שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א לז

ל"ז) איסורי תורה אי איכא משום גזרה בנדפס מערכה זו אות קכ"א הארכתי קצת בזה עי"ש וגאון עזינו בס' העמק שאלה יצ"ו בפרשת מטות שאלתא קל"ז אות ב' ביאר לדעת רבינו בעל השאלתות דמ"ש בש"ס לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא היינו שלא אסרה דבר המתבשל בה אבל לבשל בה לכתחלה מן התורה צריכה הכשר משום גזרה דבת יומא ונכלל בקרא דוהבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו' עי"ש דב"ק. והוא מסכים לדעת הרבנים שהבאתי בפנים דיש איסורי תורה משום גזרה גם בשדי חמד במערכת התי"ו אות ט"ו הבאתי דברי הרב שפתי חכמים בפרשת מצורע (י"ד ל"ו) דמתבאר דס"ל דאסרה תורה משום חשש עי"ש. ועיין שם במערכת הכ"ף אות קי"ט (בד"ה ומה שדחה) ובמה שהבאתי בנדפס דיש מפרשים מ"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי פירושו דחיישינן שמא יאכל עוד תוך כדי אכילת פרס וישלים לכשיעור וכו' עי"ש (בד"ה ובדין חצי שיעור ראיתי לידידי הגאון מוהרש"ך יצ"ו בס' בנין שלמה סי' מ"א שהקשה לדעת הרמב"ם ודעמיה דחומר הספקות מדרבנן אבל מן התורה ספקא דאורייתא לקולא א"כ למה חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי הלא אינו אלא ספק והתורה לא חששה לספק עי"ש (בד"ה ולענין מה שכתבנו) ותימה בעיני דדמי פומא דרב כמאן דלא ידע דלא זו בלבד ח"ש אסרה תורה משום גזרה כי עוד לנו כמה דיני התורה שאיסורן משום גזרה כמו שהבאתי שם בס"ד וקושיתו יש ליישב לענ"ד דאף דהתורה הקדושה אסרה לנו כמה דברים משום סייג וגדר וגזרה שלא יבא לידי איסור חמור ממנו בכל זאת במה שאסרה לנו לא היתה כונת נותן התורה ברוך הוא לאסור אלא הדבר עצמו כשידוע לנו שהוא הוא אבל לא הדבר שהוא מסופק לנו בו אם זהו מה שאסרה תורה או לא והם עניינים חלוקים לענ"ד ומלבד המקומות שהבאתי בנדפס דמוכח דאיכא איסורי תורה משום גזרה יש להוכיח כן מהא דתניא בפ"ק דע"ז דף ו' ע"ב ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול ופירש"י שמא יבא לשתותו וכ"כ התוס' והרא"ש שם שמא ישכח נזירותו וכו' עי"ש הרי דאסרה תורה להושיט כוס לנזיר משום שמא. ובמסכת בבא מציעא דף ע"ה ע"ב אמרינן כל המלוה מעותיו בלא עדים עובר בלפ"ע לא תמ' משום חשש שמא יכפור ומשמע מדברי הפוסקים דמדינא אסור מדאורייתא להלוות בלא עדים כמו שכתבתי במערכת הלמ"ד אות ל"ו עי"ש והרמב"ם בסוף הלכות תמורה כתב וז"ל אעפ"י שכל חוקי התורה גזרות הם וכו' ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו וכו' יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש בענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואעפ"י שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ויפדה בפחות משיוויו מרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת עכ"ל הזהב. הנה כתב מפורש בטעם שתי מצות הללו שהן גופי תורה שהן משום גזרה ומדברי הרמב"ם הללו למד הרב שואל ומשיב במהדורא קמא ח"א סי' ר"ל דמה שאסרה התורה ליקח שחד אף לדון דין אמת הוא משום גזרה שמא יבא להטות את הדין וכתב בזה לחלק בין ישראל לבן נח עי"ש שמעת מינה דהתורה הקדושה אוסרת משום גזרה וכל זה היה בהעלם עין גאון בדורנו מוהר"ר יואל אשכנזי אבד"ק זאלטשוב בשו"ת מוהר"י אשכנזי חלק יו"ד סי' ט"ל שהביא מחלוקת הפוסקים באיסור סחורה בדברים האסורים באכילה אם הוא מדאורייתא. וכתב דיש לעיין להסוברים שהוא מן התורה אם הוא מגזרת הכתוב כמו שיש דברים האסורים גם בכל הנאות לגמרי ויש שהתירה התורה בהנאה רק נשאר איסור בסחורה והוא מחקי התורה בלי טעם וסברא או שהוא מטעם גזרה דילמא יבא לידי אכילה וסיים אמנם לא מצינו בדאורייתא שום גזרה וכל הגזרות מדברי סופרים הן אלא דאם כן באנו למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון אי דרשינן טעמא דקרא וקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא כי אם בדבר המפורש הטעם בתורה עיין בלחם משנה פ"ג מהלכות מו"ל (מלוה ולוה) ועל כרחין מצד גזרת הכתוב אתינן עלה כדדרש בירוש' בסופרי מקרא ושקץ יהיו לכם וכו' אלו תוד"ק בזה. והוא תימה שלא זכר שר שיש לנו כמה גופי הלכות מדאורייתא שהן משום גזרה ואם כן אין לנו הכרע להסוברים שהוא איסור תורה שהוא מגזרת הכתוב כמובן:

וראיתי בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קל"א שכתב הרב השואל ולא זכיתי להבין דבריו דודאי נותן טעם לפגם אסור לכתחלה והוא מדרבנן ומדאורייתא שרי לגמרי וכן הוא בגמרא גזרה שאינה בת יומא אטו בת יומא וכן משמעות כל הפוסקים ואם נדחוק ונאמר מה שאמרו בגמרא גזרה היינו מדאורייתא אף דמצינו בדאורייתא חילוק בין דיעבד בין לכתחלה דהיינו למצוה ולא לעכב אבל משום גזרה אסור לכתחלה מדאורייתא לא מצינו והוא דוחק גדול עכ"ל והגאון המחבר לא השיב לו על אשר החליט לומר דלא מצינו איסור מן התורה משום גזרה ואנכי לא ידעתי אמאי שתיק ליה מר בהא והרי מצינו כמה איסורי תורה משום גזרה כנז"ל:

והנה על מה שכתבתי בנדפס בענין זה כתב אלי ידידי הרב הג' מוהר"ר אברהם יצחק הלוי בילייוייס דומ"ץ בבריסק יצ"ו וז"ל ובבואי לפני כת"ר אמרתי אעלה עם הספר דבר אחד אשר הורו והוגו רעיוני בעת הלכתי לטייל בין ערוגות שדי חמדתו. הנה כבוד תורתו בספרו הבהיר חלק הכללים מער' האל"ף אות קכ"א העמיק עיונו הזך והרחיב אמרותיו הטהורים בענין איסורי תורה אי איכא משום גזרה. צלל במים אדירים והעלה בידו כל דברי רבותינו ראשונים ואת אחרונים האמורים בענין זה. ופתח דברו יאיר בדברי הרשב"ץ בתשובה דכל גזרה דרבנן היא. ובמאן דפתח סיים בדברי הרשב"ץ בספרו יבין שמועה דס"ל דאסרה תורה משום גזרה אי לזאת כבוד הד"ג שוייה להרשב"ץ הדרנא ולא עמד טעמו בו והלכה זו העלה כבודו במסקנתו דאיכא איסור תורה משום גזרה. ולענ"ד יש להביא עוד ראיה לזה ממש"כ התוס' בע"ז ד' ו' ע"ב ד"ה מנין דהא דאסור להושיט כוס יין לנזיר הוא משום שמא ישכח נזירתו וכ"כ הרא"ש שם והריטב"א בחי' ע"ש והתם איסורא דלפני עור דאורייתא הוא חזינן דאסרה תורה משום שמא יבא לידי תקלה. ועוד נלע"ד דלפי דברי הרשב"ץ בס' יבין שמועה שכתב דאסרה תורה משום גזרה ולא גזלג"ז כמו שהביא הד"ג יש ליישב גם דברי הרשב"ץ בתשובה שלא יסתרו אהדדי וגם יש ליישב בהו שאר דוכתי דמוכח מדברי הראשונים ז"ל דלא אסרה תורה משום גזרה דלפי דבריו אנן לא אמרי' דאסרה תורה משום גזרה רק בגוונא ממש דאיכא למיחש להך תקלה דגזרה תורה אמטולתה כגון בחמץ דאסרה תורה בב"י וב"י מחשש דאתי למיכל. הרי גילתה תורה בהדיא דהיכא דליכא למיחש כגון בחמץ של אחרים ושל גבוה דבדיל מני' כולי שתא אינו עובר בב"י וב"י. וכן בהא דאסרה תורה להושיט כוס יין לנזיר לא אסרה רק בנזיר דאיכא למיחש לשמא ישתה אבל בשאר איסורין דבדיל מנייהו לא אסרה תורה להושיט בסתמא רק כשיודע בודאי שיעבור על האיסור וכמש"כ התוס' דע"ז הנ"ל ובהא דאחז"ל דהתורה עשתה סייג בנזיר ובנדה התם בכולהו גווני גזרה כיון דליכא גוונא כלל דלא יהא שייך למגזר. דבכל נזיר האוכל חרצנים איכא למיחש שמא ישתה יין. ובכל הנוגע בנדה יש לחוש שמא יבא עלי' וכ"ה בכל הנהו מילי דאמרי' דאסרה תורה משום גזרה משא"כ בהך דפרישת כה"ג מביתו שמא תמצא אשתו ספק נדה דהתם איכא לאשכוחי גונא דליכא למיחש כלל כגון בהיתה אשתו יושבת על דם טוהר יעו' בתוס' רעק"א זצ"ל למשניות פ"ק דיומא אות ד'. ובמש"כ המגיה שם והתורה לא גילתה כלל דבמקום דליכא למיחש לא נבעי פרישה וא"כ האיך נומא דמדאורייתא חיישי' להא דשמא תמצא אשתו ספק נדה גם במקום דלינא חשש משום לא פלוג והרי גזל"ג לא גזרה תורה וגם אין לומר דמדאורייתא באמת לא חיישינן רק היכא דאיכא למיחש. והיכא דאין לחוש לא בעי פרישה מה"ת דהא קרא סתמא כתיב דכה"ג ביוה"כ בעי פרישה ומנ"ל למימר דטעמא דרחמנא הוא משום גזרה ועי"ז נחלק בדינא דבמקום דאין לחוש לא בעי פרישה והלא דבר זה תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא בכה"ג או לא. ועיין תוס' סוטה ד' י"ד ע"א ד"ה כדי א"ו מדאמרי' סתמא שמא תמצא אשתו ספק נדה ולא מחלקינן כלל בין גונא דאיכא למיחש לגונא דליכא למיחש וגם לא תלינן לה בפלוגתא דר"ש ורבנן ש"מ דגזרה זו לא הוי רק דרבנן. והם גזרו בכל גוני משום לא פלוג. וא"ש דברי הרשב"ץ:

וכן יש ליישב עפ"י דבר האמור דברי התוס' גטין ד' ל' ע"ב שהביא כבוד תורתו ועוד שאר דוכתי דמוכח מינייהו דלא אסרה תורה משום גזרה. ומפני יראת הכבוד יהי' דברי מעטים:

אך ק"ל בדברי מרן הכ"מ שכ' דטעמא דאסרה תורה לבשל בשר בחלב הוא משום שלא יבא לאכול (כבוד הדר"ג כתב שדברי הכ"מ האלו פשפש ולא מצא אי' מקום כבודם. והנה הנם בהלכות טומאת מת פ"א ה"ב. ובס' שמן המשחה נרשם בטעות פ"ז) דא"כ אמאי אסרה תורה לבשל חלב בחלב וכן נבילה בחלב וכדאיתא בחולין ד' קי"ג ע"ב גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה. והלא חלב ונבילה בדיל מהן מחמת איסור וליכא למיחש שמא יבא לאכול. וכמו שלא גזר רחמנא לעבור בב"י וב"י גבי חמץ של אחרים ושל גבוה מה"ט וצ"ע:

ומה שהביא כבוד הדר"ג מדברי התוס' יבמות ד' מ"ח (בדפוס נדפס בטעות ד' צ"ח) לענ"ד יש לומר דלכך ס"ל להתוס' דלהריב"ן לא הוי רק דרבנן. דהתם אם העבד ינסך יינו אכתי לא עביד הישראל שום איסור ורק דחיישינן שמא יבא לשתות אח"כ וישתה יין נסך וזה הוי כמו תרי חששות דליכא למימר דגזרה תורה בשביל הכי:

ומה שכתב עוד הדר"ג מדברי התוס' נזיר ד' כ"ה לא זכיתי להבין מה זו הוכחה דמש"כ התוס' דבשבועות משמע דלא הוי רק דרבנן לאו מלישנא דגזרה קאמרי הכי רק מדנקט הש"ס לאחר כפרה ולא נקט לאחר ניתוק. דגם אם נאמר דלאחר כפרה מדאורייתא אסור להקריבו עולה משום גזרה דלפני כפרה אכתי תיקשה ק"ו הש"ס בשבועות שם וליקרב היא גופא עולה לאחר ניתוק. דלאחר ניתוק הא שרי מדאורייתא להקריבו עולה והו"ל להש"ס לשנויי ע"ז גזרה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק ומדנקט הש"ס לאחר כפרה ולא לאחר ניתוק משמע דהיינו לאחר כפרה היינו לאחר ניתוק דתרווייהו אסירי מדרבנן כנלע"ד. וכן מתבאר בהדיא מדברי התוס' שם ד"ה אשם עי"ש. אבל לעולם קושטא קאי כדחז"ל דאיכא איסור תורה משום גזרה. וכמסקנת הדר"ג:

ובהיותי עומד לפני אדוני אמרתי להציע לפניו עוד דבר אחד השייך לענין הנ"ל מה שעלה במצודתי בעה"י לפרש דברי התוס' בדבור ראשון ממס' פסחים. אשר לפי קוצר דעתי דבריהם תמוהים מאד אב"א סברא ואב"א גמר' וז"ל שם ונזיר נמי איסורי' שרי לאחריני עכ"ל, ועי"ש במהרש"א מה שהקשה בזה דמאי ק"ל מנזיר והא לא הוי איסור הנאה והגיה בדבריהם ונדר במקום ונזיר וע"י צל"ח ואור חדש מ"ש בזה. ולקוצר רוחי דברי התוס' בזה תמוהים מאד שתירצו דלכך לא גזרו בנזיר שמא יאכל הואיל ואיסורי' שרי לאחריני והלא זה הדבר נותן טפי לגזור בשבילו כיון דשרי לאחריני וכו"ע אכילי לי' לא בדיל מיני' ואתי למיכל. ואם כונתם לומר דהואיל וקיל איסורי' דשרי לאחריני לא גזרו בי' טפי הול"ל דהואיל ויש היתר לאיסורו דאי בעי מיתשל עליה ויאכלנו בהיתר לא גזרו דילמא אתי למיכלי' באיסור. ועוד שהלא דבריהם הם הפך סוגיא ערוכה ביומא ד' י"ד ע"א דאמרי' התם הכי השתא התם כיון דיוה"כ הוא דכו"ע לא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכו"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל. ע"כ מבואר להדיא דטפי יש לגזור דלמא אתי למיכל בדבר דאסורי' שרי לאחריני מהיכא דלא שרי לאחריני ותמהני מאד על מה שלא העיר בזה שום א' מהמפרשי' ז"ל. ע"כ לולא דברי רבותינו האחרונים ז"ל שלא פירשו כן הי' נלע"ד לומר דהך ונזיר נמי כו' שכתבו התוס' לאו קושיא היא שהקשו דאמאי לא גזרו בנזיר שמא יאכל אלא אדרבא מזה הביאו ראי' לדבריהם הקודמים דגזרו בחמץ שמא יאכל כיון דלא בדיל מיני' והוא עפ"י דברי התוס' בע"ז שהבאתי למעלה דלכך אסור להושיט כוס יין לנזיר כיון דכו"ע חמרא שתו חיישינן שמא ישכח נזירותו ומצינו ג"כ הרחקה לגבי נזיר וכדאמרי' בעלמא לך לך אמרי' נזירא וכו'. והיינו טעמא כיון דאיסורי' שרי לאחריני חיישי' שמא יאכל. וזה כונת התוס' כאן שכתבו תחלה דבחמץ גזרו שמא יאכל כיון דלא בדיל מיני' כולי שתא ולא דמי לבב"ח וערלה כו' ואיסור דנזיר נמי דאשכחן בי' דגזרו שמא יאכל לא דמי לבב"ח ושאר איסורים הואיל ואיסורו שרי לאחריני כנלע"ד עכ"ד יצ"ו. ולא יכולתי לעיין בדבריו כעת ואפריון נמטייה שהודיעני מקום כבוד דברי מרן כ"מ אשר גם בנדפס במערכת הבי"ת אות כ' (בד"ה וראה זה) כתבתי שלא מצאתי דברי מרן כ"מ בזה. והרב הנ"ל יצ"ו הראנו שהם בפרק א' מהלכות טו"מ גם ידידי הגאון מוהר"ר שלמה פירעדש אבד"ק ליאדי יצ"ו כתב לי בזה וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים מערכת האל"ף אות קכ"א ד' כ"ב ע"א בד"ה וכתב הרב שמן המשחה וכו' כתב כת"ר הי"ו וז"ל ומ"ש בשם מרן כסף משנה בפרק ז' מהלכות טומאת מת עיינתי שם וגם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות ולא ראיתי מ"ש דבישול אסרה תורה משום גזירה עכ"ד וכזה השיג כת"ר הי"ו שם במערכת הבי"ת אות כ' ד' כ"ח עמוד רביעי על הרב המליץ שהובא בספר ישרי לב וכתב שם כת"ר הי"ו וז"ל ומה שכתב בשם מרן כסף משנה בפרק ה' מהלכות כעת לא מצאתי וכו' עכ"ד ואני עני מצאתי זאת מפורש בכסף משנה בהלכות טומאת מת בפרק א' הלכה ב' עיי"ש היטב ובס' שמן המשחה ובס' ישרי לב נפל ט"ס בדפוס וצ"ל בפרק א' מהלכות טומאת מת וברור עכ"ד. יצ"ו וכן כתב לי ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו והבאתי דבריו בקונטריס זה במערכת הבי"ת אות י"ט עי"ש:

והשגתי עתה (נזר"ת) ספר יקר תבואות השדה ח"ב לגאון בדורנו אבד"ק האנשאוויטש וכעת אבד"ק באניהאד מוהר"ר אליעזר דאייטש יצ"ו וראיתי שם בשער המועדים שער ו' ד"ף פ"ז עמד וימודר אר"ש טובה ורחבה בדיני תוספת מחול על הקודש בין למלאכה בין לעינוי אם הן מדאוריתא ובדעות הראשונים בעניינים אלו ויסוד דבריו הלא הוא והיה בהניח הנחה סוברת דאף אם נאמר דתוספות מן התורה אינו אלא משום גזרה שלא יבא לידי מכשול בעצומו של יום ואף דלא דרשינן טעמא, דקרא מכל מקום בדבר תמוה דרשינן. עיין יבין שמועה כלל שי"א ועיקר תוספת הוא דבר תימה דמהיכא תיתי להצריך תוספות מחול ושפיר דרשינן טעמא ואשכחן גזרה בדאורייתא שהרי יחוד לעריות אסור מן התורה משום גזרה שלא יבא לידי ערוה עיין חינוך סי' קפ"ח וכן יש לומר בתוספת וכו' ועל פי זה ישנו בנותן טעם לשבח לשיטת הרמב"ם (לפי מה שייחסו בדעתו הרבה פוסקים) דמחלק לענין תוספת בין עינוי למלאכה והיה טעמו דלענין אכילה שנפשו של אדם מתאוה שפיר אמרינן שציותה התורה על התוספת שלא יכשל בגוף האיסור אבל מלאכה שאין מתאוה לה לא עשתה תורה הרחקה וכו' ואחר שהאריך וצלל במים אדירים והעלה פנינים מזהירים כתב באות י"ב דאף להסוברים דין תוספת בין בעינוי בין במלאכה מן התורה יש לומר שפיר דטעם התוספת משום גזרה ולא סברי לחלק בין עינוי דנפשו מתאוה למלאכה וסברי דהתורה גזרה בכל גוונא אף במלאכה נמי אלו תורף דב"ק הצריכים לעיינינו. ואין לתמוה על הגאון יצ"ו שלא מצא מצוה שבתורה שהיא משום גזרה כי אם איסור יחוד והוא באחד ואילו אנן יד עניי אשכחנא טובא על אחת כמה וכמה כמבואר בכל הכתוב לחיים בנדפס ובקונטריס זה לפי שלא ייחד מלאכתו ולא נחית להאי כללא ורק לדוגמא קארי חדא ולאו כי רוכלא וכל עצמו לא בא אלא לומר שאינו מוקצה מן הדעת לפרש דיני התורה משום גזרה כדאשכחן ביחוד ומה לי חדא ומה לי טובא:

אך בזאת תמיה לי קצת במה שכתב בשם הרב החינוך בסי' פק"ח דטעם איסור היחוד לערוה הוא משום גזרה ולי הדל אין הכרח מדבריו שכונתו משום גזרה והא לך לשונו ועוד אמרו רבותינו במצוה זו שאסור להתייחד עם כל העריות דבר תורה בין ילדה בין זקנה שהיחוד לגלות ערוה הוא יגרום עכ"ל וכונתו בזה על דרך שכתב למעלה בתחלת הסימן על הקירוב לערוה שמה שאמרה תורה לא תקרבו לגלות ערוה כאילו אמרה לא תעשו שום קורבה שהיא הגורמת והמביאה לאדם לגלות ערוה עכ"ל. ויש לפרש שכונתו שהדבר ברור קרוב לודאי שיבא לידי גילוי ערוה על ידי הקריבה והיחוד ואין זה בגדר גזרה ואם כן א מזה ראיה דיש איסורי תורה משום גזרה ויותר נכון היה לי להביא לדוגמא דברי רבנו יונה בשערי תשובה שהבאתי בנדפס ומימיו מן המקדש ממדרש רז"ל שכתב מפורש כל קירוב בשר אסור מן התורה משום סייג וכן בנזיר עשתה סייג מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' ומה שכתב הגאון יצ"ו לדעת שאר הפוסקים דהתוספת הוא משום גזרה אף במלאכה שאין נפשו של אדם מתאוה וכו' הנה מתוך כל הכתוב אצלי בענין זה מתבאר כן דיש כמה דינים שהם משום גזרה אף שאין בהם תאוה וחימוד. וקבלתי עתה (תרנ"ח) הערה על דברתי בשדי חמדתי הלא היא כתובה בקונטריס הערות לכללים בסי' פ"ץ אות א' ובספר לקח טוב על כללי הש"ס שהשגתי מקרוב (והוא לרב גדול בדורנו יצ"ו) ראיתי שדבר בזה ולא פניתי לעיין בדב"ק עי"ש בכלל ח' ובדף ע"ב סוף ע"ד:

גם לקמן באות ק"ד (בד"ה ועוד כתב לי) הבאתי דברי רב אחד יצ"ו בענין זה עיי"ש:

ודבר שאסור מן התורה אם אפשר שגם מדרבנן אסרוהו או נימא דכיון שכבר אסור מן התורה לא נטפלו חז"ל לאסרו דאם לא ישגיח על איסור תורה גם על גזרתם לא ישגיח כתבתי בזה בנדפס אות חש"ן עיש"ב. וידידי הרב הגאון מוהר"ר יצחק דיסקין מעיר אומאן יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל כת"ר חקר אי שייך איסור דרבנן במקום שיש איסור תורה כגון בכ"ח בטמאה והי' חקירה יפה וראוי למי שאמרה ואני אמרתי בחפזי להעיר ע"ז מדברי רש"י פ"ב דפסחים גבי מצה של דמאי דלב"ש אין יוצאין בה משום שאין איסורו משום חמץ לבד דאיכא איסור טבל נמי אע"ג דחמץ מה"ת ודמאי דרבנן אך זה משום דאיסור דמאי משכחת לה נמי בלא איסור חמץ מש"ה לא פקע נמי גם בחמץ ועוד דמשכ"ל נמי דאיסור דמאי קדים לאיסור חמץ כשנתחמץ בתלוש אמנם נלפע"ד מדברי התוס' שנסתבכו בזה דהתוס' פ"ב דפסחים כ"ג ע"א ד"ה אמר הקשו על גזירה דגידול חזירים דאסור מה"ת משום סחורה ותירצו דנפ"מ למיקם בארור ומה"ט גזרו א"כ מבואר דפעמים גזרו גם על איסור תורה ובב"ק ס"פ מרובה השמיטו התוס' תירוץ זה משמע לכאורה דהדרי בהו מסברא זו אמת שלדברי הגליון תוס' שהובא בתה"ד ובט"ז יו"ד דמש"כ התוס' דאורייתא לא דוקא רק אסמכתא כעין דאורייתא נדחה ראיתי אבל דעת התוי"ט פ"ז דשביעית דלהתוס' הוא מה"ת גם אין לחלק דשאני ארור מגזירה משום דאי בעי למיקם בארור לא מיקרי עבריין כמ"ש התוס' בב"ק שם לענין חכמת יונית דהא בתוס' מנחות ס"ד הדרי בהו התוס' עצמם וכ"כ גם הר"ש ריש מס' פאה מטעמא דארור בו נידוי ואדרבה התוס' דב"ק אע"ג דמחלקי בין ארור לגזירה אפי"ה השמיטו תירוץ קמא דפסחים ולפי"ז נלפע"ד דהך חקירא בפלוגתא דהתוס' בב"ק ופסחים היא שנויה עכ"ד בזה יצ"ו. אמר המחבר השגתי עתה ס' חיים שאל למרן חיד"א וראיתי בח"א סי' כ"ג קרוב לסופו (בד"ה עוד ראיתי להרב) שהביא מה שתמה הרב שאלת יעב"ץ על מה שכתב הרב טורי זהב דחכמים אסרו לקוץ אילן משום סכנה שהרי לאו של תורה הוא ולוקין עליו וכתב שכונת הרב טורי זהב היא דחכמים אסרו מדרבנן משום סכנה מלבד האיסור תורה וכו' עי"ש דב"ק. שמעינן דניחא ליה לומר דמה שאסור מן התורה יאסרוהו גם מדרבנן והרב שאלת יעב"ץ אולי סובר דזה לא יתכן אלא האיסור מן התורה הוא משום סכנה ולא נטפלו רבנן לאסרו:

ובספר שיח יצחק על מסכת מכות שנשלח אלי עתה שנת סת"ר מאת הגאון המחבר מוהרי"ץ חיות אבד"ק בראדי יצ"ו ראיתי דבר נחמד שייך לכללין (במה שהבאתי בנדפס באות חש"ן בשם התוספות דמכות ד' י"ג דכשלוקה מן התורה משום גרושה אינו לוקה מרדות משום חלוצה) והוא על מאי דאיתא התם בדף ט"ז ע"ב אמר רב יהודה האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה ודקדק דמאי דסיים ההוא דאכל ונגדיה רב יהודה נראה דמיותר דהרי רב יהודה גופיה הוא דקאמר דמלקינן ליה ואם כן פשיטא דכשאכל נגדיה ודוחק לומר דאשמועינן דלמעשה אמר כן דפשיטא כיון דאמר מלקינן היינו למעשה וכתב ליישב דרש"י פי' ביניתא תולעת הנמצא בכרוב וכבר תמהו בתוספות פשיטא מאי אשמועינן לכן נראה דבאמת יש באוכל תולעת לחוד ג"כ איסור בל תשקצו כמו בשותה בקרנא דאומנא דאיתא התם בסמוך והרמב"ם בפרק שבעה עשר ממאכלות אסורות דין כ"ט כתב להדיא דאוכל דברים המאוסים עובר משום בל תשקצו אמנם כתבו בתוספות לעיל ד' י"ג בד"ה גרושה וחלוצה דהיכי דלוקה מן התורה אינו לוקה מכת מרדות דרבנן משו"ה אמר רב יהודה מאן דאכל ביניתא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ אבל משום בל תשקצו לא דזה הוי רק מכת מרדות מדרבנן וכיון דלוקה מה"ת אינו לוקה מדרבנן. והנה ברמב"ם בפרק שני ממאכלות אסורות וביורה דעה סי' פ"ד איתא היכא דספק אם התליע במחובר או בתלוש אינו לוקה ולכן אשמועינן האי דאכל ביניתא ונגדיה רב יהודה היינו שהיה ספק אם התליע במחובר ונגדיה רב יהודה משום בל תשקצו כיון דאינו לוקה מן התורה ומיושב שפיר לשון ונגדיה דבכל מקום שייך במכת מרדות עכ"ד יצ"ו. ואין לפקפק על מה שכתב דנגדיה משום שהיה ספק וכו' דמשמע דמכת מרדות מכין על הספק והוא היפך ממה שכתב מרן כסף משנה בתשיעי מהלכות כלאים דין ו' ובבית יוסף ובדק הבית ביו"ד סי' רצ"ז דאין מכין על הספק דמלבד דשלמים וכן רבים אשר היו תמהים על דברי מרן בזה והוכיחו מכמה מקומות דמכין מרדות על הספק כמו שכתבתי בשדי חמד מערכת המ"ם אות קכ"ח בסיעתא דשמיא ועוד דבענין כזה גם מרן מודה דמכין דאין המרדות משום ספק תלוש או מחובר אלא משום ודאי של בל תשקצו דכיון שאינו לוקה משום שרץ הארץ לפי שאין מלקין על הספק מצא מקום חלות המכת מרדות משום בל תשקצו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף