שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א לח

ל"ח) איסורי הנאה אם מותר להאכילם לבהמת הפקר בנדפס מערכה זו אות רכ"ג הארכתי קצת בזה ושם בד"ה ובעיקר הבאתי מ"ש הרב ערך השלחן ביו"ד ס' כ"ט דמהגהות הסמ"ק נראה דס"ל דבשר בחלב מותר להאכיל לבהמת הפקר עי"ש ועיי"ש עוד בערוך השלחן יו"ד סי' פ"ז אות ז' שדעת הג"א וש"ד והרשב"ץ ואו"ה דלא כמה שנראה מהגהות סמ"ק וכתב לי ידידי הרב אשר זעליג מיטערפעריל מעיר באר יצ"ו וז"ל בחלק הכללים באות רכ"ג האריך בזה והביא דברי הג' המקו"ח ה' פסח תמ"ח סק"י דעתו שם לאסור בחמץ בפסח דוקא אבל לא בשאר איסורי הנאה תמיהני שלא הרגיש שסותר דעת עצמו ממ"ש בחיו"ד סי' צ"ד סק"י שהסכים שם להלכה לדעת הט"ז שם דבב"ח שנאסר אסור ליתנו לפני הכלב אפי' אינו שלו והרי פסקיו סתורין ואם נאמר דאיהו לא ס"ל הכי רק העתיק דברי הט"ז לא הי' לו לסתום אלא לפרש ומדשתיק אודי ליה וצ"ע עכ"ד יצ"ו. אמר המחבר הנני מודיע כי ספר חוות דעת לא היה מצוי אצלי ורק יש איזה שנים שזכיתי בו וקרוב לודאי שבזמן שכתבתי כל הכתוב בנדפס בענין זה לא היה בידי. ויותר היה לידידי הנ"ל לתמוה על הרב פתחי תשובה בסי' צ"ד סק"ה שהביא דברי המקור חיים ולא יעיר עליו מסתירת דבריו למה שכתב בחוות דעת שהיה בידו שמזכירו באיזה מקומות בפתחי תשובה כפי הרשום בזכרוני ועיין בפתחי תשובה יו"ד סי' א' ס"ק ט"ז ועל כל פנים שפיר קמותיב לכאורה שדברי הרב מקור חיים סותרים. אמנם עיינתי בחוות דעת ולא כתב אלא שאסור ליתן לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו (וכמו שכתב בשמו ידידי הנ"ל) ולא הזכיר בהמת הפקר כלל ואם כן יש לומר דמה שכתב במקור חיים דבשאר איסורי הנאה מותר היינו דוקא לבהמת הפקר דכיון שאין לה בעלים ואין מי שיחזיק לו טובה על זה לכן לא מקרי הנאה ושרי אבל לבהמה שיש לה בעלים שיחזיקו לו טובה על זה אף אם אינו מאכילה בפני בעליה גם כן אסור דכיון שיש לה בעלים יש לחוש שיוודע לבעליה שזה האכילה ויחזיק לו טובה ובחוות דעת לא כתב דאסור אלא לבהמה שאינה שלו כלומר שהיא בהמה של איש אחר ולא מיירי בבהמת הפקר דבזה מותר בשאר איסורין כמו שכתב במקור חיים. הן אמת שהרב פתחי תשובה הבין ממה שכתב הרב ט"ז דאסור ליתן לבהמה שאינה שלו שרוצה לומר שאסור ליתן לפני בהמת הפקר ולזה כתב שהמקור חיים חולק וכו' עי"ש אמנם במחכתה"ר אין דבריו מוכרחים אלא יש לומר דבהמה שאינו שלו היינו שיש לה בעלים אחרים ולא שהיא הפקר:

ובעיקר כללין ראיתי עתה להגאון מוהר"ם שיק בשו"ת לאו"ח בסי' ר"ח שכתב שבעלים לתרופה במכתב מ"ט כתב הרב מאלטונא דאיסורי הנאה דלא כתיב בהם לא יאכל מותר להאכילם לכלב של הפקר ומטעם זה התיר להשליך ערלה וכלאי הכרם לכלב של הפקר ותמה עליו הרי בערלה כתיב שלש שנים ערלים לא יאכל וכלאי הכרם ילפינן מערלה כמבואר ברש"י סוף תמורה ובגוף הסברא עם שכן כתב בפשיטות במקור חיים סי' תמ"ח וכו'. אמנם תמוה דהא מבואר בהדיא בשערי דורא סי' פ"ה ותורת חטאת סי' פ"ה סעיף ג' ואיסור והיתר כלל נ"א דין י"ב והובא בפתחי תשובה סי' צ"ד ובשאר אחרוני' דבב"ח אסור ליתן לבהמת הפקר הרי דאף דלא כתיב לא יאכל אסור ליתן לבהמת הפקר וטעמא דמילתא יש לומר או דסברי דבאיסורי הנאה יש מצוה בקבורה דילפינן כל איסורי הנאה מעגלה ערופה ועגלה ערופה ילפינן שם ממת ופליגי על מה שכתבו התוס' בסוף תמורה ד' ל"ג ד"ה הנשרפין דסברי דאין מצוה לקברם או דסברי כמו שכתב הרב לחם משנה בפרק ב' מהלכות שחיטה דין א' בסוף דבריו דקימא לן כמאן דיליף בפסחים ד' כ"ד כל איסורי הנאה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ועל כל איסורי הנאה כתיב לא יאכל וזה יותר נכון או דסברי כמו שכתב הרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' ק"ט בשם הרשב"ץ והובא בבאר יעקב ד' מ"ג ע"א דזה ג"כ חשוב הנאה או טובת הנאה אם יכול להנות כלב של הפקר וכן משמעות לשון הש"ס בפסחים דף כ"ב ואי אתה משליך לכלב א איסורין שבתורה משמע אפילו לכלב של הפקר וזה נראה דעת הרמב"ם והר"ן בנדרים דף מ"ז ד"ה והוי יודע וכו' וכו' על כל פנים מבואר לפי הנ"ל הסכמת הפוסקים אחרונים דכל איסורי הנאה אסור להשליך לכלב של הפקר וכן כתב מרן החתם סופר בסי' של"ו בפשיטות אלו תורף דב"ק. ומשלשה הספרים שע"ד ותו"ח ואו"ה אין גם אחד מצוי אצלי ואם בדב"ק כתוב מפורש לבהמת הפקר הא ודאי תמיהה קיימת היא אך אם כתוב לבהמה שאינה שלו נראה דאין מזה ראיה לבהמת הפקר ועל כל פנים יפה אמר רב דהסכמת הפוסקים האחרונים דכל איסורי הנאה אסור ליתנם לבהמת הפקר וכמו שמתבאר ממה שרשמתי בנדפס בזה:

ובמה שכתבתי בנדפס באות ש"ד בדין אי איסורי הנאה מיקרי שלו האריך ידידי הגאון אבד"ק שאויל יצ"ו בספרו הנורא זכר יהוסף בחידושיו לעירובין ד' ל' ע"א ובתשובתו שבחידושיו לשבת בדפי הספר ד' כ"ו ע"ג:

ועל מה שכתבתי שם (באות רכ"ג בד"ה והנה) דדבר שאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה דמתנה כמכר ובאות ש"ה (בד"ה ואי שרי) כתבתי לענין שאסור למכור איסורי הנאה עי"ש. הנה עתה ראיתי שכתב מרן כ"מ בפרק שביעי מהלכות נדרים דין י"א בשם הר"מ בר"ש דאיסורי הנאה אף שאינם שלו אסור ליתנם במתנה וכן לגבי מודר הנאה וכו' עי"ש:

ומה שאיסורי הנאה טעונים קבורה אם הוא מן התורה כתבתי בנדפס באות ש"ה בשם הגאון פני יהושע בשו"ת א"ח תוך סי' י"ב דאינו אלא מדרבנן דלא ליתו לידי תקלה ושכן כתב הגאון מקור חיים בהפתיחה שבסי' תל"א (בד"ה לכן נראה) ומדבריהם מסתייעא מלתיה דרב חביבאי הגאון מוהרש"ל מווילנא יצ"ו שהבאתי לעיל באות י"ג (מד"ה והכהן הגדול וכו' והלאה עי"ש בד"ה וגם מה שתמה) ומיהו בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף כריתות שכתב דהקבורה קבלה בידינו היא יש לצדד שסובר שאינו מדרבנן עי"ש (בד"ה ואלו הן הנקברים). אמנם מה שכתב הגאון יצ"ו דמפורש בתוספות בעבודה זרה דף ס"ג דכל חיוב קבורה באיסורי הנאה הוא משום חשש תקלה ומשמע ליה שאינו אלא מדרבנן אין זה מוכרח ונעלם מעיני דמר מה שכתבתי בשדי חמד במערכת האל"ף אות קכ"א (בד"ה ובריש פרק שני דסנהדרין) בשם הגאון מוהרש"ז בש"ע שלו בסי' תמ"ה בקונטריס אחרון אות כ' דאף שכתב רש"י הטעם משום תקלה מוכח מסוגיא דעו"ג דהוא מדאורייתא ואם כן אף שמפורש בדברי התוספות דקבורה לאיסורי הנאה הוא משום תקלה אינו מוכרח שהוא מדרבנן בעלמא וכבר הארכתי שם בס"ד להביא מכמה מקומות שיש איסורי תורה משום גזרה עי"ש:

ובדין איסורי הנאה אי מקרי שלו לצאת בו ידי חובת מצוה דכתיב בה לכם הארכתי בס"ד בנדפס אות ד"ש ועל דברי הרשב"א לאלפים סי' תשמ"ו שהבאתי שם עיין בספר יוסף אומץ (אשכנזי) בדף ע' אות רי"ב קושיא נפלאה וישוב נכון:

והנה בנדפס שם בדף ל"ח ע"ד (בד"ה גם) כתבתי דהרב פרי מגדים בסי' תרמ"ט באשל אברהם סק"ך כתב שדעת מרן היא דהמודר הנאה מלולב שלו מקרי לכם לצאת בו ידי חובתו ביום טוב ראשון שלא כדכתב הרמ"א בסעיף ב' בשם תשובת הרשב"א ותמהתי עליו שלא זכר שדין זה שפסקו הרמ"א כאן פסקו גם כן מרן ביו"ד סוף סי' רכ"א וכתב הרב שפתי כהן הטעם משום דאיסורי הנאה לא מקרי לכם ולפי דברי הרב פרי מגדים נמצא דמרן מזכי שטרא לבי תרי דבא"ח סובר כהריטב"א וביו"ד פסק כהרשב"א והנחתי בצריך עיון:

ועל דברים אלו השיבו שני אחי ומרחמי הרבנים המופלאים מוהר"ר אברהם ומוהר"ר צבי יהודה מאמעלאק הלוי יצ"ו מעיר קאליש יע"א במכתב לחזקיהו וז"ל במערכת האל"ף (אות ד"ש) ועמד בתימה על דברי מרן פרמ"ג (או"ח סי' תרמ"ט בא"א ס"ק כ') וז"ל דמעכת"ה. וכתב שם דדעת מרן היא דהמודר הנאה מלולב שלו מקרי לכם לצאת בו ביום טוב ראשון דלא כמו שכתב הרמ"א בס"ב בשם תשובת הרשב"א הנ"ל ותמוה בעיני שלא זכר דדין זה שפסקו הרמ"א פסקו גם כן מרן (ביו"ד ססי' רכ"א) וכתב הרב הש"ך הטעם משום דאיסורי הנאה לא מקרי לכם ונמצא לפי דבריו דמרן מזכה שטרא לבי תרי דבאו"ח ס"ל כדעת הריטב"א וביו"ד פסק כהרשב"א וצ"ע עכ"ל דמר נר"ו. והנה מה שכתב מעכת"ה דבאו"ח ס"ל כדעת הריטב"א הוא אמת שכן כתב מרן המג"א (שם בס"ק כ') בהדיא בדעת מרן המחבר דאיסורי הנאה הוי שלו יעו"ש ודברי הפרמ"ג סובבים על דברי המג"א הנ"ל יעו"ש. אמנם מה שכתב מעכת"ה דדין הנ"ל שפסקו הרמ"א בס"ב פסקו גם כן מרן המחבר ביו"ד לפענ"ד כד דייקינן אשכחן מפורש דרב המרחק ביניהם דהרמ"א פסק דינו גבי המודר הנאה מלולבו או מלולבו של חבירו ומרן ביו"ד פסק היכי דמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דאין אדם יוצא בו ביום טוב ראשון. והנה המג"א שם חידש בדעת המחבר שסובר דבלולב לא דרשינן לכם הראוי לכם ומשום הכי בלולב של איסורי הנאה דהוי שלו אלא שאין ראוי להנות ממנו כתב המג"א דיוצא בו ביום טוב ראשון ולפי זה שפיר כתב הפרמ"ג הוא הדין היכי שמודר הנאה מלולב שלו אלא שאין יכול להנות ממנו מצד הנדר יוצא בו ביום טוב ראשון (ולפי זה שפיר כתב הפרמ"ג) דלא בעינן שיהיה ראוי להנות ממנו בלולב כנ"ל אבל התם ביו"ד דהמחבר קאי היכי שמודר הנאה מחברו והוא נתן לו הלולב אם כן הוא בא לזכות באיסורי הנאה. והנה כתב הגאון דברי חיים (בדיני לולב סי' א') דאמת אי אמרינן כהסוברים דאיסורי הנאה הוי שלו זה דוקא היכי שהיה שלו מכבר אבל לזכות בו מחדש שיהיה לי בו זכות אינו יכול וכן כתב מדנפשיה הרב בעל הקונטריס הנספח לשו"ת הריב"ש (מאמר ב') יעו"ש אם כן לפי זה דאין יכול לזכות משום דאין זכיה באיסורי הנאה לא הוי שלו כלל והוא כלולב השאול ביום טוב ראשון דהכל מודים דאין יוצא בו דלא הוי לכם דהמגן אברהם חידש רק היכי שמיפסל משום דלא הוי הראוי לכם והתם ביו"ד הוי כמו שאול דלא זכי בו כלל וגם הפרמ"ג דייק לכתוב מלולב שלו דייקי וכנ"ל וזה ברור. ובתשובה להגאון דורנו אבד"ק דלינשיף יע"א כתבנו עוד באופן אחר ליישב דברי המגן אברהם מהא דפסק המחבר ביו"ד הנ"ל ושלא יהיו סותרים פסק הרמ"א בס"ב ולא כהפרי מגדים אמנם יש לתמוה עדיין על הפרי מגדים שלא זכר מדין זה שפסקו מרן המחבר ביו"ד (ססי' רכ"א) דשם באו"ח ס"ק יו"ד תמה הפרמ"ג על הרמ"א בס"ב וז"ל וצ"ע לי העני על מה שכתב הרב בהג"ה המודר הנאה מלולב חברו הוה ליה למימר המודר הנאה מחבירו אין יוצא ידי חובתו בלולבו יותר רבותא טפי מלולב עצמו כאמור עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו אין כאן שום תמוה על הרב בהג"ה דדין הנ"ל המודר הנאה מחבירו אינו יוצא ידי חובתו בלולבו כבר פסק המחבר בעצמו שם ביו"ד ואין צורך להגיה ולכפול הדברים (ובמקום אחר עמדנו על דברת הפרמ"ג שם שכתב לחלק דהכא בנדר לאו מצוה לאיתשולי עלי' יעו"ש והוא נגד ש"ס ערוך נדרים (דף נ"ט ע"א) וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל והוא פלא לענ"ד עכ"ד יצ"ו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף