שדי חמד/כללים/ד/עז
|
< הקודם · הבא > |
עז דבר שיש לו מתירין לענין חמץ בפסח שנחנקו הקדמונים אי חשיב דבר שיש לו מתירין כידוע ראיתי להרב ישועות יעקב בסי' תמ"ז סק"ז שכתב דהא מילתא תליא בטעמי חומרת דשי"ל מתירין דלטעם רש"י ודעמיה דהוא משום דעד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר הה"ד בחמץ י"ל כן והוי דשיל"מ ולטעם הר"ן בנדרים דף נ"ב דחזינן דנחלקו רבי יהודה ורבנן במין במינו דלר"י אפי' באלף לא בטיל דיליף מדם הפר ומדם השעיר ורבנן סברי דבטיל וקיי"ל כותייהו דאינו דומה לדם הפר דשם היתר בהיתר הוא ושוים מכל צד אבל בשאר תערובת מין במינו אף דשוים הם בשמא או בטעמא מ"מ אין דמיונם עולה יפה דזה היתר וזה איסור אבל בדשיל"מ נקרא ג"כ על היתר ולשיטה זו חמץ לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעינן דבשעת התערובת יהיה להם שם היתר בהיתר כדי שיהיה כמב"מ גמור אבל מה שנחשב היתר אחר שכבר נתערב לא חשיב מין במינו כיון שכבר נתבטל אינו חוזר ונעור עכ"ל ותמיה לי שהרי מדברי הר"ן שלהי מס' ע"ז מתבאר יפה דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ וכן ראיתי להרב שם יוסף בדף ל"ט דשקו"ט בזה וכתב שדעת הר"ן שם דחמץ הוי דשיל"מ וזה היפך יסוד הרב, ישועות יעקב הנ"ל והנה בעיקר מחלוקת זו נסתפק מרן הב"י בא"ח סי' תמ"ז (בד"ה ויש לדקדק) בדעת הרי"ף שאוסר תערובת חמץ יבש ביבש אפילו בהנאה (כמ"ש בשמו ריב"ה ביו"ד סי' ק"ט) אם הוא משום דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ ומפני כך לא בטיל יבש ביבש אפילו באלף או דילמא מה שאסר הוא משום דס"ל כהרשב"א והמרדכי שלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורי נותני טעם אבל באיסורין שהחמירו בהם יותר מנו"ט אין הפרש בין בלול ליבש ביבש עי"ש שלא הכריע דעת הרי"ף גם ביו"ד סי' ק"ב כשהביא מ"ש המרדכי בשם רבינו חיים דחמץ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לא שייך לומר דשיל"מ כתב ע"ז שהרמב"ם חולק שכתב בפט"ו מהלכות מ"א דחמץ הוי דבר שיל"מ ומדלא כתב שהרי"ף והרמב"ם חולקים מוכח ודאי דרפיא בידיה דעת הרי"ף בזה כמ"ש בא"ח סי' תמ"ז הנ"ל וכן מתבאר מדברי הרב ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' דשם שקו"ט בדעות הסוברים דחמץ הוי דשיל"מ ובדעות החולקים וכתב במסקנתו (בד"ה ומ"מ) כבר כתבתי דהרמב"ם והרמב"ן ורבי' יונה והרשב"א סברי דחמץ מיקרי דשיל"מ וכן יש להחמיר דחמץ בע"פ מין במינו מיהא לא בטיל וכ"כ הב"ח דכלי חמץ שנתערב באחרים כיון דאיכא מ"ד דחמץ מיקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל ומדלא כלל להרי"ף נמי דס"ל דחמץ מיקרי דשיל"מ מוכח דלא ברירא ליה דיש לומר כמ"ש מרן בב"י דמה שאסר יבש ביבש באלף הוא משום שאין איסורו בנו"ט כנז"ל ומזה יש לפקפק על הרב צל"ח בחי' לפסחים על דף ו' ע"א שכתב (בד"ה אלא דהיא גופא) דחמץ בפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם הוי דשיל"מ וכ"כ עוד לקמיה דהרי"ף פסק בשלהי מס' ע"ז בהדיא דחמץ מיקרי דשיל"מ הביאו מרן הב"י בסי' פמ"ז עכ"ל ולישרי לן מר דלא פסק בהדיא הכי ומרן הב"י נסתפק בדעתו כמו שכתבתי איברא דתמיה לי על מרן הב"י דמספקא ליה בדעת הרי"ף ולא זכר שר דברי הר"ן בשלהי ע"ז אמתניתין דואלו אסורין ואיסורן בכל שהן דמתבאר מדבריו (בד"ה וגרסינן עלה בגמ' מה נפשך) דמפרש בדעת הרי"ף שכתב דקי"ל חמץ בפסח אוסר בכל שהוא דקאי בשיטת הרמב"ם וכ"כ הרב שלחן גבוה בסי' תמ"ז ס"ק ל"ד מחודש יו"ד דהרי"ף והרמב"ם סברי דחמץ הוי דשיל"מ עי"ש והרב צל"ח היה לו להביא דברי הר"ן אך לא דברי מרן הב"י שלא הכריע כאמור ולענין הלכה במחלוקת זו מבואר ביו"ד סוסי' ק"ב בדברי הרמ"א וט"ז וש"ך ופ"ת ושאר מפרשים עי"ש וממ"ש בפ"ת בשם שו"ת פני אריה מתבאר שדעת הרמ"א היא דחמץ לא מיקרי דשיל"מ וכן נראה מדהביא שם הרמ"א סברא זו בסתם וסברת הרמב"ם דמיקרי דשיל"מ כתבה בלשון יש חולקים עיין מה שהבאתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב. אמנם ראיתי להרב מק"ח בסי' תס"ז סוף סק"ג שעל מה שהקשה הרב ט"ז שם סק"ד על הרמ"א למה לא יועיל ס"ס להתירו באכילה השיב דלק"מ משום דהרמב"ם ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ ובדבר שיל"מ לא מהני ס"ס עי"ש משמע דס"ל דרמ"א לא הכריע במחלוקת זו ולכן חושש לסברת הרמב"ם ובס' דרכי הוראה שנדפס חדש ממש לאחד מגאוני דורנו יצ"ו פלפל בחכמה בדין זה בח"ב פרק כ"ג וכתב דדעת הרמב"ם נראית להלכה וכן דעת רש"י דהוי דשיל"מ עי"ש וכבר כתבתי דגם הרמב"ן ורבינו יונה והרשב"א סברי הכי אלא דצריך לעיין בס' פני אריה שהביא הרב פ"ת שכתב דמסיק להלכה דחמץ לא הוי דשיל"מ ואמ"א ועיין להרב מג"א בסי' תמ"ז סק"מ ולהרב חק יעקב שם ותראה שאינו פשוט לומר דנקטינן דחמץ הוי דשיל"מ והרב הנ"ל יצ"ו לא זכר מדבריהם והוא חידוש:
אשובה אראה בספר יקר לגאון מופלא בדורנו יצ"ו הכי קרא שמו תורת חסד (והוא שו"ת על חא"ח) העמיק מאד בדין זה בסי' ב' וישב על הבאר דעת הראשונים בזה והנפקותות לדינא ואיך נקיטינן להלכה בדין זה ובדעת הרי"ף האריך בפרטות באות ז' להוכיח דס"ל דחמץ לא הוי דשיל"מ ממ"ש בפכ"ש גבי פלוגתא דמר עוקבא ושמואל (בדף מ') אי בעינן נתבקעו ממש שכתב דכיון דלא איפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא ודוקא למיכלינהו בעינייהו אבל אם נמצאו בתבשיל ולא נתבקעו כיון דמשהו הוא מדרבנן הו"ל ספקא דרבנן ולקולא ואי ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ הרי דשיל"מ אפילו בדרבנן ספקו להחמיר ועם שצדד בזה די"ל בין ספק מחמת תערובת לספק פלוגתא דבספק פלוגתא י"ל גם בדשיל"מ לקולא והאריך בזה מ"מ כתב דיותר משמע שדעת הרי"ף דחמץ לא הוי דשיל"מ ובאות ט' כתב במסקנתו שרוב הראשונים סוברים דחמץ לא הוי דשיל"מ וכ"מ דברי הרי"ף ג"כ רק הרמב"ם והרמב"ן סוברים דהוי דשיל"מ ומוהרש"ל וט"ז וש"ך חשו לדבריהם וכבר כתבנו דהיכא דהמאכל מתקלקל אם ישהנו אחר הפסח לכ"ע מה שאסור במשהו הוא רק משום חומרא דחמץ ולא מדין דשיל"מ ועוד יש לצדד בזה היכא דהחמץ עצמו ניטל משם ונשאר רק פליטת טעמו דפסק הרמ"א דטעמו בטיל כל שאין האיסור בעין א"כ בחמץ בפסח בכה"ג נשאר האיסור רק משום חומרא דחמץ ולא משום דשיל"מ ואף שהש"ך שם הרבה להשיב על הרמ"א מ"מ לענין זה חזי לצרופי דברי הרמ"א אחר שבלא"ה רוב הראשונים סברי דחמץ בפסח לא הוי יש לו מתירין וכשיש חמץ בעין ואין המאכל מתקלקל יש לחוש להסוברים דחמץ הוי דשיל"מ אתוד"ק עי"ש דבריו הנחמדים בחריפותו ובקיאותו גם בסי' י"ט האריך מאד בדין זה ובאות ג' כתב דחמץ בפסח אי הוי דשיל"מ או לא תלי בטעמים שבין הר"ן ורש"י הנז"ל ושוב ראה שכבר העירו כן האחרונים עתה יצא לאור ספר עין יצחק להגאון המפורסם מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי בחא"ח סי' י"ו ענף ב' שהביא מ"ש המק"ח בסי' תס"ז סק"ג הנז"ל ושכ"כ בביאורי הגר"א סק"ה דטעם חומרת הרמ"א לאכילה בס"ס הוא משום דהוי דשיל"מ והקשה עליהם דהרי בסי' תמ"ז ס"ב קיי"ל דחמץ בער"פ בטל בששים דש"מ דלא הוי דשיל"מ וכתב חילוק נכון דדוקא לענין תערובת הוא דאין בחמץ חומרת דשיל"מ והוא עפ"י מה שהסביר דהר"ן דנייד בטעם חומרת דשיל"מ ממ"ש רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכתב הטעם משום דהוי היתר בהיתר ולא בטיל היינו משום דס"ל דאיסור שנתערב ונתבטל אין שם איסור עליו שהאיסור נהפך להיתר וא"כ לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור דאין כאן איסור לכן כתב הטעם משום דהוי היתר בהיתר ולכן שפיר סברי מרן והרמ"א בחמץ בתערובת דאין להחמיר בו דין דשיל"מ דלא הוי היתר בהיתר שהרי החמץ בעין אחר הפסח אסור עכ"פ מדרבנן א"כ אין שם היתר עליו כלל ובזה אזלינן בתר שמא משא"כ לענין לדון בו ס"ס אף בחמץ בפסח הדין כן דלא אזלינן בתר ס"ס להקל דבזה שייך לדון טעם רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי אחר הפסח לא יהא אסור אלא מדרבנן ובפסח אסור מן התורה ושייך לומר עד שתאכלנו באיסור תורה תאכלנו באיסור דרבנן וזה דוקא כשהס"ס הם בהמעשה אבל אם הס"ס הם בדין מחמת מחלוקת הפוסקים מהני ביה ס"ס ככל דבר שיל"מ דמהני ביה ס"ס דפלוגתא דרבוותא אתוד"ק עי"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |