שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/יז
|
< הקודם · הבא > |
יז) אין שבות במקדש אם הוא דוקא כשאי אפשר בלאו הכי או אף היכא דאפשר לתקן בלא העברת השבות נמי אמרינן אין שבות במקדש הארכתי קצת בזה בנדפס במערכה זו אות רפ"ג ובדף ל"ו ע"ב (בד"ה ועל מה) הבאתי מ"ש מ"מ רל"ץ בספר מנחה טהורה דדוקא בדבר שכל עיקר חיובו הוא מדרבנן כי ההיא דהיו מהלכים באבוקות הוא דמחלקינן בין היכא דלא אפשר בענין אחר להיכא דאפשר אבל בענין קרבן פסח דהוא מצוה דאורייתא ודחי שבת אם כן אם מלאכה גמורה מותרת כל שכן דיש להתיר השבות אף אם אפשר בענין אחר וכתבתי שמה שהשיב על דבריו הרב נחמד למראה בפרק י"ז דמסכת שבת דף נ"א ע"ד אינו מובן וכו' עי"ש. עתה השגתי ספר הבהיר ישמח לב להרב, מר בריה דמ"מ הרב מנחה טהורה וראיתי בשו"ת או"ח סי' ז' שהאריך בכללין והביא השגת הנחמד למראה על דברי ר' אבהו במנ"ט הנ"ל וכתב לקיים מילי דאבות עי"ש ובספר כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בחידושיו לעירובין דף ק"ב ע"ב כתב בשם ספר נחל איתן שהבין בדעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"א הלכה כ"ז (בדין החזרת רטיה) דאף בשבות שאפשר בלאו הכי אמרו אין שבות במקדש ושיצא להרמב"ם כן מסוגיא דפסחים דף ס"ה דמשמע דסברי רבנן דאף שבות שאינה צריכה התירו וכתב על דבריו שנעלם ממנו דברי הצל"ח שם דהתם הוי צורך כבוד הבית והרמב"ם בסוף הלכות בית הבחירה כתב דבליל שבת לא היה בידם אור וכתב מרן הכסף משנה הטעם משום דאפשר בלאו הכי וסותר הרמב"ם את עצמו ועיין היטב בנחל איתן בהלכות אישות פרק יו"ד הלכה ב' וצע"ג עכ"ל יצ"ו ומתוך מה שכתבתי בנדפס בענין זה נראה שיש לפלפל במילתייהו דרבנן קדישי הנ"ל אך אין ספר נחל איתן אצלי לעיין בדב"ק ועיין בקונטריס הערות לכללים בסי' נו"ן אות ח':
והנה בענין זה כתב לי ידידי הג' מוהר"ר שלמה אברהם רעזכטא יצ"ו וז"ל הנה כת"ר הביא בספרו הנחמד שדי חמד (ערך אין שבות במקדש אות רפ"ג) דברי הכ"מ בסופ"ח מהל' בית הבחירה דדוקא כשא"א בלא"ה ומ"ה לא היו אבוקות בידם בלילי שבתות שאפשר להשתמש לאור הנרות הדולקות שם מבערב והמל"מ שם תמה על דבריו ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ שהיו מטילין שפודין להפיג צינת המים ואמאי הרי הי' אפשר להפיג צינתן ע"י עירב מים שהוחמו מבערב. וכן תמה בתפא"י עכת"ק (לפענ"ד יש להעיר על דברי הכ"מ מדברי התוס' דמנחות דף צ"ז ד'"ה לא סידור הקנים וכו' וז"ל ואע"ג דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבות וכו' עכ"ל אמאי לא תירצו התוס' כפי מה שכ' הכ"מ דבמקום שאפשר לעשותה מע"ש לא אמרינן אין שבות במקדש. והא שם אמר רבא דאפשר לה לעשותה מע"ש אלא ע"כ דלא כהכ"מ וצ"ע):
וראיתי בשו"ת שמלת בנימן (חיו"ד סי' י"א) וז"ל ונ"ל דהרמב"ם בפ"ב מהל' יו"כ כ' הי' כ"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותו במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן. ותמה עליו הפר"ח מהירוש' דיומא (לפענ"ד כונת הרב שמלת בנימין למ"ש בירוש' דיומא פ"ג ה"ה דארי' התם עששיות של ברזל היו מרתיחין וכו' ומסיק שם בירוש' דר"י סבר אין תולדות האש כאש. ופריך ויחם לו חמין ומשני של יאמרו ראינו כה"ג שטובל במים שאובים ביוה"כ עכ"ל. ואם כן קשה על הרמב"ם שכ' או מערבין מים חמים וכו' הלא שייך בזה גזירת שאובין) ועוד הקשה הפר"ח כמו שהביא כ"ג הקושייא של המל"מ על הרב כ"מ ותירץ הרב שמלת בנימין וז"ל ולי נראה ליישב דלפום ריהטא משמע דטבילה של חול דהי' ע"ג שער המים נמשך ממעין עין עיטם והם מים חיים ורוב הפוסקים ביו"ד (סי' ר"א סק"מ) סברי במעין אינו פוסל שאוב כלל ואם כן כיון דאינו במקדש דא"א להתיר שבות של עששיות הי' ממשיכן לתוכו מים חמים דוקא ובזה ל"ש סברת הירוש' שיאמרו כ"ג טובל בשאובין אבל שאר טבילות שהי' במקדש ע"ג בית הפרוה ביוה"כ דורחץ בשרו במים היינו במי מקוה של גשמים המכונסים שם ול"ה נמשך ממימי המעין של מעין עיטם כדמשמע מפרשי' לכאורה דדוקא בהך דע"ג שער המים דדייק שם דעין עטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמה ומשמע דוקא בהך דשער המים דייק הכי ולא מהני דבית הפרוה וכיון דל"ה מקוה מעין ושאובין פוסלין בו א"א להחם חמין כסברת ירוש' ולהכי מטילין עששיות של ברזל דוקא דמונח שם ול"ש גזירת מרחצאות וה"ט של הרמב"ם ומתורץ שני קושיות של הפר"ח עכ"ד ודפח"ח:
אמנם קשיא לי דלפי"ז איך נפרנס דברי המרדכי בפ"ב במס' שבועות (רמ"ז תש"נ) שהביא כ"ג שהעלה שם דברי ר"ת שאוסר לטבול במקוה שמטילין לתוכה חמין משום גזירות מרחצאות וכ' שם דמהך דיומא בכ"ג שטבל כן שאני התם דאין שבות במקדש ע"כ נהי שהרב שמלת בנימן העלה דהמרדכי מקשה שפיר מהך דכ"ג דע"כ ע"ג שער המים דהי' בחול א"א להשים שם עששיות דל"ש א"ש במקדש דהי' בחול וכדאיתא בשלהי עירובין שבות דמקדש במדינה לא התירו. אע"כ דמחממין מים חמים ואיכא גזרות מרחצאות יעי"ש קשיא לי דלפי"ז תירוצו של המרדכי אינו עולה כהוגן דמתרץ דאין שבות במקדש. הלא שבות דמק' במדינה לא התירו. וא"כ דברי המרדכי ממנ"פ תמוהים אם כונתו להקשות מטבילות במקדש ע"ג בית הפרוה לא קשיא כלל קושייתו דבזה ל"ש כלל גזירות מרחצאות כיון דשמו שם עששית. ואם כונת המרדכי להקשות מטבילה ראשונה שהיתה בשער המים של חול בזה לא שייך תירוצו אין שבות במקדש כלל וצ"ע:
אבל אין להקשות למה לא מתרץ המרדכי קושייתו דליכא קושייא מכ"ג דשאני התם דלא שייך גזירות מרחצאות כיון דהיה בשער המים דנמשך ממעין ולא שייך בי' גזירות מרחצאות ז"א קושייא דהא המרדכי לשיטתי' דסבירא ליה לאסור גם מעין בשאובין כדפסק רמ"א (ביו"ד סי' ר"א סק"מ) יע"ש א"כ המרדכי לשיטתי' א"ש אבל מה שהקשיתי לעיל קשיא. ועיין בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י"ד) מהגאבד"ק לובלין שמבאר דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת יע"ש:
ומה שהביא כ"ג שם בשם התוי"ט דמס' תמיד (פ"א מ"ג) וז"ל ועוד נ"ל דלישנא אבוקות של אור בידו יש בו משום הטיית נר שהוא מבעיר ממש כמ"ש הרב במ"ג פ"ק דשבת וכו' ולפי שהוא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ג"כ עכ"ל וכן הביא כ"ג ד' הריטב"א בסוכה (דף נו"ן ע"ב) וריטב"א בעירובין (דף ל"ב) עכד"ק וקשיא לי על דבריהם מש"ס ערוך דפסחים (דף ל"ו) וז"ל ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין מ"ש ממנחות דתנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמצו. אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין עכ"ל וכ' רש"י הג' כהנים זריזין הם ויע' שם ברש"י ותו' (דף ל"ה ול"ו) דס"ל דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ וא"א לשמרו שלא יחמוץ וע' במהרש"א ובפסחים (דף ל"ח) אהא דאמרינן התם רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות וכו' וז"ל ואין להקשות כיון דלא הי' בכמה חלות כ"א רביעית שמן ע"כ גם מים הי' בו והו"ל מ"פ עם מים דממהרי יותר להחמיץ ואמאי יוצא בהם בפסח אם עשאן למכור. די"ל דשא"ה דכהנים זריזים הם כדאמרינן לעיל גבי פושרים וכו' עכ"ל א"כ לפי תירוץ זה של מוהרש"א נראה דאף דבמפ' עם מים ממהרין להחמיץ ואם כן הוי קרוב להחמיץ (דומיא למש"כ התוי"ט דהוי קרוב להטיה ולמ"ש הריטב"א דהוא דבר מצוי דאתי לידי תיקון) ואפי"ה מהני בזה הא דכהנים זריזין הם אם כן מבואר דלא כהריטב"א ותיו"ט:
אולם יש לתרץ דס"ל להריטב"א והתיו"ט כתירוץ השני של מוהרש"א שם וז"ל ועי"ל כיון דלא הוי רק רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כזה יותר מאילו היה הכל מים דמשום ה"ט קאמר דלא הוי מצה עשירה עכ"ל לפ"ז א"ש דלא הוי קרוב להחמיץ ולא איצטריך בזה לומר דכהנים זריזין הם:
והנה בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ק ח"ב סי' קמ"ו) הקשה על הרמב"ם שכ' בהל' קא"פ (פי"א הט"ז) שרוחצין את העזרה בשבת שאין שבות במקדש אפילו מה שא"צ לעבודה ובאמת זו מנין לו ולא עוד אלא ששינה לשון ששנו חכמים במשנה דבמשנה אמרו שכהנים מדיחים שלא ברצון חכמים ומפרש שם שלא ברצון ר"א רק ברצון רבנן דפליגי על ר"א וזה נכון דבכהנים שייך דזריזין הם אבל רבינו דלא כ' רק שרוחצין ולא ביאר הכהנים וא"כ צ"ע עכ"ל יע"ש:
ולפי ענ"ד לא זכיתי להבין על מה שתמה על הרמב"ם דזו מנין לו שאין איסור שבות במקדש אפילו מה שא"צ לעבודה הלא הכ"מ שם הראה מקורו בפסחים (דף ס"ה) דאמרינן דר' נתן סבר שבות שא"צ לא התירו ומשמע דחכמים פליגי עלי' ופסק כוותייהו וכו' יע"ש. וביותר אתמהה על הרב שו"מ על תמיהתו על הרמב"ם ששינה לשון ששנו חכמים במשנה ולא כ' כהנים רוחצים (דבהיא שייך טעם דזריזים הם) לפענ"ד אישתמיטיתי' במכת"ה לפי שעה סוגייא מפורשת בפסחים (דף ל"ו) וז"ל ושוין שאין לשין וכו' לימד על יציקה ובלילה שכשרה בכל אדם. לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא עכ"ל וכ' רש"י וז"ל בעזרה שהמחבת והמרחשת כלי שרת הן וכן תנור של מקדש וכיון דבעזרה איתא חזו לה כהנים ומלמדים אותו להזהר בה עכ"ל יע"ש. א"כ מבואר דבעזרה דהוי במקום זריזין מותר אף לזרים כיון דחזו לה כהנים מלמדים את הזרים להזהר בה. אם כן א"ש פסקו של הרמב"ם דבמשנה לאו דוקא כהנים שרוחצין את העזרה כיון דהוי במקדש דהוא מקום זריזין וא"ש פסקו של הרמב"ם ז"ל וז"ב בעזהי"ת:
לפי זה מתורץ גם כן מה שהקשה הרב שו'"מ על הכ"מ בפ"ח מהלכות בית הבחירה שהעלה הטעם דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם. אף דכן מבואר בשבת (דף כ') אבל שם אמרו דבני חבורה זריזין הם ובעירובין (דף ק"ג) מבואר להדיא דלא אמרו דבני חבורה זריזין הם רק כהנים זריזים הם ויעי' תוס' פסחים (דף פ"ה) ד"ה דבני חבורה זריזין הם ואמרו שם דשבות במקדש לא התירו הרי דלא בשביל דכהנים זריזין הם התירו דאל"כ היה להם לחלק דפסח דלכל ישראל מסור אף במקדש לא התירו עכ"ל הרב שו"מ והניחו בקושייא יע"ש ולפענ"ד אשתמיטיתי' גם בזה דברי הש"ס דפסחים הנ"ל נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא. אם כן א"ש בק"פ במה דהי' במקדש אף דלכל מסור אף לישראל. אפילו הכי כיון שהי' במקדש דהוי במקום זריזין ל"ש ביה שבות במקדש. ולכן דוקא כיון דמבקרים הפסח בביתו לא התירו לעבור על השבות במדינה כמבואר בשלהי עירובין דשבות דמקדש במדינה לא התירו וא"ש סברת הכ"מ:
לפי זה נלפע"ד לתרץ מה שהיה קשה לי על דברי הפמ"ג באו"ח (סי' תרכ"א) שעמד על דברי הרמב"ם בה' מעה"ק (פ"ד ה"ח) שכ' שם ושוחט שנים או רוב שנים וכו' אף דבשחיטת חולין קי"ל דלכתחלה בעינן כל שנים והא דרוב של אחד כמוהו היינו בדיעבד וכהך אבע"א בחולין (דף כ"ז ע"א) ותירץ הפמ"ג משום דאין שבות במקדש. ויעי' בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י'"ד) שהוכיח מזה דבשאר איסורים נמי אין שבות במקדש דלא כשיטת התוס' ומוהרש"א בשבת (דף מ"ב) יע"ש והיה קשה לי על דבריהם הלא שחיטה כשרה בזר כרמב"ם ה' ביאת מקדש (פ"ט) ויעי' פסחים (פ"ה מ"ו) וכלים (פ"א מ"ח) ואף לדעת התוספת קידושין (דף ע"ו ע"ב) דלכתחילה לא ישחטו רק מיוחסין מכל מקום עכ"פ ישראלים מיוחסים כשרים לשחוט וקשה איך שייך בשחיטה אין שבות במקדש דכל הטעם משום דכהנים זריזין הם ושחיטה כשרה בזרים. אולם לפי מה שהעליתי מש"ס דפסחים (דף ל"ו ע"א) הנ"ל א"ש מדהשחיטה הי' במקדש במקום זריזין מותר גם לזרים שהכהנים ילמדו להזרים וא"ש עכ"ד יצ"ו. ובעיקר כללין דהיכא דאי אפשר בענין אחר אמרינן אין שבות במקדש כתב ידידי הרה"ג מוהר"ר משה ראזין יצ"ו בספר הפסגה היוצא לאור על יד ידידי הגאון מוהר"ר הלל דוד הכהן טריווש אבד"ק וילקי יצ"ו בקובץ ראשון עמוד ז"ך שמבואר בספר באר יצחק א"ח סי' י"ג דמה שאסור מדרבנן הוי כלא אפשר בענין אחר והזכיר דברי התוספות פסחים דף ט"ן ד"ה עשאום הואיל דמדרבנן לא מרצי הוי כלא אפשר בענין אחר וכן בשבת דף ד' ד"ה קודם דמה שהרשוהו חכמים לא היה עליו שום חיוב כלל וכן כתב התוספות יום טוב פרק ב' דברכות והובאה נמי סברא זו בארחות חיים הלכות שבת:
ושם (בנדפס) באות רפ"ד הבאתי מה שכתב הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות ל"ז בשם מוהרש"א לשבת דף מ"ב על דברי התוס' ד"ה אפילו דדוקא באיסורי שבת אבל בשאר איסורין לא שאני לן בין מדינה למקדש וכתבתי שלא כתב כן הרב מוהרש"א אלא לדעת התוס' אבל אין הכל מודים בזה עי"ש שהארכתי קצת והבאתי אמבוהא דרבנן קדישי דלא שאני להו בין איסורי שבת לשאר איסורין ועיין עוד למרן חיד"א בשיורי ברכה א"ח סי' תס"א (ד"ה שם) שמתבאר שדעתו וכן דעת מרן הפרי חדש דאיתיה בכל האיסורין וידידי הרה"ג לב שומע יצ"ו באות ס"ו נקיט האי כללא בפשיטות ועל פי זה כתב דקושיית הרב ארעא דרבנן במהדורא ב' אות מ"א ובמהד"ק אות ד' (קרוב לסוף ד"ה ואיכא למידק) דף קכ"ב ע"ד מעיקרא לא קשיא דכלל זה אינו אלא באיסור שבת עי"ש ולא סיימו קמי דמר יצ"ו שאין כלל זה מוסכם והמרדכי והרדב"ז (ועוד רבנים שהבאתי שם) לא שאני להו ולדידהו ודאי קשה סוגיא דזבחים דף ע"ט שהביא הרב ארעא דרבנן עי"ש ועיין בספר הפסגה הנז"ל (בסוף ד"ה לפי זה נלפע"ד) וק"ל ועתה (בשנת תרנ"ח) השגתי ס' יקר ילקוט הגרשוני להגאון אבד"ק מ', לודאש יצ"ו וראיתי במערכת הגימל דף ח"י ע"ב (ד"ה גזרה) שהביא דעת מוהרש"א הנ"ל דדוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורין וכתב אבל דעת האחרונים אינה כן עיין תפארת שמואל על הרא"ש פסחים בסוגיא דקדרות בפסח ובפלפלא חריפא על הרא"ש סוף מסכת עבודה זרה אות ק"ה ופרי מגדים סי' תרכ"א סק"ד ופרי חדש סי' תס"א סק"ה דמדברי כולן נלמוד דבכל איסורין אמרינן אין שבות במקדש עכ"ל יצ"ו והמעיין במה שכתבתי בספרי באות רפ"ד יראה שלא ראה הרב יצ"ו דברי הרבה מחברים שהבאתי בספרי ומסתמא אין נמצאים אצלו אמנם חידוש הוא לרוב בקיאותו שלא הזכיר סברת המרדכי והרדב"ז וחתם סופר המובאים בספרי וגם שו"ת כתב סופר שהזכיר להלן היה לו להזכירה בדין זה ואין להאריך בפיטפוטין ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות ליומא דף ס"ט ע"א משמע ליה דזה כלל מוסכם לחלק בין שבותי שבת לשאר איסורין דרבנן וכתב שהיד מלאכי הביא כלל זה בשם מוהרש"א אבל לא הביא שום ראיה והוא כתב דיש ראיה לזה מדאמרינן שם דמאי דתנן בבגדי כהונה שהכהנים פושטים ומקפלין אותם תחת ראשיהם לאו תחת ראשיהם ממש אלא כנגד ראשיהם דאי לא תימא הכי הא איכא משום כלאים דאסור מדרבנן להציע תחתיו ואם איתא דגם בשאר איסורין אין שבות אין מזה הוכחה דכנגד ראשיהם היו מניחים אלא ודאי דבשאר איסורין יש שבות במקדש ושוב דחה דאין מזה ראיה משום דיש לומר דאף דבשאר איסורין נמי אמרינן אין שבות היינו מטעם דזריזים והכא דהחשש הוא שמא תכרך נימא בשעת שינה אין זריזות מועלת בשעת שינה וכונתו לדחות רק הראיה אבל דעתו נראית שזה כלל פשוט שיש לחלק בין שבותי שבת לשאר איסורין דרבנן ותימה בעיני שלא זכר שאין כלל זה מוסכם והגאון יד מלאכי דקדק לכתוב שכן כתב הגאון מוהרש"א לדעת התוספות כלומר ולא שהכל מודים בזה כמו שכתבתי בנדפס שם ובקובץ תורה מציון שנה שלישית חוברת שלישית סי' ט"ו הובאו שמה דברי ידידי הגאון מוהר"ר נפתלי הכהן שווארטץ אבד"ק די מאד בכמה עניינים ובאות יו"ד כתב בענין זה על דברי הגהות מוהר"ץ הנ"ל דמה שדחה ראיתו מההיא דיומא כנז"ל אין זו דחיה לדעת הר"ן שהביא מרן הבית יוסף בריש סי' ש"א (ביו"ד) דמה שאסרו להציע תחתיך הוא משום לתא דהעלאה וכו' ולפי זה לדעת הר"ן צריכים לחלק בין שבת לשאר איסורין דרבנן וציין לעיין בס' בית שאול למשניות בשלישי דמעילה משנה ג' ובשו"ת מוהרי"א חלק א"ח ואין גם אחד משניהם מצוי אצלי לעיין בדב"ק:
ודע דמה שתמהתי למעלה על הגאון ילקוט הגרשוני יצ"ו שלא הזכיר סברת המרדכי וכו' הנה אחר זמן מצאתי בקונטרס לקט שכחה שבילקוט הגרשוני שבסוף חלק השלישי בדף ה' (בד"ה גזרה במקדש) שהביא שהשיגו בזה הה"ג החו"ב מקריפטיש נר"ו שבמרדכי הלכות מקואות סי' תש"ן מבואר דגם בשאר איסורין אמרינן אין שבות במקדש וציין רש"י מעילה י"א ע"א במתניתין יצא לנחל קדרון וכו' שאין גוזרין גזרה במקדש ובבבא בתרא ד' צ' ע"א במקדש נמי לגזור ומשני כהנים זריזין הם והלא הא דאין שבות הוא משום דכהנים זריזין הרי דגם בשאר איסורין הוי כן אך בצאן קדשים למנחות דף ה' נראה כמוהרש"א (דרק בשבות דשבת ויום טוב) ואין אצלי ספר צאן קדשים לראות אם כתב כן לסברא פשוטה לדברי הכל כי הגאון מוהרש"א לא כתב כן אלא לדעת התוספות. ובענין זה כתב לי ידידי הג' מוהר"ר שלמה אברהם רזעכטא יצ"ו הנ"ל וז"ל ומה שהביא כ"ק באות רפ"ד דברי התוס' בשבת דף מ"ב ד"ה אפילו ודברי מוהרש"א דדוקא באיסור שבת הוא דאמרינן אין שבות במקדש אבל לא בשאר איסורין ושכן כתב הרב מחנה ראובן על פסחים דף ל' ליישב קושיית התפארת שמואל עכד"ק עיין כ"ג בס' יעיר אזן (ערך א' אות ק"א) שהביא גם כן בלי חולק לכאורה אינו מובן סברת התוס' ומוהרש"א דלמה דוקא לענין שבת אמרינן כן ולא בשאר איסורין ונלפ"ד לומר הטעם כיון דחזינן דהתורה התירה בפירוש להקריב תמידין ומוספין לעשות בשבת מלאכה דאורייתא לא רצו חכמים לאסור כתוס' ב"מ (ד' ס"ד ע"ב) או שאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה תורה בפירוש כט"ז בא"ח (סי' תקפ"ח) וביו"ד (סי' קי"ז) ובח"מ (סי' ב') וכמו שהבאתי בחיבורי בכורי שלמה (חאה"ע סי' א') הרבה ראיות לדבריו יע"ש וכמ"ש הריטב"א בסוכה (ד' מ"ג) בהא דפריך טלטול בעלמא ולדחי יע"ש ויעי' בצל"ח ביצה (דף י"ט ע"ב) דטעמא דכ' קרא בהדיא להיתר נו"נ בחוש"מ לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נו"נ בחוש"מ משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ') והטעם הוא משום שכתב הט"ז (ביו"ד סי' קי"ז) דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור עכ"ד ואעפ"י שיש חולקין על סברת הט"ז היינו בדבר הרשות אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכו"ע אין כח ביד חכמים לאסור כשעה"מ (ה' יסוה"ת) יע"ש. והנה הכ"מ בה' שבת (פ"ב) כ' על רבינו בכתבו שבת דחוי' היא אצל פקוח נפש דזה תליא אי טומאה דחוי' או הותרה ורבינו פוסק טומאה דחוי' אם כן גם שבת דחוי' אצל פקוח נפש ולכאורה קשה על הכ"מ דנעלם ממנו סוגייא ערוכה ביומא (ד' מ"ו) פלוגתא דרבא ור"ח לענין סופו כתחילתו מתרץ רבא שם שבת הותרה טומאה דחוי' עכ"ל. נראה דאף דטומאה דחוי' אפי"ה שבת הותרה. וע"י בשו"ת עטרת חכמים (חא"ח סי' ד') שנשאל ע"ז והעלה לתרץ שיש לחלק בין הנושאים לפי ד' ספר תורת האדם לרמב"ן ז"ל (ד' מ"ד ע"ב) ותורף דבריו דבקרבנות צבור שזמנם קבועים בשבת לא מיקרי דחוי' כיון שאין במציאות להקריב הקרבנות בשבת בלא מלאכה דאורייתא התירה התורה בזה מלאכה מ"ה בשבת מיקרי הותרה אבל לענין טומאה בציבור דלולי מקרה הטומאה בבעלים או בכהן או בכ"ש מתקיימת העשיית הקרבנות בזמנו בלי צורך דחיית איסור זה. ע"כ אם מזדמן טומאת כהנים וצריכים לדחותו לצורך הקרבת הקרבנות אין הכרח שיהי' נקרא בשם הותרה לכן איכא מ"ד שס"ל דטומאה בקרבנות ציבור לא הותרה רק דחוי'. לפי"ז א"ש מה דאמרינן ביומא שבת הותרה טומאה דחוי' וה"ה לענין פ"נ בשבת דומה לטומאה דלולי מקרה החולי לא היינו צריכים לחלל שבת. מ"ה בזה אמרינן שבת דחוי' אצל פ"נ כמו בטומאה וא"ש דברי הכ"מ הנ"ל שכ' בזה דחוי' יע"ש שדבריו מתוקים מדבש. לפ"ז א"ש סברת התוס' ומוהרש"א דדוקא לענין שבת להקרבת קרבנות אמרינן אין שבות במקדש וכמו שמבואר ברמב"ם בהל' ק"פ פ"א הט"ז) וז"ל חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו' איסור שבות במקדש היתר היא עכ"ל. ובשו"ת שו"מ תמה דמנין לו להרמב"ם דאיסור שבות היתר היא דלמא רק דחויה יע"ש וי"ל דכונתו דכיון דלענין קרבנות לא מקרי שבת דחוי' רק הותרה לעשות מלאכה דאורייתא ולכן גם שבות היתר היא ולא רצו חכמים להעמיד דבריהם לאסור מה שהתירה תורה בפירוש ואמרה שמצוה לעשות מלאכה וכסברת התוס' והט"ז הנ"ל דמהי תיתי יחמירו בגזרתם יותר מבמלאכה דאורייתא דהותרה וא"ש אבל בשאר איסורים דלא מצינו דהתירה התורה בפירוש במקדש בזה י"ל דלא שייך סברת אין שבות במקדש כמ"ש כ"ג בשם התוס' ומוהרש"א ומחנה ראובן ז"ל:
וכ"ג כתב דאין הכל מודים בזה לשיטת התוס' ומהרש"א בשבת (ד' מ"ב) הנ"ל דמדברי המרדכי בפ"ב דמס' שבועות (רמ"ז תש"נ) מתבאר דס"ל דהא דאין שבות במקדש נאמר גם בשאר איסורים שהרי כתב כן גבי גזירת מרחצאות ותימא על הרב אבן השהם שהשיג על מהרש"א מדברי המרדכי אחרי שראה דברי היד מלאכי שלדעת התוס' הוא שכ"כ ואה"נ דיתכן דאין הכל מודים בזה עכד"ק:
ולפי ענ"ד נפלאת היא בעיני על שיטת התוס' ומהרש"א ומחנה ראובן הנ"ל. דהלא הטעם דאין שבות במקדש הוא משום דכהנים זריזים כמ"ש הכ"מ בהל' בית הבחירה (פ"א) והוא מפורש בשבת (ד' כ') כמ"ש בשו"ת שו"מ שם ואני מצאתי מפורש כן ברבינו יהונתן עירובין (פ"י) במתני' וז"ל ואין שבות דרבנן במקדש שכשגזרו לא גזרו שם לפי שהם זריזין וחכמים היו עכ"ל וא"כ לפי סברת התוס' ומהרש"א דבשאר איסורים לא אמרינן כהנים זריזין הם. וקשה איך יפרנסו גמרא מפורשת בפסחים (ד' ל"א) וז"ל ושוים שאין לשין את העיסה בפושרין מ"ש ממנחות דתנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמצו אם יאמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין עכ"ל וכ' רש"י הג' כהנים זריזים הם יע"ש. א"כ מבואר דאף דהא דאסור ללוש מצות בפושרין מצד גזירה שמא לא ישמרו יפה דבעי שימור והוי כמו שבות דרבנן אבל במנחות דהוי במקדש ושייך בי' כהנים זריזין הם לא גזרו בי' אם כן מבואר דלאו דוקא בשבת אמרינן אין שבות במקדש רק גם בשאר איסורים אמרינן כן כשיטת המרדכי והרדב"ז דלא חילקו בזה. ונפלאתי על כ"ג שלא תמה על סברת התוס' ומהרש"א מסוגייא זו וצע"ג:
עוד כתב כ"ג שם וז"ל וכ' עוד בשו"ת כתב סופר (חא"ח סי' קט"ו) דמ"ש התוס' חולין (דף קי"ב ע"א) דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וכ"כ בזבחים (דף צ"ו) ד"ה ואם טש היינו משום הפסד כלי מקדש ברגל אוקמוה אדאורייתא אבל בלא"ה לא דאל"כ קשה מרקיק דנגע ברקיק וכו' עכ"ל דמר גאוני יעיין מעכתר"ה בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י"ד) שהביא ג"כ דסברת תוס' ומהרש"א הנ"ל תליא בפלוגתא דהרא"ש והר"ן בפ"ב דפסחים שהרא"ש הוכיח דמועיל החזרת כבשונות בכלי חרס מזבחים (צ"ו) הנ"ל מוכח דס"ל דלא נוכל לדחות דאין שבות במקדש כסברת מהרש"א וא"ש והר"ן לא ס"ל כן ואח"כ דחה מדברי התוס' בחולין הנ"ל דכל יום נעשה גיעול לחבירו היינו דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא שמב""מ בטל מה"ת וכ"כ הרא"ש בחולין מוכח שאין זה ענין כלל להך כללא דאין שבות במקדש דרק משום הפסד כלי מקדש אוקמוה אדאורייתא יע"ש והוא כדברי כ"ג וכן מצאתי בס' יעיר אזן שם במה שסיים וז"ל ויש לדחות כאשר יראה עכ"ל. כוונתו ג"כ לזה:
אמנם אתמהה על כ"ג שיחי' ועל הגאון תורת חסד שיחי' שלא העירו מדברי הרשב"א הובא בטור יו"ד (סי' צ"ג) שהעלה שקדירה של בשר שבישל בה ירקות מותר לבשל בה אח"כ חלב דכיון דהיתרא בלע חשבינן לבישול הירקות כמו גיעול והכשר וראי' מהא דזבחים (ד' צ"ו) דכל יום נעשה גיעול לחבירו כיון דהיתרא בלע איקלש טעמו ואינו ראוי לחול עליו שם נותר וה"ה לענין בשר בחלב. והתוס' השיג עליו לפי דברי התוס' דחולין (דף קי"ב) הנ"ל דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא. אמנם הש"ך בנקה"כ השיג על הרב"י דדברי התוס' אין ענין כלל לדברי הרשב"א יע"ש. ואם נימא דהפי' כמו שכת ב הרב כתב סופר והרב תורת חסד דהטעם הוא רק שלא להפסיד כלי מקדש. איך יכול הרשב"א להוכיח דינו מכלי קדשים אע"כ דהפי' כפשוטו מפני דאין שבות במקדש אוקמוה אדאורייתא דיהי' בטל ברוב. ואפילו הכי צריכים לסברא דכל יום נעשה גיעול לחבירו כמ"ש הנקה"כ. מוכח מזה כסברת הרשב"א דהיכא דהתירא בלע ובישל בקדרה קודם שנעשה איסור איקלש האיסור ואינו יכול לחול עליו שם נותר וא"כ ה"ה לענין בב"ח:
עוד יש להעיר על התוס' ומהרש"א הנ"ל מדברי הש"ס דזבחים (דף ע"ט) דאמרינן נתערב בדם הפסול ישפך לאמה במאי קמפלגי אמר רב זביד בגוזרין גזרה במקדש פליגי דמ"ס גזרין ומ"ס לא גוזרין ר"פ אמר דכ"ע גוזרין וכו' עכ"ל אם כן מבואר מזה ע"כ כשיטת התוס' ומהרש"א דאל"ה למה אמרינן דכ"ע גוזרין גזירות במקדש הא קיי"ל אין שבות במקדש. אע"כ כסברת התוס' ומהרש"א הנ"ל וקשה מכאן על שיטת המרדכי והרדב"ז והריב"ש שלא חילקו כן:
ותמיה לי על מ"ש התוס' שם ד"ה ר"פ אמר דכ"ע גוזרין כ"כ בספרים ור"ת מצא בס' ישן דכ"ע אין גוזרין וכו' עכ"ל דלפי מ"ש התוס' בשבת דבשאר איסורין יש שבות במקדש איך יכול לגרוס לכ"ע אין גוזרין גזירות במקדש דשם לא מיירי מאיסור שבת דסבירא ליה לרש"י דזה פשוט דשייך כאן משום שחיקת סממנין דמאי אולם יש לתרץ כיון שהתוס' כתבו בזבחים דגירסת הספרים עיקר דגוזרין גזירת במקדש ובשבת (דף מ"ב) כ"כ בשם הרשב"א ולא בשם ר"ת ויעי' בהקדמת יש"ש לב"ק וא"ש:
אולם נלפע"ד לתרץ שיטת המרדכי והרדב"ז והריב"ש ע"פ מה שהעלה התוס' במנחות (דף צ"ז) וז"ל דלאו כל שבות התירו במקדש דאשכחן נמי שבות שאסרן במקדש כמו ציר העליון שמא יתקע עכ"ל. א"כ נמצא דהא דאמרינן אין שבות במקדש לאו כללא היא בכל שבותין דנמצא ג"כ שבותין שגזרו אף במקדש. לפ"ז א"ש מה דאמר בזבחים שם דכ"ע גוזרין גזירות במקדש פירוש דאין חילוק בין שבת לשאר איסורין דלעולם נמצא ג"כ שבותין שגזרו במקדש וע' בירושלמי במס' עירובין (פ"י הי"א) לא כל שבות התירו במקדש וע"ש ועי' בפסחים (דף ס"ה) שבות צריכה התירו שבות שא"צ לא התירו יע"ש א"כ א"ש מה דקתני דכ"ע גוזרין גזירות במקדש כיון שנמצא שבותין שגזרו אף במקדש:
אולם יש להעיר על שיטת התוס' ומוהרש"א הנ"ל מדברי הש"ס דב"ב (דף צ') כיון דהיו במקדש לא גזרו בהו רבנן במקדש נמי לגזור כהנים זריזין הן עכ"ל והא שם לענין מדות ואינו ענין לשבת ואפי"ה אמרינן שם דאין גוזרין בזה במקדש מדכהנים זריזין הן. וצע"ג:
אחתום בברכה שיזכה להפיץ רובי תורתו מעיני חכמתו על פני תבל ויאיר אור תורתו לנצח ויתענג על רוב שלום סלה כעתירת ידידו ואוהבו הנאמן מקרב לב עמוק המתכבד באהבתו שלמה אברהם רעזכטא עכ"ד יצו' ובקובץ כנסת חכמי ישראל בסי' רי"ד אות ח' סק"ב האריך קצת הרה"ג מוהר"ר מנחם מענדל מריחנא יצ"ו להכריח ששיטת התוספות היא כמו שייחס הגאון מוהרש"א אליבייהו עי"ש:
ועל מה שכתבתי באות רפ"ג בדף ל"ו ע"ג (בד"ה עוד ראיתי) בשני שבותין אם גזרו במקדש כתב לי הרב המאוה"ג מוהר"ר יצחק מאיר הלוי יצ"ו מעיר צענסטחאוו וז"ל ומה שכתב רעק"א דשני שבותין גזרו במקדש פלא בעיני מדוע כתב זאת מעצמו הא בהדיא כתב כך באבן עוזר במקום שהביאו ונראה לי ראיה דשני שבותין גזרו במקדש מרש"י ביצה דף י"א ע"ב ד"ה וחזרת רטיה כתב שם ובשבת אמרו הממרח רטיה חייב משום ממחק משמע מדבריו דהאיסור חזרת רטיה הוא משום גזירה דלמא ימרח והקשה הצל"ח הא לקמן בד"ה מהו דתימא כתב רש"י הטעם משום דהוי בכלל רפואה וגזרינן משום שחיקת סממנין עי"ש וכך הקשה בבינה לעתים אך לפי שיטת האבן העוזר דבשני שבותין גזרו במקדש אתי שפיר דבאמת קשה להבין מאי דקאמר הגמרא שם מהו דתימא דטעמא משום אין שבות במקדש קא משמע לן דהטעם משום היתרו סופן משום תחילתן הא סוף סוף מניין לנו דהטעם משום התירו ולא משום אין שבות במקדש אך זה כיון רש"י דכתב דהטעם דלמא ימרח ואם כן הוי שני שבותין א' משום דלמא ימרח ואחד משום שחיקת סממנין וא"ל מאי טעמא לא כתב רש"י בס"ד משום שחיקת סממנין שנא משאר רפואות אך לקמן דקאמר הגמרא מהו דתימא כתב רש"י דהוה אמינא דלא שייך כאן אלא משום שחיקת סממנין ואין שבות במקדש קא משמע לן דהוי נמי משום ממרח ואם כן הוי שני שבותין וזה ברור עכ"ל:
והנה לא פניתי לעיין בכל מאי דשקיל וטרי הרב יצ"ו ורק במה שכתב בשם הגאון אבן העוזר עיינתי בדב"ק בסוגיא דעירובין ד' ל"ה ששם הביא מה שכתב רבינו עובדיא דעל שני שבותין גזרו בבין השמשות וייחס הוא לזה דעת רש"י להצילו מקושית התוספות בד"ה בעי סכינא והביא מה ששמע מקשים על זה מסוגיא דדף ל"ב ע"ב ולזה כתב לחלק דדוקא כששני השבותים באים בבת אחת הוא דגזרו בבין השמשות אבל אם באים בזה אחר זה חשיבי כשבות אחד דלא גזרו הנה אחר כל זה סיים ואמר ובזה יש לתרץ דעת רש"י במנחות ד' צ"ז ע"א גבי הדור הקנים אין דוחין השבת שהקשו התוספות מסוף פרק כל הכלים ובמה שכתבתי מתורץ דבמקדש לא גזרו על שבות אחד אבל על שני השבותין גזרו עי"ש ודוק וכן במקלות בפסחים ד' ס"ד ע"ב דקשה נמי שם על פירוש רש"י בד"ה שחל להיות בשבת מסוף פרק כל הכלים הנ"ל לפי מה שכתבתי אתי שפיר עי"ש ודוק עכ"ל הרי שהרב אבן העוזר עצמו שהסביר דעת הרבינו עובדיא גבי שבות בבין השמשות דבשני שבותין גזרו מר הוא דאמר כן גבי שבות במקדש דבשני שבותין גזרו ותמיהת ידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו על רבינו עקיבא שנראה מדבריו דחידוש הוא שחדשה תורה די ליה ללמוד מדברי הרב אבן העוזר בדין שבות בבין השמשות לדין שבות במקדש היא תמוהה קיימת:
וכן ראיתי לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו בספרו ילקוט הגרשוני ח"א במערכת הגימ"ל ד' ח"י סוף ע"ב שהביא כלל זה בשם אומרו הגאון אבן העוזר הנ"ל ועי"ש שכתב ליישב בזה סוגיא דיומא ד' ל"ד צירוף דרבנן ואין שבות במקדש עי"ש ושם בקונטריס אחרון דף ן' ע"ד (ד"ה זריקה) כתב ליישב מה שמקשים אסוגיא דביצה ד' כ' ע"ב בעבר ושחט אם יזרוק את הדם דמאי מבעיא ליה הא אין שבות במקדש דיש לומר כיון דבזריקה בשבת ויום טוב יש שני שבותין א. משום מתקן. ב. משום צובע ומשום דהוי כמקדיש בשבת ולכן לא התירו במקדש ובקונטריס לקט שכחה שבילקוט הגרשוני סוף חלק ג' בדף ה' (סוף ד"ה גזרה במקדש) כתב בשם הרה"ג מקרפיטש נר"ו שקדמו בזה בספר דעת תורה בפתיחה להלכות שחיטה ובספר שער נפתלי:
וכתב עוד שם (בילקוט הגרשוני) בדף ח"י ע"ג בשם הגאון שואל ומשיב בס' דברי שאול דעת דלא שייך אין שבות במקדש רק בדבר שהאיסור הוא משום גזרה שייך לומר כהנים זריזין הם ולא יטעו לעשות איסור תורה אבל מה שאסרו רבנן מצד עצמותו של דבר דהוי תיקון דרבנן לא שייך אין שבות במקדש דהא סוף סוף עושה איסור דרבנן ומה מועיל זריזותו ומצא בהריב"ש סי' קס"ז שכתב כן ושמח שכיוון לדעתו והגאון המחבר יצ"ו ציין לתשובת הגאון כתב סופר א"ח סי' קט"ו שהביא דברי הריב"ש וכו' ושהביא כלל חדש משיטה מקובצת ביצה ד' ב' ע"א עכ"ל הנה לא הראה מקום לדברי הס' דב"ש ודעת ולא ידענא תנא היכא קאי ושו"ת הכתב סופר הובאה בספרי באות רפ"ד והיא אדתנן במנחות ד' צ"ט דהחלות מתחלקות לערב דלריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה הרי יכולים לאכול ביום הכיפורים כזית דאין שבות במקדש וכתבתי ליישב על פי מה שחדש גאון אחד יצ"ו דבמידי דאכילה דאסור מדרבנן בחולין לא אמרנן אין שבות וכו' להתיר באכילת קדשים:
והכלל חדש שהביא בכתב סופר בשם השיטה מקובצת הוא במאי דאמרינן דלמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב עבר ושחט ונטמא הבשר או שאבד לרבא לא זריק כתב בשיטה מקובצת פירוש ואף שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרוה מכל מקום בכי האי גוונא שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפילו במקדש ובעיקר כללין ציין הגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ה אות כ"ב סוכה דף נ' תוספות ד"ה שאינו חגיגה דף ט"ז פסחים דף ס"ה בתוספות ודף ס"ח וס"ט ביצה דף י"א מנחות דף ז"ך ד"ה לא שידור ביצה דף כ"ה יומא דף ח' הגהות מרדכי פרק קמא דעירובין רמז תקכ"ח תוספת יום טוב פרק ה' דפסחים משנה ה' ובספר שער הציון ציין שבת מ"ב ע"א עיין שם במהרש"א ותמצא כלל גדול בזה קי"ז תוספות ד"ה דשקיל קכ"ו תוספות ד"ה והמונח עירובין צ"ח תוספות ד"ה אלא ק"ב ע"ב פסחים דף מ"ד ודף ס"ה ראש השנה כ"ט ע"ב ועיין רש"י ד"ה גזרה שמא יטלנה יומא י"ג תוספות ולחדא הא' סוכה נ' תוספות ד"ה שאינו נ"א ותוספות ד"ה כתנאי ביצה י"א ע"ב ל"ו תוספות ד"ה והא מגילה ד' תוספות ד"ה ורב יוסף סנהדרין פ"ה תוספות ד"ה ורב יוסף סנהדרין פ"ה תוספות ד"ה רבי שמעון זבחים צ"ו תוספות ד"ה עירה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |