אסור הוא והוה אינו מינו עיין אות א' וכו' וכל תנאים שהותנו בדבר שיש לו מתירין שייכים נמי להר"ן עכ"ל הרי שכתב גם כאן שאף לטעם הר"ן אין דין זה אלא מדרבנן והדין עמו כמו שמתבאר מגוף דברי הר"ן וכנראה שכשכתב בספר שושנת העמקים הדברים הנז"ל לא עיין בו בפרק בגוף דברי הר"ן רק כתב מה שרשום בזכרונו גוף הטעם בלבד וכתב לצדד מה שעולה על הדעת במושכל ראשון ובנה לו ציון למה שכתב בפריו דשם נחית לעומקא דדינא וסמך על המעיין שם ועיניו תחזנה דגם לטעמו של הר"ן אינו אלא מדרבנן:

וראיתי שהגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' צ"ו אף דמר קעסיק בדברי הר"ן בנדרים ד' ב"ן הנז"ל ושקיל וטרי לפי טעם הר"ן בכל זאת נסתפק אם דבר זה מן התורה הוא וכתב (בד"ה נחזור) וז"ל נחזור לעניננו דהמציא הר"ן מזה דאיסור שסופו להיות היתר הוה ליה עם היתר כמו מין במינו אלא שלפי שעדיין אינו היתר צריך שיהיה העצם מין במינו ואני נבוך אם סברא זו דאורייתא או דרבנן והרב מוהר"ר זלמן ליב רצה לפשוע ספיקא דילי מהר"ן פרק כל שעה גבי חמץ בזמנו ואמרתי לו דמחמץ אין ראיה דש"א (דשם איסור) עליו דודאי לא הוי מין במינו עם מצה כיון שהוא דומה ממש לחוטי צמר רחלים הנ"ל דהכי נמי לחם זה איסור מקרי כי יש לו שבעה ימים בשנה שאסור לאוכלו ואינו מינו של מצה שמותר לעולם ואין בחמץ אלא משום עד שתאכלנו באיסור וכו' וזה ודאי דרבנן אבל היכא דאיכא משום מין במינו אני מסופק אם הוא מדאורייתא או נימא הפשר והשיווי שכתב הר"ן שעצמיות מין במינו משלים החסרון שהוא עתה איסור לא ידעתי אם זה הוא דאורייתא או רק מדרבנן מכל מקום יהיה איך שיהיה נראה לי עיקר שכל עיקר חומר דבר שיש לו מתירין משום לתא דהך אמרו יהיה דאורייתא או קרוב לדאורייתא ואגב אסרו נמי אפילו היכא דלא שייך מין במינו כגון חמץ במצה שכתבתי לעיל מכל מקום אסרו משום עד שתאכלנו ואגב אסרו נמי מהאי טעמא אפילו ספק וכיוצא בו ע"כ לעניננו ובאמת שהוא דבר תימה איך להעמיס בדברי הר"ן שבנדרים שסברא זו היא מן התורה וגם הראיה שהביא הרב ר' זלמן ליב היא ראיה אלימתא ולא זכרו שרים שכבר קדם וזכה בזה מרן הפרי חדש ומה שדחה החמץ ודאי אין בו לתא דמין במינו עם מצה וכו' הם דברים דחוקים במחילת כבוד קדושתו ודברים כפשטן מוכיחים ודאי שדעת הר"ן במקומות הנ"ל שתים זו (בפסחים ובנדרים) דאין דין זה אלא מדרבנן וכבר ראיתי לתלמידיה דרב מר ניהו הגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' ק"כ שכתב על דבריו דמלשון הר"ן מבואר דאינו אלא חומרא מדרבנן וכתב בשם הרב פייביל להוכיח דעיקר דין זה אינו אלא מדרבנן ודחה הוכחתו והוא כתב דהוכיח כן מסוגיא דמנחות דף ל"א ע"א גבי ר"ש דנתערב לו טבל בחולין דאמרינן מדאורייתא ברובא בטל וטבל יש לו מתירין כבנדרים ד' ז"ן וכו' וכו' והאריך לפלפל בחריפות ובקיאות כדרכו בקדש עיי"ש דב"ק גם בפרי מגדים בפתיחה לסימן תמ"ז (בד"ה ואם היינו אומרים) הביא טעמו של הר"ן וכתב שהוא מדרבנן וכן הגאון מלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין שהביא טעמו של הר"ן כתב שהוא מדרבנן עיי"ש באות א':

שוב מצאתי שהגאון חתם סופר עצמו תבריה לגזיזיה ונקיט ואזיל שגם לטעמו של הר"ן דמשום היתר בהיתר נגעו בה אינו אלא מדרבנן והוא בחלק יו"ד סי' ר"ן (בסוף ד"ה אך) שביאר שם דטעמו של הר"ן אינו שייך אלא לדבר שנתערב אבל מה שאנו מחמירין בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין גם הר"ן מודה דאין הטעם אלא משום עד שתאכלנו בספק איסור המתן ואכלהו בודאי היתר אלא דבתערובת לא ניחא להר"ן בהאי טעמא דאם כן במין בשאינו מינו נמי וכו' אלא על כרחין חומרא דתערובת אינה אלא משום דמין במינו לא בטיל היינו עולין בעולין והיתר בהיתר וכו' ודבר שיש לו מתירין שאינו חוזר לאיסורו הוה ליה כהיתר בהיתר מדרבנן על כל פנים ולא בטיל כאילו הוא כבר עתה היתר אבל כשחוזר לאיסורו לא תקנו רבנן וכל זה בתערובת אבל בספק ספיקא מודה הר"ן וכו' הרי דבריו ברור מללו דהא דיש לו מתירין לא בטיל חומרא מדרבנן היא דלא כמה שנסתפק בסי' צ"ו הנ"ל ודבריו האחרונים הם עיקר לדעתי העניה לא זו בלבד מפני שתשובתו שבסי' צ"ו היתה בשנת תקס"ז ושבסי' ר"ן בשנת תקפ"ו ומסורת בידינו בסתירת דברי איזה פוסק שדבריו האחרונים עיקר בדעתו אלא אף זו שדבריו שבסי' ר"ן נראים נכונים בלי ספק כמו שכתבתי למעלה וראיתי בספר בנין שלמה לידידי הגאון מוה"ר רש"ל הכהן מווילנא יצ"ו בסי' כ"ד דף ל' (בד"ה ודאתאן) שהביא מה שכתב הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה דחמץ מיקרי יש לו מתירין שהרי מן התורה מותר אחר הפסח גוף החמץ אף שלא נתערב ואף על גב דקניס ר' שמעון לא קניס להקל עליו והביא מה שהשיב הר"ן על זה דסברא זו היתה שייכה אם מה שדבר שיש לו מתירין לא בטיל היה מן התורה אבל כיון שמה שאינו בטל הוא מדרבנן אין אנו באים להקל על של תורה אלא על של דבריהם והם אמרו והם אמרו ולזה כתב הרב המחבר יצ"ו אמנם אפשר דהרמב"ן סובר באמת דדבר שיש לו מתירין מדאורייתא לא בטיל ובפרט לסברת הר"ן בפרק הנודר מן המבושל עיי"ש הדברים מכריעים שהוא מן התורה עכ"ל ועמו הסליחה רבה ואין דבריו נראים בזה במחילת כבוד תורתו הרמה והדבר פשוט וברור דבין לטעמו של רש"י (עד שתאכלנו באיסור וכו') ובין לטעמו של הר"ן (משום לתא דמין במינו) אינו אלא מדרבנן ותמיה לי במה שכתב שלדברי הר"ן הדברים מכריעים שהוא מן התורה שמלבד שלפי דבריו יהיו דברי הר"ן בפרק כל שעה סותרים לדבריו שבפרק הנודר מן המבושל ועוד ממקומו הוא מוכרע שכבר העתקתי למעלה (בד"ה ובאמת) לשון הר"ן שם ומתבאר יפה שאינו אלא מדרבנן ואם כונתו לומר שאף שבדברי הר"ן הנ"ל מפורש יוצא שסובר שאינו אלא מדרבנן אף לפי טעמו שהוא משום לתא דמין במינו מכל מקום אנן בדידן נוכל לומר לדעת הרמב"ן שסובר טעם זה והדברים מכריעים לדעתו שהוא מן התורה איני רואה בעניותי שום הכרע לזה דודאי מן התורה לא חשיב היתר בהיתר כיון שעתה הוא איסור ואין שום סברא לומר דמה שיהא ניתר לאחר זמן יחשב היתר מעתה מן התורה ואין זה אלא הרחקה וחומרא בעלמא מדרבנן:

וזאת לדעת דבדבר שיש לו מתירין יש שתי חומרות. א. דלא בטיל אפילו באלף. ב. לדעת שלמים וכן רבים מהפוסקים לא מהני ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין וכתבו הרבה מרבני האחרונים דמה שנחלקו רש"י והר"ן בטעם חומרא זו דלרש"י הוא משום עד שתאכלנו באיסור המתן לאכלו בהיתר ולהר"ן הוא משום לתא דהיתר בהיתר הוי מין במינו ולא בטיל כמו שכתבתי לשונו הטהור למעלה (בד"ה ובאמת) אינו אלא בחומרת הביטול אבל לחומרת הספק ספיקא גם הר"ן מודה שהוא מטעם שכתב רש"י דעד שתאכלנו בספק איסור אכלהו בהיתר ועיין להגאון חתם סופר ביו"ד סי' ר"ן (בד"ה אך) מה שהשיב על פי זה על הגאון נודע ביהודה:

ב

ב) מאי דקיימא לן דספק בדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן להחמיר כדמוכח בריש ביצה דף ד' ע"א דמוקי רב אשי הא דקתני בברייתא ספיקה אסורה בספק יום טוב ספק חול ומטעם דהויא יש לו מתירין וכי היכי דלא מהני בה ביטול הכי נמי מחמרינן בספיקה הבאתי בנדפס דעת הרבה מרבנן בתראי דסברי לחלק דדוקא במידי דאתחזק איסורא הוא דמחמרינן בספק דבר שוש לו מתירין אף בדרבנן אבל במידי דלית ביה חזקת איסור וכל שכן אי אית ביה חזקת היתר לא מחמרינן בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין עיי"ש שהארכתי קצת בזה בס"ד ועתה השגתי שו"ת דבר משה להגאון מוהר"ם תאומים (נדפס בלעמבערג מה טובו דברי משה לפ"ק) וראיתי שכן דעתו גם כן על פי מה שכתב המרדכי בפרק אין צדין והביאו מרן הבית יוסף בסי' תקט"ו לענין עכמו"ז המביא דורון ביום טוב ספק חוץ לתחום או לא דהוי ספק דרבנן וכו' וז"ל ולא דמי לההיא דאמר רב אשי בפרק קמא לעולם ספק יום טוב וכו' דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה בחזקת שלא ניצוד מה שאין כן בספק תחומין עכ"ל שמתבאר מדבריו דהא דביש לו מתירין אזלינן בספק בדרבנן לחומרא היינו דוקא בדאיכא חזקת איסור אבל בדליכא חזקת איסור בהדיא אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין ובזה כתב ליישב קושית המרדכי בפרק קמא דביצה בהא דאמרינן במנחות בפרק ר' ישמעאל דף ס"ח עמוד ב' רב פפא ורב הונא בריה דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן והרי חדש הוא דבר שיש לו מתירין וספיקה אסור והביא מה שכתב המגן אברהם בסי' שמ"ב לחלק בהא דלא גזרו שבות בבין השמשות דהוא רק בעיולי יומא אבל בבין השמשות דאפוקי יומא גזרו והסבירו האחרונים טעמא דמלתא משום דבין השמשות הוי ספק יום ספק לילה ומוקמינן אחזקה קמייתא להכי בעיולי זה יומא דאיכא חזקת יום היתר מלאכה לא גזרו לא כן באפוקי יומא וכו' וכן כתב פרי מגדים באשל אברהם ריש סי' תקס"ב דאפוקי יומא הוי בחזקת איסור וכתב על זה דנראה לו דאין שייך ענין חזקה כשאנו דנים על הזמן דרק אם אנו רוצים להוציא דבר מחזקתו הראשונה על ידי איזה מעשה שנתהוה אז תלינן אותו מעשה באיחור הזמן שחזקת הענין כמו שהיה וזה ענין החזקה לתלות ההשתנות מכמות שהיה באיחור הזמן לא כן גבי זמן דכל רגע הוא זמן אחר ואין שייך לומר כמו שהיה מעיקרא יום כן הוא גם עתה יום דהא נושא זה דהיינו רגע ההווה אשר אנו דנים עליו לא היה במציאות כלל מעיקרא ומעולם לא היה רגע בחזקת יום ואיך נוכל לומר על אופן זה שנעמיד אותו על חזקת זמן שמקודם כיון דעתה אינו בזמן הקודם וכל רגע הוא בפני עצמו וכו' וכתב לדחות בזה ראיית המגן אברהם ועל פי זה יישב קושית המרדכי דבשלמא בביצה ספק נולדה ביום טוב מוקמינן לה שפיר אחזקה דהשתא נולדה לא כן בחדש אין הספק על התבואה אם היא חדשה או לא אלא הספק ביומא אם הוא שיתסר או שיבסר וזה הספק לא שייך לאוקמי אחזקה ומשום הכי אזלינן לקולא אף בדבר שיש לו מתירין אלו תורף דב"ק והוא מסכים לדברי הגאונים שהבאתי בנדפס שיש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא וכו' אמנם מדברי הגאון חקרי לב בא"ח סי' ק"ה דף רכ"ה ע"ד מוכח דסובר דחומרת יש לו מתירין היא אף באיתחזק היתירא והוא שהביא שם מחלוקת רבינו תם עם רבינו מנחם מיוני שהביאו התוספות בקידושין דף מ"ה (ד"ה בפירוש) בקטנה שהלך אביה למדינת הים אם יכולין אחיה ואמה להשיאה דרבינו תם מתיר ורבינו מנחם אוסר אף לקיימה מחשש שמא יקדשנה אביה במקום שהוא וכתב על זה דאף בחדש של סוף ימי נערות דמשבגרה אין ביד האב לקדשה חייש רבינו מנחם שלא תנשא דהוי דבר שיש לו מתירין דלמה נכנס בספק איסור בלי הכרח שהרי אפשר להמתין הנישואין חדש וכתב ולבי אומר לי שגם החולקים מודו דעל חדש אחד או שנים ושלשה לימי בגרות דאין להתירה לינשא כיון שאפשר להמתין ובלי הכרח אין להכנס בחשש איסור וכי האי גוונא חילק הרשב"א בחידושיו ליבמות דף י"ח עכ"ל והרי קטנה זו כשהלך אביה בחזקת פנויה עומדת ונמצא שדעת הגאון דאף בדאיכא חזקת היתר יש להחמיר בספק בדבר שיש לו מתירין:

ועל מה שכתבתי בנדפס בענין זה כתב לי ידידי הגאון מח"ס כרם חמד יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש שדי חמד בחלק הכללים במערכת הדל"ת בדף צ' ע"א אות ל"ח האריך כת"ר הי"ו בענין חזקה בדבר שיש לו מתירין וכו' עיי"ש ועיין בשו"ת ברכת משה סי' מ"ב שהביא שם דברי גדול אחד שהביא ראיה דמהני חזקה בדשיל"מ מהגמרא דעירובין דף ל"ב דמהני חזקה שליח עושה שליחותו והחזקה דאין בית דין מתעצלין לגבי חדש וכו' עיי"ש והוא לא זכר את דברי הצל"ח דפסחים דף ז' ובשיטת ר"ח סה"כ סי' ק"ח שכתב דבשיל"מ לא מהני חזקה ומה שהוכיח מהגמרא דעירובין הנ"ל נראה לפע"ד דאינו הוכחה כלל דמהא דמהני חזקת שליח עושה שליחותו בעירוב לא קשה כלל דהא כבר כתבו התוספות במסכת עירובין דף מ"ה ע"ב בד"ה אבע"א וכו' דבעירוב הקילו בדשיל"מ עיי"ש ומלבד זה הלא כבר כתב הצל"ח בעצמו דבדרבנן מהני חזקה בדשיל"מ ובעירוב הוי דרבנן כמפורש במשנה למלך בהלכות בכורות פרק ד' דין א' עיי"ש ומהא דמהני חזקה דאין בית דין מתעצלין לגבי חדש וכו' גם כן לא קשה כלל דהך חזקה הוי בירור גמור ובדרך אנן סהדי וכו' והוי כודאי ולכן מותר גם בחדש וגאון גדול אחד במכתבו אלי הביא ראיה מסוף הסוגיא דעירובין הנ"ל דאמרינן שם גבי טבל חזקה שליח עושה שליחותו וטבל הוי דשיל"מ כמבואר בנדרים נ"ט וכו' עכ"ד וזה יש ליישב לפימ"ש בבית. אפרים על ריאה בכללי חזקה של המג"ש אות ט"ז דלענין ספק לא מיקרי טבל דשיל"מ עיי"ש היטב ודו"ק עכ"ד יצ"ו והוסיף ידו שנית במכתב אחר בענין זה וז"ל בספרו הקדוש מערכת הדל"ת אות ל"ח דף צ' ע"א האריך כת"ר הי"ו בענין חזקה בדבר שיש לו מתירין וכו' עיי"ש ועיין בשו"ת באר יצחק חלק יו"ד סי' א' ענף ב' שהוכיח מהרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק ו' הלכה י"א דמחצה על מחצה חולין והוכיח מזה דהרמב"ם סובר דמהני חזקה בדבר שיש לו מתירין ולענ"ד אין זה ראיה דכבר כתב הצל"ח בפסחים דף ז' דמעות מעשר שני לא הוי דבר שיש לו מתירין אם כן אין ראיה מהרמב"ם הנ"ל ועיין בספר בית אפרים על טריפות הראה בתשובותיו סוס"י ב' ודוק עכ"ל שוב נדפס (בשנת תרנ"ג) קובץ כנסת חכמי ישראל ועיי"ש בסי' כ"ט אות ח' דף ל' ע"ב ולא זכר שר אומ"ר בשד"ה ואנכי לא אשכחך:

ועל מה שהבאתי שם בסוף אות ל"ח בשם תורה מציון כתב לי רב אחד יצ"ו וז"ל א' ל"ח אם חזקה מהני אצל דשיל"מ והביא שם בסוף בשם חיבור תומ"צ סי' ל"ה דחזקת מעוברת הוי חזקה והוי חזקת הגוף ולדעתי לא כן מהא דאיתא בביצה ז' לענין ספנא מארעא וכתב שם הר"ן וז"ל ומהא משמע דאפילו בדבר שיל"מ בדרבנן אזלינן ב"ר וכו' ואע"ג דאמרינן דכל דבר שיל"מ אפילו באל"ב ש"ה דלא איתחזק איסורא וכו' הרי חזינא דלא הוי חזקה חזקת מעוברת ועיין ביו"ד סי' ט"ו ס' ג' וע"ש ביד אברהם שכתב ג"כ דחזקת מעוברת לא הוי חזקה והביא ג"כ הר"ן הנ"ל משום דאמרינן דהעמד הולד בחזקת היתר (ולדעתי לא מקרי חזקה מצד דעשוי' להשתנות ויש להאריך בזה) וע"ש בחידושי רעק"א בד"ה אולם ועיין במרדכי ר"פ אין צדין סי' תרפ"ה וז"ל ספק תחומין כגון שיש לעכו"ם וכו' דהתם כי מוקמית לה אחזקתה הרי לא נולדה וכו':

אך באמת קשה דהלא אפילו ס"ס דיש דעות דעדיף מרוב ג"כ לא מהני בדשיל"מ עיין ביו"ד ק"ח וכן הא דלא בטל באלף אע"ג דרובא היתרא מחמת דיל"מ וא"כ כ"ש חזקה דלא מהני דרובא וחזקה ר"ע וגם מהא דאיתא בנדרים י"ח ע"ב סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל וכו' ומדוע היכן דלא פירש יהי' אסור הלא יש לו חזקה דקודם שנדר לא הי' אסור וגם ע"ד הנדור ג"כ יש חזקת היתר א"ו דכיון דנדרים דשיל"מ ע"ש נ"ט ע"א לא מהני חזקה ואין להביא ראי' מעירובין ל"ב חזקה שליח ע"ש לענין טבל אע"ג דטבל דשיל"מ דנראה אמאי מצד חזקה שע"ש אסור בכל הנשים הלא על כל אשה יש ס"ס שמא לא ע"ש ושמא לא זו מקרובים וס"ס עדיף מרוב לאיזו שיטות וגם כבר כתבו הפוסקים דרובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרה עיין ברשב"א פ"ק דחולין ובר"ן וא"כ כ"ש חזקה דתליא במעשה בודאי לא מהני א"ו דהך חזקה שליח ע"ש הוי כודאי ולא דמי לשאר חזקות דהתם ספק לן אם הוא עכשיו כמו שהי' מקודם כמו אצל מקוה בזה אמרינן העמד דבר על חזקתו מקודם וזהו לא מצד ודאי כי יכול להיות בעת שטבל הי' חסר אבל חזקה שע"ש הוי ודאי מצד הסברא וכמו חזקה אין אדם פורע ת"ז ומוציאין ממון בחזקה זו הלא אפילו רוב לא מהני אצל ממון וכ"ש חזקה א"ו חזקה התלוי בעשייתו ואמרינן חזקה עשה עדיף מרוב ובודאי עשה שליחותו והתם בודאי לא פרע ת"ז ומצאתי להט"ז באה"ע סי' ל"ה ס"ק ט"ו כתב ג"כ כן וז"ל בזה מתורץ למה לא יהי' מותר בכולן מטעם ס"ס וכו' ע"כ אמרו שחזקת השליח שבודאי קדש והגם שהב"ש שם חולק על הט"ז אך עיין במגיה שם ועיין ח"ס ח' חו"מ סי' ס"ז ובשו"ת רעק"א סי' קל"ו ובנ"צ ליו"ד סי' ק"י לדיני ס"ס א' ל"ה בד"ה ואי קשיא א"כ וכו' ובד"ה ונ"ל לתרץ וכו' ומה שהעיר במחברת תומ"צ מב"ק מ"ז בתוספות ובמ"צ ק' יש לי בזה אריכת דברים ועוד חזון למועד ועיין בשו"ת עדות ביהוסף בס' כ' ס"ב ע"ב שהביא ג"כ התוספ' דבבמ"צ ק' ומדחה זאת ומסיק ג"כ דחזקת מעוברת לא הוי חזקה יע"ש שהאריך בזה ועיין בפ"ת יו"ד סי' ק"ב ס"ק א':

ג

ג) ספק ספיקא. אי מהני לדבר שיש לו מתירין. הנה בנדפס באות ט"ל הארכתי קצת בס"ד ושוב אחר ההדפסה נתכבדתי בספר תהלה לדוד לידידי הגאון מבארדיטשוב יצ"ו וראיתי בקונטריס שהם וישפה שבסוף החלק ראשון בהלכות מעשר שני בדף י"ב ע"ד שמפלפל בזה ועיי"ש לענין מעשר שני וטבל אי חשיבי יש לו מתירין גם השגתי ספר עמק הלכה להגאבד"ק זעמיל וראיתי בחלק יו"ד סי' מ"ד שהוכיח מדברי התוספות והרא"ש בסוכה דף יו"ד ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' שכתבו דאתרוג בשמיני מותר ולא אמרינן מוקצה משום יום שעבר דהא בין השמשות אסור ואפילו הכי לא אמרינן מיגו דאיתקצאי והביאו ראיה מדשרינן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ולא אסרינן משום דאיתקצאי וכו' ולכאורה קשה מה ראיה משני ימים טובים של גליות הא התם בין השמשות מותר מספק ספיקא שמא לילה ואם תמצא לומר יום שמא למחר יו"ט ולא היום אבל בין השמשות של סוף שביעי ודאי אסור דלא הוי רק חד ספק להכי למחר גם כן אסור וספק אסור דהוי יש לו מתירין לא כן ביצה שנולדה בזה דמותרת באמת בבין השמשות ולא שייך לומר יומא קמא עיקר דהא אמר רבא שם דף וא"ו מניח אדם עירובי תבשילין ומתני והכי איתא במתניתין דפרק בכל מערבין אלא ודאי דאף ספק ספיקא לא מהני בדבר שיש לו מתירין ועיין טורי זהב ושפתי כהן בנקודת הכסף סי' ק"ו סעי' ח' שהביאו מחלוקת בזה והר"ן בריש פרק אין צדין סובר דספק ספיקא שרי ביש לו מתירין אבל דעת התוספות והרא"ש דאסור ספק ספיקא ביש לו מתירין וסיים דלדינא יש להקל דהא בלאו הכי יש אומרים דלא שייך דבר שיש לו מתירין אפילו בספק ספיקא דאורייתא ובדרבנן סמכינן אמיקל אלו תורף דב"ק:

ובספק אחד דקיימא לן דאזלינן להחמיר בדבר שיש לו מתירין אם יש לחלק בין ספק במציאות לספיקא דדינא ופלוגתא דרבוואתא כתבתי בנדפס באות ט"ל דף ץ' ע"ג (בד"ה ובספק) דמרן הפרי חדש בסי' תצ"ז סעיף ג' מסיק לחלק בין ספק במציאות דאזלינן לחומרא לספיקא דדינא כבעיא דלא איפשיטא וספק פלוגתא דרבוותא דבהני אזלינן לקולא והבאתי שם שכן כתב הגאון פרי מגדים בפתיחה להלכות יום טוב בחלק השני פרק א' אות ז"ך דבעיא דלא איפשיטא ופלוגתא דרבוואתא בדבר שיש לו מתירין תלינן לקולא ושכתב שאף שכמדומה שראה בטורי זהב שכתב בהיפך מכל מקום כל הפוסקים סוברים דבעיא ופלוגתא בדבר שיש לו מתירין תלינן לקולא והבאתי עוד דעת כמה מרבנן קדישי דנקטי הכי ואף שיש סוברים שלא לחלק ובכל ספק אזלינן לחומרא מכל מקום הסכמת רבני האחרונים לחלק ביניהם כנז"ל עיי"ש ועתה ראיתי להגאון מוהר"א משכיל לאיתן בנימוקיו ליו"ד (שבדפוס רא"ם) בסי' ק"י סעיף ח' על דברי השפתי כהן בס"ק ט"ן שכתב דספק איסור דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור כתב על זה וז"ל ודע שכתב הפרי חדש והפרי מגדים בהלכות יום טוב דהיינו דוקא בספק מעשה כספק נולד ביום טוב וספק מוכן אבל בספק דפלוגתא דרבוואתא וספיקא דדינא אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין וכן משמע בש"א סי' צ"ו ויש להוכיח כן ממנחות דף ס"ח ע"ב ובזה אתיא שפיר סוגיא דשלהי שבת דאמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון דלית ליה מוקצה ופריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דבית הלל כר' שמעון סבירא להו ובית הלל חשיב כסתמא וקשה דאכתי מאי אולמא לר' יוחנן בית הלל מסתמא אבל לפי מה שחילק הפרי חדש בין ספיקא דעובדא לספיקא דדינא או פלוגתא דרבוואתא דאזלינן לקולא אתי שפיר הך דשבת דבאיסור מוקצה דרבנן לא בעינן לאולמא סתמא דבית הלל דלית להו מוקצה דאף בשוין קיימא לן הלכה כדברי המיקל בדרבנן כדפסק ר' יוחנן גופיה בעבודה זרה דף ז' וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב שכתבו דמסתברא דנקטינן בעיא דרמא בר חמא לקולא ואם אמר קונם פירות אלו על פלוני מותר בחילופיהן דכיון דגבי איסור הנאה בעלמא לא הוו חליפין כגידולין אלא מדרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד וקשה הא נדרים הוי יש לו מתירין בשאלה כדאיתא התם דף ט"ן וגבי דבר שיש לו מתירין אחמור בספיקו כדאמר רב אשי בריש ביצה דף ד' בביצה שנולדה ביום טוב דספיקא אסורא משום דהוי יש לו מתירין וכל שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטל ופירש רש"י דכי היכי דאחמור בביטולה הכי נמי אחמור מהאי טעמא בספיקא אלא מוכח מזה דסברי הרשב"א והר"ן דדוקא בספיקא דעובדא כי ההיא דספק נולדה ביום טוב או בחול הוא דאמר רב אשי דאחמור נמי בספיקא מה שאין כן בספיקא דדינא בפלוגתא דרבוואתא או בבעיא דלא איפשיטא כההיא דנדרים אזלינן לקולא בדרבנן אף ביש לו מתירין וכתבתי עוד בזה בחידושי לחולין עכ"ל ועיינתי בחידושיו לחולין מצפה איתן (שבש"ס דפוס רא"ם) וראיתי שעל הבעיא דאברי בשר נחירה שבדף י"ז ע"א כתב וז"ל ומאי דנפקא מהאי בעיא כתב בים של שלמה דנפקא מינה לנדרים כיון דלא איפשיטא אזלינן בדאורייתא לחומרא כגון שנדר והתפיס בקרבן ובנודר סתם דהוי דרבנן אזלינן לקולא ותמה בראש יוסף הא נדר יש לו מתירין ואף בדרבנן ספיקו אסור ולפמ"ש בחידושי לעיל דף י"ד (לא מצאתי שם מזה) ובעירובין דף ל"ו ע"ב (גם שם לא ראיתי מזה) בשם הפרי חדש דדוקא בספק מעשה אזלינן לחומרא ולא בספיקא דדינא דברי הים של שלמה נכונים ויש להביא ראיה ממ"ש בח"ר ור"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב עכ"ל והיה לו להעיר על הפרי מגדים שהוא עצמו בהלכות יום טוב הסכים לדעת הפרי חדש כמו שכתב בשמו ביד אברהם וכבר הראיתי מקומו והוא בפתיחה להלכות יום טוב בהחלק השני פרק א' אות ז"ך (כמו שכתבתי בנדפס) דלפי זה אין מקום לתמיהתו על הים של שלמה כמובן ועל כל פנים דעת הגאון מוהר"א הנ"ל מבוארת במקומות הנ"ל שתים זו שמענו שמסכים לחלק בין ספק דמעשה לבעיא ופלוגתא דרבוואתא:

גם אשו"ר להגאון מוהר"י לאנדא אבד"ק סאדאגורא יצ"ו בספר יד יהודה להלכות שחיטה שבהשמטות וחידושים להלכות תערובות (ספרו להלכות תערובות אין מצוי אצלי) בדף קנ"ו ע"א שכתב (בד"ה שם) וז"ל שם בקיצור דיני ספק ספיקא אות ל"ג כתבתי דבדבר שיש לו מתירין אזלינן גם בספיקא דרבנן לחומרא ועיין בפרי חדש סי' תצ"ז סק"ג דדוקא אם הספק הוא במציאות אבל אם הוא ספיקא דפלוגתא או בעיא דלא איפשיטא אם דבר זה אסור או לא כיון שהספק הוא באיסור דרבנן הגם דהוא דבר שיש לו מתירין מכל מקום אזלינן לקולא עכ"ל הרי שגם הגאון הנ"ל מיסתמיך ואזיל בתר סברת מרן הפרי חדש וחידש שם בדין זה וז"ל מיהו נראה דאם הספק הוא בדאורייתא אך דבר זה אין איסורו אלא מדרבנן ולכך מתירין בזה כמש"ל היכי דהספק הוא בדאורייתא ודרבנן ביחד לגבי דרבנן אזלינן לקולא ואם דבר זה דרבנן יש לו מתירין תו גם זה נחשב כמו דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא והוא גרע יותר מספק במציאות דהא שם הגם דעיקר הספק בדרבנן מכל מקום כיון שדבר זה בודאי אסור רק הספק במציאות אם הוא דבר זה או לא אזלינן לחומרא מכל שכן בזה דבאמת מחמירים בגוף הספק כיון דהוא בדאורייתא אך באת להתיר בזה כיון דהאיסור שבו אינו אלא מדרבנן כיון דיש לו מתירין תו גם בזה אין להקל כלל עכ"ל יצ"ו:

וראיתי בספר אלף המגן לידידי הגאב"ד דובנא יצ"ו בסי' י"ט (ד"ה אכן) שהביא סברת הפרי חדש וכתב שכן הסכים רבינו עקיבא בספר דרוש וחידוש בריש ברכות ובמערכה ג' למסכת עירובין ובספר ברוך טעם שער התערובות דף פ"ד וציין לעיין בספר אבני שהם (אשכנזי) כלל ז"ך ואין גם אחד מספרים אלו מצוים אצלי והרב המחבר יצ"ו נקיט ואזיל כי האי חילוקא דרבנן עיי"ש דב"ק וכבר כתבתי בנדפס שזו דעת רבינו עקיבא בתשובה סי' ס"ה (בד"ה ואף למ"ש) ושהביא ראיה מדברי הר"ן בנדרים דף מ"ז (היא הראיה שהביא ביד אברהם ומצפה איתן הנ"ל) ושכן מוכח מדברי הר"ן בפרק קמא דשבת (לדף י"ח בד"ה לא שנו אלא בעודן בידו) כיעוי"ש:

אמנם אנכי הרואה דרבינו עקיבא יושב בסת"ר עליון שבספרו דרוש וחידוש במסכת ביצה דף ב' ע"א מסיק דלא כהרב פרי חדש שכן כתב בשמו ידידי הגאב"ד ליאדי יצ"ו בספר כרם חמד ח"ג דף ו' ע"ג וז"ל וראיתי בדרוש וחידוש רע"ק אייגער ז"ל במסכת ביצה דף ב' ע"א שהקשה על דברי הפר"ח הנזכר מהא דאמרינן שם עמוד ב' דפליגי בביצה משום כח דהיתירא עדיף וקשה הא עיקר סברא דכח דהיתירא עדיף הוא משום דעל המתיר להביא ראיה כמ"ש רש"י וזהו ניחא בדאורייתא אבל בדרבנן לכאורה להיפך כו' וצ"ל דכיון דיש לו מתירין כו' ודלא כהפר"ח כו' עיי"ש עכ"ל בשם דרוש וחידוש הנ"ל וכתב הרב המחבר יצ"ו וז"ל ובאמת אין זה השגה על הפר"ח דהפר"ח לא כתב שם להקל רק בספיקא דפלוגתא או בב' לישני בש"ס אבל בספיקא דדינא מודה הפר"ח דאסור בדרבנן בדשיל"מ והתם בריש ביצה הוי ספיקא דדינא ולא ספיקא דפלוגתא וטעם גדול יש לחלק ביניהם כמ"ש הגאון בעל בית מאיר הביאו רע"ק אייגער בדרשותיו (מערכה ד') עי"ש היטב ומה שהביא רע"ק אייגער במערכה הנ"ל מהא דכתב הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"ב) באיבעיא דרמב"ח כו' עיי"ש ובשו"ת עמק יהושע סימן ט"ו הביא מתה"ד והרא"ש דחולין עי"ש וכל זה אינו הוכחה להמעיין בספר מחנה ארון בביצה דף ד' ע"א עיי"ש היטב אבל בדבר שיש לו מתירין ממש שפיר יש לומר דספיקא דדינא בדרבנן לחומרא וכדמוכח מהא דריש ביצה הנ"ל עכ"ל ידידי הגאון יצ"ו והרי הוא כמבואר דהני מילי דרבינו עקיבא סתראי נינהו דבמסכת ברכות הסכים לסברת הרב פרי חדש ובמסכת ביצה תבריה לגזיזיה והחליט להוכיח דלא כוותיה ולכאורה היא הוכחה אלימתא ומה שהשיב הרב כרם חמד יצ"ו דבספיקא דדינא מודה הרב פרי חדש דאזלינן לחומרא הנה לדעתי העניה בכל כי האי לדעת מרן הפרי חדש אית לן למיזל לקולא דרק בספק במציאות בספק נולדה ביום טוב או בחול וכיוצא הוא דאזלינן בדבר שיש לו מתירין לחומרא אבל בספק כי האי היינו ספק פלוגתא ואית לן למיזל לקולא אלא דמה שהכריח רבינו עקיבא יש לדחות כמו שכתב הגאון צל"ח על דברי רש"י שם ד"ה כחא דהיתרא דמוכח מדבריו דהיכא דפליגי במידי דרבנן כחא דאיסורא עדיף והוקשה לו דהא בשמעתין הוא איסורא דרבנן ואף על פי כן אמרו כחא דהיתרא עדיף ותירץ דמוקצה שאני דחמור כשל תורה כמו שכתבו התוספות ישינים וכו' עיי"ש ועיין במה שכתבתי בכלליה דרב צל"ח הנ"ל (דבמידי דרבנן כחא דאיסורא עדיף) בשדי חמד במערכת הכ"ף אות פ"א שיש לפקפק בזה ומדברי רבינו עקיב"א שהביא בכרם חמד נראה שגם הוא סובר כן ואיה"ש יתבאר במקום אחר על כל פנים למה שהוכיח שלא כסברת הרב פרי חדש נראה דשפיר יש לדחות כמו שכתב בצל"ח דשאני מוקצה וכו':

והייתי סבור דהרבנים טובים השנים אלף המגן וכרם חמד יצ"ו לא ראי זה כראי זה דהאלף המגן ראה דברי רעק"א שבמסכת ביצה והכרם חמד לא ראה דבריו שבמסכת ברכות ולכן לא העירו בסתירת דבריו אמנם ראיתי עתה שבכרם חמד ח"ב דף י"ב סוף ע"ג כתב בשם רבינו עקיב"א בדרוש וחידוש לברכות ד' ב' ע"א שהעלה דבספק ספיקא דדינא בדבר שיש לו מתירין מותר וכתב ליישב בזה דברי הגאון בכרתי ופלתי סי' ט"ז סק"א דבאותו ואת בנו דהוא ספק אם נוהג בזכרים מותר לשחוט השני בבין השמשות דשמא אינו נוהג בזכרים ושמא יום שלאחריו הוא והשיג עליו בשו"ת זכרון יצחק והביא דבריו הרב פתחי תשובה שם דביש לו מתירין לא מהני ספק ספיקא ואותו ואת בנו יש לו מתירין לאחר שתחשך ולהנ"ל ניחא דהוי ספק ספיקא דדינא דשמא אינו נוהג בזכרים ואם תמצא לומר דנוהג דלמא בין השמשות לילה הוא והוי יום שלאחריו ומהני ספק ספיקא כזה אף ביש לו מתירין והוא דומיא ממש לאכילת תרומה בבין השמשות שכתב רבינו עקיב"א שם דהוי ספק ספיקא דלמא ביאת אורו הוא ואם תמצא לומר ביאת שמשו דלמא בין השמשות לילה עי"ש היטב ולפי זה גם לענין אם שחט אב ובנו ביום אחד שהתיר הזכרון יצחק שם לאכול בו ביום מחמת ספק ספיקא שמא אינו נוהג בזכרים ושמא הלכה כהפוסקים דבעבר ושחט מותר ואף דהוי יש לו מתירין כיון שאין איסורו לכל העולם וכו' והשיגו הפתחי תשובה שם בסק"ב דאנן לא קיימא לן הכי דהא פסקינן דנדר הוי יש לו מתירין עי"ש אכן לפי הנ"ל שפיר יש להורות היתר משום דהוי ספק ספיקא דדינא ומהני אף בדבר שיש לו מתירין עכ"ד יצ"ו הרי שכבר ראה דבריו שבמסכת ברכות ובח"ג לא זכר שר מזה וחידוש הוא שהגאון פתחי תשובה לא זכר דברי מרן הפרי חדש שכתב לחלק בין ספק ספיקא דמציאות לדפלוגתא כנז"ל:

ומצאתי בספר שו"ת הד"ר ח"ב לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בח"ב סי' כ"ט אות ה' דף י"ד ע"ד (בד"ה איברא) שדבר בענין זה והוא על מה שכתב הגאון בית שלמה סי' ק"ב דאם ספר העומר בין השמשות חייב לחזור ולספור בלא ברכה מכח דבר שיש לו מתירין דמחמרינן בספק דרבנן גם כן וכיון שיש ספק אי ספירה דיממא מהני על כן בשכח בלילה חייב לספור בבין השמשות כשנזכר משום דדבר שיש לו מתירין ספיקו לחומרא ועל זה כתב (בשו"ת הד"ר) שיש מקום ללון על פי מה שכתב השאגת אריה סי' ץ' דספיקא דדינא אלים טובא דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין בספק דדבריהם וזכה לכוין לזה הפרי מגדים בפתיחה להלכות יום טוב ח"ב פרק א' אות ז"ך רק שחוכך בזה ודעתו נוטה להיפוך ואילו ידע שהשאגת אריה כתב כן היה שמח וכתב להסביר שיש לחלק בין ספק דמציאות לספיקא דדינא עיין שם דב"ק וזה היפך ממה שכתבתי בנדפס בדעת הפרי מגדים אמנם אנכי לא ידעתי איך כתב שדעת הפרי מגדים נוטה להיפך והרי שם כתב שכמדומה לו שבטורי זהב כתב להיפך (וסיים) וכעת לא מצאתיו אמנם אתה רואה שכל הפוסקים סוברים כן דבעיא ופלוגתא בדבר שיש לו מתירין שרי לקולא בספק דרבנן וכו' הרי דבריו ברור מללו שכן דעתו באמת דספיקא דדינא כבעיא ופלוגתא אזלינן לקולא בדרבנן אף דיש לו מתירין וכמו שייחסתי אליו בנדפס:

ד

ד) אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין. הבאתי בנדפס באות ט"ל דעות הפוסקים בזה עיי"ש וכתבתי שרבני האחרונים נבוכים בדעת הר"ן אי סבירא ליה דמהני רובא לדבר שיש לו מתירין והנה בסוף פרק אין צדין כתב הר"ן (בד"ה תנו רבנן) דבתור וגוזל ליכא למיחש שמא היום ניצודו שרובים ניצודים מאתמול ובצים נמי רובן מאמש הן לכן מותרים דאזלינן בתר רובא כדכתיבנא בפרק קמא דמכילתין וכן כתבו התוספות אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין כיון דקיימא לן דאפילו באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא עכ"ל וכונתו דשאני תערובת משום דעל כל פנים נתערב בו איסור בודאי לכן מחמרינן דלא מהני ביה רובא אבל כשאנו מסופקים אם דבר זה הוא מן הרוב שהוא היתר לא איתחזק איסורא כלל ולכן אזלינן בתר רובא ומה שכתב שכן כתבו התוספות צדד הגאון בן יהודה בסי' צ"ז (בד"ה ולדעתי) לומר שכונתו למה שכתבו בדף כ"ט ע"ב בד"ה אצל חברו הרגיל אצלו וז"ל אצל וכו' בין עכומ"ז בין ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד עכ"ל ומפרש הר"ן שכונתם דכאן ליכא חששא משום דאזלינן בתר רובא ורק היכא דאיכא חששא כגון דליכא רובא חיישינן ושוב כתב שזה דוחק ומנא ליה להר"ן לדחוק כן בדברי התוספות לכן כתב שכונתו למה שכתבו התוספות בדף ז' ע"ב בד"ה כי לא בדק אימור מאתמול הוא ואם תאמר והא ביצה יש לה מתירין היא וספיקא אסורה ויש לומר דגם כי ספנא מארעא שכיחא דיולדות ביום יותר מבלילה וכונתם כמו שכתב רש"י שם כיון דרובן ביממא ילדן דמוכת דאזלינן בתר רובא דעלמא בדבר שיש לו מתירין ובנדפס ציינתי לים של שלמה בפרק קמא דביצה סי' כ' דמסיק דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין אף בדלא איתחזק איסורא אם לא בדאיכא תרי רובי עיי"ש שהביא דברי הר"ן וחלק עליו ומה שכתב רבינו יהונתן בפלתי סי' ק"י ס"ק ח"י בשם הר"ן דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין אף בדלא איתחזק איסורא כבר תמה עליו הרה"ג המגיה בספר תפארת יוסף (שציינתי בנדפס בחלק יו"ד סי' י"ד בהגהת כליל תפארת סק"א עיי"ש דב"ק ואולי כונת רבינו יהונתן היא להקשות לפי מה שצדד הר"ן בזה שהרי באמת הר"ן כתב חילוק זה בדרך אפשר דשאני בתערובת דאיתחזק איסורא משמע קצת דלא ברירא ליה דיש לחלק כן:

וכן מרן המשנה למלך בשביעי מהלכות מעילה הבין בדעת הר"ן דרפיא בידיה אי אמרינן בדבר שיש לו מתירין כל דפריש מרובא פריש אלא שבמשנה למלך האריך לתמוה על ספקו של הר"ן והוכיח מהש"ס ומדברי הרא"ש גבי אותו ואת בנו וגבי חדש דאף ביש לו מתירין אמרינן כל דפריש מרובא פריש והא דקיימא לן דלא מהני רובא לדבר שיש לו מתירין היינו דוקא במידי דאיתחזק איסורא כגון בתערובת שודאי נפל בו איסור עיי"ש דב"ק והגאון בצל"ח לפסחים דף ז' ע"א שציינתי בנדפס (בד"ה ואמנם באמת) אף שכתב בפשיטות דלא אזלינן בתר רובא ביש לו מתירין אפילו לא איתחזק איסור כמבואר במגן אברהם סי' תקי"ג ס"ק י"ג דרוב מוכרי בצים הם מאותם שנולדו כבר ולא שרי משום רובא משום דהוי יש לו מתירין סיים וז"ל ולקמן נדבר בדין זה כי צריך עיון לדינא שוב כתב (בד"ה ובגוף) וז"ל ובגוף הדבר שפסק המגן אברהם שהבצים שמביא העכומ"ז ביום טוב לא אזלינן בתר רובא משום דיש לו מתירין אני תמה דזה מיקרי פירש ויש לומר כל דפריש מרובא פריש אפילו בדבר שיש לו מתירין כי היכי דבכל הדברים החשובים כבריה ובעלי חיים דלא בטלי ואפילו הכי בפירש אחד מהם מותר כמבואר בפוסקים ובגמרא דאמרינן וניכבשינהו דניידי ולמה לא יועיל אף בדבר שיש לו מתירין ועיין שפתי כהן סי' ק"י ס"ק נ"ו נ"ז ועוד לדעת הפוסקים דחמץ מיקרי יש לו מתירין מוכח להדיא בגמרא דאמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש והוא מסוגיא דלקמן דף ט' ע"ב ט' צבורים של מצה וא' של חמץ כו' פירש ואתי עכבר ושקיל היינו סיפא וכו' ולדעת התוס' שם בד"ה היינו תשע חניות היינו לענין להתיר החתיכה באכילה ואמרינן כל דפריש מרובה פריש בקמץ שהוא דשיל"מ ואמנם יש בידינו לומר שהתוס' ס"ל דחמץ לא מיקרי דשיל"מ והוא דעת הרא"ש גם כן והפוסקים דס"ל חמץ מקרי דשיל"מ ס"ל כפי' רש"י שהסוגיא דט' צבורין וכו' הוא לענין אם הבית צריך בדיקה מחדש ובזה לא שייך דבר שיל"מ ואולי זה עצמו טעמו של רש"י שם שנדחק לפרש לענין בדיקה ולא פירש כפירוש התוספות שהספק הוא על החתיכה אם היא מותרת באכילה ולפי מ"ש ניחא דאולי גם רש"י ס"ל דחמץ מקרי דשיל"מ ולא מהני פירש ולקמן בסוגיא דעכבר יבואר יותר והגאון בית שלמה בא"ח סי' פ"ז ד' ג"ן ע"ד (שציינתי בנדפס) כתב דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש כדכתב הר"ן בפרק קמא ובסוף פרק ג' דביצה וכו' וכן כתבו האחרונים וכו' וכו' עי"ש דב"ק ויש להעיר עליו במה שהחליט כן בדעת הר"ן ולא זכר שר דברי מרן המשנה למלך שהבין בדעת הר"ן דהא מלתא רפיא בידיה כאמור והגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"ג סי' ב' (שציינתי בנדפס) כתב שנסתפק הר"ן אי אזלינן בתר רובא בלא איתחזק איסורא ושבמשנה למלך האריך להכריח דבדלא איתחזק אמרינן כל דפריש מרובא פריש עי"ש (בד"ה והנה בשנת תרי"ג) ושוב כתב (בד"ה ובזה) דבעינן איתחזק היתרא והוא שהביא שם מה שהקשה הגאון בצל"ח בפסחים דף ז' שהבאתי לעיל (בד"ה וכן מרן) וכתב על דבריו ואני תמה מאד דבאמת הר"ן נסתפק בזה כל דלא איתחזק איסורא אבל מכל מקום אנן לא קיימא לן כהר"ן וביש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב כל דלא איתחזק היתר כיון דנוכל להמתין למחר לצאת מידי ספק ועיין שפתי כהן סי' ק"י ס"ק ל"ב שלא יכיל (שלא כייל) יש לו מתירין עם כל הדברים החשובים שכתב דאזלינן בתר רובא ועל כרחן דדבר שיש לו מתירין שאני ולא קיימא לן כהר"ן בזה וכבר הארכתי בתשובה אחת לענין דבר שיש לו מתירין על דברת ספר סידורו של שבת בתשובה שפלפל בזה אי בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא ולא זכר דברי הר"ן והמשנה למלך וכל ראיות שהביא דחיתי שם ואין כאן מקומו ועיין בפרי מגדים בשפתי כהן שם שהרגיש קצת בדברי הר"ן הנ"ל ועל כן דברי המגן אברהם נכונים ומה שכתב הצל"ח ראיה דבדבר שיש לו מתירין גם כן אזלינן בתר רובא מתשע ציבורין והיא קושית הכריתי ופלתי כבר כתבתי דבקבוע דאורייתא ודאי אזלינן בתר רובא עכ"ל ובאמת בשפתי כהן ס"ק ל"ב דמיירי על מה שכתב מרן בעלי חיים ושאר דברים החשובים וכו' כתב וז"ל ושאר דברים החשובים כגון חתיכה הראויה להתכבד וכן דבר שבמנין ובריה וכי האי גוונא עכ"ל נראה דלא הוי מצי למיכלל נמי דבר שיש לו מתירין שהרי הוא בא לפרש הדברים החשובים ויש לו מתירין לאו משום חשיבות הוא כמובן:

והנה מריש לא הוה ידענא מאי קאמר רב סדורו של שבת אמנם שוב (אחר שנדפסו ספרי שדי חמד) נדפס ס' יקר משמרת שלום לידידי הגאבד"ק מאציוב יצ"ו וראיתי בחידושי דינים שבסוף סי' ק"כ אות ח' שהביא תורף דבריו וז"ל עיין בספר סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואחר כך פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש וכו' והעלה דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן כל דפריש וכו' וכן משמע בתשובת צמח צדק סי' ס"ט הובא בפתחי תשובה כאן סק"א וכתב דכן הוא במגן אברהם סי' תקי"ג ס"ק י"ג אך כתב לעיין בצל"ח על ביצה דף יו"ד שהאריך להביא ראיה דאמרינן ביש לו מתירין כל דפריש וכו' וכן נראה דעת החות יאיר סי' קל"ג ועיין במחצית השקל על המגן אברהם שם מה שכתב בשם שיטה מקובצת בשם הריטב"א בשם רבו דמבואר דאמרינן ביש לו מתירין כל דפריש וכו' ועיין פרי מגדים סי' תל"ט באשל אברהם סק"ב דביש לו מתירין גם כן אמרינן כל דפריש וכו' ועיין בפתיחה כוללת להלכות יום טוב חלק ב' פרק א' אות כ"ח שהביא דברי המגן אברהם הנ"ל בשם ים של שלמה דאין הולכין בתר רוב ביש לו מתירין וסיים והוי יודע בתשע קופות בצים שנולדו בחול ובקופה אחת שנולדו ביום טוב אחר שבת ופירש אחד מהם יש לומר רובא דאיתא קמן כולי עלמא מודו דהולכין בו אחר הרוב אף ביש לו מתירין דעדיף טובא מרובא דליתא קמן (ועל פי זה מה שהקשה בנודע ביהודה תניינא סי' ח' הובא בפתחי תשובה בסוף סי' ט"ז סק"ו דבמגן אברהם קאי ארובא דליתא קמן מה שאין כן שם במחבר דמיירי ברובא דאיתא קמן וכולי עלמא מודו בכי האי גוונא כנ"ל) ועיין עוד משנה למלך הלכות מעילה פרק ז' ופרי מגדים סי' תל"ט באשל אברהם סוף סק"ה עכ"ד הספר משמרת שלום הנ"ל:

וכתב בשואל ומשיב הנ"ל (בד"ה וכן מרן) דלפי מה שהחזיק במשנה למלך לחלק בין איתחזק איסורא וכו' ובדלא איתחזק אזלינן בתר רובא נראה ברור דבקבוע דהוי כמחצה על מחצה ורק דכשפירש אזלינן בתר רוב אם כן על כל פנים לא איתחזק איסורא דהרי קבוע כמחצה על מחצה והוי בספק ולא הוחזק לא איסור ולא היתר ומועיל דבר שיש לו מתירין ויישב בזה קושית הפני יהושע בסוגיא דתשע ציבורין דאמאי בפירש ואתא עכבר ושקיל אזלינן בתר רובא הלא יבש ביבש בפסח הוי יש לו מתירין ולא בטיל והשתא אם ברובא דליתיה קמן מחמרינן דלא אזלינן בתר רוב מכל שכן ברובא דאיתיה קמן דלא אזלינן בתר רוב וכו' דיש לומר דשאני יבש ביבש דאיתחזק איסור שנתערב בו איסור אם כן בדבר שיש לו מתירין לא מהני הרוב אבל בקבוע הוי כלא איתחזק ואף אי נימא דהוי כאיתחזק איסור והיתר על כל פנים כיון שיש רוב היתר מהיכא תיתי לומר דמהקביעות האיסור הוא נימא דמהרוב קביעות של היתר הוא מעין מה שכתב הטורי זהב סי' ק"א ס"ק ט"ו דכל שיש לפנינו שני קביעות מהראוי יותר לומר דבחלק הקביעות של הרוב הוא עי"ש וכל שכן כאן דעל כל פנים הרוב נקבע היתר דודאי ראוי לתלות ברוב וזה ברור מאד ובזה מיושב קושית הצל"ח פסחים דף ז' בהא דפריך כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא הא הך דאזלינן בתר בתרא לא עדיף מרובה והרי חמץ יש לו מתירין ולא אזלינן בתר רובא ולהנ"ל ניחא דכל דלא איתחזק איסורא אף ביש לו מתירין אזלינן בתר רובא וסיים:

ולא עוד דנראה לי דכל דאזלינן בתר בתרא היינו מה שנשתמש באותה תיבה באחרונה אם כן הוי כאיקבע ואיתחזק היתרא דהרי אנו דנין על אותו תשמיש שהשתמשו באותו מקום ובכי האי גוונא ודאי איתחזק היתרא מקרי וכו' ונהי דמכל מקום כל שלא ראינו שפירש ופירש אזלינן בתר רובא כדכתב המשנה למלך בפרק ד' ממתנות עניים דין ט' והרי זה מבואר דבמצוי אזלינן בתר רובא כל זה שפירש מהקביעות אבל אם נמצא במקום שנקבע פשיטא דמקרי קבוע והרי כאיתחזק היתר וזה ברור מאד:

ועל מה שכתבתי בנדפס בדין אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין כתב ידידי הרב מוהר"ר אשר זעליג מעטרעפאל מעיר באר יצ"ו וז"ל באות ל"ט בדין דשיל"מ אי אזלינן בתר רובא הביא דעות החולקים בזה ולע"ד אף לדעת היש"ש פ"ק דביצה סי' ו' ך' דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא מ"מ מוכרחין לחלק בין רובא דעלמא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן וההכרח לזה דאל"כ תקשי שדברי היש"ש סותרים זא"ז ממ"ש כאן למ"ש ביש"ש חולין פ' אותו ואת בנו סי' ו' דדשיל"מ קיל משאר דברים חשובים מטעם דכיון דשרינן כולהו בלא"ה למחר משו"ה מתירין ע"י דנכבשינהו ונימא כל דפריש מרובא ולא גזרינן שמא יקח מקבוע יעו"ש וא"כ פסקיו סתורים ובע"כ לחלק בין רובא דעלמא דאינו רובא דמוכחא ומש"ה לא אזלינן בתרי' כמ"ש ביש"ש סי' ך' משא"כ רובא דאיתא קמן דהוא רובא דמוכחא ודאי אזלינן בתרי' ויעוי' בפמ"ג שפ"ד סי' ק"י ס"ק ל"ב כתב שם לחלק כן וכתב ע"ז ודוחק אך זה כתב רק ליישב פסקי הש"ע אבל לא הרגיש בסתירת דברי היש"ש ולפמ"ש דדבריו בעצמן סתורין א"כ חילוק זה מוכרח ומוכח ולפי"ז נוכל ליישב ג"כ קושית הצל"ח הובא בשו"ת נו"ב תנינא חיו"ד סי' ח' יעו"ש בהג"ה מבן המחבר עכ"ל יצ"ו וידידי הרה"ג אבד"ק טעלפין יצ"ו בספרו הבהיר מגדים חדשים סי' ק"ב אות ב' על מה שכתב בפתחי תשובה בענין אי אזלינן בתר רובא ציין לעיין בערוגת הבשם שהאריך בזה בשלחן ערוך של רבינו הרב בסי' תקי"ג בקונטריס אחרון אות ב' כתב דהעיקר דלא קיימא לן כדעת רש"ל ואזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין גם כן כדכתב הרמ"א ביו"ד סי' רצ"ג בשם התוספות ומוהר"ם והג"מ והרא"ש דאף בחדש שהוא יש לו מתירין אזלינן בתר רובא ושכן משמע בגמרא וכו' ועיין עוד בס' עמודי אש דף נ"ג ע"ד ובהשמטות שם מה שכתב בזה אכן בסי' ט"ז כתבתי בשם השואל ומשיב דדעתו להחמיר דלא אזלינן בתר הרוב בדבר שיש לו מתירין והגאון חתם סופר בדרשותיו (בספר תורת משה) בפרשת וישב ד' ל"ג עמוד ג' כתב לחלק בדין זה וז"ל הרשב"א בעבודת הקדש שער ה' חלק ד' כתב לא בדק מבערב ביצה מותרת שאפילו רוב הסופנות מן הקרקע אינן יולדות אלא ביום לפיכך מטילין אותה לזו אחר הרוב המצוי ואין חוששין ללידת לילה שהוא מיעוט דמיעוט שאינו מצוי עכ"ל משמע דסובר דגם בדבר שיש לו מתירין הולכין אחר הרוב היכא דלא איתחזק המיעוט לאיסור כמו בתערובות שהמיעוט לפנינו וטעם זה כתב להדיא הר"ן בפרק א' דביצה קפ"ד ע"ב והר"ן שם יליף מזה ליקח ביצים מעכומ"ז ביום טוב דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו והולכין בדבר שיש לו מתירין אחר הרוב בכי האי גוונא אמנם הרשב"א שם סיים וכתב אף על פי שבכל מקום הולכים אחר הרוב הכא נהגו שלא ליקח ביצים ביום טוב מעכומ"ז אף שהרוב אינן בני יומן ואני אומר חומר הוא שהחמירו בכל המקומות זה מפני שיש לה מתירין עד כאן לשונו וקשה אם כן מאי טעמא לא החמירו נמי בדין הראשון בבדק בקינה של תרנגולת שהרי שני הדינים מבטן אחד יצאו ותו קשה איך אפשר להחמיר בדבר שיש לו מתירין אפילו לא איתחזק המיעוט האסור אם כן איך מקילין כמה קילות בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם מה בכך הא דבר שיש לו מתירין הוא לכן נראה דודאי בתערובות שהתחזק המיעוט האסור לכולי עלמא לא בטל בדבר שיש לו מתירין והיכי דלא אתחזק המיעוט כלל כמו קינה של תרנגולים דהמיעוט והרוב תרווייהו ליכא קמן בכי האי גוונא לכולי עלמא אזלינן בתר רובא גם בדבר שיש לו מתירין והיינו הך דדמאי אמנם בעכו"ם שהביא ביצים ביום טוב אף דרוב ביצים שבעולם אינם בני יומן מכל מקום בלי ספק שנולדו ביצים גם היום ואנחנו לא נדע אם הביא מאותן שנולדו היום או מרובא דעלמא והוי ספק איתחזק איסור ולא דמי לרוב עמי הארץ מעשרין דאפשר דליכא שום מיעוט שלא עישרו וכן בדק בקינה של תרנגולת אפשר שלא הולידה אלא ביום אבל הכא בלי ספק כבר נולדו בצים היום בעולם הוה ליה כמו איתחזק מיעוט לאיסור ומשום הכי נהגו בו איסור בדבר שיש לו מתירין ובזה נראה ישוב נכון אהש"ע דביו"ד סי' ק"י פסק רמ"א להחמיר בספק ספיקא ובא"ח סי' תצ"ז פסק להקל וכתב הש"ך שם דספק ספיק שלא איתחזק איסור כלל מיקל רמ"א ובהכי מיירי בא"ח והמגן אברהם בסק"ד הקשה ממ"ש בסי' תקי"ג בעכו"ם שהביא ביצים ביום טוב שני ובסימן תק"א בעכו"ם שהביא שיש במינם במחובר דאוסר ספק ספיקא אף דלא איתחזק איסורא והשתא אתי שפיר דהתם נמי איתחזק על כל פנים מיעוט בצים שנולדו היום ומיעוט פירות שנתלשו היום בלי ספק אבל בסי' תצ"ז מיירי בספק מוכן שפירש מצודה ומצא בה דגים ולא ידע אי מאתמול או היום ניצודו דביום טוב שני כי האי גוונא הוי ספק ספיקא ושרי עיין שם דבהכי מיירי והתם לא איתחזק כלל שום איסור לומר שבמצודה זו ניצוד היום שום דבר ומשום הכי שרי והוא הדין נמי בפירות שנשרו תחת הדקל ביום טוב וספק אי מאתמול או מהיום דמותר ביום טוב שני דלא איתחזק מיעוט לאיסור כלל:

ה

ה) ושבועה. אי חשיבא דבר שיש לו מתירין משום שבידו לישאל. כתבתי בנדפס אות פ"ד בשם הרב תשובה מאהבה דשבועה לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכתבתי שכנראה נעלם ממנו שמדברי הרמב"ם בחמישי מהלכות נדרים דין י"ד וט"ו מתבאר דגם שבועה חשיבא יש לה מתירין ושכבר השיג הרב ערוך השלחן מדברי הרמב"ם הנ"ל על הרב בית יעקב שכתב גם כן כהרב תשובה מאהבה עיי"ש והאריך בענין זה הגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' קי"ג אות ט' שהרב השואל תמה על הריטב"א שכתב דנדרים ושבועות מצוה לאיתשולי עלייהו ומהאי טעמא חשיבי יש לו מתירין כדאיתא בנדרים וכו' דהיכן מצא דשבועה הויא יש לו מתירין ובש"ס דנדרים לא הוזכר אלא דנדר הוי יש לו מתירין והגאון המחבר השיבו וז"ל והטיב אשר דבר דלפי מה שפסק הרמב"ם וכן דעת הרבה פוסקים והכי קיימא לן דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק כדכתב הרמ"א בסי' ר"ג וסי' ר"ל ודאי דשבועות לא הוי יש לו מתירין כמו תרומה וכן כתב בתשובת בית יעקב ומהתימה על הפרי מגדים שכתב בהקדמתו להלכות פסח ח"ב פרק א' אות ט"ז ובמשבצות יו"ד סי' ק"ב סק"ז דשבועה יש לו מתירין ולא בטיל וזה אינו לדידן ובלאו הכי דברי הפרי מגדים תמוהים שם וכו' וסיים אמנם כל זה שבועה אבל נזירות אף לדידן הוי יש לו מתירין וכו' והאריך עוד בענין זה עי"ש דב"ק וגם עליה דמר יש להעיר וכן על הרב השואל שלא זכרו שמדברי הרמב"ם מתבאר דגם שבועה הויא יש לו מתירין וכתבתי בנדפס שרב אחד השיג על מה שכתב הרב תשובה מאהבה שהביא הרב פתחי תשובה בסי' ק"ב סק"י דשבועה לא הוי יש לו מתירין מדברי הרמב"ם הנ"ל ושבתשובה מאהבה ח"ג הודה שהאמת הוא שדברי הרמב"ם עומדים כנגדו וכו' עי"ש:

ועתה ראיתי להגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' קכ"ג שהביא מה שכתב הרב פתחי תשובה בסי' ק"ב סק"י בשם הרב בית יעקב לחלק בין נדר לשבועה וכתב שנראה שחלוקים בזה הרמ"א והרש"ל דהרמ"א בסי' ק"ב ס"ג כתב דכלי שנתערבה לא מיקרי יש לו מתירין משום שצריך הוצאות משמע דאף דמחוסר מעשה ואין מצוה לעשות אפילו הכי מיקרי יש לו מתירין ושפתי כהן שם בסק"ח הביא דמוהרש"ל פליג על הרמ"א בזה וסובר דמידי דמחוסר מעשה לא מיקרי יש לו מתירין ועל כרחין סובר מוהרש"ל דנדר שאני דמצוה לאיתשולי וממילא דשבועה לא מיקרי יש לו מתירין ושלכאורה מוכרח כהרש"ל מנדרים ד' ט"ן ע"א דאם לא כן גם תרומה תהא יש לו מתירים וכתב לדחות על פי מה שכתב בפליתי סי' צ"ט ס"ק י"ב דתרומה הואיל וצריך להרים סאה אחת ואז האיסור כמאן דליתיה ולית ביה חשש משום יש לו מתירין והש"ס לרווחא דמילתא תירץ בענין אחר וכתב לפקפק בזה ותירץ באופן אחר והאריך קצת ולא הזכיר כלל מדברי הרמב"ם הנז"ל כיעי"ש והוא חידוש:

ויש לתמוה על ידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו נחלה לישראל בסי' ח"י ד' ל"ז ע"א שכתב על הגאון מוהר"א תאומים בעל ספר חסד לאברהם שטעה טעות גדולה ונתחלף לו בין נדר לשבועה ושע' לפנינו וביו"ד סי' ר"ל דאין מתירין את השבועה אלא מדוחק ועיין בנקודת הכסף ה' חלה סי' שכ"ב דכתב שם דכיון דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק לא מיקרי דבר שיש לו מתירין ע"ש מכ"ש שנאמר דבר זר כזה שיהי' מקרי מצוה לאיתשולי אתמהא עכ"ל ומן האמור מתבאר שיפה אמר מר הגאון מוהר"א תאומים דגם שבועה חשיבא יש לה מתירין כמבואר בדברי הרמב"ם ואף למה שהמציא הגאון מוהר"ם שיק דהא מלתא תליא בפלוגתא כנז"ל מכל מקום אין לכתוב על מי שסובר דשבועה הויא יש לו מתירין שטעה וכו' וראיתי עוד בספרו שו"ת הד"ר בסי' כ"ט ד' ל"ו ע"א אות רכ"ו שהוסיף על נחלתו הנ"ל וז"ל בסי' ח"י דברתי משפטים עם הגאון חסל"א דר"ל דשבועה נקרא דשיל"מ וע' ס' ישרש יעקב יבמות דק"ט ע"ב שכ' שבתשו' האריך לחלוק על הפמ"ג שכ' דשבועה הוי דשיל"מ כמו נדרים ורמז לעיין בתשובת בית יעקב סי' ק"י וכבר כתבתי כן בשם הנקה"כ עכ"ל וכבר כתבתי למעלה שהרב ערוך השלחן השיג על מה שכתב הרב בית יעקב בדברי הרב תשובה מאהבה דשבועה לא הויא יש לו מתירין ובדברי הרמב"ם מבואר בהיפך ושגם הרב תשובה מאהבה בח"ג הושג על זה והודה שדברי הרמב"ם עומדים לנגדו והבאתי שכן כתב הריטב"א גם כן והגאון בית שלמה לא הפליג דעה זו רק כתב דאנן לא קיימא לן הכי ותימה על הרב יצ"ו שלא ראה דברי הרב פתחי תשובה בסי' ק"ב שהביא מה שכתב בתשובה מאהבה ח"ג הנ"ל (וכמדומה לי שמזכיר בספריו את ספר פתחי תשובה) ואין להאריך (נחזור לדברי הגאון מוהר"ם שיק הנ"ל):

והנה מתבאר מדברי קדשו שסובר בדעת הגאון רש"ל דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאיתשולי עלייהו כדמוכחא פשטא דשמעתתא בנדרים דף ט"ן ע"א דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין אמנם לפי הנראה נעלם מעיני הגאון מוהר"ם שיק מה שכתב הגאון נודע ביהודה תניינא בחלק יו"ד סי' ג"ן (בד"ה מה שתמה) לדעת מוהרש"ל דלדידיה הדין נותן דנדרים לא הוי יש לו מתירין לפי שלא נאמרה חומרת יש לו מתירין אלא בדבר שאסור עתה לכל העולם לא כן נדר שאינו אסור עתה לכל אדם כי אם להנודר בכי האי גוונא לית ביה חומרת יש לו מתירין והוא שהגאון מוהרש"ל בים של שלמה פרק הערל סי' ל"ד פסק דכהן שנפלה לו תרומה בחולין שבטלה באחד ומאה והוא טמא לא אמרינן דלא יאכל דהוי יש לו מתירין שיכול לטבול דאפילו באלף לא בטיל כמו גבי בכורים ומעשר שני דלא בטילי להתיר לאכלם חוץ לירושלים דשאני הנהו דלכל העולם אינם ראוים חוץ לירושלים אבל בכי האי גוונא דלשאר כהן שרי לא קרי יש לו מתירין ואף לדידיה בטל וכדאמרינן ביבמות דף פ"ב ע"א גבי חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בחתיכות של חולין טהורות דאינה בטלה ואמר רב אשי דטעמא הוא משום דיש לה מתירין שהתערובת הרי מותר לכהנים ומסיק הש"ס הא דרב אשי ברותא היא דלא שייך הכא יש לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ואי לישראל לעולם אסור ואם בכהן טמא חשיב יש לו מתירין שצריך להמתין עד שיטבול אם כן למה מסיק דדרב אשי ברותא לוקמא בכהן טמא אלא ודאי דכי האי גוונא לא הוי יש לו מתירין כיון שלא נאסר לכל אדם ועל זה הקשה הרב השואל דהרי נדרים דלא נאסר אלא להנודר וקיימא לן דחשיב יש לו מתירין והשיב הגאון נודע ביהודה דאליבא דהאי מסקנא דהא דרב אשי ברותא היא הוא דכייל לן רש"ל דכל שלא נאסר מעולם לכל אדם לא הוי יש לו מתירין אך לרב אשי ודאי מודה רש"ל דליתיה לכלליה אלא אף בכי האי גוונא איכא חומרת יש לו מתירין וסוגיא דנדרים היא לשנויי מילתיה דרבי אמי דסובר גידולי היתר מבטלים עיקר של איסור ורמינן עליה מקונמות ואיצטריכינן לשנויי דקונמות יש לו מתירין וכלומר דר' אמי קאי בשיטת רב אשי דאף דבר שלא נאסר לכל אדם הוי יש לו מתירין אבל לרבי יוחנן דסבר דגידולי היתר אין מבטלין את האיסור אין הכרח לומר דנדרים הוי יש לו מתירין דכיון שלא נאסר אלא להנודר לא הוי יש לו מתירין ואף שהפוסקים כתבו דנדרים הוי יש לו מתירין כדאמרינן בסוגיא דנדרים הנ"ל הנה מוהרש"ל יפה כחו לחלוק עליהם כי לבו כלב אריה וכו' וכו' אלו תורף דב"ק עי"ש ואילו הגאון מוהר"ם שיק אף הוא ראה מה שכתב הגאון נודע ביהודה לא היה צריך לומר אליבא דהגאון רש"ל דשאני נדרים דמצוה לאיתשולי עלייהו וכו' שהרי לדעתו נדרים לא חשיבי יש לו מתירין כל עיקר ועם שדברי הגאון נודע ביהודה נראים דחוקים אך דבריו מוכרחים אליבא דרש"ל לפום כלליה שבים של שלמה בפרק הערל סי' ל"ד דכל דבר שלא נאסר לכל אדם לית ביה חומרת יש לו מתירין דהכי נמי לענין נדרים צריך לומר דלא הוי יש לו מתירין וכן בתרומה מהאי טעמא גופיה לדידיה לא הוי יש לו מתירין:

ואנכי הרואה דנמצא תנא דמסייע לסברת מוהרש"ל הנ"ל מר ניהו חד מקאמייא רבינו אשר מלוניל הביא דבריו מרן החבי"ב בכנסת הגדולה יורה דעה סי' ק"ב אות ג' (אחר שכתב דאפילו האיסור דרבנן כמוקצה וכו' לא בטיל וכו' והני מילי איסור השוה לכל כגון איסור ביצה ומוקצה אבל איסור שאינו שוה לכל אפילו דבר שיש לו מתירין בדרבנן בטל ברוב או בששים כן כתב רבינו אשר מלוניל הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' ק"כ עכ"ל ולפום ריהטא נראה שדעתו כדעת מוהרש"ל הנ"ל אמנם צריך לעיין בגוף ספר תמים דעים לראות תנא היכא קאי דמדבריו הנ"ל משמע דרק במידי דרבנן הוא דאמר רב לחלק בין אם האיסור שוה לכל לכשאינו שוה לכל וכן מתבאר מסיגנון לשון הרב כנסת הגדולה הנ"ל ויש לומר דבאיסור תורה מודה רבינו אשר דגם בכי האי גוונא (שאין האיסור שוה לכל) חשיב יש לו מתירין כפשטא דשמעתא דנדרים ד' ט"ן הנ"ל דקאמרינן בפשיטות שאני קונמות דהוי יש לו מתירין דמשמע דלכולי עלמא דינא הכי דנדרים הוי יש לו מתירין ואין כן דעת הגאון רש"ל אלא גם באיסורים של תורה סבירא ליה דליתא לחומרת יש לו מתירין וקא דחי לסוגיא דנדרים מקמי המסקנא דק הערל דדרב אשי ברותא היא ואם כן לא מצינו חבר לסברתו:

הן אמת שראיתי להגאון פרי מגדים בסי' ק"ב בשפתי דעת סק"ב וז"ל כתב הכה"ג דבר שאינו אסור לכל לא הוה דשיל"מ ובטל תמים דעים ק"כ עכ"ל ועיינתי שם וכתב דספק מחוץ לתחום מותר דספק דרבנן שאין אסור לכל אלא לזה שהובא בשבילו בדבר שיש לו מתירין להקל והנה אנן קיימא לן בא"ח סי' שכ"ה סעיף ט' דספק חוץ לתחום אסור כהרי"ף עי"ש ובט"ז אות ז' עי"ש והרי נדרים חשיב יש לו מתירין אף שמותר לכל העולם ולא ידענא לחלק עכ"ל השפתי דעת ומדקשיא ליה על התמים דעים מנדרים דחשיבי יש לו מתירין מוכח דסבירא ליה בדעתו דלאו דוקא באיסורין דרבנן הוא דמחלק בין איסור השוה בכל לאינו שוה בכל אלא גם באיסורי תורה הדין כן ואי הכי מיסתייעא מילתיה דמוהרש"ל מדברי רבינו אשר אך לי הדל נראה שלא אמר רבינו אשר אלא במידי דרבנן:

ועל דברי הגאון נודע ביהודה הנ"ל השיב הגאון קרן אורה בסוגיא דנדרים ד' ט"ן (בד"ה ודרך אגב) דמה שכתב דלרבי ינאי הוא דאיצטריך הש"ס לשנויי דקונמות הוי יש לו מתירין דיש לומר דסובר כרב אשי דיבמות וכו' דמה יאמר לשיטת הרא"ש דלכולי עלמא איצטריך לשנויי דהוי יש לו מתירין ובלאו הכי הא מסקינן הא דרב אשי ברותא היא עכ"ל ובעניותי אין זו תשובה על הנודע ביהודה שכבר כתב שם באותה תשובה דאין להקשות על הרש"ל מדברי הפוסקים אף מדברי הראשונים כי לבו כלב אריה וחולק על הראשונים ורק אם נמצא מפורש בהש"ס שלא כדבריו הא ודאי הויא תיובתיה ואם כן אין להקשות עליו מדברי הרא"ש אם תופס הוא כשיטת הר"ן:

שוב ראיתי שהגאון ערוך השולחן ביו"ד סי' צ"ט אות ח"י (בד"ה וראיתי) הביא לשון האור זרוע שמתבאר שסובר כדינו של מוהרש"ל הנ"ל והוא דבתר דשקיל וטרי להוכיח דהיתר בהיתר בטיל מהא דיליף ר"י דמין במינו לא בטיל מדם הפר ודם השעיר וכו' ואם איתא דהיתר בהיתר לא בטיל מה ראיה מדם הפר לאיסור בהיתר וכו' כתב עוד וז"ל ועוד דנתי לפני רבינו שמחה אילו כהן טהור שנתערבה לו תרומה טהורה בחולין ואחר כך נטמא הכהן וכי אינה מותרת כיון שהיה בחולין כדי לבטל את התרומה אף על גב דבשעה שנתערבה היה מותר בחולין ובתרומה ואמר לי הן ואמרתי לו זהו ממש חמץ שנתערב קודם פסח וכו' ולזה השיב לי שאני הכא אי אפשר דליכא כהן טמא בעולם בשעה שנתערבה וכו' עכ"ל וכתב הרב ערוך השלחן נראה דסבירא ליה דכהן טמא שנתערבה תרומה טהורה בחולין לא חשיב יש לו מתירין שיכול לטבול ובדברי רש"ל שאכתוב בסי' ק"ג עכ"ל ובסי' ק"ב אות ט"ז כתב וז"ל כתב רש"ל בפרק הערל סי' ל"ד כהן טמא שנפלה לו תרומה בחולין בטלה במאה ואחד ולא חשיב יש לו מתירין שיכול לטבול וכו' וכבר כתבתי בסי' צ"ט אות י"ז שכן דעת אור זרוע עכ"ל הרי שיש להרש"ל אילן גדול לסמוך עליו בעיקר דינו ומסתמא הוא כוותיה וכטעמיה דלא חשיב יש לו מתירין כיון שלא נאסר לכל אדם וצריך להתיישב בדברי הרבנים מגן אברהם ומחצית השקל ושאר המפרשים בריש סי' שי"ח גבי מבשל בשבת במזיד ולא איסתייעא לי כעת לעיין בדב"ק זולת זה חזיתי אגב ריהטאי בספר תהלה לדוד לידידי הגאון מברדיטשוב יצ"ו בסי' שי"ח אות ה' שתמה על הרש"ל בים של שלמה הנ"ל מנדרים דהוי יש לו מתירין ולא זכר שר מתשובת הנודע ביהודה הנ"ל כיעי"ש והגאון פתחי תשובה ביו"ד סי' ט"ז סק"ב (ציינו ידידי הרה"ג אבד"ק טעלפין יצ"ו בספרו היקר מגדים חדשים בריש סי' ק"ב) על מה שכתב מרן עבר ושחט אותו ואת בנו ביום אחד מותר לאוכלם ויש מי שאוסר וכו' כתב עיין תשובת זכרון יצחק סי' ק"א שכתב דאם שחט אב ובנו ביום אחד מותר לאכול בו ביום אותו שנשחט אחרון כיון דהדבר ספק אי נוהג בזכרים כדלעיל סעיף ב' אם כן הוי ספק ספיקא שמא אינו נוהג ושמא הלכה כהאומרים דבעבר ושחט מותר בו ביום לאוכלם ואף דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ספק ספיקא מכל מקום כיון שאין איסורו לכל העולם רק להשוחט עצמו לא דיינינן ביה דבר שיש לו מתירין כדכתב מוהרש"ל בפרק הערל סי' ל"ד עיי"ש ולעד"ן דאנן לא פסקינן כדברי מוהרש"ל הנ"ל שהרי קיימא לן לקמן בסי' ק"ב סעיף ד' דהנודר מדבר מקרי יש לו מתירין והרי גם עתה אינו אסור רק להנודר ואפילו הכי מקרי יש לו מתירין ועיין נודע ביהודה תניינא יו"ד סי' ג"ן ופרי מגדים בסי' ק"ב שפתי דעת סק"ב עכ"ל ונראה דאף למה שהבאתי סמיכת חכמים לסברת מוהרש"ל כנז"ל מכל מקום יפה אמר רב הפות"ח בתשוב"ה דאנן לא קיימא לן הכי כיון שכל הפוסקים פסקו להדיא הקונמות הוי יש לו מתירין אף שכשנאסר לא נאסר לכל אדם:

וגם בענין אי תרומה הויא יש לה מתירין שכתבתי בנדפס שם (באות פ"ב ד"ה ולענין) שמרן כסף משנה בסוף פרק חמישי מהלכות נדרים כתב דהויא יש לה מתירין ורבים תמהו עליו דבנדרים אמרינן דלא הוי יש לו מתירין הנה ראיתי עתה בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' רכ"א שהאריך לפלפל הן בדברי הכסף משנה והן בקושית הראב"ד דלישתרו הגידולין משום זה וזה גורם (אשר מפני קושיא זו הוא שהוצרך מרן לומר דתרומה הויא יש לה מתירין) דלכאורה אינו מובן מאי קשיא ליה הא גידולי תרומה דאסורין מבואר בשבת דף י"ז ע"ב שהוא מי"ח דבר שגזרו בו ביום משום חשש תקלה שמא ישהם לזריעה וכתב ליישב דהא דגידולי תרומה אסורין משמע בין אם נזרעו על ידי ישראל ובין אם זרען כהן וגזרה דשמא משהה להו נראה דשייך דוקא בכהן שישהה לטובת עצמו לזריעה אבל בישראל מסתמא לא חיישינן לשמא ישהה דהרי מצווה ועומד ליתנה לכהן וגם אמרו בירושלמי חזקה אין הגורן מתעקר עד שיתן תרומה וגם אמרו דאין ישראל נחשד להחזיק בתרומה לעצמו שהרי אם היה רוצה היה יכול לפטור בחטה אחת את כל הכרי ואם כן קשה למה אמרו בסתם גידולי תרומה תרומה ומשמע אפילו ביד ישראל כגון שנתערב לו או שזרע תרומה בשוגג ואמאי הא כשזרעה ישראל לא שייכא אצלו הגזירה זו היא קושית הראב"ד ועל זה תירץ הכסף משנה דממנ"פ (דממה נפשך) דביד ישראל אפשר לאיתשולי עלה ואף דאמרינן שם בנדרים כיון דאין מצוה לאיתשולי לא הוי דבר שיש לו מתירין נראה דבכי האי גוונא בישראל שלא קיים עדיין מצות נתינה לכהן אם כן הוא דאיכא מצוה לאיתשולי ובדאיכא מצוה לאיתשולי הוי יש לו מתירין ובזה כתב ליישב מה שהקשה הרב השואל מפסחים דף ז"ך בשאור של חולין ותרומה דאמרינן דצריך שיהא בתרומה לחודה כדי להחמיץ דאם לא כן הוי זה וזה גורם והרי להכסף משנה תרומה הויא יש לו מתירין ואם כן לא מהני זה וזה גורם ולהנ"ל ניחא דשם מיירי לאחר שנתנה לכהן ולאחר שבא ליד כהן לא הוי יש לו מתירין כדאמרינן ביבמות פ"ב אלו תורף דב"ק:

ועל מה שכתבתי בנדפס ליישב דברי מרן כסף משנה ממה שמקשים עליו דמבואר בש"ס דנדרים דתרומה לא הויא יש לו מתירין וכן כתב הוא עצמו בפרק ט"ו ממאכלות אסורות עיין בקונטריס הערות לשדי חמד חלק הכללים סי' ע' אות מה שהבאתי בשם רב אחד יצ"ו שהשיג מסוגיא דזבחים דף ע"ג ע"ב ובמה שכתבתי שם בס"ד:

ועל מה שכתבתי בנדפס בדין שבועה אי הויא דבר שיש לו מתירין כתבו לי הרבנים האחים מוהר"ר אברהם ומוהר"ר צבי יהודה מאמעלאק הלוי יצ"ו מעיר קאליש וז"ל במערכת הדל"ת הביא מעכת"ה דברי תשו' תשובה מאהבה וספר ב"י שכתבו דשבועה לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכן מצאנו אנו בספר מהר"ם שיק (בחיו"ד סי' ק"י) שדיבר מענין זה ומסיק כדבריהם ומעכ"ת הביא דברי הר"מ ז"ל דמפורש בדבריו להיפוך מדבריהם ועל פי זה השיג מעכת"ה על מר"ן עקיב"א שכתב דכל היכא דליכא מצוה לאיתשולי לא הוי דבר שיש לו מתירין הא מדברי הר"מ מוכח דאף דליכא מצוה לאיתשולי נמי הוי דבר שיש לו מתירין דהא שבועה לא הוי מצוה לאיתשולי ואפילו הכי ס"ל להר"מ ז"ל דמקרי דבר שיש לו מתירין ע"כ תוד"ק דמעכת"ה ובענ"ד עמדנו משתומם על גדולי ישראל דאישתמיטתיה להו דברי רבינו הריטב"א בחידושיו על מס' שבועות (דף ד' ע"א) שכתב וז"ל ואם תאמר ואפילו א' למה ילקה דהא התראת ספק הוא שמא ישאל על שבועתו ומצוה נמי איכא ומהאי טעמא חשיבי איסור שבועות ונדרים דבר שיש לו מתירין כדאיתא במסכת נדרים ויש לומר דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקן ליה רבנן לא חשיבי התראת ספק דאי לא תימא הכי נזיר ששתה יין וכו' עכ"ל (ולכאורה תמוה לנו דבריו הקדושים דהא הריטב"א בעצמו בחידושיו על מסכת יבמות (דף פ"ח ע"א) כתב וז"ל ואם תאמר היכי אמרינן דבידי' לאיתשולי עלייהו נימא מי יימר וכו' יש לומר שכבר פירש בפרק כירה דכיון דנדרים סגי להו בג' שיודעים פתחי נדרים שפיר אמרינן דמצי לאיתשולי עלייהו דמילתא דשכיח הוא דמזדקקן ליה הדיוטות כאלו עכ"ל ויעיין שם ברשב"א ומפורש יוצא דסבירא ליה דהיכי דסגי ליה בשלשה הדיוטות לא אמרינן מי יימר וכו' ומ"ש הכא דכתב דאמרינן מי יימר וכו' ולחלק ולומר דשאני שבועה ונזירות מנדרים צ"ע ופלא שלא ראיתי מי שהרגיש בזה) ומפורש בהדיא דשבועה הוי דבר שיש לו מתירין וגם מצוה איכא לאיתשולי עליו וגם מפורש בדבריו כדברי רבינו עקיב"א דאי ליכא מצוה לא היה דבר שיש לו מתירין שכתב ומהאי טעמא וכו' מוכח דאי לאו מצוה לא הוי יש לו מתירין (אמר המחבר אפיריון נמטיינהו לתרי צנתרי דדהבא יצ"ו דדלו לן מרגניתא הנ"מ דחד מרבוואתא מר ניהו הריטב"א אשר מפורש יוצא מפה קדשו דשבועה נמי חשיבא יש לו מתירין ודמצוה לאיתשולי ועם כי לא ראיתי דברי הריטב"א עצמם כי לא שכיחי גבאי חידושי הריטב"א לשבועות הא ודאי אהימנותייהו סמיכנא שכן כתב הריטב"א ויפה העירו על גדולי ישראל שהזכרתי בנדפס שנעלם מהם דברי קדשו אמנם למאי דאתאן עלה נראה דאין מזה שום השגה על מה שכתבתי אני הדל שהרואה יראה שגם אני הדל הזכרתי דעות הסוברים דתלי הא דיש לו מתירין בדמצוה לאיתשולי וכבר רבינו עקיב"א עצמו הביא כן משמא דגמרא גבי תרומה ושכן כתבו הרא"ש והר"ן בנדרים ובכל זאת אנכי העירותי עליו שלא היה לו לתפוס בפשיטות כן דהרי הרמב"ם סובר שגם שבועה חשיבא יש לו מתירין ולפי מאי דקיימא לן בסי' ר"ג דאין נשאלין, על השבועה אלא מדוחק מוכח דגם בדאין מצוה לאיתשולי ישנה. לחומרת יש לו מתירין שאין לומר שהרמב"ם סובר דשבועה כנדרים שיש מצוה לאישתולי שאם כן לא אישתמיטו הפוסקים מלכתוב סברתו בשלחן ערוך (מחידושי הריטב"א אין תמיהה שאינם ביד כל אדם) ואי הכי לפי מה שסתמו בסי' ר"ג דשבועה אין נשאלין עליה אלא מדוחק ומתבאר מדברי הרמב"ם דגם שבועה הוי יש לה מתירין שמעינן דלא תליא חומרא דיש לו מתירין במצוה לאיתשולי ולא היה לרבינו עקיב"א לתפוס בפשיטות דתלי במצוה לאיתשולי זאת היתה הערתי בנדפס ומה הועילו חכמים בהבאתם דברי הריטב"א למה שהעירותי אני ההדיוט:

אמנם דברי הריטב"א הם לנו לעינים ליישב מאי דקשה על כמה רבנים דנקטי לחלק בין דאיכא מצוה לאיתשולי להיכא דליכא מצוה לאיתשולי שנראים דבריהם שלא כדעת הרמב"ם שהרי שבועה חשיבא לדעתו יש לה מתירין אף דאין מצוה לישאל עליה וכן הוה קשיא לי עליה דרב מוצל מאש אשר אביא להלן איה"ש במה שהקשה על הרשב"א שכתב בטעם דהקדש הוי יש לו מתירין משום שישנו בשאלה והיה לו לומר הטעם משום פדיון והרי גבי קונמות כתב משום דמצוה לאיתשולי ומבואר בש"ס דדוקא קונמות אבל תרומה דליכא מצוה לא ועל כרחין דמעשר שני והקדש משום פדיון הוא ולא משום שאלה והוה תמיה לי דמאי קשיא ליה דילמא הרשב"א סובר כהרמב"ם דגם שבועה הויא יש לה מתירין אף דלית בה מצוה לאיתשולי ואם כן הכי נמי מצי למימר בהקדש וכל זה הוא על פי שיטת כמה רבנים שהבאתי בנדפס שכתבו דליכא בשבועה מצוה לאיתשולי אך לפי דברי הריטב"א דגם בשבועה איכא מצוה לאיתשולי אם כן אין לנו הכרח שסובר הרמב"ם שכל שישנו בשאלה אף אי ליכא מצוה לאיתשולי חשיב יש לו מתירין משום דמה שמתבאר מדבריו דשבועה הויא יש לה מתירין הוא משום דאיכא מצוה לאיתשולי עלה כקונמות:

והנה הרשב"א בתורת הבית כתב בטעם דהקדש הוי יש לו מתירין משום שישנו בשאלה והגאון מוצל מאש תמה עליו והגאון חתם סופר יישב דברי הרשב"א על נכון והנני להעתיק דברי שלשת הרועים הנ"ל לזכות את הרבים ואלה דברי צדיק הראשון הרשב"א בבית רביעי שער ראשון דף ס"ו ע"ג מדפוס וויען לישראל לפ"ק (ובספר שהיה ביד הגאון חתם סופר הוא בדף ק"ג ע"א) יש לחקור ביצה של ספק שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו לפי שאמרו בפרק אלו טרפות דשיחלא קמא משהינן להו ואי הדרא טענא אחרינא שריין ולפיכך צריך לדעת אם נדון אותה בדבר שיש לו מתירין אם לאו וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תלד או תשהה שנים עשר חדש וכן כל כיוצא בזה ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתיר אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא בודאי או שהוא בידו להתירו על כל פנים כיצד ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בה המתיר ודאי שהרי למוצאי יום טוב מותר על כל פנים ולפיכך דין הוא שלא יבטל את האיסור הואיל ולערב יהא הכל מותר וכן הדין לחדש דעיצומו של יום מתיר ויום ששה עשר ממילא בא וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו וכגון טבל ומעשר שני והקדש שכל אלו קרויין דבר שיש לו מתירין וכדתניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו בו חכמים שיעור וטבל הרי בידו לתקנו אם יש לו פרנסה ממקום אחר וכן מעשר שני בידו לתקנו שהרי יוכל לפדותו ולאוכלו בכל מקום וכן הקדש יכול הוא לישאל דהקדש טעות אינו הקדש וכן קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו מדאמר רבי נתן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה כדאיתא בנדרים פרק הנודר מן הירק דף ט"ן ע"א אבל כל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טרפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהנה שנים עשר חדש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהם כשאר האיסורים שאין להם מתירין ובטלים כדרך שבטלה ביצה וגבינה של ודאי טרפה עכ"ל והגאון מוצל מאש הביא דבריו בספר תורת משה להגאון חתם סופר בפרשת וישב דף ל"ד ע"ג הקשה על הרשב"א דנקט בהקדש משום שישנו בשאלה ולא כתב הטעם משום פדיון כמו במעשר שני ואילו בקונמות כתב משום דמצוה לאיתשולי וכן הוא בהדיא בנדרים ט"ן ע"א דוקא קונמות דמצוה לאיתשולי הוי יש לו מתירין אבל תרומה דליכא מצוה לא ומעשר שני והקדש משום פדיון הוא ולא משום שאלה והגאון המחבר כתב על דבריו וז"ל ולדעתי לפי מה שכתב הטורי זהב ביו"ד סי' שכ"ג דהוכיח דלא מהני פתח חרטה למיתשיל אתרומה וחלה מפני שיתערב אלא צריך חרטה ממקום אחר דאי לא תימא הכי מאי שנא תרומה דלא מקרי יש לה מתירין מקונמות והנקודת הכסף הקשה עליו הא מבואר החילוק בש"ס התם איכא מצוה ולדעתי דברי הטורי זהב נכונים בטעמם דמה בכך אי איכא מצוה או לא מכל מקום יש לו מתירין הוא אלא דהש"ס סובר כל שאין ההיתר בודאי שיבא ואין בידו לעשות לא מקרי יש לו מתירין והכא בקונמות אין זה ברור שיתחרט ושימצא לו החכם פתח ואיך יהיה זה יש לו מתירין אולי לא יתחרט לעולם ואין לומר הא קמן שיתחרט הואיל ונתערב ומפסיד על ידי זה את כל התערובת זה אינו מוכרח שמפסיד כלום אם לדידיה אסור לכולי עלמא מי נאסר ומאן לימא לן שיתחרט על ידי זה לכן אמרו בש"ס כיון דאיכא מצוה לאיתשולי זהו גופיה החרטה שעבר אדרבי נתן ולהדיא אמרינן בנדרים כ"ב ע"א לחד מאן דאמר בסיפא דר' נתן פותחים ואף למאן דאמר אין פותחין היינו משום שמא מחמת כיסופא יאמר שיתחרט אף שלא יתחרט ולעולם מבואר שמכח זה ראוי שיתן אל לבו להתחרט והוי כודאי שיבא והשתא אי סלקא דעתך דחרטה הבאה מחמת התערובת נמי מיקרי חרטה אם כן בתרומה שנתערבה בחולין והוא רוצה שתתבטל ולא יפסיד חולין שלו אם כן הא בודאי שאם לא תתבטל יתחרט מחמת זה התערובת בעצמו והוי יש לו מתירין אלא על כרחין שאין (שאנן) פתח ממקום אחר בעינן וזה אינו בודאי שיבא כיון שאין כאן מצוה לשאול עליו ודברי הטורי זהב נכונים:

אמנם מכל מקום נראה לי שאין זו ראיה ברורה דשאני תרומה שאף שהוא מצטער על הפסד הדימוע מכל מקום אפשר שלא יתחרט ולא ישאל עליה דאם כן תהדר לטבלו וכל מה שכבר נאכל מאותו הכרי הוא באיסור וגם יצטרך להטריח להמציא לו טבל אחר ולהפריש שלא מן המוקף משום הכי אינו בודאי שיבא אבל מכל מקום אם רוצה להתיר לו נדרו רשאי והשתא אתו דברי הרשב"א על אמיתתן דודאי הש"ס דקאי אזמן המקדש דהיה פדיון להקדש ומעשר שני בלאו הכי לא שייך אלא בזמן המקדש אם כן אי אפשר לומר שיש לו מתירין משום שאלה דאינו בודאי שיתחרט דמשום התערובת אינו מוכרח להתחרט דהא אפשר לפדות מעשרו והקדשו משום הכי אמרינן דההיתר הוא על ידי פדיון מה שאין כן הרשב"א מיירי בהקדש בזמן הזה דליכא מקדש וליכא גזבר ואי אפשר לפדות כי אם פירות כסות וכלים ירקבו כמבואר בע"ז דף י"ג ע"א ועיין מגן אברהם תקס"א סק"ב לכן ההיתר הוא השאלה שבודאי יתחרט על ידי התערובת הזה:

ומה שכתב הרשב"א לחלק בין כשההיתר עתיד לבא בודאי וכו' פסקו מרן בש"ע סי' ק"ב סעיף ב' בשם יש מי שאומר ותמה הגאון שפתי כהן בסק"ז למה כתבו בשם יש מי שאומר והלא דין זה כתבו רבינו הטור בשם הרשב"א וכן מוכח בפרק קמא דביצה וכו' (וביאר בכונתו הגאון פרי מגדים דאף שלפעמים כותב מרן כן היינו במה שלא נמצא אלא בפוסק אחד ל כן בזה שכתבו כן הרשב"א והטור ומוכח מהסוגיא כן) ועל הרשב"א עצמו שכתב דין זה בלשון ומסתברא כנז"ל או כמו שהעתיק מרן בבית יוסף יראה לי וכו' לא קשיא ליה מידי כמו שיראה הרואה והגאון חתם סופר בספרו תורת משה פרשת וישב דף ל"ד ע"א כתב שמקשים על הרשב"א למה תלה זה במסתברא אחרי שכן מוכח מסוגיית הש"ס וכו' וציין שפתי כהן סי' ק"ב נראה שאין כונתו לומר שהשפתי כהן הקשה כן על הרשב"א אלא כונתו שכדרך שהקשה השפתי כהן על השלחן ערוך מקשו על הרשב"א ועי"ש בתורת משה שכתב ליישב בשני פנים שאין כל כך הכרח מהש"ס ולכן הוצרך הרשב"א לתלותו במסתברא גם בקונטריס שמחה ויום טוב אשר בסוף ספר בית אהרן על הלכות גיטין להגאבד"ק קארטשין בכלל טו"ב דף ע"ו סוף ע"ד כתב ליישב קושיא זו וביאר דמהש"ס לא היה כל כך הוכחה לולא דמסתברא וכו' עי"ש דב"ק וכן הגאון ישועות יעקב כתב ליישב קושיא זו ע"ש וכן הגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סוף סי' קכ"א ועי"ש מה שהקשה הרב השואל בעיקר הדין דאם אין המתיר עתיד לבא בודאי כספק טריפה לא חשיב יש לו מתירין מדברי הרש"ל שבשפתי כהן סי' ז"ן סקמ"ח דהא דטריפה אינה חיה הוא רק רוב ואם כן אם נצריך להשהותה צריך לסמוך ארוב וכו' ומה שהשיבו על זה:

ודע שכתב הגאון ישועות יעקב בסי' ט"ו סק"ב (בד"ה והנה לכאורה) דאף שהשפתי כהן שם ובסי' ק"ב נקיט האי דינא דהרשב"א (דכל שאין ההיתר עתיד לבא בודאי לא מיקרי יש לו מתירין) לכלל מוסכם באין מי שיחלוק בזה במחילת כבודו נעלם ממנו שמרן כסף משנה בשביעי מהלכות עבודה זרה דין יו"ד העלה שהרמב"ם חולק בזה ומפני זה כתב בסי' ק"ב סברת הרשב"א בשם יש מי שאומר וכו' וכתב ידידי הגאבד"ק מאנציוב יצ"ו בספרו הבהיר משמרת שלום בדף זק"ן סוף ע"ב שמה שבחידושי רבינו עקיבא איגר הראה מקום לעיין בכסף משנה הנ"ל אפשר שכונתו לזה (נחזור לדברי הרבנים מקאליש שהזכרתי למעלה בד"ה ועל מה שכתבתי בנדפס וכו' וז"ל:

ומדי עמדנו בהאי עניינא ראינו להזכיר דבר חידוש מה שראינו בחי' תוספות רי"ד על מסכת עבודה זרה על (דף ע"ד ע"ב) במהדורא תניינתא שכתב וז"ל ועיין בפרק הערל במהד"ג שפירשתי שאין לומר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר יבש אבל בדבר לח לא אמרינן הכי עכ"ל יעו"ש והוא דבר חידוש ולענ"ד יש לתמוה על זה מסוגיא דביצה (דף ל"ט ע"א) גבי מים ומלח דלא בטלי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אף דהתם הוי לח יע"ש וצ"ע:

אמר המחבר חידושי תוספות רי"ד אין אצלי והמעיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד כוף סי' ג"ן יראה דאדרבא לאידך גיסא יש סברא לומר דביבש ליתא לחומרא דיש לו מתירין לפי טעמו של הר"ן שהוא משום לתא דמין במינו וכו' בצירוף מה שכתבו התוספות ביבמות דף פ"ב דלא אמר ר' יהודה במין במינו לא בטיל אלא בלח ולא ביבש ועם שהגאון נודע ביהודה כתב לדחות דיש לומר דהתוספות לא סברי כהר"ן ולא הר"ן כהתוספות ועיין מה שפלפל בזה בשו"ת ונגש הכהן לידידי הגאון אבד"ק וילקי יצ"ו בריש כלל ד' הא מיהא לומר דדוקא ביבש איתא לחומרא זו כמו זר נחשב לפום ריהטא:

ועל צד הדוחק אולי נוכל לפרש שכונתו לומר כלל זה רק להסוברים דחמץ בפסח בנותן טעם שעמדו הראשונים בזה איך יחלוק ר' יוחנן דאמר חמץ בנותן טעם (לדעת הסוברים דחמץ מיקרי יש לו מתירין) אשר מפני זה נדחקו גדולי הראשונים מהם להכריח דחמץ לא חשיב יש לו מתירין ומהם אמרו דר' יוחנן לית ליה כללא דיש לו מתירין לא בעול כלל ועוד נאמרו איזה ישובים על זה (עיין לקמן בס"ק ט') ולזה כתבו בתוספות רי"ד הנ"ל אליבא דר' יוחנן דאף דאיהו נמי סבר דדבר שיש לו מתירין לא בטיל כדאיתא בברייתא בנדרים דף ח"ן ע"א ר' מאיר אומר כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדבר שיש לו מתירין מודו ליה דהוי במשהו ותו דשנינו בביכורים מעשר שני ובכורים וכו' ואסורים כל שהו מלאכול בירושלים והיינו משום דהוי יש לו מתירין כמו שפירשו המפרשים והכי איתא בירושלמי ור' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ומכל זה הקשה הגאון שער המלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה א' על מה שכתב רבינו יונה בשיטה כתיבת יד דר' יוחנן פליג על רב אשי דאית ליה דבר שיש לו מתירין לא בטיל ואיהו סבירא ליה דבטל דאיך יתכן דר' יוחנן לית ליה האי כללא וכו' עי"ש ובמה שהאריך בזה הרב טעם המלך שם לכן התוס' רי"ד סוברים לחלק אליבא דר' יוחנן דדוקא ביבש, ביבש הוא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אבל בלח בלח סובר ר' יוחנן דבטיל אמנם לדידן מודו דאין חילוק בין לח ליבש ובכל דבר שיש לו מתירין נקטינן דלא בטיל ועם שזה דוחק לפי הסברא שכתבתי למעלה דטפי מסתבר להחמיר בלח מביבש לא נפלאת היא לומר כן שמצאתי און לי בדברי הרב ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' והוא ששם הביא מה שכתב הרמב"ם דטעם חמץ דאסור במשהו הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכתב על זה והא דאמר ר' יוחנן חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ולא חשיב ליה דבר שיש לו מתירין עיין מה שתירץ הרב בית דוד בסי' ק"ע וזה לשון רבינו ישעיה תשובה היכא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא יבש ביבש שהאיסור הוא בעין ואתה רוצה לבטלה ולאכול גוף האיסור כגון ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות אבל דבר שאין ממשו קיים ואין שם אלא טעמו, אף דיש לו מתירין כיון דבטיל בששים וליכא טעם אין כאן איסור עכ"ל וכן כתב הרוקח בסי' רפ"ו ע"ש ומ"ש הפרי חדש בסי' ק"ב מרב אשי בפרק משילין דקרי למים שבעיסה יש לו מתירין אף דנתבטלו לא ראה מה שכתב הרוקח שם דמים יש ממשו בעיסה לא בטל ע"ש ע"כ לעניינו ועל פי זה כתב הרב ערוך השלחן ליישב דברי רבינו יונה הנ"ל ממה שתמה עליו הרב שער המלך הנ"ל עי"ש שהאריך בזה והמובן מסיגנון דברי הרב ערוך השלחן הוא דלרבינו ישעיה הוקשה לו כי קושית הרב בית דוד אמילתיה דרבי יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנותן טעם בין במינו בין בשאינו מינו דכיון דחמץ הוא יש לו מתירין היכי בטיל במינו ולזה הוא שכתב לחלק בין יבש ללח ויוכל להיות שרבינו ישעיה שהזכיר הרב ערוך השלחן מר ניהו רבינו ישעיה די טראני בעל התוספות רי"ד ורבינו הרוקח קאי בשיטתיה כדכתב הרב ערוך השלחן וייחס לזה דעת רבינו יונה בשיטה כתיבת יד הנ"ל ומה שהקשו הרבנים יצ"ו מסוגיא דביצה גבי מים בעיסה כבר יישב הרב ערוך השלחן על פי דברי הרוקח:

ובמכתב אחר כתב לי הרב צבי יהודה מאמעלאק הנ"ל יצ"ו וז"ל באות פ"ד הביא מעכת"ה דברי רבני האחרונים דשבועה לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון דקיימא לן ביו"ד סי' ר"ג וסי' ר"ל דאין נשאלין עליהם אלא מדוחק אם כן לאו מצוה לאתשולי אמנם הביא לעומת זה שנעלם מהם דברי הרמב"ם בפרק ה' הלכות נדרים שכייל נדר ושבועה בהדדי דהוי דבר שיש לו מתירין והבין מעכת"ה בדעת הרמב"ם דסובר אפילו היכא דליכא מצוה אלא שישנו בשאלה חשיב יש לו מתירין ומזה תמה ארבינו עקיב"א סי' ס"ה שכתב בדיני דליכא מצוה לשאול לא הוי דבר שיש לו מתירין הא לדעת הרמב"ם לא צריך מצוה והנה במכתב הקדום הביא מר אחי הרב וכו' מוה' ר"א הלוי יצ"ו דברי הריטב"א שכתב בהדיא דשבועה הוי דבר שיל"מ ואיכא מצוה לישאל יעו"ש והנה להערת מעכת"ה לא הועיל כלום דודאי א"ל דהר"ם שכ' דשבועה הוי דבר שיל"מ סובר כהריטב"א דאיכא מצוה דהא הר"ם בסוף הל' שבועות כ' ג"כ כהש"ע דאין נשאלין על שבועה אלא מדוחק יעו"ש ואני ראיתי שכבר הובא דברי הריטב"א הנ"ל בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' קי"ג אות ט' ח"ב אמנם כתב ג"כ דלדידן פשוט דשבועה ל"ה דשיל"מ וכנ"ל ונעלם גם ממנו דברי הרמב"ם ולפע"ד י"ל דהריטב"א אינו סותר כלל להשו"ע דהא דאין נשאלין כ' הרבה פוסקים דהוא רק חומרא בעלמא בדורות האחרונים שמזלזלין בשבועות כמו שמבואר כל זה אלא מדוחק להמעיין בדבריהם יעו"ש א"כ הריטב"א שהקשה על הגמ' שפיר כתב דאף שבועה חשיב דשיל"מ ואיכא מצוה לאיתשולי:

אולם אני לעצמי לפע"ד לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה הן אמת שמיישב בזה דברי הרמב"ם כמשפט וכחובה עלינו אמנם אני תמה מה יענה להסוגיא דנדרים נ"ט דאמרינן בהדיא דתרומה לא חשיב דשיל"מ משום דליכא מצוה לאתשולי ומעכת"ה הזכיר שם הך סוגיא דנדרים ואפילו הכי מסיק בפשיטות דדעת הרמב"ם דלא בעי מצוה ובמה יסתור הרמב"ם לגמרא ערוכה דהיכא דליכא מצוה לא חשיב דשיל"מ ואין חולק התם על סברא זו ואף שכתב הגאון בעל כרו"פ סי' צ"ט ס"ק, י"א שהש"ס נקט האי תירוצא לרווחא דמילתא אבל לתרץ הקושיא ממתניתין דתרומות בלאו הכי הרי א"ש מ"מ עכ"פ חזינן דהברא (דסברא) הוא אמת דהיכא דליכא מצוה ל"ה דשיל"מ והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קכ"ג דברים תמוהים בזה יעו"ש ומ"ש הוא פשוט מאד:

והנה הרשב"א בתורת הבית בית רביעי שער ראשון באמת כתב גם כן בהקדש דהוי יש לו מתירין משום שיכול לישאל עליו ע"ש וזהו כדברי התפ"י (פ"י מ"ה) שהזכיר מעלתו בפ"ג ערלה מ"ג והקדש גם כן ליכא מצוה לאיתשולי אכן יעיין מעכת"ה בשו"ת מוצל מאש סי' י"ט שהניח דבר זה בצ"ע יעו"ש ומכל הפוסקים אחרונים שהזכיר רו"ם שעמדו בתמיה על הרמב"ם דשבועה ליכא מצוה לאתשולי חזינן דלא על דעת אחד לומר דבאמת דעת הרמב"ם שכל שישנו בשאלה חשיב יש לו מתירין והאיך הניח מעכת"ה כלל חדש דלא בעי מצוה לעשות אלא אי יכול לעשות אם ירצה חשיב דשיל"מ ואם יש לאל בידו הגדולה לחזק שלא יקשה כ"כ מסוגיא נדרים הנ"ל מה טוב אבל לא הוי ליה לשתוק לאשמעינן חידוש כזה וכעת עלתה במחשבתי דיש לצדד בדעת הרמב"ם משום דמדינא אף שבועה הוי מצוה אלא שהוא חומרא בעלמא בדורות אחרונים כמ"ש לעיל מש"ה חשיב דשיל"מ ולא נעלם מה שהביא רו"מ שם פלוגתת הפוסקים בזה ועיין עוד בשו"מ מהד"ת סי' קט"ז ולא נפנתי כעת לדבר זה וצ"ע עכ"ל יצ"ו:

ו

וי"ו) חמץ. אי חשיב יש לו מתירין. כתבתי בנדפס באות ע"ז שהוא מחלוקת הקדמונים ובדף צ"ד ע"ג כתבתי בשם מרן מוהריצ"א בספר עין יצחק שדחה מה שכתבו איזה רבנים בטעם הרמ"א שכתב דלא מהני ספק ספיקא לענין אכילת חמץ משום דחמץ הוי יש לו מתירין דלא מהני ביה ספק ספיקא דזה אינו שהרי קיימא לן דחמץ בערב פסח בטל בששים אלמא קיימא לן דחמץ לא הוי יש לו מתירין וכו' ורב גדול בדורנו יצ"ו במכתבו אלי בענין זה כתב ואני שמעתי ולא אבין הלא דין דבר שיש לו מתירין אינו אלא במינו כמבואר בכל הראשונים וביו"ד סי' ק"ב אבל בסימן תמ"ז (דחמץ בערב פסח בטל בששים) שנתערב חמץ עם מצה דהוי מין בשאינו מינו לא אמרינן בזה יש לו מתירין וזה אמת ברור אלו תורף דב"ק (ועיין בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ב' אות א' בד"ה עתה קבלתי) ועם שלא הביא שום ראיה וסעד לדבריו הנה אנכי ההדיוט אביא תנא דמסייע ליה מר ניהו מרן השפתי כהן ביו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ג דאחר שכתב דאנן קיימא לן דלא הוי יש לו מתירין מדפסקינן בסי' תמ"ז סעיף ב' דחמץ בערב פסח בטל בששים סיים דיש לומר דבטל שלא במינו וכו' עי"ש והיינו כדדחי הרב הנ"ל יצ"ו אלא שבמחילת כבוד תורתו אין לשונו מדוקדק במה שכתב אבל בסי' תמ"ז שנתערב חמץ עם מצה וכו' דמשמע שכן מפורש בלשון הזה בשלחן ערוך וסובר הרב יצ"ו דחמץ עם מצה הוי מין בשאינו מינו והנה מלבד שאינו פשוט דהוי אינו מינו ויתבאר במקום אחר איה"ש ועוד הרואה יראה שאין ק לשון מרן בסי' תמ"ז רק כתב חמץ שנתערב משש שעות עד הלילה אינו אוסר במשהו וכו' ולא הזכיר שנתערב עם מצה לכן נראה שכונת הרב יצ"ו לאוקמי אוקמתא דכונת מרן היא שנתבטל באינו מינו וזה ברור בכונתו ומשה שפיר קאמר דאפשר לדחות כן וכדדחי הגאון שפתי כהן:

אמנם מה שכתב שדבר זה אמת וברור אנא דאמרי לישרי לן מר דאדרבא איפכא מסתברא שהרי הרב מגן אברהם בסי' תמ"ז סק"מ (בד"ה ומצה) כתב וז"ל ובת"ח פסק דחמץ לא מיקרי יש לו מתירין וכן כתבו הטור ובית יוסף בשם הפוסקים וכן נוהגין דאם לא כן אף בערב פסח לא יתבטל עיין סעיף ב' עכ"ל והרי הוא כמבואר שמכריח מדבטל בערב פסח דחמץ לא מיקרי יש לו מתירין והיינו משום דמשמע ליה מדכתבו הפוסקים חמץ שנתערב משש שעות עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין ע"כ מוכח מסתמא דבין במינו בין באינו מינו קאמרי כמו בשאר איסורין ולא הוצרכו לכתוב כן בפירוש לפי שסמכו על המובן כן ממה שכתבו בסעיף א' דחמץ בפסח אוסר במשהו בין במינו בין באינו מינו ואם כן כשכתבו דבערב פסח אינו אוסר במשהו היינו כל החמץ המוזכר בסעיף א' ואחרי שהרב מגן אברהם כבר ראה דברי השפתי כהן הנ"ל (שהזכירו שם בתחלת הסק"מ כיע"ש) ובכל זאת כתב להכריח מסעיף ב' דלדידן לא הוי חמץ יש לו מתירין אות היא דלא ניחא ליה במה שדחה השפתי כהן ואוקימי מוקים לההיא דסעיף ב' בנתערב באינו מינו דבאמת זה דוחק עצום ותמיה לי על הרב פרי מגדים באשל אברהם שם שכתב וז"ל ומ"ש חמץ לא הוי יש לו מתירין דאם לא כן בערב פסח נמי לא ליבטיל יש לומר באינו מינו בטל ובמינו לא בטיל ובפסח החמירו אף באינו מינו עכ"ל הנה דוחה ראית המגן אברהם דשם מיירי באינו מינו אבל לא זכר שר שכבר קדם בדחיה זו הרב שפתי כהן ולא נראית בעיני הרב מגן אברהם כמו שכתבתי שזה דוחק גדול ואין כן משמעות לשון הפוסקים וכן מצאתי להרב נודע ביהודה במהדורא קמא חלק יו"ד סי' ל' שכתב דקיימא לן דחמץ אינו יש לו מתירין שהרי חמץ בערב פסח בטל בששים ומה שכתב השפתי כהן בסי' ק"ב ס"ק י"ג דהיינו שלא במינו אינו נראה שהרי בסי' תמ"ז סעיף ב' כתב שדינו כשאר איסורין ואם כן משמע שבין במינו ובין שלא במינו בטל כמו שאר איסורין וכן כתב המגן אברהם בסק"מ דהכי קיימא לן דחמץ לא הוי יש לו מתירין עכ"ל הנך רואה שגם הוא דחה דחיית השפתי כהן והסכים למה שהבין המגן אברהם מההיא דסעיף ב' דנקטינן דחמץ לא הוי יש לו מתירין וכן כתב הגאון פרי מגדים באשל אברהם ריש סי' תמ"ו שדעת המגן אברהם שאף במינו עד הלילה יש להקל דלא הוי יש לו מתירין וציין לס"ק מ' וכן הגאון מחצית השקל בסי' תרע"ז ס"ק י"ב כתב שחמץ לא הוי יש לו מתירין וציין לדברי המגן אברהם בס"ק מ' הנ"ל וכן כתב הגאון מוהרז"ש בש"ע שלו סי' תמ"ז סעיף ח"י דחמץ לא הוי יש לו מתירין ומובן שגם הוא הבין מדברי מרן בסעיף ב' דחמץ בטל בערב פסח בין במינו בין באינו מינו וכן כתב הגאון מגן האלף בסי' תמ"ז אות ד' על דברי מרן שבסעיף ב' וז"ל משש שעות ולמעלה זו שלא כדעת הרמב"ם שסובר שחמץ דבר שיש לו מתירין הוא וכתבו הטעם שהתערובת מותר אחר הפסח וכו' והרב מטה יהודה שם כתב דלענין הלכה נקטינן בפסק מרן בשלחן ערוך דבערב פסח אינו אסור במשהו אלא בנותן טעם כשאר איסורין וכו' וכדינו לאחר הפסח וכו' עי"ש ומשמע דבין במינו בין בשאינו מינו הדין כן:

הרי מתבאר מכל האמור שרבני האחרונים הבינו בדעת הפוסקים בדין חמץ בערב פסח דבטל בששים דלא שאני לדעתם בין בשאינו מינו למינו ואף במינו דינא הוא דבטל בששים ואי הכי שפיר קאמר מרן מוהריצ"א דמוכח מזה דנקטינן כדעת הסוברים דחמץ לא מקרי יש לו מתירין ואף שיש מרבני האחרונים שכתבו דיש להחמיר בערב פסח במינו היינו סברא דנפשייהו לחוש לדעת הסוברים דחמץ הוי יש לו מתירין עיין להרב ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ח' אבל דעת מרן והרמ"א דשתיק ליה בסי' תמ"ז סעיף ב' ודאי היא דחמץ לא מיקרי יש לו מתירין ולכן סתמו וכתבו דבטל בערב פסח דמשמע אף במינו:

אך מה שיש להעיר על דברי מרן מוהריצ"א במה שכתב בעין יצחק שהבאתי בנדפס הוא זה דהנה מר קעסיק לדחות מה שכתבו הגאון מקור חיים וביאורי הגר"א בטעם חומרת הרמ"א דלא מהני ספק ספיקא לאכילה בחמץ משום דהוי יש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין לא מהני ספק ספיקא ולזה דחה דאנן נקטינן דחמץ לא חשיב יש לו מתירין ומוכיח הכי מדבטל בערב פסח וכו' אמנם אנכי הרואה להרב מקור חיים בסי' תמ"ז בביאורים סק"ה דאחר דשקיל וטרי בדין חמץ אי הוי יש לו מתירין סיים וז"ל ולפי זה נראה דאחר שש לכולי עלמא לא הוי דבר שיש לו מתירין לא מיבעיא לדעת התוספות שכתבו בפסחים דף כ"ח דהאיסור אחר שש הוא רק משום קרא דתשביתו ואם כן לא שייך כלל לומר דבר שיש לו מתירין שימתין עד אחר הפסח ולא יעבור אתשביתו אף בלא ביטול דהא משום קרא דתשביתו בעמוד והשבת קאי מיד ואם כן איסורא דתשביתו אין לו מתירין ואפילו לדעת הפוסקים דסברי דאיסור חמץ אחר שש מלא יאכל נפקא ומעשה דתשביתו לא נפקא ליה איסור אכילה דבאכילה הוא משביתו כדכתב הרא"ש בפרק כל שעה אפילו הכי לא הוי יש לו מתירין כיון דנתערב אחר שש דליכא עדיין לאו דבל יראה רק איסור אכילה ליכא למימר עד שתאכלנו על ידי ביטול ימתין לאחר פסח ולא יצטרך לבא לידי ביטול הא ליתא דאף אם ירצה להמתין יצטרך לבא לידי ביטול איסור דבל יראה דבלא ביטול אסור להשהותו מה שאין כן כשיאכלנו קודם פסח ליכא עבירת בל יראה כלל וכיון דבין כך ובין כך צריך לביטול איסור לא הוי יש מתירין ועיין מגן אברהם סק"ו שצריך לאוכלו קודם פסח עכ"ל הרי דהגאון מקור חיים סובר דבערב פסח כולי עלמא מודו דחמץ לא חשיב יש לו מתירין ולפי שיטתו זאת אין לנו הכרח מדין זה דנקטינן כהפוסקים דחמץ בפסח לא חשיב יש לו מתירין ואפשר דקיימא לן דהוי יש לו מתירין ומשום הכי לא מהני ביה ספק ספיקא ואולי גם הגר"א סובר כן ושפיר קאמר דלא מהני ביה ספק ספיקא משום דחמץ בפסח חשיב יש לו מתירין ויש לתמוה על מרן מוהריצ"א הנ"ל אם לא ראה דברי המקור חיים הנ"ל (ספר עין יצחק אינו עתה אצלי כי השאלתיו לרב אחד מידידי בעיר אחרת יצ"ו ועוד לא השיבו אלי לעיין בו):

והנה בשדי חמד מערכת חמץ סי' ב' אות א' (ד"ה ועל דברי) כתבתי שדעת הרמ"א דחמץ לא הוי יש לו מתירין כמו שכתב מפורש בתורת חטאת ואף שבהגהותיו ביו"ד סוף סי' ק"ב הביא מחלוקת זו ולא גילה דעתו בפירוש מכל מקום מלבד שמסתמא דעתו כסברא שהביא בסתם דלא חשיב יש לו מתירין ועוד ילמד סתום מהמפורש בספרו תורת חטאת וכו' ועל זה כתב לי רב גדול ידיד נפשי יצ"ו שהרב בית הלל בסי' ק"ב כתב מפורש דאף שהרמ"א כתב בתורת חטאת דחמץ לא הוי יש לו מתירין אבל בשלחן ערוך הביא סברת הרמב"ם ולא הכריע וכתב לי שבזה יתיישבו דברי הרבנים שתמהתי עליהם בשדי חמד שם וספר בית הלל אינו מצוי אצלי והוה תמיה לי על דבריו דאיך יתכן דהרמ"א לא הכריע בדין זה והלא ממקומו הוא מוכרע מהדין שבסי' תמ"ז סעיף ב' דשתיק הרמ"א למה שפסק מרן דבערב פסח בטל בששים ומשמע אף אם נתערב במינו דמוכח מזה דחמץ לא הוי יש לו מתירין כמו שכתבו הרבנים הנ"ל אך לפי דברי הרב מקור חיים הנ"ל ניחא ויש לומר שגם הרב בית הלל סובר כן דלגבי ערב פסח כולי עלמא מודו דלא הוי יש לו מתירין אבל חמץ בפסח נוכל לומר דלא ברירא ליה להרמ"א אי חשיב יש לו מתירין ומכל מקום לי הדל נראה שדעת הרמ"א מסכמת לדעת המרדכי ודעמיה דחמץ לא הוי יש לו מתירין מדכתב סברא זו בסתם וכמו שכתבתי בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב שדעת הרמ"א כסברא שמביא בסתם ועתה ראיתי שכן כתב הרב פתחי תשובה בחושן משפט סי' י"ב סק"ו בשם הרב שב יעקב באהע"ז סוף סי' כ"ט דכשמביא הרמ"א איזו סברא בסתם היא עיקר לדעתו עי"ש ואם כן מדהביא סברת המרדכי דלא הוי יש לו מתירין בסתם כן היא דעתו להלכה בפרט שכן מפורש בתורת חטאת ומה גם לדעת הסוברים שספר תורת חטאת חברו אחר שחבר ההגהות על הש"ע כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ו' ואף להחולקים וכן נראה עיקר כמו שהבאתי שם בשם מרן חיד"א מכל מקום כשאין סתירה מפורשת נכון להשוות דבריו ולומר ילמד סתום מן המפורש:

ובמה שהבאתי בנדפס בשם הגאון ישועות יעקב בחמץ אם יש לו דין דבר שיש לו מתירין דמשתנה לפי הטעמים שנאמרו בחומרת יש לה מתירין דלטעם רש"י גם חמץ הוי יש לו מתירין (גם הגאון צל"ח לפסחים דף ז' בד"ה ועוד לדעת הפוסקים ייחס לרש"י דסובר דחמץ הוי יש לו מתירין ושאולי גם דעת התוספות כן היא עו"ש גם בסוגיא דתשע צבורין בדף יו"ד ע"ב כתב כן שדעת רש"י דהוי יש לו מתירין עי"ש) ולטעם הר"ן דהוא משום דדבר שיש לו מתירין הוי היתר בהיתר הנה חמץ שחוזר לאיסורו יש לומר דלא חשיב היתר בהיתר ולא הוי יש לו מתירין ותמהתי על זה מדברי הר"ן בסוף מסכת עבודה זרה וכו' הנה עתה ראיתי להגאון טעם המלך אשר בשער המלך בפרק א' מהלכות חמץ דין ה' שכתב גם כן כהישועות יעקב וגם עליו יש להעיר מדברי הר"ן דשילהי עבודה זרה הנ"ל:

ובענין זה כתב לי הרב צבי יהודה מאמעלאק הנ"ל בסק"ה יצ"ו וז"ל הביא מעכתה"ק דברי הישועות יעקב סי' תמ"ז שכתב דפלוגתת הפוסקים אי חמץ בפסח חשיב דבר שיש לו מתירין תליא בטעם דבר שיש לו מתירין לא בטל לטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר הה"ד חמץ הוי דבר שיש לו מתירין ולטעם הר"ן מטעם מין במינו חמץ לא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דבעינן דבשעת התערובות יהיה להם שם היתר בהיתר שיהיה כמין במינו ממש אבל מה שנחשב היתר אחר שכבר נתערב לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שכבר נתבטל אינו חוזר וניעור כ' מעכת"ק וז"ל ותמיה לי שהרי מדברי הר"ן שלהי מ' ע"ז מתבאר יפה דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ וכן יוסף בד' ט"ל דשקו"ט בזה וכתב שדעת הר"ן שם דחמץ הוי. דבר שיש לו מתירין וזה היפך יסוד ישועות יעקב הנ"ל עכ"ד מר נר"ו ותמהני לכאורה לפי מה שכתב מעכת"ה דדעת הר"ן בעבודה זרה הוא דחמץ הוי יש לו מתירין ומכח זה השיג על הרב ישועות יעקב יותר הוה ליה למני"ר שיחל"א לתמוה על סתירת הר"ן בעצמו שכבר נודע דדעת הר"ן בפסחים (פרק כל שעה) דחמץ לא הוי יש לו מתירין ומעכת"ה בעצמו הביא דברי הר"ן הנ"ל בספר דברי חכמים סי' צ"ט ובשילהי ע"ז דעת הר"ן דחמץ הוי דשיל"מ והספר שם יוסף שהביא מר לא זכיתי לראותו מעולם:

הנה לכאורה רציתי לומר דברי הר"ן בע"ז שייכים לנמ"י אלא שהמדפיסים טעו וכתבו עליהם שם הר"ן והרבה מס' הם כך ועי' בשם הגדולים והבאתי ראיה לזה ממ"ש החכם צבי סי' בן דהר"ן לא הביא מעולם דברי הרא"ש והנה יעיין בשם הגדולים ח"א מערכה יו"ד אות קכ"ח שכתב וז"ל ועיין מה שכ' הר"ן פ"ק דע"ז וכתבו משם הר"ר אשר ועיין בב"ח יו"ד סי קמ"ט עכ"ל ועיינתי בב"ח שם וראיתי שהביא שהן דברי הרא"ש בתשו' יעו"ש וא"כ יש הוכחה גדולה מזה דהפי' לע"ז הוא להנמוק"י וא"כ הוא ליכא כאן שום סתירה וממילא ותרד פלאים מעל הגאון ישועות יעקב ואחר כתבי ראיתי דז"א שהחיד"א ז"ל בשה"ג ח"ב מערכה נו"ן אות ל"א כ' וז"ל נ"י למס' ע"ז הזכיר הרב מהר"ש חיון בתשובותיו סי' כ"ז שהיה בידו בכ"י עכ"ל יע"ש א"כ מפורש דהאמת הוא דהר"ן לע"ז שבידינו הוא לרבינו נסים והדרא הקושיא לדוכתא:

ואחר העיון קצת נחמתי שמעכת"ה במחכת"ה קיצר בלשון דבאמת הר"ן בע"ז לא כ' כן בפירוש הש"ס אלא ליישב דברי הרי"ף שכתב וליתיה להאי כללא דקיימא לן דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהו ולזה כתב הר"ן דכוונתו היא משום דקי"ל כר"ש א"כ הוי חמץ בפסח יש לו מתירין ומעתה לק"מ ממ"ש בפסחים דחמץ לא הוי יש לו מתירין דבאמת הכא גם כן סבר הכי אלא שמפרש כוונת הרי"ף משום דבר שיל"מ ואל תתמה אם הוא אינו סובר כן האיך יפרש שהרי"ף יסבור להאי סברא זה ליתא דבפסחים שם באמת הביא שהרמב"ם והרמב"ן סוברים דחב"פ הוי דבר שיש לו מתירין אם כן אין רחוק דהרי"ף ג"כ יסבור כדבריהם אבל קושית מני"ר שיחל"א עדיין יקשה מהא שהר"ן בנדרים דף נ"ב כתב האי סברא בכוונת דברי הרי"ף עצמו יעי' שם ואעפ"כ כתב בע"ז דהרי"ף סובר דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין:

מיהו אחר הישוב לא ידעתי האי מאי קושיא כלל הלא הגאון בעל ישועות יעקב לא אתי עלי' רק משום שכבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ואם כן י"ל דהר"ן יסבור חוזר וניעור כדעת הרבה גאונים שהביא הרב המגיד הובא בב"י סי' תמ"ז ולכן שפיר כתב הר"ן דהוי דבר שיש לו מתירין אף לסברתו מטעם מין במינו וישועות יעקב כתב דבריו להלכה דנוהגין כהפוסקים דאינו חוזר ונעור כדכתב הרמ"א שם וז"פ:

איברא ראיתי להני תרי גאונים הרב מהר"ש בצל"ח לביצה דף ד' ולהרב בעל טעם המלך בפרק א' מהלכות חמץ שכתב גם כן כדברי הישועות יעקב אלא שכתב דלדעת הר"ן משום מין במינו משום הכי לא חשיב יש לו מתירין כיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה ולא הוי היתר גמור עי"ש ולדבריהם הקושיא חזקה מהר"ן בעבודה זרה הנ"ל וצ"ע עכ"ד יצ"ו:

ודע דבשו"ת בנין שלמה לידידי הגאון מוהרש"ל יצ"ו בסי' כ"ד (בד"ה אמנם אפשר) יצא לידון בדבר חדש דלפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה (בדין חמץ בין במינו בין שלא במינו וכו' שבדף כ"ט ע"ב) וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין דכל דממילא מישתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכל שכן בחמץ של עכומ"ז שנפל לקדרה של ישראל שאפילו בעינו דבר שיש לו מתירין עכ"ל הרמב"ן וכתב הרב יצ"ו דתירוץ הראשון דחוק וכו' ואולי גם הרמב"ן אשינויא בתרא סמיך ואם כן אם נסבור כתירוץ השני של הרמב"ן דהא דהוי דבר שיש לו מתירין היינו בחמץ של עכומ"ז משום דמותר להשהותו אבל בחמץ של ישראל לא שפיר יש מקום לומר דמה שכתב הרמב"ם דחמץ בפסח במשהו מטעם יש לו מתירין הוא בחמץ של עכומ"ז דוקא אבל בחמץ של ישראל מודה הרמב"ם דלא הוי יש לו מתירין ומה שאסור במשהו הוא משום חומרא דחמץ כמו שכתבו שאר פוסקים וסובר דעיקר חומרא דחמץ היינו דאיכא כרת ובל יראה לא כן בשאר איסורים דליכא בהו בל יראה ואם כן בחמץ של נכרי דליכא לאו דבל יראה לא חמיר משאר איסורים דאית בהו כרת כחלב ודם וכיוצא ואפילו הכי בטלים בששים לכך איצטריך לטעם יש לו מתירין ובחמץ של ישראל דליכא טעמא דיש לו מתירין צריכים לטעם דחומרא דחמץ ותרוויהו איצטריכו דבכל אחד איכא טעמא דליתא באידך והאריך עוד בדברים חדים כדרכו בקדש ליישב בזה איזו קושיות שבדברי רבותינו האחרונים יעיין שם דב"ק ואין דעתי העניה נוחה להסכים לחידוש זה שאם להך נתכוון הרמב"ם על מי סמך ויבן זאת שלא אמר טעם זה (דיש לו מתירין) אלא לחמץ של עכומ"ז ואין דרך הרמב"ם בכך ובכל זאת כתבתי תורף דב"ק להראות חזותו וחריפותו ברוך שחלק מחכמתו ועוד תשוב ותראה שם בסי' כ"ג כמה חריפא שמעתתיה דפו"ס בדת"א רמי ומקשי ומסיק שמעתתא והלכתא רברבתא:

וחדש אי הוי יש לו מתירין הנה המרדכי ריש פרק קמא דביצה ובגליון שם כתב בשם ר"ח כהן דחדש לא מקרי יש לו מתירין הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה ותמה עליו פרי חדש סי' ק"ב הא אותו החדש בעצמו לא יאסר לעולם ועוד הא הש"ס בנדרים אומר להדיא דדבר שיש לו מתירין הוא וראיתי בפליתי שכתב דאם יבנה המקדש יחזור כל התבואה אפילו חטים שבעליה חדש למאן דאמר חדש אינו נוהג בזמן הזה וסהדי בשחק כי קיימתיו מסברא אמנם לא כמו שהוא סובר כי לא ידעתי מני ומנו דסובר חדש אינו נוהג בזמן הזה ועתיד לנהוג בביאת משיח וכה אמרתי דסבירא ליה כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וקדושת הארץ בטלה לגמרי וחדש בחוצה לארץ לאו דאורייתא וארץ ישראל בזמן הזה כחוצה לארץ דמיא ולכשיבנה המקדש יחזור כל החטים שבעליה חדש כדכתבו התוספות בראש השנה י"ג ע"א בשם הירושלמי והשתא לפי זה שפיר אכלו רבנן דבי רב אשי באורתא דשיתסר דמה תאמר יש לו מתירין למחר שמא יבנה המקדש ויהא הכל אסור מה שאין כן בנדרים דמיירי מתערובות חדש ואסור משום דהוה ליה מין במינו על כל פנים דהא על כל פנים עתיד להיות מותר מה שאין כן ספיקא דלא שייך משום מין במינו רק משום עד שתאכלנו וכו' כה דבר האיש אדוני האר"ש הגאון חתם סופר בספרו תורת משה פרשת וישב דף ל"ה ע"א (ד"ה המרדכי):

ולענין חדש והוא דבר של חמץ אי חשיב יש לו מתירין ולא בטיל עיין בקונטריס שדי חמד מערכת חדש בזמן הזה אות י"ד:

ז

זיין) דבר שיש לו מתירין. חדש הגאון צל"ח בפסחים בסוגיא שבדף ט' ע"ב תשע ציבורים וכו' דהא דלא בטיל היינו לענין איסור אכילה דשייך בה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שאי אפשר לו לאכול הדבר היום ומחר שאם יאכל אותו היום אין לו עוד למחר ועל כל פנים לא יאכל אותו כי אם פעם אחת ולכך לא יפסיד במה שאינו אוכלו היום שאם יאכל היום יאכל למחר אבל בטילטול שיוכל לטלטל היום וגם למחר לא שייך דבר שיש לו מתירין דעל כל פנים מפסיד הטילטול של היום וכן בהנאה כיון דאיכא הנאה שאינה של כילו שיכול ליהנות היום וגם למחר ולא שייך דבר שיש לו מתירין לכך לא גזרו בכל הנאות שלא לחלק בין הנאה להנאה ואף דבטבל מחלקינן בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי שאני טבל שהוא מדאורייתא אבל בדבר שיש לו מתירין דרבנן לא מפליגינן וכל הנאות שרו אלו תורף דברי הצל"ח והביאותים בנדפס במערכה זו אות פ"ו ושדינא נרגא ממה שכתב מרן השפתי כהן ביו"ד סי' ק"ב סק"ח ותמהתי על הרב פתחי תשובה שכנראה בא לדחות דברי השפתי כהן על פי סברת הצל"ח וכתבתי דאיפכא מסתברא לדחות חידוש הצל"ח מפני דברי השפתי כהן ועוד הארכתי קצת בסיעתא דשמיא ועתה ראיתי לידידי הרה"ג אבד"ק טעלפין יצ"ו בספרו הבהיר מגדים חדשים סימן ק"ב אות ד' שהאריך להשיג על הרב פתחי תשובה הנ"ל ושבתשובה האריך והעלה דגם לסברת הצל"ח היכא דאין צריך רק שהייה מועטת או רק הוצאה מועטת או קצת טרחא אף שיכול לעשות בשעה זו וגם לאחר זמן הוי יש לו מתירין דאם לא כן תקשה עליו מכלים לדעת החולקים על הרשב"א וסברי דגם בכלים הוי יש לו מתירין אף שיכול להשתמש גם עתה קודם הגעלה ואף לסברת הרשב"א הוא רק משום דצריך הוצאות להגעילו הא לאו הכי הוי יש לו מתירין אף שיכול להשתמש בכלי גם קודם הגעלה אלא ודאי דוקא כשצריך לשהות זמן רב בזה שייך סברת הצל"ח ולא בשהייה מועטת כבכלים שצריך לשהות רק שעה אחת או שתים כדי להגעילם ובזה יתיישבו דברי הנודע ביהודה קמא חלק יו"ד סי' נ"ג הובא גם כן בפתחי תשובה סי' קצ"ט סק"ב דלכאורה קשה על דבריו ממה שכתב בעצמו בצל"ח אך להנ"ל ניחא ומה שכתב הרב פתחי תשובה דלהצל"ח משום הכי לא הוי יש לו מתירין תמוה דהא גם מדעת הרשב"א מוכח דכלים הוי יש לו מתירין לולא דצריך הוצאות או לטעם מוהרש"ל דאינו תלוי בזמן הא לאו הכי הוי יש לו מתירין וכן לדעת מוהרי"ל הוי יש לו מתירין אלא ודאי כדכתיבנא וזה דמי למה שכתב מוהרי"ל דבהוצאה מועטת חשיב יש לו מתירין והכי נמי בשהייה מועטת ומצא בס' עמודי אש דף נ"ו ע"א אות ה' שהביא בשם ספר יהושע וס' ברית אברהם שהקשו על הנודע ביהודה ממה שכתב הרשב"א גבי כלים דהוי יש לו מתירין לולא דצריך הוצאות להגעילו אף דיכול להשתמש היום וגם לאחר זמן ולהנ"ל לא קשיא מידי ולא ראו שהנודע ביהודה בעצמו בסי' ג"ן מיירי מכלים דהוי יש לו מתירין לסברת החולקים על הרשב"א ולא הרגיש דלכאורה יש סתירה לדבריו שבצל"ח והדבר ברור כנז"ל ותמיהה גדולה על הפתחי תשובה שכתב בפשיטות דלהצל"ח בכלים לא הוי יש לו מתירין וכו' אלו תורף דב"ק:

וכתב אלי הרב הגדול מוהר"ר אליעזר כהנא שפירא מעיר קאליש יצ"ו וז"ל:

א. במערכת הדל"ת (אות פ"ו) שדא כ"ק נרגא בדברי הצל"ח שחידש בחידושיו לפסחים (דף ט') דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל הוא רק בדבר אכילה אבל דבר דתליא לענין הנאה או טילטול לא שייך דבר שיש לו מתירין והקשה כבוד גאון קדשו הלא מבואר בש"ך (סי' ק"ב סק"ח) גבי תערובות כלי איסור דבטל דכל דצריך להוציא הוצאות לא מהני דבר שיש לו מתירין מכל מקום צריך להשהות הכלים עד אחר מעת לעת והרי בשיהוי זו מפסיד מלהשתמש בהם תוך מעת לעת והפסידא דא אין לו תשלומין כמו דבר אכילה שאין לו הפסד ואף דהצל"ח לא כתב רק לשיטת רש"י אבל לדברי הר"ן לא שייך סברת הצל"ח מכל מקום הא רוב פוסקים סברי כדעת רש"י בטעמא דדבר שיש לו מתירין אלו תורף דב"ק לפע"ד נראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא על פי דברי הישועות יעקב שם (בסק"ד) שכתב דהדין של הרשב"א דאם צריך הוצאות להגעיל לא מהני דבר שיש לו מתירין הוא רק לטעמא של הר"ן דחשיב כעת כמו היתר לפי שיהי' לו מתירין והר"ן כתב בפסחים דגבי מחוסר ממון לא חשיב הואיל וכיון דבעי מעשה וממון להביאו לידי היתר אינו נקרא היתר אבל לפי טעם של רש"י דלמה נסמוך על הביטול יותר טוב להגעילו בזה לא שייך לומר דצריך להוציא הוצאות כיון שהמה דבר מועט והמה מלתא בטעמא ולפי זה שפיר מיושב קושית כ"ק על הצל"ח מדברי הש"ך (ס"ק ח') דהלא כבר כיילו לן דהצל"ח לא כתב רק לשיטת רש"י ולא לשיטת הר"ן כאשר הביא כ"ק בעצמו והש"ך קאי התם על דברי רשב"א והרשב"א ע"כ ס"ל כטעמו של הר"ן כמו שכתב היש"י ולדעת הר"ן גם הצל"ח מודה דמקרי דבר שיש לו מתירין ושפיר כתב השפתי כהן דצריך שימתין מעת לעת כמובן:

ב. אך אי קשיא הא קשיא דהנה הישועות יעקב סיים שם דמשום הכי חולקין על הרשב"א וסוברים דמיקרי דבר שיש לו מתירין אף דצריך להוציא הוצאות כיון דסבירא להו כדעת רש"י יע"ש הלא מכל מקום לא היה לו להיות דבר שיש לו מתירין מצד דאסור ליהנות קודם שיגעיל והפסד זה אין לו תשלומין וזה שפיר שייך לדעת רש"י ודוחק הוא אך באמת צריך עיון ממה שכתב שם הישועות יעקב סעיף קטן ו' דהדין של השפתי כהן הוא רק לשיטת רש"י אבל לשיטת הר"ן לא מהני דבר שיש לו מתירין רק אם יהיה לו אחר כך היתר גמור ואם כן שפיר שייך טעמו של הצל"ח לשיטת רש"י ואמאי מיקרי דבר שיש לו מתירין וצריך עיון בכל זה עכ"ד יצ"ו.

ובמכתב אחר כתב מילואים לדבריו וז"ל:

הנה במכתבי הקודם יצאתי להצדיק דברי הגאון הצל"ח במה שתמה עליהם כ"ק מדברי הש"ך (סי' ק"ב סק"ח) על פי דברי הישועות יעקב ופקפקתי על סברתי ממה שכתב שם הישועות יעקב סק"ו דהדין של הש"ך הוא רק לשיטת רש"י אבל לשיטת הר"ן בעי להיות אח"כ היתר גמור וזולת זה לא מיקרי דבר שיש לו מתירין הנה לא כביר אחרי שלחי מכתבי ראיתי בספרו הקדוש (מערכת ד' אות ע"ז) שהביא בשם ישועות יעקב א"ח סי' תמ"ז שיצא לחדש דלשיטת הר"ן לא מיקרי חמץ דבר שיש לו מתירין במה שמותר אחה"פ ע"י תערובות ורק לשיטת רש"י שייך גבי חמץ הדין דדבר שיש לו מתירין וכ"ק יצא לחלוק עליו והביא דברי הר"ן ע"ז דס"ל דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין ועל פי זה ממילא קשה להולמם מה שכתב ביו"ד דלשיטת הר"ן לא הוי דבר שיש לו מתירין רק אם אחר כך יהיה בהיתר גמור יצא בחמץ דלא הלא לפי שהביא כ"ק מתניתי' בידי' דמפורש להדיא דגם הר"ן מכת הסוברים דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין מבואר להדיא שלא כדבריו הקדושים ואם כן אולי יש לקיים מה שהעליתי ליישב כי הש"ך קאי תמן בשיטת הרשב"א ודעת הרשב"א כדעת הר"ן בטעמא דדבר יש לו מתירין ושפיר לא שייך דברי הצל"ח דבמידי דלאו אכילה לא שייך דבר יש לו מתירין דהא שיטה זו רק לדעת רש"י אמורה ואף שכתב הישועות יעקב דרק שיטה זו לדעת רש"י הוא לענין הגעלת כלים דלהשהותן מעת לעת ולא לדעת הר"ן כי כבר העלינו דגם לדעת הר"ן משמע דאף דאח"כ לא יהיה היתר גמור מקרי דבר שיש לו מתירין אך באמת יש מקום לפקפק דאף דהש"ך קאי לשיטת הרשב"א בכל זה האיך סתים דיש להשהות מעת לעת הלא הש"ך בודאי קאי כשיטת הפוסקים דקיימי בטעם רש"י כי רב הוא כמו שתמה כג"ק שליט"א גם קשה לפי מה שכתב הישועות יעקב לדרוש טעם החולקים על הרשב"א מצד דקאי בשיטת רש"י הלא עדיין יקשה לפי דברי הצל"ח היה להם לומר דמשום הכי ל"מ יש לו מתירין משום דאסור ליהנות קודם שיגעיל והפסד זה אין לו תשלומין כמו שתמה עוד במ"ק וצ"ע בכ"ז עכ"ד יצ"ו:

ומדברי הגאון חקרי לב בארח חיים סי' ק"ה דף רכ"ה ע"ד הבאתי דב"ק לעיל באות זו סק"ב מתבאר דלית ליה סברת הרב צל"ח הנ"ל שהרי כתב שם דצריך להמתין חדש אחד ולא שרינן לינשא מספק משום דהוי יש לו מתירין שהרי יכולה לינשא אחר חדש אחד וכו' ולסברת הצל"ח הרי אין שייך בזה דבר שיש לו מתירין שהרי יכולה לשמש את ביתה עתה וגם אחר כך אלא מוכח דלא סבירא ליה לחלק בהכי:

ח

ח) דבר שנתערב ואפשר למכרו לעכומ"ז בלי טורח ופסידא אי חשיב דבר שיש לו מתירין ולא מהני ביה ביטול הארכתי בנדפס באות פ"ה שהרב פרי תואר חשיב ליה יש לו מתירין ושרבני האחרונים הסכימו דאין זה דבר שיש לו מתירין שהמכירה לא נאסרה מעולם ולא אמרו דיש לו מתירין לא בטיל אלא כשיש היתר להדבר שנאסר והבאתי מחלוקת הרי"ף וראבי"ה בפת שאפאה עם הצלי דלהרי"ף חשיב יש לו מתירין שהרי אפשר לאוכלה עם בשר וראבי"ה סובר דלא חשיב יש לו מתירין שהרי מעולם לא נאסרה לאוכלה עם בשר וכו' ורב אחד יצ"ו ציין לעיין בדברי הרב מסגרת השלחן דף ס"ו ע"ב שהאריך בזה ועיינתי שם וראיתי שאין כל חדש שדבריו הם על דין שבסי' ס"ט סעיף י"ד והמעיין בספרי ישר יחזה שכבר הבאתי מה שפסק מרן בסי' ס"ט סעיף י"ד ורשמתי שם לעיין בדברי המפרשים אשר סביב לשלחן יחנו וגם הרב מסגרת השלחן מכללם ועיין בענין זה בדברי רב אחד יצ"ו שהבאתי בקונטריס זה (פאת השדי) במערכת האל"ף אות פ"ז קרוב לסופו והרב ערוך השלחן בסי' ס"ט אות ל"ה אף שכתב שמהסוגיא דפרק הערל שכתב רבינו התרומת הדשן דמוכח כראבי"ה שחולק על הרי"ף אין הכרע שהרי הר"ן בנדרים חילק ביניהם ודבריו ברורים וכן כתב מוהר"י הלוי בסי' ל"א סיים מיהו הר"ן בפרק גיד הנשה הוכיח היפך הרי"ף מדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח וכן דעת רוב הפוסקים וציין לעיין למה שכתב בסי' צ"ז וכונתו לפי הנראה הוא למה שכתב שם באות ה' על ראית הר"ן ועוד ציין למה שכתב בסי' ח"ק עי"ש באות א':

ומצוה להביא מן החדש אשר דבר בקדשו הגאון חתם סופר בדרשותיו (ספר תורת משה שהשגתיו אחר שנדפסו הספרי שדי חמד) בפרשת וישב בדרשתו לחנוכה בדף ל"ב ע"ב וז"ל הרי"ף בפרק גיד הנשה פסק דאף דריחא לאו מילתא מכל מקום פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור למיכלה בכותח דהוי כדבר שיש לו מתירין דמצי למיכלה בלא כותח מעיקר הדין והקשה הר"ן אם כן איך מתירין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא הא מצי למיכליה בהיתר ולי קשה טובא מסוף פרק א' דכלאים צמר גמלים ורחלים שטרפן זה עם זה אם רוב מגמלים מותר להביא פשתן ואמאי והא אפשר לטוותו עם מינו אלא על כרחין כי האי גוונא לא מקרי יש לו מתירין ועוד קשה טובא דבשלחן ערוך סוף סי' צ"ז פסק כהרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי ואם כן הוא הדין נמי טפה אחת של חלב שנפלה לתוך עיסה גדולה תאסר לאוכלה עם בשר ולא משמע כן בפוסקים ועיין צמח צדק סי' כ' ועוד עיין בש"ע סי' ק"ב במה שכתב הרמ"א גבי בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ומ"ש שפתי כהן שם ס"ק י"א משמע העיקר דלא כהרי"ף בזה וסתרי פסקי הש"ע לכאורה ונראה ליישב במה שהקשה הר"ן עוד הא דבר שיש לו מתירין לא אסור אלא במינו והכא שלא במינו הוא פת עם צלי ועם כותח ובנדרים י"ב ע"א תירץ הר"ן דסבירא ליה דטעם איסור יש לו מתירין משום מין במינו הוא דהאי היתירא והאי עתיד להיות מותר ואמנם הואיל ועדיין איננו היתר צריכים שיהיה מין במינו כחטים בחטים אבל פת שאפאה עם הצלי שגם עתה היתר הוא שיכול לאכלו עתה הוה ליה מינו דהיתרא ממש לא בעינן שיהיו שוים בעצמותם אלו תורף דברי הר"ן ועדיין קשה הא על כל פנים לא דמי הני התירי אהדדי דפת מותר עם בשר ועם חלב משא"כ טעם הצלי הנבלע בו אשר עליו אנו דנים שאסור עם חלב ולא הוי מין במינו ממש לכן נראה דהכא כיון דלדינא ריחא לאו מילתא היא ונמצא אילו יתערב ריח הצלי הזה עם כותח ממש היה מותר בדיעבד רק דלכתחלה אסור לערב ריח בשר עם חלב דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל בדיעבד קיימא לן ריחא לאו מילתא היא ומותר עם כותח והוי שפיר מין במינו עם הפת ולא בטיל להתירו לאכול הפת לכתחלה עם כותח אלא אסור לכתחלה כמו ריח בעין שאסור לכתחלה עם כותח ובזה מיושבין כל הקושיות מה שהקשה מנותן טעם בר נותן טעם התם הא נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא אסור לכולי עלמא והשתא דגים שעלו בקערה אי היה טעם זה הנבלע בקערה נפלט בתוך הכותח היה אוסר נמצא דטעם זה הוא אינו מינו עם הדגים דדגים מותרים בין עם בשר בין עם חלב משא"כ טעם הקערה לכן לא שייך ביה איסור משום יש לו מתירין לכן צמר גמלים עם צמר רחלים הוי אינו מינו דצמר רחלים אסור עם פשתן וצמר גמלים מותר עם פשתן וכן טפת חלב לתוך עיסה הוי אינו מינו של עיסה מטעם הנ"ל וכן דם שבבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה הוי אינו מינו עם בשר משא"כ ריח צלי שמותר עם כותח הנ"ל (הו"ל) מינו ממש עם פת משום הכי לא בטיל:

ולפי זה מיושב נמי מה שכתב הר"ן עוד דילמא הני אמוראי סברי ריחא מילתא ולכן אסרי פת שאפאה עם הצלי ולהנ"ל אתי שפיר דסובר הרי"ף דודאי אין שום הוה אמינא שיהיה ריחא דהיתרא בלע אסור אפילו לרב והשתא אי אמרת בשלמא דסברי הני אמוראי ריחא דאיסורא לאו מילתא היא לכן אסרי ריחא דהיתרא משום דבר שיש לו מתירין דהוי ליה מין במינו עם הפת אבל אי הוה סבירא להו ריחא מילתא היא באיסורא מה"ת (מהיכא תיתי) לאסור ריחא דהיתירא הא לא הוי מין במינו עכ"ד הגאון חתם סופר בספר תורת משה הנ"ל ושם בדף ל"ב ע"ד (בד"ה ונ"ל ליישב) כתב שיש ראיה ברורה להרי"ף דמיקרי דבר שיש לו מתירין אף שלא נאסר דבר זה מעולם עי"ש ראיתו והבאתי דב"ק לקמן בס"ק ט' עי"ש (בד"ה ונראה ליישב):

ועל קושיתו (של החתם סופר) מצמר גמלים וכו' אתה תחזה בספר ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו בח"א דף כ"א ע"ב שהביא קושיא זו בשם רבינו עקיב"א בתוספותיו פרק ט' דכלאים ואעתיק לשון של זהב לפי שלא נתפשט ספר זה במקומות אלו דבר שיש לו מתירין בפרק ט' דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה מותר לערב פשתן עמהם לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים וכתב בתוספות רעק"א שם ותימה על הר"ן נדרים דף נ"ב ע"א שכתב ליישב דברי הרי"ף שכתב בפת שצלאו עם בשר בתנור אחד דאסור לאכלו עם חלב דריח הוי כמשהו ולא בטיל דהוי יש לו מתירין היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהיה לו היתר אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטיל אף במין בשאינו מינו אם כן אמאי בטל כאן הא יכול ללבשו בלא פשתן עי"ש וגברא חזינא תיובתא לא חזינא דשם כיון שצלאו עם בשר הרי יש לו בשר אם כן ההיתר לפנינו וגם יכול לאוכלו לבדו בלא בשר אבל כאן אין זה יש לו מתירין שיכול ללבשו בלא פשתן דמי לא קמיירי גם כשאין בצמר לבדו כדי שיעור בגד אם כן אין ההיתר מיד לפנינו והוא פשוט גם מה שכתב הר"ן בתרומה דאפשר שיאכלנה כאן ולא יוליכה לשום מקום גם כן ההיתר מיד לפנינו עכ"ל ולדעתי העניה יש לפקפק בישוב זה דהא ודאי לא ניחא לן לאוקמי מתניתין דמיירי דוקא בדלית ליה צמר טפי ולא מין אחר הכשר לו דהא סתמא קתני מותר להביא פשתן ומשמע דאף אם יש לו צמר או מין אחר הכשר יכול לערב בו פשתן אם ירצה וכן דקדק הרב יצ"ו וכתב דמי לא קמיירי גם בשאין בצמר לבדו כדי שיעור בגד וכו' דמשמע שרצונו לומר דמיירי מתניתין בכל גוונא והדין עמו דהא סתמא קתני ואי הכי נראה דבמחילת כבוד תורתו אין זה מן הישוב דהא תינח לגוונא דלית ליה צמר טפי או מין הכשר לו אך מה נענה למאי דמשמע נמי ממתניתין דגם בדאית ליה צמר או מין אחר שריותא היא להביא פשתן לערבו בצמר ותיקשי שיטת הרי"ף ולכן צריכים אנחנו לישובו של הגאון חתם סופר הנ"ל ובין למר ובין למר על כל פנים שיטת הרי"ף אינה דחויה מדין המשנה ולדברי מרן החתם סופר יש ראיה מוכרחת לשיטתו והגאון שער המלך בפרק ט"ו ממאכלות אסורות סוף הלכה יו"ד העלה דיש לחוש לדעת הרי"ף דאף בכי האי גוונא הוי יש לו מתירין ומה גם שכן נראה מדברי רבינו שמשון והרמב"ם וכל המפרשים ואף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח וכן נראה לי נכון עכ"ל גם הגאון מחצית השקל בסי' תרע"ז ס"ק י"ב כתב דהרבה פוסקים סוברים דאף שההיתר הוא בדבר שלא נאסר מעולם חשיב יש לו מתירין עי"ש:

ולפי זה יש מקום לקיים סברת מרן הפרי תואר הנ"ל דאף שהמכירה לא נאסרה מעולם מכל מקום כיון שאפשר למכרה לעכומ"ז בלי טורח חשיב יש לו מתירין וצריך להתיישב בכל מה שהבאתי בנדפס בדין זה והגאון כתב סופר בחלק יו"ד סימן ס"ז והבאתי תורף דב"ק בנדפס ריש ד' צ"ו כנראה לא היו בידו דרשות מר אביו (תורת משה הנ"ל) כאשר יראה המעיין בדברי טובים השנים בגופן שלהן ונדפס ספר חדש דלתי תשובה ח"ב לידידי הגאון אבד"ק פיקעלין יצ"ו וראיתי בדף ע"ד עמוד ג' סק"ה שהביא דברי מרן הפרי תואר ומה שהשיבו מרן מוהרד"ף בספר מזמור לדוד ומול סוף ענותו תרבני שבשפלנו זכר לנו מה שכתבתי אני הדל בנדפס ושדעתי דלא כהרב פרי תואר וכו' ואני אומר אמת ליעקב (ידידי הגאון יצ"ו) שכן היתה דעתי נוטה כמתבאר בדברים שבכתב בספרי הקטן שם אמנם לבתר דחזינא למרן החתם סופר את אשר דבר בקדשו כנז"ל לבי מהסס וחלילה לתלמיד כמוני להכריע בין ההרים הגדולים ואנכי הרואה בשו"ת מוהר"י אשכנזי להגאון מוהר"ר יואל אבד"ק זלאטשוב בחלק יו"ד סי' מ"ח דף צ"ז ע"ב (בד"ה והנראה) שהאריך בסברת הרי"ף הנז"ל שודאי רחוק לומר בכגון זה (פת שאפאה עם הצלי) דבר שיש לו מתירין והביא מה שמקשים מצמר רחלים שנתערב וכו' ולכן רוח אחרת אתו בכונת הרי"ף ולא כמו שהבינו רבני האחרונים בדעתו עי"ש דב"ק:

ט

ט) וכתבתי בנדפס באות צ"ו בשם הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה על מה שאמר רבי יוחנן בדף כ"ט ע"ב חמץ בין במינו כו' בנותן טעם דרבי יוחנן סובר דבר שיש לו מתירין בטל ושכן כתב הגאון שער המלך בראשון מהלכות חמץ דין ה' בשם ר"י בשיטה כתיבת יד ושתמה דלא מצינו פלוגתא בזה וציינתי שם ספרי רבני האחרונים המדברים בזה עי"ש שוב השגתי ספר תורת משה (דרשות הגאון חתם סופר) וראיתי בדרשתו לחנוכה דף ל"ב סוף ע"ג שדבר בזה וז"ל הרי"ף בשני דפסחים פסק חמץ במשהו וכתב רמב"ן משום דהוי יש לו מתירין אחר הפסח אף דקניס ר' שמעון מכל מקום מן התורה יש לו מתירין ולא באו חכמים להקל על התורה ור' יוחנן דאמר חמץ בנותן טעם סובר דיש לו מתירין בטל כרבנן דרבי שמעון בנדרים ח"ן ע"א דאמרו והרי שביעית דאין לו מתירין ולא בטיל וכן בע"ז פרק השוכר דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דכהתירו כך איסורו ולא אמר משום שיש לו מתירין על כרחין לית ליה לר' יוחנן הך דדבר שיש לו מתירין וכו' וקשה דבפרק קמא דביצה אמר רב אשי לעולם ספק יום טוב והוי יש לו מתירין ואפילו בדרבנן לא בטיל וקאי לתרוצי דרבי יוחנן ודוחק לומר דהכי קאמר כרבי שמעון שאמר משום רבי יהושע דאית ליה דבר שיש לו מתירין אם כן מאי חדית רב אשי הא רב פפא נמי מוקי לה כרבי יהושע וכתנא דליטרא קציעות תו קשה מה שכתב דרבנן דרבי שמעון סברי להתיר יש לו מתירין ולא משמע כן אלא דאמרינן והרי שביעית דאין לו מתירין ואפילו הכי א בטיל וכן מצאתי שתמה מוהרח"א במוצל מאש סי' י"ט אמה שכתב בשיטה מקובצת פרק הזהב בשם הריטב"א דסוגיא דמעשר שני בטיל אף דיש לו מתירין אתיא כרבנן דרבי שמעון ודלא כהתוספות שס דצריך להוציא עליו הוצאות והקשה הנ"ל הא רבנן דרבי שמעון לחומרא פליגי דסברי כל מין במינו דעלמא נמי לא בטיל ורבי שמעון סובר דוקא היכא דיש לו מתירין אבל ליכא תנא דלית ליה מין במינו ולא דבר שיש לו מתירין זה לא מצינו:

ונראה ליישב דהרמב"ן בפירוש התורה פרשת בהר כתב כפי שיטתו דשביעית בשעת הביעור אינו אסור אלא מבערו על פתח ביתו וחוזר וזוכה בו כדברי רבי יוסי וכן הלכה ולרבי יהודה עניים ולא עשירים וכתב שזו חומרא מדרבנן ולרבי שמעון עשירים זוכים מן האוצר של בית דין והכל מדרבנן אבל מן התורה אחד עשירים ואחד עניים מותרים בו וכתב שם שזהו שביעית שאינו בטל באלף כיון שיש לו מתירין בביעור ר"ל שיעשה כנ"ל ויחזור ויזכה בו ועיין בנדרים בפי' הר"ן וגירסתו ודלא כגי' הר"ש במסכת שביעית וכתב עוד הרמב"ן דאם עבר ולא ביערו נאסרו הפירות כולם וזהו שביעית שתערובותו בנותן טעם משום דאם עבר ולא ביערו ונאסר אין לו שוב מתירין והרי הוא בנותן טעם עי"ש היטב ונראה לי מזה ראיה ברורה להרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דמקרי דבר שיש לו מתירין אף דלדבר זה לא נאסר מעולם כמו שהקשה עליו בתרומת הדשן גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה והשתא מוכח דגם זה מקרי יש לו מתירין דהרי שביעית קודם הביעור מקרי יש לו מתירין אף דלדבר זה לא נאסר מעולם:

והשתא ס"ל (צ"ל) דרבנן דפליגי אר' שמעון וסברי דשביעית לא מקרי יש לו מתירין בהא פליגי דהא לדברי ר' שמעון אין תקנה בביעור לעשירים ר"ל לבעל הפירות אין לו תקנה בביעור שהרי אסור לו לחזור ולזכות בו כי אם יאכל מן האוצר ולרבנן דר' שמעון נמי שהוא ר' יהודה ס"ל עשירים כלל לא לכן פשיטא להו דלא מקרי יש לו מתירין ור' שמעון סובר כיון דעל כל פנים מן התורה מותר לחזור ולזכות בו והוי יש לו מתירין נהי דרבנן החמירו שלא יחזור ויזכה בו מכל מקום לא עבדו תקנתא להקל ורבנן פליגי אהך סברא והשתא אתי שפיר דודאי ר' יוחנן נמי סובר דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכדמשני רב אשי אליביה בפרק קמא דביצה הנ"ל אך הכא בחמץ דאין לו מתירין שהרי קנסו רבנן לאסור חמץ שעעה"פ וסובר רבא דמכל מקום מקרי יש לו מתירין מה"ת עכ"פ ור' יוחנן סובר כרבנן דר"ש שם בנדרים דשביעית לא מקרי יש לו מתירין כיון דמדרבנן אין לו תקנה בביעור והכי נמי בחמץ ואתי שפיר נמי מה שכתב הרמב"ן מטבל ובתחלה ניישב נמי קושית מוצל מאש הנ"ל דהנה יש שני טעמים על חומרת יש לו מתירין א) כתב רש"י בפ"ק דביצה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ב) כתב הר"ן בנדרים נ"ב ע"ב משום דהוי מין במינו היתר במין היתר שעתיד להיות היתר כמוהו היתר גמור והשתא רבנן דר' שמעון סברי התם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' ולכן כל שאי אפשר לאוכלו בהיתר משום דרבנן אסרוהו תו לא הוי יש לו מתירין ור' שמעון סובר טעמא דמין במינו והכי נמי מן התורה עכ"פ הוי הבטל מינו דמבטל ומין במינו לא בטיל ואתי שפיר התם בכל מקום מודה ריטב"א לסברת התוספות דמעשר שני דצריך להוציא הוצאות לא מקרי יש לו מתירין דאיך נאמר עד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר הא אי אפשר לאכלן בהיתר בלי הוצאות וטורח אמנם כל זה לרבנן דר' שמעון אבל לר' שמעון דסובר שביעית מקרי יש לו מתירין אף דאי אפשר לאוכלו בהיתר כלל מכל מקום מין במינו הוי מן התורה וכל שכן היכא דאפשר לאוכלו בהיתר על ידי טורח והוצאות מיהת ויפה כתב הריטב"א בסוגיא דבבא מציעא דמעשר שני לא מקרי יש לו מתירין משום הוצאה וטירחא על כרחין כרבנן דר' שמעון והוא הדין והוא הטעם בטבל נמי דהא טבל שנתערב בחולין אם יפריש מיניה וביה יפסיד כמבואר בשביעי דמסכת דמאי משנה ז' ואם יפריש ממקום אחר מטבל המחוייב מן התורה הוי מן החיוב על הפטור דמן התורה כבר נתבטל ליה וכן כתב הרא"ש בפירושו לנדרים וכתב שיפריש עליו מעציץ שאינו נקוב וקשה מה שייך עד שתאכל באיסור וכו' הא אין עושין לו תקנה לאוכלו בהיתר מן התורה ואכתי באיסורו קיים ועל כרחין אתינן עלה משום דעל כל פנים בשעה שנתערב זה הטבל היה לו תקנה אז קודם שנתערב והוי מין במינו עם המבטל ולא בטיל וכל זה לר' שמעון אבל לרבנן דיליה לא מקרי זה יש לו מתירין ומשום הכי ר' יוחנן דסבר כוותייהו גבי חמץ הוצרך לומר גבי טבל משום כהיתרו כך איסורו עכ"ל:

אמר המחבר דברי הרב מוצל מאש הנ"ל שהקשה על מה שכתב הריטב"א דרבנן דר' שמעון סברי דיש לו מתירין בטל דהרי רבנן לחומרא פליגי וכו' מסייעי להרב שער המלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה ה' שגם הוא הקשה כן על דברי רבינו יונה שהביא שם וכבר העירו עליו שלא ראה דברי הרמב"ן שגם הוא כתב דרבנן דרבי שמעון לית להו כללא דיש לו מתירין לא בטיל עיין בטעם המלך שם וערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' ומדברי הריטב"א שהביא בשיטה מקובצת הנ"ל אנו למדין דמה שכתב הרמב"ן דר' יוחנן אמר לך פליגי רבנן עליה דרבי שמעון ואנא דאמרי כרבנן כונתו על רבנן דרבי שמעון בנדרים דף ח"ן ע"א שאמרו לרבי שמעון והרי שביעית וכו' וכמו שפירש בכונתו הגאון חתם סופר בתורת משה הנז"ל אף שבאמת בדברי הרמב"ן לא נזכר איזה רבנן הם דסברי יש לו מתירין בטל שהרי כתב בזה הלשון אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דרבי שמעון דאמר במסכת שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי כרבנן ותדע וכו' עכ"ל הרי שלא הזכיר כלל מילתייהו דאותם רבנן דאמרו לו והרי שביעית וכו' ויתכן שכונתו על רבנן אחריני ולא על רבנן דבההיא ברייתא מכל מקום מדברי הריטב"א מוכח שכונתו על רבנן אלו דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולזה שפיר קמתמה עליו שהרי רבנן לחומרא הוא דפליגי (גם בשער המלך הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו בדף ע"ו ע"א בדפוס חדש תמה על הריטב"א ואגב אומר דמ"ש הריטב"א וכו' יע"ש) וכן כונת הרמב"ן מסתמא היא כמו שמוכח מדברי הריטב"א ושפיר חיילא עליה תמיהת הגאון חתם סופר ומה גם דיש הכרח לזה גם מדברי הרמב"ן עצמו דאם לא כן למה הוצרך להביא הברייתא דאיתא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין וכו' דאם לומר דרבי שמעון סובר דיש לו מתירין לא בטיל הרי כבר הביא כן קודם לזה בשם הירושלמי דאמר ר' שמעון משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין וכו' לא בטיל כיע"ש אלא ודאי דכל עצמו בהביאו הברייתא דבנדרים הנ"ל לא בא אלא להורות דרבנן פליגי עליה דר' שמעון כן נראה ברור והוצרכתי לכתבו לפי שראיתי להגאון מלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין אות ה' שהביא מה שכתב בשער המלך הנ"ל על דברי רבינו יונה ומה שכתב בטעם המלך שם בטעמיה דר' יוחנן דחמץ בטל משום שסובר כהמרדכי דחמץ לא חשיב יש לו מתירין לפי שחוזר לאיסורו וכתב על זה וז"ל וכולם לא שמו עין על דברי המלחמות שמדבריו מבואר דר' יוחנן סבירא ליה דבר שיש לו מתירין בכל דוכתא בטל והראיה שמביא שם מטבל מוכיח על זה והרי טבל הוא אסור מחמת עצמו ואף על פי כן לא ס"ל דבר שיש לו מתירין וכן כתב להדיא דר"א ס"ל כרבנן דר"ש ומה שתמה בשער המלך דלא מצינו בזה פלוגתא כבר כתבנו באות ב' דזה תליא בפלוגתא דמערבין לקרנות לדעת הר"ן עכ"ל ומתבאר שמפרש דמה שכתב הרמב"ן דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון היינו רבנן דעלמא ולאו רבנן דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולדעתי העניה נראה כמו שכתבתי שכונתו על רבנן דאמרו לו וכו' כאמור אלא דלמה שכתב הרב בטעם המלך דלא אשכחן בשום דוכתא הרגש פלוגתא בדבר שיש לו מתירין לזה יש לומר כדכתב במלא הרועים דלהסוברים אין מערבין לקרנות ולפי טעמו של הר"ן דבר שיש לו מתירין בטל ומה שהעיר על השער המלך והטעם המלך שלא ראו דברי הרמב"ן במלחמות כן יש להעיר על הרבנים לחם משנה בפרק א' מהלכות חמץ דין ה' ופרי מגדים באשל אברהם ריש סי' תמ"ז (בד"ה עיין לח"מ) כאשר יראה הרואה:

ודע שבס' ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו בח"א ד' כ"א סוף ע"ב כשהעתיק דברי הרמב"ן שבמלחמות בפרק כל שעה הנ"ל כתב וז"ל ותירץ דגוף דין דבר שיש לו מתירין הוא פלוגתא דר' שמעון סובר כן נדרים ד' ח"ן ורבנן פליגי שם על ר' שמעון ואנא דאמרי כרבנן וכו' הנה הוסיף תיבת שם (פליגי שם) אשר אינה בדפוס שלפני ולא בדפוס שלפני הגאון מלא הרועים הנ"ל כמובן ונראה שהוסיפה מדעתו לבאר כונת הרמב"ן (ולא שכן היתה גירסתו בדברי הרמב"ן) וכמו שהבינו הרבנים הנז"ל שכונת הרמב"ן היא על רבנן דר' שמעון שם וכמפורש בדברי הריטב"א והגאון שאגת אריה בתשובות החדשות בדיני חדש סי' י"ב דף מ"ח ע"ד קרוב לסופו תמה גם כן על דברי הרמב"ן וז"ל קשה לי הא אפילו אם תימצי לומר דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בהא הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן בפרק שני דבכורים דמעשר שני ובכורים אוסרים בכל שהן וכו' עי"ש הנה במלה זו בהא (עליה דר' שמעון בהא) הורה לנו שהבין מדברי הרמב"ן שכונתו על רבנן דרבי שמעון דאמרו לו והרי שביעית וכו' ולזה כתב אף אם תמצי לומר וכו' כלומר דמלבד זה שיש לדחות דלא פליגי רבנן אלא במה שמיקל רבי שמעון ולא במה שמחמיר ועוד אף אי נימא דפליגי רבנן בהא רוצה לומר במה שמחמיר רבי שמעון דאמר דבר שיש לו מתירין לא בטיל ואינהו סברי דבטל מכל מקום הא רבי יוחנן סובר הלכה כסתם משנה וכו' ועיין שם בילקוט הגרשוני מה שפלפל על פי דברי הרמב"ן ונקיט ואזיל דרבי יוחנן לית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ולא זכר דברי הראשונים שהבאתי בזה ואין להאריך:

ודאתאן עלה אי רבי יוחנן אית ליה חומרת יש לו מתירין הנה הרא"ה בבדק הבית בסוף בית רביעי כתב דאמוראי קמאי לית להו הא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל והרשב"א במשמרת הבית שם השיגו כמו שאביא דברי קדשם להלן בסיעתא דשמיא (בד"ה ורבא אי אית ליה) ובספר כרם חמד שאביא דב"ק להלן איה"ש נמשך אחר דברי הרמב"ן דרבי יוחנן לית ליה חומרת יש לו מתירין ולא זכר דברי הרשב"א במשמרת הנ"ל כמו שאכתוב לקמן (עיין בד"ה ומכל האמור) אלא דעל הרשב"א יש לתמוה שלא זכר שר דברי רבו הרמב"ן במלחמות שכתב כדברי הרא"ה וכבר תמה בזה הגאון ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' (בד"ה אבל הרמב"ן) עי"ש והרב לחם משנה בראשון מהלכות חמץ דין ה' כתב דרבי יוחנן אית ליה בעלמא חומרת יש לו מתירין ורק חמץ שנתבטל הוא דלא חשיב ליה יש לו מתירין לפי שאינו מותר בעינו אלא בתערובת וכתב כן לדעת הרמב"ם עיי"ש וגם הוא לא ראה דברי הראשונים הנז"ל ועיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות סי' ע' אות ורבינו יהונתן בפליתי סי' ק"ב ס"ק ט' כתב לדעת הרמב"ם דודאי ר' יוחנן אית ליה בעלמא חומרת יש לו מתירין אלא שסובר שחמץ כיון שחוזר לאיסורו לא הוי יש לו מתירין ועיין מה שהשיב על דבריו הגאון ערוך השלחן ביו"ד סי' ק"ב אות ח"י:

ורבא אי אית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל פליגי בה רבוואתא דהנה הרשב"א בתורת הבית בית רביעי שער רביעי קרוב לסופו דף פ"ב סוף ע"א (מדפוס וויען לישראל לפ"ק) הקשה אההיא דאמרי ר' יוחנן וריש לקיש בפרק בתרא דעבודה זרה דף ע"ג ע"ב כל איסורין שבתורה בין במינן וכו' בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינם בנותן טעם ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך אלא טבל מאי טעמא ופרקינן משום דכהיתרו כך איסורו דמאי מקשה טבל מאי טעמא הא טבל הרי יש לו מתירין ואינהו נמי מאי קמהדרי אטעמא דכהיתרו כך איסורו לימא משום דהוי יש לו מתירין ותירץ רבינו תם דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו דטבל יש לו מתירין אלא כשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו והרי הוא נפסד כדי להתירו ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשיכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר והביא ראיות על זה עי"ש והרא"ה בבדק הבית שם הביא קושיתו וכתב ולאו קושיא היא דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין דבתרא הוא כדמוכח ביום טוב האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דרב אשי הוא דאסקה משום דבר שיש לו מתירין ורבא ואמוראי אחריני בטעמא אחרינא ולאו דידיה אלא דר' שמעון אלא דר' אשי הוא דאפקה למתניתא וקבעה בהלכתא ולהכי פרישנא בדר' יוחנן כסברא דקמאי אלא אליבא דהלכתא סגי לן בהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין ומיהו אפילו בטבל דליהוי בכי האי גוונא דלא חשיב דבר שיש לו מתירין דאיכא כי האי גוונא כדמוכח בבבא מציעא איתא להאי טעמא דאמרינן כהיתרו כך איסורו עכ"ל הרי שכתב דרבא ואמוראי אחריני קמאי לית להו כללא דיש לו מתירין לא בטיל אמנם הרשב"א במשמרת הבית השיב על דבריו אלו וז"ל תימה גדולה מי הזקיקו לבא לידי זה דברייתא מיתנייא בהדיא ושגורה בפי הראשונים דמקמי רב אשי וקשישי מיניה טובא והוא אומר דרב אשי אפקה לההיא מתניתא והוא קבעה בהלכתה אתמהה ובנדרים פרק הנודר מן הירק דף ז"ו ע"ב גרסינן ר' ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר ירחא העלה בידו בצל שנעקר בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו וקא מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור מהו וכו' אתא לקמיה דר' אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט לה מדאמר ר' חנינא הדר אתא לקמיה דר' אמי ופשט לה מדאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן וכו' אלא מן הדא דתניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור וכו' אלמא ברייתא זו דר' שמעון ידועה ושגורה היתה להם ור' אמי תלמידיה דר' יוחנן ידע לה ופשט בעיא דר' ישמעאל איש כפר ימא מאותה ברייתא והוא אומר דרב אשי אפקה כלומר שלא היתה ידועה להם ורבא גופיה דקא מפרש טעמא אחרינא בההיא דהאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הוא בעצמו ידעה ונקיט ליה בידיה בהלכתא דגרסינן התם בההוא שקלא וטריא דשמעתא דבצל (בנדרים) מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי קונם הם לפי קונם הם על פי אסור בחילופיהם ובגידוליהם בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אמר רבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב והתם דאוקמא רבא בטעמא דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל חד מן תרי תלת טעמי נקיט ושיטת הגמרא היא עכ"ל הרי שכתב דרבא ואמוראי אחריני דיהבו טעמא אחרינא בההיא דמים ומלח לעיסתה אינהו נמי נקטי טעמא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וחד מתרי ותלת טעמי נקטי:

והיו הדברים האלה בהעלם עין רבינו יהונתן בפליתי סי' א' סק"ו (בד"ה ובחידושי) שהביא שם דברי הגאון מהרש"א שבריש נדה על מה שאמרו בדף ב' ע"ב אדרבה העמד יין על חזקתו ואימא לא החמיץ שהקשה דמאי מקשי בש"ס אדרבה וכו' נימא דמשום הכי ספק הוא כדקתני מכאן ואילך ספק וכו' ופלפל בפליתי בקושיתו והוצרך לומר שכוונת מהרש"א היא להקשות דכיון דאיירינן בטבל וטבל הוא דבר שיש לו מתירין וקיימא לן דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן ספקו להחמיר ואם כן מאי פריך בש"ס אדרבה וכו' וליישב קושית מהרש"א כתב וז"ל אך באמת כפי פשוטן של דברים בריש ביצה וכן לבסוף גבי לבטל מים ומלח וכו' משמע דרב אשי חדית לן בדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקא דרבנן אסור אבל שארי אמוראי אביי ורבא לא סברי להו הך דדבר שיש לו מתירין יהיה ספיקא דרבנן אסור ולכך הם מתרצים שם תירוצים אחרים ע"ש והך סוגיא דריש נדה הכל אזלי לאביי ורבא כנראה למעיין שם אם כן שפיר פריך הגמרא אדרבה העמד יין וכו' ולית כאן חזקת איסור ויהיה ספיקא דרבנן ודבר שיש לו מתירין דאפילו דספיקא איסור לא סבירא להו לאביי ורבא וכו' ע"כ לעניינו והנך רואה שזו של כת הקודמין היא מה שכתב להכריח מסוגיא דסוף ביצה דאביי ורבא לית להו מאי דחדית רב אשי דבדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא לחומרא מדמשנו לההיא דמים ומלח באנפא אחרינא ומשמע ליה דמה שכתב רש"י שם דאמוראי לא פליגי היינו אביי ורבא דמר משני עיסה ומר משני קדרה אבל אדרב אשי ודאי פליגי וכיונה דעתו לדעת הרא"ה בבדק הבית הנ"ל ועליה דמר (רבינו יהונתן) לא קשיא קושית הרשב"א על הרא"ה דאיך יתכן דלית להו להני אמוראי הא דדבר שיש לו מתירין וכו' דהא לא קאמר דלית להו חומרת יש לו מתירין דלא בטיל כלל דהא ודאי אית להו האי דינא כדתני בברייתא שהובאה בנדרים כל שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור וכן ראיתי לרבינו יהונתן עצמו בסי' ק"ב בפליתי סק"ט שכתב דודאי רבא אית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל עי"ש אלא דמאי דחדית רב אשי דבדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן אזלינן לחומרא בהא הוא דלא סברי כוותיה אלא סברי דבדרבנן אף שיש לו מתירין אזלינן לקולא אמנם מה שהכריח כן ממאי דמשנו ההיא דמים ומלח באנפא אחרינא אין זה הכרח לדעת הרשב"א דיש לומר דחד מתרי או תלת טעמי נקטי כשיטת הש"ס בעלמא כנז"ל ויש לתמוה על רבינו יהונתן די כל רז לא אניס ליה וכוליה תלמודא ומילתייהו דקמאי כמאן דמנחי בכיסיה איך לא זכר את דבר קדשם בזה:

וביותר יש לתמוה איך לא הביט עין הבדולח בדברי רבותינו התוספות באותו פרק באותו מקום בסוגיא דסוף ביצה ד' ט"ל ע"א שכתבו (בד"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין) דאף על גב דחומרת יש לו מתירין אינה אלא במין במינו גבי תחומין שאני כיון דהוי ממונא ועוד יש לומר כיון דהעיסה אינה נילושה אלא על ידי מים והקדרה נתקנת בשביל התבלין הוי כאילו מין אחד ולפי זה אין לנו הכרח דאביי ורבא דאמרי טעמא אחרינא לית להו חומרת יש לו מתירין כלל דהא יש לומר דבהא הוא דפליגי אדרב אשי ולא שמיעא להו ולא סבירא להו למימר דמשום דממונא הוא או משום דלא מיתקני עיסה וקדרה בלאו הכי חשיב כמין במינו אלא שלא במינו חשיב ומשום הכי ליכא למימר במים ומלח לעיסה טעמא דיש לו מתירין דאינו אלא במין במינו והני מין בשאינו מינו חשיבי וכן דחה הגאון ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' (בד"ה אבל) ראיית הרא"ה מההיא דסוף ביצה על פי דברי התוספות הנ"ל ושכדבריהם כתב הרשב"א בתשובה סי' ת"ק עי"ש וכן כתב בתשובות המיוחסות סי' קנ"א גם הרב לחם משנה בראשון מהלכות חמץ דין ה' כתב לדעת הרמב"ם דרבא אית ליה חומרת יש לו מתירין ושמטעם זה סובר דחמץ בזמנו במשהו עי"ש ועיין בפרי מגדים ריש סי' תמ"ז באשל אברהם (בד"ה עיין לח"מ) ובמלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין אות יו"ד:

הא למדת דבפלוגתא מיתנייא אליבא דרבא אי אית ליה חומרת יש לו מתירין או לא ושרים רבים סברי דאית ליה לרבא חומרת יש לו מתירין:

ומכל האמור יש להעיר על מה שכתב ידידי הגאון בס' כרם חמד יצ"ו בח"ב הלכות תערובות סי' ק"י דף י"ב ע"ג וז"ל ועיין בספר בית אפרים על ריאה בכללי חזקה של המג"ש אות ט"ז שהקשה בהא דאמרינן במסכת פסחים דף ט' ע"א ואיבע"א ספק וספק הוא וכו' והא הוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני ביה ספק ספיקא עי"ש שנדחק בזה ונראה לי ליישב דהתם איירינן אליבא דרבא דאמר האי מאי וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי ואליבא דרבא שפיר מתרצינן הך ואבע"א ספק וספק כו' דהא במסכת ביצה דף ל"ח ע"ב משני רבא התם משום דתבלין לטעמא עבידא ולא משני כדרב אשי דשם ריש דף ט"ל משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא ודאי דרבא לא סבר הך כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל והוא הדין לענין ספק (עיין בספר קהלת יעקב מהג' דקארלין במס' ביצה דף כ"ד ע"ב עי"ש ודו"ק) וכמ"ש הכרו"פ בסי' א' סק"ו עי"ש היטב והנה הך סוגיא איתא גם במסכת ע"ג דף מ"א ע"ב ושם איירינן אליבא דר' יוחנן דפרכינן ור"י מדר"מ נשמע להו לרבנן כו' ומשנינן הכי השתא וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי ופרכינן מהא דחבר שמת וכו' ומתרצינן ואבע"א ספק וספק וכו' וא"ש על פי מה שכתב הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה אהא דאמר ר' יוחנן (דף כ"ט ע"ב) חמץ בזמנו בנותן טעם והקשה הא הוי דבר שיש ק מתירין ותירץ דס"ל לר' יוחנן כרבנן דפליגי עליה דר"ש דאמר במסכת נדרים דף נ"ח ע"א דכל שיש לו מתירין לא נתנו חכמים שיעור עכ"ל ואם כן הוא הדין לענין ספק לא ס"ל לר' יוחנן הך כללא דדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור ובזה א"ש גם במסכת נדה דף ט"ו ע"ב דאמרינן שם אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה כו' ומתרצינן ואי בעית אימא ספק וספק כו' עי"ש וא"ש על פי הנ"ל דר' יוחנן לא ס"ל להך כללא דדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור לכן שפיר מתרצינן אליביה הך ואי בעית אימא ספק וספק כו' ודו"ק עכ"ד יצ"ו ודעת לנבון נקל להבין מה שיש להעיר עליו במה שהחליט דרבא לית ליה כללא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ומוכח לה מסוגיא דסוף ביצה ולא זכר דברי הראשונים הנז"ל ובפרט מה שכתב כן בשם הכרתי ופליתי כבר כתבתי למעלה דבפליתי סי' ק"ב סק"ט כתב מפורש דרבא אית ליה כללא דיש לו מתירין וכן במה שכתב כן על ר' יוחנן עיין לעיל (בד"ה ודאתאן עלה) ואין להאריך:

ורב אי סבירא ליה כללא דיש לו מתירין לא בטיל הנה הגאון מלא הרועים באות ד' הביא דברי הרמב"ן בפרק כיצד צולין על הא דאמר רב דגים שעלו בקערה של בשר אסור לאוכלן בכותח נותן טעם הוא שהקשה למה לי דנותן טעם בלא"ה תיפוק לי' מטעם שיש לו מתירין ותי' דרב סובר יש לו מתירין בטל עי"ש וכנראה אין לשונו מדוקדק שהרי הרמב"ן לא כתב כן בהחלט רק כתב מאן לימא לן דרב סבר יש לו מתירין לא בטיל הא תנאי היא עכ"ל וסיים במלא הרועים דזה לשיטת הרי"ף דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אף באינו מינו אבל לדעת הסוברים דאף דבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו אם כן לא קשה כלל קושית הרז"ה ובמינו אפילו בלא דבר שיש לו מתירין סבירא להו לרב ושמואל במינו במשהו כמבואר בערך מין במינו יעו"ש עכ"ל ובשו"ת בן יהודה לגאון בדורנו בסי' צ"ו (בד"ה והנה הרי"ף) תמה על הרמב"ן דבשלמא אי רב גופיה הוה אמר האי לישנא נותן טעם הוא שפיר איכא למימר דהיינו משום דסובר יש לו מתירין בטל אכן הרי סתמא דתלמודא אמר כן בטעמיה דרב ומנא ליה להש"ס דרב חולק אהא דיש לו מתירין לא בטיל ודוחק לומר דהש"ס רוצה לומר בטעמו של רב דאפילו אי סובר יש לו מתירין בטל הכא אסור משום דנותן טעם הוא ולזה האריך להוכיח על דרך פלפול חריף דרב סובר דבר שיש לו מתירין בטל עי"ש דב"ק:

ולפי מה שכתב הגאון בצל"ח לפסחים דף ז' (בד"ה אלא דהיא גופא) דרב דסובר כר' יהודה דחמץ אחר זמנו אסור מן התורה אם כן חמץ אינו דבר שיש לו מתירין ואזלינן ביה בתר רובא ובתר בתרא וכל השקלא וטריא דבש"ס כי לא רבתה מצה וכו' ניזיל בתר בתרא היא אליבא דרב אבל להסוברים דהוי יש לו מתירין כי היכי דלא אזלינן בתר רובא לא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמייהו דהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו כל הסוגיא וכו' עי"ש דב"ק הנה לפי זה מוכח דסובר רב בעלמא דבר שיש לו מתירין לא בטיל אלא דחמץ לא חשיב לדידיה יש לו מתירין:

י

יו"ד) אם דין יש לו מתירין דלא בטיל הוא דוקא בגוף האיסור שנתערב ולא במה שאין בו אלא טעם הנה כתבתי בנדפס ריש אות ל"ז שכתב הרב שלחן גבוה סי' תמ"ז ס"ק ל"ד מחודש יו"ד בשם הרב דבר משה ח"א סי' כ"ט דאפילו להרי"ף והרמב"ם דיבש ביבש לא בטיל בפסח דהוי יש לו מתירין אין זה אלא בגוף האיסור ולא בטעם ורשמתי דעות הפוסקים עי"ש ועתה ראיתי בספר כרם חמד לידידי הגאבד"ק ליאדי יצ"ו בחלק ג' דף ו' ע"ג (בהגהה) שכתב בשם הרב מנחת יעקב כלל ע"ד אות ח' דהרי"ף סובר שגם בטעם איתא לחומרת יש לו מתירין כדמוכח ממה שכתב בפרק גיד הנשה גבי פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח משום דהוי כדבר שיש לו מתירין והרי התם ליכא גוף האיסור וקאסר משום לתא דיש לו מתירין אלמא דגם באין גוף האיסור סובר דיש לו מתירין לא בטיל וצריך לעיין בגוף ספר דבר משה (ואין מצוי אצלי הח"א והח"ב לראות אם הזכיר דברי הרי"ף הללו שנראה שסותרים סברתו):

ובלאו הכי יש לומר דאף אי נימא דבשאר איסורין יש לחלק בין גוף האיסור לטעם בעלמא מכל מקום לגבי חמץ יש לומר דגם בטעם בעלמא לא בטיל כמו שכתב הרב ערוך השלחן בא"ח סי' תמ"ז אות ב' (ד"ה ומה שהקשה) דאחר שכתב דהרב בית חדש ביו"ד סי' ק"ב פסק דאף בטעם בעלמא לא בטיל ושהרב שפתי כהן האריך להוכיח כן ושהרב שיורי כנסת הגדולה א"ח סי' תמ"ז כתב דהרא"ם ומוהרי"ל סברי דכלי איסור הוי יש לו מתירין בהוצאה מועטת להגעילו אלמא דגם בטעם הוי יש לו מתירין הנה אחר כל זה כתב דיש לומר דבחמץ החמירו אף לענין טעמו כמו שהחמירו בחמץ לאסור אף שלא במינו אף דדבר שיש לו מתירין בעלמא אינו אלא במינו כמו שכתבתי למעלה וכן כתב מוהרימ"ט א"ח סי' א' ועיין מנחת יעקב כלל ע"ד סעיף ח' עכ"ל הרב ערוך השלחן ובספר דברי מנחם סי' תמ"ז ריש הגהת בית יוסף ציין לעיין בספר מלכי בקדש ד' ה' ע"ד ובספר שרשי הים ח"א ד' קי"א ע"א שכתב בשם הרב שער המלך בדף קמ"ד ע"ד שהכריח מדברי הראב"ד בשביעי מהלכות שמיטה דין ג' דאף בשאר איסורין אין חילוק בין איסור ממש לטעמו בלבד כל דאיכא מתירין ושלא כדעת מור"ם עכ"ל כנראה שגם הרב שער המלך נחית לחלק בין שאר איסורין לחמץ אלא דלדינא סובר שגם בשאר איסורין אסור:

והשגתי ספר יקר בית אהרן על הלכות גטין להרה"ג אבד"ק קארטשין ובקונטריס שמחה ויום טוב שבסוף הספר בכלל י"ז ראיתי פלפול עצום בעיקר דין זה ועל מה שהקשה הגאון שפתי כהן בסי' ק"ב סק"ט (שרשמתי בנדפס שם) דגם בטעם שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולמה לא יהיה בו דין יש לו מתירין כתב בשם הגאון מנחת עקב כלל ע"ד סק"ח דטעם בעלמא הוי כמיקלא קלי איסורא דבטל בדבר שיש לו מתירין וכתב שכונתו פשוטה דלא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור אלא כשיש כאן איסור אבל אם האיסור כמאן דליתא לא שייך עד שתאכלנו באיסור דהלא אין כאן איסור כלל והאריך לפלפל בזה לשיטת רש"י במנחות דף כ"ג ע"ב גבי שירים וטיבלא אי אמרינן בנתבטל דהוי כמאן דליתא כלל וכו' עי"ש פלפול חריף ובשו"ת בן יהודה להגאון מוהר"א ראזרבהיים בסוף סי' ט"ן כתב להסביר טעמא של הרמ"א באופן אחר והוא דנוכל לומר דהיינו טעמא דאסרו חז"ל דבר שיש לו מתירין משום דידוע דבהוכר האיסור לא שייך ביטול שהרי יכול להסירו משם והנה אם נתערב ביצה טרפה עם ביצה כשרה והיום לא ניכר האיסור אך ידעינן שלמחר יבואו אנשים שיכירו האיסור ויסירו אותו משם הכי יעלה על דעת אדם לומר שכיון שהיום לא ניכר האיסור הוא בטל מן התורה זה אין הדעת סובלו שהרי למחר יסירו האיסור משם בודאי משום הכי אסרו דבר שיש לו מתירין שאם נתיר לו עבור שהיום אין לו היתר אם כן גם כן נתיר בניכר האיסור למחר ונאמר כיון שהיום לא ניכר בטל והא תינח בדבר שנוכל להכיר האיסור אך בטעם בעלמא דלא שייך לומר עליו הוכר האיסור שפיר לא הוי דבר שיש לו מתירין:

והגאון חתם סופר בדרשותיו (תורת משה) בפרשת וישב דף ל"ה (ד"ה הרמ"א) הביא מה שהשפתי כהן הרבה להקשות על מה שכתב הרמ"א בסי' ק"ב דאין אוסרים דבר שיש לו מתירין בטעם בעלמא והעיקר דבנדרים מבואר בראשונים דוקא באינו מינו בטל טעמא ולא במינו וכתב על זה ולפענ"ד גם רמ"א לא אמרו אלא בשאחד מהם אינו מינו כי ביצה שנולדה ביום טוב שנבלע טעמא בחתיכת בשר ונתבשל הבשר עם ביצים אחרים והפליט טעמו בהן אף שגם טעם הביצה נפלט לתוך הבצים מכל מקום בטל כיון שהבשר שהוא אינו מינו דבצים מפסיק ביניהם וכל שאין כאן מין במינו מכל צד לא אמרינן ביה דבר שיש לו מתירין לא בטיל אבל אין הכי נמי לטעם ביצה שנולדה ביום טוב שנבלע בהדיא לתוך בצים אחרים שאוסר לעולם עכ"ל ועיין בזה להגאון פתחי תשובה באות ח' ובמשמרת שלום דף זק"ן ע"ג סעיף יו"ד ובכרם חמד שם כתב בשם רבינו עקיב"א במערכה ו' שמפני קושיתו על מרן המגן אברהם בסי' תס"ז ס"ק י"ב דהא הוי דבר שיש לו מתירין הוצרך לייחס אליו דבטעם ליתא לחומרת יש לו מתירין וראיתי בספר יקר מגדים חדשים לידידי הגאבד"ק טעלפין יצ"ו שהעמיק בעיקר דינו של הרמ"א (בסי' ק"ב אות ו') והביא דעות הפוסקים מיימינים ומשמאילים ופלפל בדב"ק וכתב בדף ט"ן סוף ע"א וז"ל סוף דבר הכל נשמע דהיכי דסלקא גוף האיסור ולא נשאר רק טעם ודאי דלא הוי דבר שיש לו מתירין ויש לנו לסמוך דהרבה אחרונים סוברים כן ובראשם רבינו הרמ"א וכבר יישבתי דבריו היטב הדק אכן כשנימוח גוף האיסור יש גם כן מקום לומר דאין לו דין יש לו מתירין כמו שכתבתי למעלה אלא דעל כרחין רבינו הרמ"א אינו סובר כן וכן משמע מדברי אחרונים דלא סברי כן ולכן קשה להקל בזה ובלח בלח מחמיר גם כן החוות דעת דמקרי יש לו מתירין וכן משמע גם כן מדברי הרמ"א גבי איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב כמו שכתבתי למעלה וכן משמע גם כן קצת בכריתי ופליתי לכן יש להחמיר בזה עכ"ל:

ובעיקר דינו של הרמ"א הנ"ל נחלקו שני צנתרות הזהב בשו"ת בן יהודה סי' ט"ן אם מה שכתב לחלק בין גוף האיסור לטעם בעלמא הוא רק לפי טעמו של רש"י בחומרת יש לו מתירין שהוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר או גם לפי טעם הר"ן שהוא משום לתא דמין במינו שהרב השואל מוהר"ר אהרן כתב שלפי מה שסובר השפתי כהן בדעת הרמ"א שאפילו נתערב איסור ממש רק שנימוח ואפילו יין ביין מקרי טעם בעלמא ואין בו חומרת יש לו מתירין אם כן זהו דוקא לטעם רש"י אבל לטעם הר"ן דהוא משום מין במינו אין לומר כדעת הרמ"א דהא עיקר דינו של מין במינו נפקא לן מדם הפר ודם השעיר ושם הרי נתערב לח בלח והוי ממש כיין ביין ואדרבה איפכא מצינו דהראשונים פליגי אי אמרינן לר' יהודה מין במינו לא בטיל אפילו יבש ביבש משום דלא הוי דומיא דדם הפר ודם השעיר הרי ראינו דטפי מסתבר לאסור מין במינו לר' יהודה בלח בלח ומדר' יהודה נשמע לרבנן דסבירא להו דבהיתר בהיתר תליא מילתא אם כן טפי מסתבר לאסור בלח בלח ומזה הכריח דהרמ"א לית ליה שיטת הר"ן והגאון המחבר כתב דבהשקפה ראשונה נראין דברי הרב השואל נכונים מאד אך ניחזי אנן הנה השפתי כהן שם בסק"ט השיג על הרמ"א והביא שם ראיה נגדו מהר"ן נדרים דף ח"ן ויותר מזה קשה דהנה הט"ז שם סק"ט סובר גם כן כהשפתי כהן אליבא דהרמ"א דאף אם גוף האיסור נימוח מקרי גם כן טעם שכתב שם שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם וכו' והוא לאו דוקא כדכתב הפרי מגדים שם דאפילו נימוח האיסור סובר הט"ז דמקרי ג"כ רק טעם וכו' כיעויין שם רק שסותר עצמו עם מה שכתב בס"ק שאחר זה ובהיות כן קשה טובא דהט"ז בסק"ה הקשה על התורת חטאת וז"ל ותמיהני למה לא כתב דברי הר"ן בזה עכ"ל ואנכי לא ראיתי כאן שום תמיהה הרי התורת חטאת על כרחין חולק על דברי הר"ן ואיך יוכל להביא טעמו של הר"ן מכל זה נראה לי לומר דהנה בט"ז סק"א כתב טעמו של רש"י ושהוא חומרא מדרבנן וכתב הפרי מגדים שגם לטעם הר"ן הוא מדרבנן ודבריו מוכרחים וכו' ובהיות כן נאמר לדעת הר"ן דודאי בהיתר והיתר ממש כדם הפר ושעיר פשיטא שיותר מקרי מין במינו בנתערב לח בלח שהוא דומה ממש לדם הפר והשעיר אכן כאן בדבר שיש לו מתירין הרי באמת הוא איסור רק עבור שלמחר או לאחר זמן יקרא עליו שם היתר ויהיה מו במינו בזה צריך דוקא שהאיסור יהיה בעין שיוכל לקרוא עליו שם היתר אכן אם אינו בעין רק שנימוח הרי לעולם לא יקרא עליו שם היתר לכן לא מקרי מין במינו לרבנן כן נראה בכונת הרמ"א ודברי הר"ן הללו אינם סותרים דבריו וגם לדעת רש"י נוכל לפרש כן בדעת הרמ"א דטעמא הוי כאינו מינו דלא נקרא עליו שם ההיתר כמו שכתב השפתי כהן בסק"ד:

ודע שראיתי עתה בספר דלתי תשובה ח"ב לידידי הגאב"ד פיקעלין יצ"ו בדף ע"ה ע"א שכתב דין חדש בשם הגאון ערוגת הבשם דאף לדעת הסוברים שגם בטעם איתא לחומרת יש לו מתירין מכל מקום היכא דהוי נותן טעם בר נותן טעם לכולי עלמא בטיל ובזה מיישב קושית רבינו עקיב"א על השפתי כהן דהא קיימא לן דבנותן טעם לפגם בעינן גם כן רוב אלא דבמבשל בכלי שאינו בן יומו סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן דלא ידעינן כמה נפיק מניה ונמצא דההיתר דאינו בן יומו גם כן משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א דנקיט הטעם שצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא בלאו הכי גם אם יגעיל הרי יחזור ויבלע מן המים וכו' עי"ש:

יא

י"א) אם בדבר מצוה שייך חומרת יש לו מתירין להחמיר בספיקו. ראיתי שחלוקים בזה רבנן בתראי והוא שביו"ד סי' רס"ו ס"ח שפסק מרן דמי שנולד בין השמשות מונין מהלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם נולד בערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת מספק וכן אינו דוחה יום טוב מספק ואפילו יום טוב שני של גליות כתב על זה בחידושי רבינו עקיב"א וז"ל ואפילו ביום טוב שני לכאורה קשה הא הוי ספק ספיקא ספק זמנו וספק שהוא יום חול והוי כספק מוכן ביום טוב שכתב מרן בא"ח סי' תצ"ז ס"ד דשרי ואפשר לומר דהתם ספק ספיקא בדרבנן אבל הכא הוי ספק ספיקא בדאורייתא וכמו שכתבתי בגליון המגן אברהם שם סק"ד אמנם הא כל עיקר האוסרים שם ספק מוכן ביום טוב שני משום שסוברים דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין אסור והכא במצוה יש לומר דלא שייך דהוי יש לו מתירין דראוי להקדים המצוה עכ"ל הרי שסובר דבמצוה לא מחמרינן בספק משום שיש לו מתירין וטעמו ונימוקו שלא לאחר המצוה ובסברא זו נשתמש הגאון אבד"ק פראמישלא יצ"ו בספרו בית יצחק חלק א"ח סי' ד"ן אות ז' דלכאורה יש לומר דבכל ספק בעירובי תחומין אסור דהוי דבר שיש לו מתירין שיכול לילך למחר וכעין זה הרגישו התוס' בעירובין דף מ"ה ושוב כתב דנראה דבאדם שמסופק לענין עירוב אין שייך דין יש לו מתירין דיש לומר כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לקבל פני רבו אם כן שיהוי מצוה לא משהינן ולא מקרי יש לו מתירין ועיין מה שכתב זקיני החכם צבי לענין נר חנוכה ומה שהביא דברי הרדב"ז לענין חבוש בבית האסורים ועוד אולי מחר ילך הרב משם ועל כן בעירוב לדבר מצוה לא שייך דבר שיש לו מתירין עכ"ל ועיין במה שאכתוב להלן (בד"ה הן אמת) בשמו בזה:

אך הגאון בדגול מרבבה בסי' רס"ו הנ"ל כתב וז"ל ואף דהוי ספק ספיקא שמא היום זמנו ושמא היום חול נראה לדעתי דסבירא ליה דדבר שיש לו מתירין אסור אפילו ספק ספיקא ואף דבספק מוכן פסק דמותר ביום טוב שני היינו משום דמוקצה דרבנן וכו' עכ"ל הרי דגם בדבר מצוה סובר דדיינין בה להחמיר בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין וגם בספרו נודע ביהודה קמא א"ח סי' ל' שייט בהאי שיטתא דגם בדבר מצוה שייכא חומרת יש לו מתירין אלא דמיחלפא שיטתיה ממה שכתב בדגול מרבבה הנ"ל בשני דברים א) דשם הביא מה שכתב מרן הפרי חדש בדעת מרן בשלחן ערוך דספק ספיקא שרי אף בדאורייתא ודבר שיש לו מתירין ב) דשם כתב דספק זמן המילה לא חשיב יש לו מתירין לפי שחוזר לאיסורו דומיא דחמץ דקיימא לן כדעת הסוברים דחמץ לא מיקרי יש לו מתירין לפי שחוזר לאיסורו ומפני זה לא נחה דעתו ליישב דברי מרן בשלחן ערוך סי' רס"ו הנ"ל שספק מילה אינו דוחה אף יום טוב שני דאמאי הא הוי ספק ספיקא ולא דבר שיש לו מתירין והוצרך לדחוק דמה שכתב מרן ואפילו יום טוב שני של גליות לא קאי אלא אודאי שלא בזמנה אבל אם היום טוב שני הוא ספק זמנה דאיכא ספק ספיקא מודה מרן דמלין אותו ביום טוב שני עי"ש דב"ק ולא עלה על דעתו לומר דמשום שהוא מצוה לא שייכא בה חומרת יש לו מתירין מוכח שחולק אסברת רבינו עקיב"א הנ"ל וסובר שאף במידי דמצוה דיינינן בספקא להחמיר וכן נראית קצת דעת הגאון פרי מגדים בספרו ראש יוסף למסכת ברכות בראש הספר דף א' ע"א (בד"ה ויש) שרצה לומר דאף דתרומה דאורייתא אין הכהנים רשאין לאכול בבין השמשות עד שתהא ודאי לילה מכל מקום תרומה דרבנן יכולים לאכול בבין השמשות דהוי ספק דרבנן ודחה לזה חדא דאין עושין ספק דרבנן בידים ועוד דהוי כדבר שיש לו מתירין והרי אכילת תרומה מצוה היא מוכח דגם במידי דמצוה דיינינן דין דבר שיש לו מתירין:

גם מדברי הגאון חתם סופר ביו"ד סי' ר"ן (בד"ה אך בספק) מתבאר דקאי בשיטת הגאון נודע ביהודה שגם בדבר מצוה שייך חומרת יש לו מתירין והוא ששם הביא מה שכתב בנודע ביהודה הנ"ל דבספק אם המילה היא היום בזמנו מותר למולו ביום טוב שני של גליות ולא מטעמיה אלא משום דאתי ספק קיום מצוה דאורייתא ודחי ספק קל דרבנן דדילמא היום הוא שמיני ונמצא עובר על מצות עשה דאורייתא משום ספק דרבנן ועוד וכו' ועל מה שכתב בנודע ביהודה דאיכא ספק ספיקא וכו' ואין שייך בזה יש לו מתירין שהרי חוזר לאיסורו ביום טוב אחר וכו' השיב וז"ל נראה לי דעד כאן לא אמרינן דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין מה שחוזר לאיסורו אלא בתערובת דלא בטיל מטעם הר"ן במסכת נדרים דהוי מין במינו היתר בהיתר דכל שחוזר לאיסורו לא הוי היתר בהיתר אבל הא דאפילו ספק ספיקא אסור על כרחין אין הטעם כדכתב הר"ן הנ"ל דעל כרחין גם הר"ן מודה דהא דמחמרינן בספק ספיקא הוא משום עד שתאכלנו בספק המתן ואכלהו בודאי היתר אלא בתערובת לא ניחא ליה להר"ן בהאי טעמא עד שתאכלהו בתערובת איסור אכלהו כשכולו היתר דאם כן במין בשאינו מינו נמי ועל כרחין בשנתערב הוי היתר אם כן מב"מ נמי אלא על כרחין חומרא דתערובת אינו משום עד שתאכלהו וכו' אלא משום דמין במינו לא בטיל היינו עולין בעולין ומצוה במצוה ואיסור באיסור והיתר בהיתר כל אלו אינם בטלים זה בזה דדבר שיש לו מתירין שאינו חוזר לאיסורו הוה ליה כהיתר בהיתר מדרבנן על כל פנים ולא בטיל כאלו הוא כבר עתה היתר אבל בשחוזר לאיסורו לא תיקנו רבנן וכל זה בתערובת אבל לענין ספיקא מודה הר"ן בטעם עד שתאכלנו כו' אם כן ספק ספיקא דמילה נמי אלא על כרחין אתינן לטעמא דידן וכו' אלו תורף דב"ק הנה מתבאר שגם הוא סובר דבמצוה נמי שייכא חומרא דיש לו מתירין אלא שנחלק על הגאון נודע ביהודה במה שמדמה ספק ספיקא דמילה לדבר שחוזר לאיסורו וכו':

הן אמת דלפי זה יקשה עלינו דברי רבינו עקיב"א אהדדי דבחידושיו הנ"ל כתב דבמצוה יש לומר דלא אמרינן יש לו מתירין ואילו בספרו דרוש וחידוש בריש מסכת ברכות כתב לענין תרומה דרבנן כמו שכתב בראש יוסף הנ"ל (בד"ה אך) דאין היתר לאכול תרומה דרבנן בבין השמשות דהוי כדבר שיש לו מתירין דעד שתאכלנה בספק איסור המתן עד הלילה (ספר זה אינו מצוי אצלי רק ראיתי שכתב כן בשמו בספר אלף המגן לידידי הגאבד"ק דובנא יצ"ו בסי' י"ט (ד"ה אכן) ומיסתמיך ואזיל הרב המחבר בתר האי סברא למאי דעסיק התם בדין טעימה בלבד קודם בדיקת חמץ דהויא פלוגתא וכיון דהוי ביש לו מתירין יש להחמיר לולא שיש לחלק בין ספק דמציאות לספק בפלוגתא עי"ש דב"ק) ולכאורה הני מילי דמר רבינו עקיב"א סתראי נינהו ואולי יש לחלק לדעתו בין מצוה שקבוע לה זמן כמילה וכיוצא דבהא הוא דמסתבר ליה שאין לדון בה דין יש לו מתירין כדי שלא יעבור זמנה (וכן פקפק הרב כרם שלמה (האאס) בהתשובה שבסי' רס"ו על דברי הדגול מרבבה הנ"ל דהיכי שייכא הכא דינא דיש לו מתירין והרי הוא עובר זמן המצוה וכו' גם הגאון שואל ומשיב בספרו יד שאול בסי' רס"ו אות ח' כתב על דברי הנודע ביהודה הנ"ל ובאמת שהדברים תמוהים דלא שייך יש לו מתירים בזה דמבטל מצות מילה בזמנה ודילמא זמנו הוא גם בספרו דברי שאול (יוסף דעת) בהשמטות דף פ' ע"ד (ד"ה שם ס"ח) כתב ולא נהירא דכל הטעם הוא עד שתאכלנו וכו' וכאן לא שייך זאת דמבטל מילה בזמנה שהיא מצוה בפני עצמה ודילמה באמת זמנה היא ואף אי לאו זמנה מכל מקום הוא קדום וזריזין מקדמין ולא מאחרין וכו' עי"ש שכתב הוא טעם אחר גם הגאון בית יצחק יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' צ"ה אות ה' כתב להרב השואל ומ"ש כת"ה דשהויי מצוה לא משהינן ולא הוי יש לו מתירין עיין דגול מרבבה אולם מתוספות עירובין מ"ה ע"ב שכתבו ואף על גב דיש לו מתירין מכל מקום בעירובין היקלו נראה דאף במקום מצוה מיקרי יש לו מתירין דהא אין מערבין אלא למצוה אך יש לחלק דהתם לא הוי רק שיהוי מצוה מה שאין כן לענין מילה שיהיה שלא בזמנו ועיין בספרי בית יצחק חלק א"ח סי' ד"ן אות ג' שהארכתי בפרט זה דבמצוה לא הוי דבר שיש לו מתירין בדברים ערבים עכ"ל) אבל באכילת תרומה שאין קבוע לה זמן סובר רבינו עקיב"א שיש להחמיר בה משום דהוי כיש לו מתירין ואולי יש לחלק עוד בין מצוה של תורה לדרבנן כאכילת תרומה דרבנן:

ומצאתי בענין זה בספר משכנות הרועים לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בקונטריס עת דודים דף א' ע"ג שהביא דברי הנודע ביהודה סי' ל' הנ"ל (בדין ספק מילה ביום טוב שני) שכתב לדון משום יש לו מתירין וכתב על דבריו דזה אינו דהרי אם ימול היום יהיה נימול היום ולמחר משא"כ אם ימתין עד למחר לא יתקן מה שלא מל אתמול וכבר ראיתי להגאון מטרניפאל בס' יהושיע חאו"ח סי' ט"ז ובחיו"ד סי' נ"ב שהרגיש בזה והביא מה שכתב בצל"ח דבטלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין דיוכל לטלטל היום ולמחר ועיין עוד במג"א סי' רמ"ט סק"ה ובסי' קס"ח ס"ק יו"ד בשם התוספות דמילה שלא בזמנה כל שעתא זמנו דאסור לעמוד ערל עיין שם איברא שמצאתי קצת סיוע לשיטת הנו"ב במס' שבת בפר"א דף קל"ב ע"א דקאמר מה להנך שכן אם עבר זמנו בטלה ועי"ש בתוספות דף קל"א ע"א ד"ה ושוין שכתבו דמזוזה וציצית אם עבר זמנו בטלה משום דאותו יום שביטל לא יקיים עוד לעולם מה שא"כ במילה אותו מילה גופא דמחייב בשמיני עושה בתשיעי דאם היה מל בשמיני לא היה מל בתשיעי עי"ש ומוכח בזה לכאורה כסברת הנו"ב וכעין סברא זו כתבו התוס' במס' יבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה דמש"ה לא דחה שריפת קדשים יום טוב דלא בטלה מצותה בכך דיכול לשורפה אחר יו"ט אך דעת לנבון יקל לחלק אעפ"י דלא מיקרי מבטל לגמרי עכ"ז בודאי אינו מקיים המצוה היום במה שהולך אינו מהול ובזה וודאי אין תיקון במילה שלמחר ומטעם זה כתבו התוס' ביבמות שם דאי לאו קרא דבוקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי והיינו משום דבאמת אונו מקיים היום המצוה דרמיא עליה רק דאינו מבטל עדיין לגמרי ועכ"פ דשיל"מ ודאי לא מיקרי ועיין במס' מכות דף ט"ו ע"א דאיכא פלוגתא אי אמרינן ביטלו ולא ביטלו או קיימו ולא קיימו ה"נ נהי דלא מקרי בטלו כיון דעדיין יכול למול ביום מחר עכ"ז לא קיימו מקרי עכ"ל ועם כי לא פניתי לעיין בעושר בקיאותו נראין הדברים טובים ונכוחים גם בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות כ"ח דבר קצת בזה והראה לחידושי רעק"א יו"ד סי' רס"ו המובאים למעלה ואחר הציון הזה כתב דבספר מלחמות אריה מביא בשם תשובה מאהבה מזה ואין הספרים מצוים אצלי:

ואם עשה מצוה דרבנן ויש ספק אם עשאה בזמנה ויש בידו לחזור לעשותה בזמן הראוי לה אם מחייבין אותו לחזור לעשותה משום ספק בדבר שיש לו מתירין דמחמרינן גם בדרבנן הנה הגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' ק"ב לענין מי ששכח לספור בלילה וספר למחרתו כדינו כתב כיון שיש ספק אי ספירה דיממא מהניא צריך לחזור ולספור בבין השמשות דהוא ספק לילה דהוי יש לו מתירין שהרי יכול לספור בבין השמשות וכל שיש לו מתירין מחמרינן בספיקו אף בדרבנן וידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות ה' דף י"ד ע"ג (בד"ה ויען מיכאל) הרבה לתמוה על חידוש זה דמה ענין יש לו מתירין לכאן ואיך הפה יכולה לדבר להביא ספק חיוב בגדר דבר שיש לו מתירין וכו' ורצה לומר שכונתו שהוא כעין דבר שיש לו מתירין אך בתשובה שקיבל מהגאון בית שלמה על מה ששאל ממנו לענין עירובין בסי' ה"ן בשעה שנתחדשו העירובין אם צריך לחזור ולקנות רשות שמא כבר כלה זמן הראשון והשיבו שגם הוא עשה כן וא דהוי ספק בדרבנן הרי הוא דבר שיש לו מתירין ואזלינן לחומרא ומוכח שכן דעתו שספק חיוב הוא בגדר יש לו מתירין והרבה להשיב על זה ועוד תמה עליו בההיא דספירה דהא הוי ספיקא דדינא דאזלינן לקולא בדרבנן גם ביש לו מתירין וכו' והאריך בדברים נכונים עי"ש דב"ק:

יב

י"ב) לא מיקרי יש לו מתירין אלא כשההיתר מוחלט ומוסכם מהכל אבל דבר שהוא פלוגתא דרבוואתא אף שלסברא המתרת הוא מותר לא מיקרי יש לו מתירין מרן החבי"ב בכנסת הגדולה יו"ד סי' ק"ב הגהות הטור אות ט' בשם מוהר"י הלוי סי' ל"א:

יג

י"ג) דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אינו אלא במינו אבל מין בשאינו מינו בטל כמו שכתבו התוספות בפרק משילין דף ט"ל בשם הירושלמי וכן כתב הרשב"א בתורת הבית ובתשובה סי' ת"ק וכן כתב בתשובות המיוחסות סימן קנ"א והביא שיטת הרי"ף דגם בשאינו מינו ושיש ראיה לשיטתו מפרק משילין דף ט"ל ודחה הראיה לשיטת החולקים והר"ן בריש ביצה ורבינו ירוחם בהלכות תערובת דף ק"נ והסמ"ג בהלכות מאכלות אסורות דף קנ"ב והרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה (בסוגיא דדף כ"ט ע"ב) ובפרק כיצד צולין ובחידושיו סוף ע"ז האריך בראיות והרב ראשון לציון בפרק משילין כתב דהרמב"ם חולק על התוספות והוא ממה שכתב בראשון מהלכות חמץ דחמץ שנתערב תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אוסר בכל שהוא ובפרק ט"ו במאכלות אסורות ביאר לפי שהוא דבר שיש לו מתירין וטעמו משום דרב אשי הכי סבירא ליה ולא חייש להירושלמי וכן עיקר עכ"ל ותימה שלא ראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות יראה לי דאף דבר שיש לו מתירין שנתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת וכו' וכן בפרק ראשון דחמץ דקדק לכתוב תוך הפסח משמע דקודם הפסח שלא במינו מיהא לא מיתסר ודוקא תוך הפסח הוא דאסור אף שלא במינו משום חומרא דכל מחמצת ועוד דאפילו נימא דהרמב"ם חולק הרי כמה רבוואתא הרמב"ן והרשב"א והר"ן והסמ"ג ורבינו ירוחם סברי כהתוספות והירושלמי מסייע להו וכן הראב"ד כתב שם דמשנה שלמה היא עי"ש בכסף משנה ומוהרלאנ"ח סי' פ"ח דף ק"י עי"ש מיהו הכל בו בהלכות מאכלות אסורות הביא דעת הרמב"ם דמתיר בשאר איסורין ואחר כך כתב דיש שכתבו דאפילו באיסור דרבנן כגון מוקצה ונולד לא שנא במינו לא שנא בשאינו מינו לעולם לא בטל והביאו ראיות גדולות לדבריהם עי"ש ולפי זה חמץ בערב פסח משש שעות דוקא מין במינו אסור במשהו כדין דבר שיש לו מתירין בשאר איסורין וכן כתב מרן בכסף משנה עי"ש ואף דמוכח מדברי הרדב"ז סי' תפ"ז דגם מין בשאינו מינו לא בטיל מהאי טעמא לטעמיה אזיל שכתב בסי' תרי"ז דאין להתיר אף מין בשאינו מינו אפילו בכמה ספיקות בדבר שיש לו מתירין עי"ש והוא נגד כל הפוסקים הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורבינו ירוחם והתוספות דסברי דמין בשאינו מינו בטל אף בדבר שיש לו מתירין אלו דברי הרב ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' ד"ה ודע ועיין במה שהאריך לפלפל הגאון מלא הרועים בערך דבר שיש לו מתירין אות יו"ד דף כ"ט ע"ד והלאה ועוד שם באות ד':

יד

י"ד) דבר שיש לו מתירין בספר שער הציון ציין בדין זה וז"ל דבר שיש לו מתירין בכורים פ"ב משנה ב' בר"מ ורש"מ ירושלמי בכורים פ"ב הלכה ב' ירושלמי חלה פ"ג הלכה ז' עי"ש בפני משה ירושלמי שביעית פ"ו ה"ג ירושלמי ערלה פ"ג הלכה ב' עירובין ל"ט: רש"י ד"ה פסק מ"ה: תוס' ד"ה איבעית אימא) פסחים כ"ז: תוס' (ד"ה הקדש) יומא מ"ז: תד"ה הדר עי"ש) ביצה ג': ז': תוס' (ד"ה א יו"ד תוס' ד"ה איכא) (וד"ה חד) ל"ח. תוס' (ד"ה ולבטל) ל"ט. יבמות פ"ב: נדרים נ"ב עיין שם בר"ן נ"ז: (ר"ן ד"ה בדבר) נ"ח. נ"ט. ירושלמי נדרים פ"ו הלכה ד'. בבא קמא ס"ט תוס' (ד"ה כל הנלקט) בבא מציעא נ"ג. עכו"ם ע"ג: תוס' (ד"ה טבל) זבחים ע"ד: מנחות כ"ב: תוס' (ד"ה ורבי יהודה) מעילה כ"א: תוד"ה פרוטה עכ"ד השער הציון וראיתי באיזה ספרים שקלא וטריא בכללים שנאמרו בדין דבר שיש לו מתירין ולא איסתייעא לי לעיין בדב"ק ואשא את שמותם למזכרת ואם אוכל לעיין אביא דב"ק איש על מקומו איה"ש ואלו הם א) עיין בספר היכלי שן תניינא לידידי הגאון אבד"ק קלעצק יצ"ו בסי' כ"א וכ"ב וכ"ג על מה שנסתפקו רבני האחרונים בדבר שיש בו שתי ספיקות איסור והאחד יש לו מתירין והשני אין לו מתירין מי נגרר אחר מי אם שיש לו מתירין נגרר אחר השאין לו מתירין או בהיפך:

ב) בספר בנין עולם לידידי הגאון אבד"ק ויסאקי יצ"ו סי' ל"ב ל"ג ל"ד בדין חדש והוא חמץ ובנודר הנאה מככר בין הככרות ולא נודע איזהו:

ג) בית אהרן הנדפס חדש ממש (על הלכות גיטין) בקונטריס שמחה ויום טוב שבסוף הספר כלל י"ז בכמה פרטי דינים ואם בדבר שצריך הוצאות יש בו חומרת יש לו מתירין עי"ש (בד"ה ודע) וערוך השלחן יו"ד סי' ס"ט אות ל"ו:

ד) בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק יו"ד סי' קכ"ב מר קעסיק בדברי הרבנים מגן אברהם ומחצית השקל בסי' תרע"ז ס"ק י"ב בשמן של חנוכה שנתערב אם אפשר להוסיף עליו וכו' ועיין בספר תורת משה להגאון חתם סופר בדרשתו לחנוכה בפרשת וישב דף ל"ה סוף ע"א והלאה:

ה) בשו"ת פאת השדה להרב מוהר"ר ברוך עקפעלד (נדפס בלבוב תרמ"ב) בסי' מ' נשאל לפי טעמו של הר"ן בחומרת יש לו מתירין שהוא משום לתא דמין במינו דכיון דעתיד להיות היתר חשבי ליה רבנן מין במינו ומשום הכי לא בטיל אם כן לפי מה שכתבו התוספות בחולין דף צ"ט ד"ה שאני דרק בדאורייתא סובר ר' יהודה מין במינו לא בטיל אם כן היה לנו לומר דבדרבנן דבר שיש לו מתירין בטל ועוד לפי מה שכתבו הראשונים דטעמא דריחא מילתא משום דהוי מין במינו במשהו והא ריחא לא הוי אלא מדרבנן כמו שהעלה הפלתי בסי' ק"ח סק"ז והרי בדרבנן מין במינו בטל והרב המחבר כתב דהיה לו להקשות עוד מדמוקי רב אשי בביצה דף ד' ע"א הא דקתני ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקה אסור דהיינו ספק יום טוב ספק חול ומשום דהוי ספק בדבר שיש לו מתירין דספיקו לחומרא כי היכי דבנתערבה באלף לא בטיל והא בדרבנן מודה ר' יהודה דמין במינו בטיל ואם כן ליתא לחומרא דיש לו מתירין כלל ולזה תירץ שגם הר"ן מודה לטעמו של רש"י דמאי דמחמרינן בספיקא דדבר שיש לו מתירין הוא משום עד שתאכלנה באיסור וכו' וכמו שכתבו האחרונים וכו' ועל קושית הרב השואל כתב לבאר דברי התוספות בחולין דף צ"ט הנז"ל שאינו כמו שהבינו האחרונים מדבריהם דכל בדרבנן מודה ר' יהודה דמין במינו בטל אלו תורף דב"ק ויש לי לשאת ולתת בדבריו ולקצר אני צריך:

וי"ו) בספר מאה שערים לגאון בדורנו יצ"ו בשער ל"ו דף ב"ן ע"ג (בד"ה והנה) כתב דמאי דאמרינן בריש ביצה גבי עצים שנשרו מן הדקל דהיכא דמיקלא קלי איסורא ליכא חומרת יש לו מתירין היינו דוקא בדבר שאינו אסור בהנאה אבל בדבר שאסור בהנאה אף דקלי איסורא יש בו חומרת יש לו מתירין והכריח דבריו ויישב בזה קושית האחרונים בעצי הקדש שאפה בהם את הפת דאסור דהוא משום דהקדש אסור בהנאה וכו' עי"ש דב"ק:

טו

ט"ו) דבר שיש לו מתירין דלא בטל צדה הגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' קכ"ב לומר דדוקא באכילת דבר איסור דאיכא גנאי הוא דאיתא לחומרא זו ומה שהביאו לחלק כן הוא שהביא שם מה שהקשה הרב השואל על האיסור והיתר בדין עצים מוקצה וז"ל מה שנתקשה בדברי האו"ה כלל כ"ד דין י' דכ' דאם נתרבה ממילא בעצים דתנור אין כאן דשיל"מ דחום התנור לא ישאר עד למחר וקשה הא גם במאכל אם יאכלנו היום לא ישאר למחר נראה דכוונת האו"ה במאכל דהאיסור הוא האכילה ולכך אסור התחלת האכילה אע"ג שאח"כ כאשר הוא כבר בפה לא שייך תו עד שתאכלנו מ"מ התחלת האכילה אסורה וממילא נשאר האיסור גם על סוף האכילה וכדאיתא ברמ"א באו"ח סי' תקי"ג סעי' א' גבי ספק מוכן דאסור ג"כ משום דשיל"מ אבל כאן ההיסק אינו אסור דנהי דהיסק שלא לצורך אסור מ"מ הרי התוס' בביצה דף י"ב ריש ע"ב כ' דהיכא דדעתו ליהנות אפילו באיסור חשיב לצורך קצת ואמרינן מתוך (ובלא"ה לפי ענ"ד י"ל דדווקא באיסור אכילה והנאה אסרו עד שתאכלנו באיסור וכו' משום דאכילת איסור הוא גנאי טפי וכמ"ש התוס' בחולין דף ה' סע"ב ובכמה דוכתי דרק באכילת איסור אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה ליד הצדיקים וא"כ דווקא באכילה אמרינן גם הא דדשיל"מ לא בטיל משום עד שתאכלנו אבל בשאר איסורים לא ואפשר אפילו בהנאה לא אמרו ושבח עצים ניכר בפת והוי כאכילה ויותר נכון דהנאה בכלל אכילה ולא חילקו בין הנאה לאכילה אבל לענין שאר איסורים לא אמרינן דדשיל"מ לא בטל כן י"ל לפי ענ"ד):

ועכ"פ יהא מטעם זה או מטעם אחר אין בהיסק איסור וע"כ כשבא ליהנות מהחום שפיר כ' האו"ה דרוב אין כאן דשיל"מ דאם לא יהנה היום לא ישאר עד למחר וע"ד זה צריך ג"כ לפרש דברי המרדכי ספ"ק דשבת דביאר סברת מקלי קלי דהוא כעין ענבים בגיגית דביאתן לעולם בתערובת דהיינו משום דבעצים בשעת הסקה אין איסור ובשעת הנאה ביאתו לעולם ע"י תערובת וא"ש עכ"ל הרי שדעתו נוטה לומר דדוקא לענין אכילה והנאה שגם היא בכלל אכילה הוא דאמרו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ולא בשאר איסורין ואף שדברים אלו כתובים במוסגר בחצאי לבנה מכל מקום נראה מסיגנון הלשון שדברים אלו יצאו מפה קדשו (לא שהם דברי איזה מגיה) ושלזה נוטה דעתו וכן כתב סברא זו ידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות ה' דף י"ד ע"ד (ד"ה איברא) שכתב להסביר טעם לחלק בספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין בין ספק דמציאות דאזלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין לספיקא דדינא דאזלינן לקולא גם ביש לו מתירין בדרבנן (כמו שכתבו הפוסקים) ואמר מר ההסבר בזה דאם אמנם התירו חז"ל את הספק לתלות שנעשה בהכשר אבל גנאי יש בדבר במידי דאכילה כשנודע הדבר כמו שכתבו התוס' לענין מה שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים אבל בספיקא דדינא אם יבא אליהו ויגלה הדין בהיפוך עם כל זה כיון דעד הנה הוכרע הדין להקל בדרבנן וכתב אשר נכתב בטבעת המלך אין להשיב ועד הנה היה היתר גמור ותורה חדשה מאתו תצא וזה ברור בסברא עכ"ל הרי שכתב להסביר על פי סברא זו דבמידי דאכילה איכא גנאי וכדברי הגאון מוהר"מ שיק ויש לפקפק לפי מה שהבאתי בשדי חמד במערכת האל"ף אות רמ"ב שיש סוברים שגם בשאר איסורין דלאו מידי דאכילה איתא להא דאינו מביא תקלה וכו' ועוד הבאתי שם באות רמ"ג מה שכתבו התוס' בכמה מקומות לחלק דדוקא כשהמאכל עצמו הוא אסור הוא דאיכא גנאי אבל אם המאכל עצמו הוא היתר אלא שאסור מחמת הזמן ליכא גנאי ויוכל לבא תקלה על ידי צדיקים והרי עיקר דין דיש לו מתירין אף בדרבנן אזלינן לחומרא למדנו מדאמר רב אשי בביצה דף ד' ע"א לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו בדרבנן וכי היכי דלא בטיל הכי נמי בספיקא לחומרא עי"ש והרי ביצה זו אינה אסורה בעצם אלא מחמת הזמן ולא שייך בזה גנאי ואמאי אזלינן לחומרא אלא מוכח דלא מן השם הוא זה:

אף גם זאת לפי הנראה סברא זו היא היפך דעת הגאון נודע ביהודה בצל"ח לפסחים דף י"ז בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים סי' ח"ק שכתב לענין ספק משקה לטמא כלים דלדעת הסוברים דחומרת יש לו מתירין לאו דוקא בדבר שההיתר בא ממילא על ידי הזמן כביצה שנולדה ביום טוב אלא אף כשההיתר בא על ידי מעשה חשיב יש לו מתירין אם כן בטומאה נמי בכלי שטף שיש להם טהרה במקוה יש בה חומרת יש לו מתירין להחמיר בספיקו בדרבנן נמי עי"ש דב"ק הרי דלאו דוקא באיסור אכילה אלא גם בענייני טומאה נמי דיינינן חומרת יש לו מתירין:

הן אמת דהגאון שואל ומשיב במהדורא קמא בח"ג סי' רכ"א חולק על סברת הצל"ח וכתב דלענין טומאה לא שייך דבר שיש לו מתירין לא מיבעיא אי נימא כהתרומת הדשן וכן הוקבע הדין ברמ"א סי' ק"ב בדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך יש לו מתירין פשיטא דבטומאה לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם אלא אף לפי דעת השפתי כהן החולק שם בזה על הרמ"א אבל כל זה באיסור אבל בטומאה דכיון דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דעל זה לא גזרו וכל שלא גזרו בזה שוב אין כאן שום טומאה ובשלמא ספק איסור דרבנן דהאיסור הוא ממש אם כן כל שיש לו מתירין שפיר אמרינן דילמא אוכל איסור אבל כאן חז"ל לא גזרו שיטמא כלל מספק וזה ברור מאד ותדע דהרי בספק טומאה ברשות הרבים דטהור אף דאמר ר"י הא נהרא זיל טבול אפילו הכי לא אמרינן דהוה ליה יש לו מתירין ועיין משנה למלך פרק י"ט מהלכות אבות הטומאה שהאריך בזה דאינו רק דרך עצה טובה ואם כן דכל שספק טהור לא גזרו חז"ל בזה והוה ליה טהור אלא אם טבל אין לו הפסד כדכתב רבינו בפרק י"ד אבל חלילה שיהיה דבר שיש לו מתירין על ידי זה וזה ברור ודוק ועיין בפסחים דף י"ט אמרו גם כן דלא גזרו על ספק כלים בירושלים עכ"ל ולפי דבריו נראה שיש לומר כן בשאר איסורין (חוץ מאיסורי אכילה והנאה) דרבנן דבספק איסור אין להחמיר משום שיש לו מתירין ומטעם שכתב הגאון מוהר"ם שיק דאכילת איסור שאני דאיכא גנאי באכילת איסור כן נראה לפום ריהטא וצריך להתיישב בזה בל"ן איה"ש:

טז

ט"ז) דבר שיש לו מתירין לא אמרינן בדבר שהיה קודם יום טוב והיה מותר ושוב נאסר משום מוקצה כיון דכל איסורו אינו אלא ביום טוב דקודם היה מותר וגם אחר כך מותר ולא שייך יש לו מתירין אלא בביצה שנולדה דתכף משנולדה נאסרה ושוב ביום טוב אחר לא תאסר משום נולד כן כתב הגאון עמק הלכה בחלק יו"ד סי' מ"ד ובזה יישב מה שכתב הגאון קרבן נתנאל על דברי הרא"ש בסוכה פרק לולב וערבה סי' ה' גבי אתרוג בשביעי בבין השמשות דמותר לפי שבין השמשות הוי ספק יום ספק לילה ואיסור מוקצה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא דלכאורה קשה הא הוי יש לו מתירין למחר וספק בדבר שיש לו מתירין לחומרא וניחא ליה על פי כלל הנ"ל משום דאתרוג היה מותר לפני יום טוב ונאסר ביום טוב משום מוקצה (אלא שתמה עליו מצד אחר דאתרוג הוקצה למצותו אסור מן התורה וכו' וספיקו לחומרא וכו' אבל משום לתא דיש לו מתירין א קשיא על פי כלל הנ"ל) וכתב שבספרו להלכות יום טוב כתב להוכיח כן ואין אצלי ספרו להלכות יום טוב לעיין בדב"ק ולפום ריהטא נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרי חמץ היה בעולם קודם הפסח וכשיגיע פסח הוא שנאסר ואינו דומה לביצה שנולדה באיסור ולא היה לה שעת הכושר להיתר ופליגי ביה רבוואתא אי חמץ חשיב יש לו מתירין או לא עיין במה שרשמתי לעיל בסק"ו בזה ולדעת הסוברים דחמץ חשיב יש לו מתירין נראה דהכי נמי בדבר שהיה מערב יום טוב והיה מותר וביום טוב נאסר משום מוקצה יש לומר דחשיב יש לו מתירין וקל וחומר הוא שהרי חמץ זה חוזר לאיסורו לפסח אחר ואפילו הכי חשבינן ליה יש לו מתירין הואיל ואחר הפסח מותר כל שכן אתרוג שאם ישאר לשנה הבאה ולא יקצנו למצוה הרי עומד בהיתרו לעולם דפשיטא שיש לומר דחשיב יש ו מתירין והגאון שער המלך בראשון מהלכות חמץ דין ה' הביא מה שכתב הרב ראש יוסף דרבי יוחנן דאמר חמץ בטל בששים הוא משום דסבירא ליה דלא אמרו חומרת יש לו מתירין אלא בדבר שהוא עצמו אסור כחלב ודם וכיוצא אבל דבר שהוא עצמו מותר ורק מחמת הזמן הוא דאסור וביום שנאסר אסור לעולם לא דנו בו דין יש לו מתירין וביצה שנולדה ביום טוב אף שאיסורה מחמת הזמן מכל מקום כיון שלא היתה לה שעת הכושר יש בה דין דבר שיש לו מתירין דחשיבא כאיסור עצמו עי"ש וזה הוא לר' יוחנן דלא חשיב ליה לחמץ יש לו מתירין מוכח דלהסוברים דחמץ הוי יש לו מתירין אף שהיה לו שעת הכושר ומחמת הזמן שבא אחר כך נאסר חשיב יש לו מתירין והכי נמי באתרוג יש לומר דאף שהיה מותר קודם יום טוב ונאסר ביום טוב משום מוקצה הוי יש לו מתירין:

ונראה דצריך לומר לדעת הרב עמק הלכה דמה שכתב לחלק כנז"ל אינו אלא כלפי איסורין דרבנן כגון מוקצה ביום טוב בזה הוא שיש לחלק בין דבר שלא היה לו שעת הכושר לאם היה לו שעת הכושר ובדבר שהיה מקודם מותר ואחר כך נאסר אף שיש לו מתירין אין דנים בו חומרת יש לו מתירין אבל באיסורין דאורייתא כחמץ בפסח (למאן דחשיב ליה יש לו מתירין) מודה דאין לחלק בכך ובכל ענין אסרו חכמים משום יש לו מתירין ולפי זה יש לומר לדעתו דדוקא חמץ דאורייתא הוא דמחמרינן ביה משום לתא דיש לו מתירין אבל חמץ דרבנן אין דנים בו חומרת יש לו מתירין אף דחומרת יש לו מתירין איתא גם באיסורין דרבנן היינו דוקא באיסור דרבנן כמו ביצה דתיכף משנולדה נאסרה וכו' אבל חמץ דרבנן שהיה קודם הפסח והיה לו היתר ושוב נאסר יש לומר לפי זה דלא דיינינן ביה חומרת יש לו מתירין:

וראיתי בספר בנין שלמה לידידי הגאון מוהרש"ל הכהן יצ"ו שכתב בסי' כ"ג (בד"ה ונראה דנ"מ) דלדעת הרמב"ם דחמץ במשהו משום לתא דיש לו מתירין הוא אין נפקא מינה בין חמץ דאורייתא לחמץ דרבנן דהא אף באיסור דרבנן קיימא לן דביש לו מתירין לא בטיל כמו ביצה שנולדה ביום טוב וכדומה וזה סותר למה שכתבתי אני הדל אמנם אחרי שהגאון יצ"ו אמר כן רק מסברא פשוטה דמאי שנא שאר איסור דרבנן מביצה שנולדה ביום טוב לא נפלאת היא לומר לדעת הגאון עמק הלכה שיש לחלק בין ביצה לחמץ דרבנן כמו שכתבתי:

יז

י"ז) איסור שלא היה ניכר קודם התערובת דקיימא לן בא"ח סי' ש"ך סעיף כ' וביו"ד סוף סי' ק"ב דאין בו חומרת יש לו מתירין הנה בנדפס אות ל"ז דף פ"ט (בד"ה ואיסור) כתבתי ראשי פרקים בזה לך נא ראה ועיין עוד במקור חיים ובית שלמה שהבאתי בשדי חמד במערכת הטי"ת כלל י"ג סק"ב (ד"ה קמא) וגם בקונטריס זה (פאת השדי) במערכת הבי"ת כתבתי קצת בסתירת דברי המרדכי בדין זה בסיעתא דשמיא עי"ש באות ט"ל ובמה שהבאתי שם באות ד' ס"ק כ"ח (ד"ה וכדברי) וידידי הגאון מוהר"ר ישראל אברהם לערנער יצ"ו אבד"ק טרישפאל כתב לי בענין זה וז"ל בקונטריס הכללים במערכת הדל"ת אות ל"ז (ד"ה ואיסור) הביא ראיה מהפרמ"ג באשל אברהם סי' תצ"ז ס"ק י"ד דסובר כהעמודי אור דבריו צריכים תיקון וכן צריך להיות אחרינא אכן מדברי וכו' נראה דלא סבירא ליה לחלק וכו' עיי"ש ולפי הנראה. וכו' (אדוני יעיין ובמשמרת שלום בחידושי דינים שלו סי' ק"א אות י"ג בשפתי דעת סימן צ"ב סוף ס"ק ח' ובסימן ק"י ס"ק ה' ובמשבצות פ"א ס"ק ד' ובדרוש לציון דף נ"ג סוף ע"ד ואז יאמר פלוני חכם תקן לי) ומה שכתב אדוני שם דבאיסור תורה והוא דבר שיש לו מתירין אין להקל על ידי ביטול אף כשלא היה ניכר האיסור תחלה קודם התערובת בפני עצמו כן כתב גם במשכנות יעקב באו"ח קכ"ח ובשו"ת עין יצחק מהגאון מקאוונא חלק או"ח כ"ו בדף ל"ז ע"ג ובספר יד יהודה סוף סי' ק"ב ובהלכות מליחה דף נ"ב ע"א דגם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה אין להקל דהמרדכי והסמ"ג לא כתבו כן רק בדרבנן שאין לו עיקר מן התורה עכ"ד יצ"ו:

יח

י"ח) הא דקיימא לן דבמקום שצריך הוצאות להתיר לא מיקרי דבר שיש לו מתירין מכל מקום היכא שאין צריך להפסיד רק כשיעור האיסור מיקרי יש לו מתירין כיון דלא יפסיד על ידי התערובת וראיה לזה ממה דמיקרי טבל יש לו מתירין שיכול להפריש ממקום אחר אף דמפסיד בזה מכל מקום כיון שיכול להפריש לפי הערך כשיעור טבל שנתערב וזה היה צריך לעשות כן בלא התערובת מיקרי יש לו מתירין כן כתב ידידי הגאון מוהרד"ש סלאסטש יצ"ו בקובץ תורה מציון שנת תרנ"ח חוברת א' סי' ז' בהגהה בשם רבינו עקיבא איגר בספר דרוש וחידוש מערכה שישית ד"ה נחזור. לראשונות גם ידידי הגאון מוהר"ש פריידעש יצ"ו שם הביא כן בשם הגאון בעל ספר מגיני שלמה בכללי חזקה שלו אשר בבית אפרים על ריאה באות ט"ז שכתב וז"ל יש לדקדק היכי שרינן ספק ספיקא בנדה הא נדה יש לה מתירין דאפשר בטבילה ואפילו נאמר דדבר טורח הוא מכל מקום גבי טבל דאמרינן בנדרים דף נ"ח דהוא דבר שיש לו מתירין אמאי מותר בספק ספיקא יש לומר דהתם שאני דודאי טבל נתערב באחר וכיון דטבל בעי עשורי אי לא נתערב לא שרינן בלא מעשר דלמה ישבור (ישכור) כיון שהוא חייב במעשר אבל היכא דספק טבל הוא ואפשר שכבר הוא מעושר למה יחזור ויתן מעשר שמא מעושר כבר לא מיקרי יש לו מתירין כיון דאפשר דהפסד הוא וסיים וצ"ע עוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף