שדי חמד/כללים/כ/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים טז

כלל טז) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. הכי תני חזקיה בירושלמי בפרק היה קורא סוף הלכה ט' ובפרק קמא דשבת הלכה ב' והביאוהו הראשונים עיין בתוספות גטין ד' ו' ד"ה אמר ר' יצחק ובסוטה ד' י"ז ד"ה כתבה אגרת ובמנחות ד' ל"ב ע"ב ד"ה הא מורידין עושין ובהגהות מיימונית פרק ששי מהלכות סוכה והרא"ש בפרק מי שמתו סי' ב' בשם מוהר"ם וכן המרדכי במועד קטן סי' תתק"ל כתב כן בשם מוהר"ם וכן הביא הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ספר תורה סי' ז' והרב המרדכי בהלכות קטנות בפרק התכלת סי' תתקס"א ובאור זרוע הגדול בח"א סי' תקמ"ג והרמב"ם בפירוש המשנה בשלישי דמסכת סוטה גבי חסיד שוטה הביא הירושלמי הזה וכן הרב תרומת הדשן בסי' ק"א ורבין חסידא בספר מנחה טהורה בדף ח"ן ע"ב על דברי התוספות במנחות ד' ל"ב בד"ה הא מורידין (במנחה טהורה כתוב תוס' ד"ה מורידין והוא טעות וצריך להיות הא מורידין) שכתבו כדאמרינן בירושלמי כל הפטור מן הדבר וכו' אחר שכתב שכן כתבו התוספת בסוטה ד' י"ז והרא"ש והמרדכי בהלכות ספר תורה כתב שגם רבינו ירוחם בנתיב ב' חלק ב' כתב כן וסיים (במנחה טהורה) דמוכח מדבריהם של ראשונים דסברי דהא דכל הפטור מן הדבר וכו' גם הש"ס דילן הכי סבירא ליה מדכתבו ליישב מאי דלא מוקי הש"ס במשורטטין דהיינו טעמא משום כל הפטור וכו' נקרא הדיוט דלא כדכתב השבות יעקב בח"ב סי' ל' דש"ס דילן לא סבירא ליה הכי ועיין בבאר שבע בתשובה ד' צ"ק ע"ד שהאריך לחלק בזה ובמגן אברהם סי' ל"ב וחק יעקב סי' תע"ב עכ"ל והמעיין בדברי הראשונים (התוספות בגטין ובסוטה והרא"ש והמרדכי בהלכות ספר תורה) הנז"ל יראה שאין לשון הרב מדוקדק במה שכתב דמוכח מדברי הראשונים וכו' גם הש"ס דילן הכי סבירא ליה וכו' מדכתבו ליישב וכו' אלא כן היה צריך לכתוב והראשונים הוכיחו דש"ס דילן הכי סבירא ליה מדלא מוקי לה במשורטטין והוצרך לומר תנאי היא וכו' עיין בדברי קדשם ודוק וגם בשם הרב יד אהרן א"ח סי' י"ז כתב דודאי הש"ס דילן לא פליג אהא דירושלמי דלא ראינו גילוי בש"ס מזה ואדרבא מדאמר ר' טרפון וסכנתי בעצמי מפני הליסטים וכו' מוכח כן והוא דחה ראייתו ורצה להוכיח ממקור אחר דש"ס דילן לית ליה הא דהירושלמי וחזר בו עי"ש ויובאו דב"ק להלן איה"ש (עיין לקמן בסק"ד בד"ה גם רבין חסידא):

ודבר זה הוא מקצוע גדול ודברו בו רבני האחרונים במקומות רבים ורשום בקונטריס זכרונות שלי לעיין בדברי הרבנים מגן אברהם בסי' ל"ב סק"ח וסי' ע' סק"ה וסי' תע"ב סק"ו ובחק יעקב שם וברכי יוסף א"ח סי' טו"ב וסי' ל"ב (במקומות הנ"ל בקל יוכל המעיין לחפש בדברי שאר רבני האחרונים החונים על השלחן הטהור וכן כיוצא לזה) קרית חנה סי' ב' שבות יעקב ח"ב סי' מ"ד שלחן ערוך הרב מוהרש"ז סי' ל"ב אות ח' זכור לאברהם אלקלעי בח"א ד' ס"ד ע"ב ובחלק ג' ד' מ' עמוד ג' וע"ד חיי אדם כלל קמ"ו בקונטריס נשמת אדם סק"א ועי"ש מה שכתב לחלק בזה דרכי שלום ד' פ"א ע"א חסדי אבות ריש פרק שני דאבות תפארת ישראל בפרק קמא דברכות משנה ג' אות כ"ה על מה שאמר ר' טרפון והטתי לקרות ובפרק שני דברכות משנה ה' ומשנה ז' יעיר אזן במערכת הפ"ה אות י"ג מקנה אברהם במערכה זו אות קנ"ד חינא וחסדא ח"א ד' קכ"ג ע"ד נחמד למראה ח"ב ד' ח"ן פתח הדביר בסי' ל"ח ובסי' קמ"ו ד' ק"ס ובס' משק ביתי סי' רל"ח ובשו"ת מעשה אברהם א"ח סי' כ"ז ד' כ"א (בד"ה ואפשר) באר מים חיים מוצירי בדרשותיו בקונטריס מעשה נסים ד' ו' ע"ג והנה בספר משק ביתי סי' רל"ח האריכו הרבנים המחבר והמגיה לציין בכלל זה מקומות רבים בדברי רבני האחרונים והרבה מהספרים שציינו שם אינם אצלי ולא אדע מאי אמור רבנן בהאי מילתא וארשום פה רק מה שנאמר שם בפירוש:

א

א') כתב שם בשם מרן חיד"א בספר פתח עינים בחידושיו לבבא מציעא ד' ל' דדוקא בדברים שבין אדם למקום הוא דהפטור ועושה נקרא הדיוט אבל בדברים שבין אדם לחבירו כל העושה לפנים משורת הדין תבא עליו ברכה וכן כתב הרב מקנה אברהם בסוף סי' קנ"ד בשמו ואנכי הרואה שכן כתב גם בספרו יעיר אזן במערכת הפ"ה אות י"ג וישנו בנותן טעם לשבח דבמצות שבין אדם לחבירו אין שייך כל הפטור וכו' לפי שכבר נצטוינו בכללות לעשות לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף והיינו דאיתא בבבא מציעא ד' ל' דבמאי דפריך והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה פריק לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף וכו' וגם בדרשותיו בספר דברים אחדים דרוש כ"ג שבת הגדול ד' קי"ט ע"א (ד"ה ואמרינן) כתב חילוק זה עי"ש ובספר לב שומע במערכה זו אות ל"ג כתב בשם הרב אהלי יהודה ד' ק"א ע"א כל הפטור וכו' הני מילי בדברים שבינו למקום ולא בדברים שבין אדם לחבירו אי נמי דוקא במצות ולא בדבר שבממון עכ"ל וכן כתב בשמו בס' אברהם אזכור במערכה זו אות מ"ז ואין ספר אהלי יהודה (נאבארו) מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי מרן חיד"א שאם לא כן קצת תימה על הרבנים טובים השנים יצ"ו שלא הזכירו דברי מרן חיד"א בזה וגם הרב פתח הדביר בסי' ל"א אות ד' הביא חילוק זה:

וחידוש הוא בעיני שהרב דרכי שלום שדרכו תמיד להביא דברי מרן חיד"א בכל ספריו הקדושים כידוע לרגיל בספרו לא ראה דבריו שבדין זה והוא שבפרשת קדושים בדף פ"א ע"א הביא מחלוקת הפוסקים במוצא אבדה והוא זקן ואינו לפי כבודו אם רשאי להחמיר על עצמו ותמה על הסוברים דרשאי להחמיר מהא דאמרינן כל הפטור ועושה נקרא הדיוט וניחא ליה על פי הכלל שכתבתי לקמן בסק"ב דכיון דאחרים חייבים בה (כל מי שאינו זקן וכו') אף הפטור ממנה אם רוצה לקיימה שפיר דמי וכו' עי"ש ונעלם מעיני דמר דברי מרן חיד"א הנז"ל דבדבר שבין אדם לחברו ובמידי דממונא לא אמרו דנקרא הדיוט כיון שמצוה עלינו לעשות לפנים משורת הדין:

ב

ב') לא אמרו דנקרא הדיוט אלא במצוה שאינו חייב בה שום אדם בעולם אבל במצוה שיש מי שחייב בה אף מי שהוא פטור אם מחמיר תבא עליו ברכה כמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם לקידושין ד' ל"א והרב ארחות חיים בד' ס"ג ע"ד כן כתב הרב משק ביתי בסי' רל"ח בסתם ולא כתב מבטן מי יצאו דברים אלו או שהוא עצמו הוא כותב כן והנה דברי הריטב"א בקידושין שציין הם (בד"ה דאמר רבי חנינא) וז"ל והא דאמרינן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה פירשו טעם הדבר שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו ולפום צערא אגרא ורבינו הגדול פירש שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצוה אלא לזכותינו ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך ודוקא במצות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מאליו מצות שלא ציותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל הריטב"א:

ועל פי דברי הריטב"א הללו נראה ליישב מה שהצריך עיון הרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם כלל קמ"ו בהא דאמרו בירושלמי דנקרא הדיוט מהא דאיתא בירושלמי ריש פרק מי שמתו והביאוהו התוספות שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת מוכח דאי לאו הכי היה מותר להחמיר על עצמו והא התם קורא ומברך ומתפלל ואיך יברך כיון שהוא פטור עכ"ל ולפי דברי הריטב"א תנוח דעתינו דכיון שהוא עושה מצוה שכל ישראל חייבים בה אף שהוא אינו חייב בה אם מקיימה מקבל שכר ואין שייך בכי הא לומר דמיקרי הדיוט אלא דמשום כבודו אינו רשאי להחמיר על עצמו:

וראיתי לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש בחידושיו על הירושלמי בפרק שני דברכות הנ"ל שהביא קושית הנשמת אדם דברי הירושלמי אהדדי ותירץ דהוצרכו בירושלמי לומר הטעם משום כבודו דאי משום פטור מן הדבר וכו' הוה אמינא דבקריאת שמע שפיר דמי משום קבלת מלכות שמים כדאמרו בירושלמי לכן אמרו טעמא דמשום כבודו שלא יהא רשאי להחמיר גם בקריאת שמע ועם שתירוצו נכון לפי הפירוש שכונת הירושלמי היא לחלק באמת בין שאר דברים לקבלת מלכות שמים מכל מקום תמיה לי די כל רז לא אניס ליה ובזה נעלם ממנו דברי הריטב"א הנז"ל דלפי דבריו מתיישבים שפיר דברי הירושלמי כאמור (ועל מה שכתב הרב יצ"ו על דברי הרב זכור לאברהם עיין ס"ק יו"ד בד"ה והנה הרב) ומתיישב גם כן מה שהוקשה להרב תפארת ישראל בפרק שני דברכות משנה ה' דרבן גמליאל קרא בלילה הראשון שנשא ואמר איני שומע לבטל עול מלכות שמים והא כל הפטור וכו' ותירץ בשם הרב ב"ש (באר שבע) סי' כ"א דזה דוקא באפשר על ידי זה צד קולא והוא תירץ דביכול לכוין אינו פטור ולא נקרא הדיוט גם שם במשנה ח' דתני תנא קמא חתן אם רצה לקרות קורא כתב דאף דפטור והפטור ועושה נקרא הדיוט אפילו הכי קריאת שמע שאני ולפי דברי הריטב"א מעיקרא לא קשיא מידי כמובן (אך לפי מה שכתבתי לקמן בשם מרן חיד"א בברכי יוסף סי' של"ג תירוץ זה חלף הלך לו):

וחידושי הרמב"ן לקידושין אין אצלי ואדמה כי מה שכתב הריטב"א בשם רבינו הגדול כוונתו על הרמב"ן וכן כתב בברכי יוסף א"ח סי' טו"ב עי"ש ובברכי יוסף יו"ד סי' של"ג המובא להלן (בד"ה ומצאתי) גם בספרו יעיר אזן במערכת הפ"ה הביא דברי הרמב"ן והריטב"א הללו עי"ש וכתב הרב המגיה (במשק ביתי שם) בשם מרן חיד"א בספר שער יוסף ד' כ"ה ע"א שלפי דברי הרמב"ן והריטב"א הנז' צ"ל דמ"ש בירושלמי דהפוסק בשעת מנחה נקרא הדיוט אף דכולי עלמא חייבים בתפלת מנחה בעת ההיא יע"ש ובס' מראית העין בליקוטיו סי' י"ד ד' פ"א ע"ג ובס' שבת של מי ד' רנ"ג ע"ד ועיין להרב ארחות חיים שם אות כ' מה שכתב לפי חילוק זה בכונת הירושלמי עי"ש עכ"ל ואין גם אחד מהספרים הנז' מצויים אצלי לראות מה היתה תשובותיהם למה שקשה על חילוק זה מהירושלמי דשבת:

ומצאתי שבברכי יוסף יו"ד סי' של"ג אות א' (שציין ביעיר אזן) הביא סברת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל וכתב שבספרו שער יוסף ד' כ"ה ע"א הביא דברי הריטב"א הנ"ל על קושית הרב שלטי הגבורים על הוראת רבינו תם דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ושוב ראה שבחידושי הרמב"ן לקידושין כתב כן על סברת רבינו תם וז"ל ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא מוסיף על, התורה אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן אף שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים ועכומ"ז מקבלים עליהם שכר ומדברי הרמב"ן. והריטב"א הללו הוקשה לו על מה שכתב מהרש"ל בים של של שלמה סוף פרק ראשית הגז אהא דאמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז וז"ל כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו חכמים כגון במקומות שנהגו נקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי כל הפטור וכו' דלפי דברי הרמב"ן והריטב"א קשה על הרב מהרש"ל דכיון דמצוה זו, רמיא על יושבי ארץ ישראל היכי קרי למי שמקיימה בחוצה לארץ הדיוט הרי זו היא מצות ה' ואינו הדיוט אלא מי שעושה דבר שמוסיף על התורה אבל מצות שנתחייבו יושבי הארץ המקיימם בחוצה לארץ דיניה דההוא גברא כנשים המקיימות מצות עשה שהזמן גרמא דנוטלים עליהם שכר כיון דהאנשים נצטוה בהן ומצות ה' הן:

וכתב ליישב דהנה עיקר הדבר דכל הפטור וכו' הם דברי הירושלמי בפיטור חתן מקריאת שמע ובמתחיל לאכול והגיע זמן תפלה שאינו מפסיק כמבואר בירושלמי דשבת וברכות והרי התם כולי עלמא חייבים בקריאת שמע ותפלה ואף שהוא פטור הרי אחרים חייבים ותיקשי לשיטת הרמב"ן והריטב"א דהרי עיקר דברי הירושלמי במידי דאחריני מחייבי וזה פטור מעין דוגמא דנשים פטורות וגברי מחייבי (נראה דחסרי תיבות וצריך לומר) כדכתיבנא בעניותין בשערי שם דאף דכולי עלמא חייבים בקריאת שמע ותפלה מכל מקום כיון דהני גברי בני חיובי נינהו אלא דאיתרע בהו מילתא ונפטרו לפי שעה קורא אני עליהם הדיוטות דכל בר חיובא נמי אם קרה מקרהו בזה ובזה פטור ועטיר וכן צ"ל במה שכתב הגהות מימוניות פרק ו' דסוכה בשם רבינו שמחה והביאו מור"ם או"ח סוף סי' תרל"ט דמי שהוא פטור מסוכה ויושב דהוי הדיוט דאף על גב דכמה אינשי מיחייבי בסוכה כיון דהאי דפטור השתא בר חיובא הוא אלא כי עתה קרה לו מקרה שפטור קרינן ביה הדיוט ולפי זה יש ליישב גם דברי מוהרש"ל הנזכר דהכא נמי אין הפיטור בא לו מחמתו ומסבתו עצמותו רק שהמקום גורם שהוא חוצה לארץ וכל איש ישראל אם הוא בחוץ לארץ הוא פטור וכשהוא בארץ ישראל הוא חייב ודמי לירדו גשמים בסוכה שכתבו ההגהות מיימוניות והביאו הרמ"א בסוף סי' תרל"ט ולאונן שכתב מוהר"ם והובא בהרא"ש ריש פרק מי שמתו ובמרדכי סוף מועד קטן בסי' תתק"ל וכיוצא וגם הרמב"ן והריטב"א מודו בזה:

ועל פי דברי מרן חיד"א הללו מובן דשפיר כתב הרש"ל הביאו דבריו הרבנים טורי זהב ומגן אברהם בסי' תע"ב סק"ו דכל הפטור מהיסבה ומיסב נקרא הדיוט ותהי בה הרב מג"א דכמה חומרות אינו עושים וכו' ועי"ש להרב חק יעקב ולהנ"ל ניחא שהרי זה דומה למה שכתב הרש"ל גבי ראשית הגז:

שוב כתב (בברכי יוסף שם) איברא דלדעת הרמב"ן והריטב"א יש לדון דלא נאמר דהוי הדיוט אלא מי שפטור לפי שעה אבל מי שדר בחוצה לארץ ואין לו אופן לעלות לארץ כלל הרי זה דומה לנשים ועכומ"ז ואין זה הדיוט שוב ראה בארחות חיים הלכות שבת ד' ס"ג ע"ד שכתב וז"ל ירושלמי בשבת הוו יתבי בסעודתא קם חד מנייהו מפסיק אמר ליה אידך כל הפטור וכו' יש מפרשים שנקרא הדיוט היכא דליכא אחריני דעביד כוותיה כגון הכא דליכא מאן דאפסיק אלא איהו לכן נקרא הדיוט משום דמתחזי כגסי הרוח כלומר ראו שאני חסיד אבל אי איכא אחריני דעבדי כוותיה ודאי אינו נקרא הדיוט אף שהוא פטור כדחזינן רב יוסף דהוה סגי נהור וסומא פטור ממצות עשה ואף על פי כן היה עושה אותם כיון שאחרים עושין אותן עכ"ל ולפי זה יש לצדד בדר בחוצה לארץ ומקיים מצות דחייבים באי הארץ דמחזי כגסות הרוח כיון דכל בני חוצה לארץ לא עבדי כוותיה ויש לדחות כאשר יראה המעיין ובשיטה מקובצת קמא פ"ז ע"א כתב משם הרב המאירי וז"ל ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא ועושה על עצמו מצוה עכ"ל ויש לדון בדבריו כאשר יראה המעיין ובהגהות מיימוניות פרק ג' דחנוכה על מה שכתב הרמב"ם דין ז' דהלל בר"ח מנהג ואין מברך כתב בשם השר מקוצי דלא הוי ברכה לבטלה כיון שרוצה האדם להחמיר להתחייב מידי דהוה אלולב ותפלין דנשי מברכות אף שאינן חייבות לכאורה משמע דלא סבר כהרמב"ן והריטב"א הנ"ל דהלל אין שום אדם חייב לאומרו בר"ח ואפילו הכי מדמי ליה לנשים במצות עשה שהזמן גרמא וקצת קשה על מה שכתב הרב תורת חסד שמשמע מדבריו דהגהות מיימוניות סברי כהריטב"א וראיתי שם שתמה מאד על התוספות איך לא זכרו הירושלמי בחולין ולא זכר שהתוספות הזכירוהו בפרק הקומץ גבי שירטוט תפלין עי"ש וכבר כתבתי למעלה (בראש אות זו) שגם בתוספות בגיטין ד' ו' ובסוטה ד' י"ז הביאו דברי הירושלמי:

ובספרו מחזיק ברכה בחלק יו"ד סי' ס"א אות ט"ז האריך מאד בזה ושם כתב לבאר איזה פקפוקים שפקפק בברכי יוסף הנ"ל וכתב ליישבם וגם האריך לפלפל בדברי התוספות והרא"ש ושאר הראשונים בפרק כל הבשר ד' ק"י בדין טלת שאולה דפטורה מציצית אם רוצה להחמיר ולצייצה אם יכול לברך עליה שיש שכתבו דלשיטת רבינו תם דנשים מברכות על מצות שהזמן גרמא אף דפטורות הוא הדין בטלת שאולה ויש שכתבו שלא לברך עי"ש דב"ק גם הרב מקנה אברהם בסי' קנ"ד (בדף ה"ן בד"ה ולכאורה) שקיל וטרי בההיא דטלת שאולה אי מצי לברך או נימא כל הפטור וכו' ונשא ונתן על דברי הרב הלק"ט בח"ב סי' צ"ה במי שרוצה להחמיר על עצמו לקבוע מזוזה בפתח הבית ששכר בחוץ לארץ ועודנו תוך שלשים יום אם יכול לברך או לא והמעיין בגוף דב"ק יראה שלא היה בידו ספר מחזיק ברכה ולכן לא זכר שר את יוסף צדיקא מה שכתב שם בזה באורך:

והרב פתח הדביר בסי' ל"ח אות ד' הביא מה שכתב הרב מגן אברהם דחולי מעיים אסור להחמיר על עצמו להניח תפלין ושכתב הרב פרי מגדים באשל אברהם שם סעיף קטן א' ומיהו שאר חולה מצטער דפטור אבל אין אסור דטעמא שיסיח דעתו הוא מצוה מן המובחר דבקלות ראש הוי היסח הדעת ואסור עיין סי' מ"ד במגן אברהם ס"ק ב' עכ"ל וכן כתב בס"ק י"א ותמה עליו דמשמע מדבריו דמתיר לכתחלה לחולה ומצטער להחמיר להניח תפלין והא אמרינן בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והביא מה שכתבו לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה ובין מצות שבין אדם למקום ובין מצות שבין אדם לחבירו ולכל החילוקים בנדון זה שהוא קום עשה ובדברים שבין אדם למקום הדרינן לכללין כל הפטור מן הדבר וכו' ורצה ליישב על פי מה שכתבו הרמב"ן והריטב"א בקידושין דף ל"א הנז"ל (בס"ק ב') ולא הונח לו דהרואה יראה בדברי מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"א אות ט"ז מה שהאריך לצדד בחילוק זה דהרמב"ן והריטב"א ומכלל דבריו נראה דיש ללמוד לנדון דידן לחלק בהיפך דאף דכולי עלמא מנחי תפלין מכל מקום חולה זה המצטער לא דמי לנשים וסומים דהנהו שינוי שבגופם פטר להו ולעולם פטירי ברם הכא דגברא בר חיובא הוא ושעתא הוא דגרמא ליה ששעה זו הוא חולה הרי זה דומה לחתן ולסעודה בשעת מנחה דהגם דכולי עלמא מחייבי בק"ש ותפלה בההיא שעתא כיון דאי מתרע להו הכי פטירו אם מחמיר על עצמו נקרא הדיוט וכן כתב להדיא בברכי יוסף יורה דעה סי' של"ג וכו' אלו תורף דב"ק עי"ש:

מכלל הדברים אתה תחזה דמה שכתב הרב באר מים חיים (מוצירי) בקונטריס מעשה נסים ד' וי"ו ע"ג שהפוסקים דנשים רשאות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא שאף שאינן מצוות יש להם שכר וכו' חולקים על הא דתני חזקיה בירושלמי כל הפטור וכו' נקרא הדיוט עי"ש הא גרמא ליה למר למימר הכי דלא חזיתינהו להני מילי דמרנא הרמב"ן בחידושיו לקידושין הנז"ל (בד"ה ומצאתי) שעל סברת רבינו תם דנשים מברכות על מצות עשה קשיא ליה מדאמרינן בירושלמי וכו' ותירץ יתיב אך בחלקות ישית כאמור למעלה ולפי דבריו בטלה מחלוקת ואף רבינו תם ודעמיה דסברי דנשי מברכי אמצות עשה שהזמן גרמא סברי להא דהירושלמי גם הרב זכור לאברהם בח"א ד' ס"ד ע"ב כתב דממה שכתב הר"ן וכן התוספות בסוף ראש השנה בשם רבינו תם דיכולות נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא וכן ממה שכתב הרמב"ם בהלכות ציצית פרק ג' דין ט' ונשים ועבדים שרוצים להתעטף מתעטפים בלא ברכה א שאר מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות אם רצו לעשות בלא ברכה אין ממחין בידן דמבואר מזה דלא כהירושלמי דנקרא הדיוט וכתב שבדבר זה נחלקו רשב"ג ורבנן בברכות ד' י"ו בחתן דפטור מקריאת שמע ורצה לקרות דלתנא קמא קורא וכן פסק הרמב"ם דרשאי לקרות ולרשב"ג אינו רשאי לקרות ולזה כתב ליישב דשאני קריאת שמע דאית בה מלכות שמים ולכן פסק הרמב"ם דאם רצה לקרות קורא אך מה שהוכיח משיטת הפוסקים המתירים לנשים לברך אמצות עשה שהזמן גרמא וכן ממה שהרמב"ם מתיר להן לעשות המצוה בלא ברכה משמע ליה דסברי דהפטור ועושה לא הוי הדיוט ומכל מקום כתב דמדברי התוספות במנחות ד' ל"ב מוכח דסברי דגם תלמוד דידן סובר כהירושלמי וכן מתבאר מדברי מרן הב"י בא"ח סי' ל"ב והגהות מיימוניות והרמ"א בסי' תרל"ט הביאו הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט מוכח דסברי דגם ש"ס דילן סבר הכי ובסוף דבריו ציין למגן אברהם סי' רל"ב ס"ק ט' שהביא הירושלמי הזה ומה שכתב בסי' תע"ב סק"ו בשם הבאר שבע ולבאר היטב סי' רל"ב סק"ד ותע"ב ס"ק ט"ז ושגם בתרומת הדשן סי' ק"א לענין נר חנוכה הביא הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וצריך לומר דיש איזה חילוק וכו' וציין שלמי צבור מדף ד' והלאה שהאריך במילי דיוהרא אלו תורף דב"ק עי"ש. וכתב כל זה לפי שלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל וצריך לומר שבו בפרק לא היה בידו ספר ברכי יוסף ולכן לא הזכיר מדבריו אבל הרב המגיה בזכור לאברהם ח"ג בחלק א"ח במערכת הפ"ה (דף מ' ע"ד) הן כל יקר ראתה עינו ובא לציון דברי מרן חיד"א שבברכי יוסף שבסי' ל"ב ותרל"ט וביו"ד סי' של"ג ומחזיק ברכה סי' קכ"ח אות ו' ובמראית העי"ן בליקוטיו סי' י"ד עי"ש ועוד הביא שם מה שכתב בשארית יעקב פרשת פנחס ד' צ"ו ע"א בשם הרב שבות יעקב סי' מ"ד לחלק בין צנעא לפרהסיא וכתב על דבריו שיש לעמוד על חילוקו ואין ספר שבות יעקב אצלו וכו' עי"ש וכבר מרן חיד"א כתב על דבריו שאין נראה כן מדברי הפוסקים ועיין לקמן סק"י (בד"ה הן אמת) ומה שהרב זכור לאברהם מצדד בדעת הרמב"ם אי נקיט כהא דירושלמי כל הפטור וכו' או שסובר דש"ס דילן פליג אהא דירושלמי נראה שכתב כן לפי שלא ראה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסוטה שרשמתי בראש אות זו שהזכיר הא דפטור ועושה נקרא הדיוט ומתבאר שסובר דג"ם ש"ס דילן אית ליה הכי:

ועל פי דברי הרמב"ן הנ"ל לפי פשוטן של דברים שעיקר החילוק הוא דדוקא בדבר שאין שום אדם חייב בו והוא עושה כמוסיף על מה שציותה תורה הוא הנקרא הדיוט נראה דאפשר ליישב מה שהקשה הרב מוהרש"י שהביא הרב זכור לאברהם בח"א ד' ס"ד ע"ב מדכתב הרמב"ם בעשירי מהלכות כלי המקדש דין ו' דכהן בשעת עבודה לא יניח תפלה של יד משום חציצה אבל של ראש אם רצה להניח בשעת עבודה מניח הרי דאף דכהנים בשעת עבודה פטורים מתפלין כדפסק הרמב"ם ברביעי מהלכות תפלין דין י"ג בכל זאת קאמר דשל ראש דאין בה משום חציצה אם רצה מניח ולא הוו הדיוט ולפי פשט דברי הרמב"ן ניחא דכיון דכל ישראל חייבים במצות תפלין מה שהכהנים פטורים בשעת עבודה דמו לנשום במצות עשה שהזמן גרמא שיש להן שכר ויכולות להחמיר על עצמן ואף למה שהעלה מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' של"ג דמה שאחרים חייבים באותה מצוה לא מהני להציל את מי שאינו חייב בה מלקרותו הדיוט אלא דוקא אם הוא מצוה שהאחרים חייבים לעולם אבל אם האחרים כשיארע להם מקרה כזה הם פטורים אף שעתה שלא אירע להם מקרה זה חייבים אם בא זה שאירע לו המקרה הזה לקיימה מקרי הדיוט מכל מקום בנדון זה מיקרי אחרים חייבים לעולם דכיון דכל ישראל לבר מהני כהני לאו בני עבודה נינהו ולא שייך למימר בהו דאי מתרמי להו כי האי מילתא מיפטרי (כמו גבי הפסק סעודה לתפלה דאף דכולי עלמא מיחייבי בהאי שעתא מכל מקום אי מיתרמי להו כי האי גוונא פטירי משום הכי מיקרי הדיוט) אם כן כל ישראל חייבים והני כהני הוא דמפטרי הוו כנשים במצות עשה שהזמן גרמא ומצו לקיים מצות תפלין ולא מקרי הדיוט:

ג

ג') עוד כתב שם (במשק ביתי) בשם מרן חיד"א בחידושיו לחולין דל"ז בספר פתח עינים דכל מידי דהוי בשב ואל תעשה שאינו ניכר דעושה להחמיר תבא עליו ברכה אבל בקום עשה או בשב ואל תעשה וניכר שעושה להחמיר הדיוט הוא והרב המגיה כתב שהמעיין יראה שחילוק זה דומה למה שחילק הרב שבות יעקב בח"ב סי' מ"ד בין צנעא לפרהסיא ומרן חיד"א בשער יוסף דכ"ה (שם מטושטש אולי הוא נ"ה) ריש ע"ג דחה סברא הלזו דלאו מטעם יוהרא נקרא הדיוט אלא אפילו עושה ביחיד נקרא הדיוט וכן כתב בברכי יוסף סי' ל"ב גם הרב פרי מגדים באגרותיו שבתחלת חלק א"ח באגרת שניה סי' ה' וז"ל מילת הדיוט משמע כהן הדיוט פשוט שאין כהן גדול ויש הדיוט קל ריש ונקלה הדיוט כל הפטור ועושה נקרא הדיוט ועיין תוספת יום טוב פרק קמא דשבת משנה ט' יש לומר לתירוץ א' דוקא בעושה הא בשב ואל תעשה ומחמיר יש לומר שאין נקרא הדיוט. וכן כתב הרב פתח הדביר בסי' ל"א אות ד' והרב זכור לאברהם בדף ס"ד ע"ב בשם כתבי הקודש להחה"ש הרחב"י על הקושיא מדברי הרמב"ם גבי תפלין לכהנים בשעת עבודה הנז"ל (בד"ה ועל פי דברי הרמב"ן) כתב לתרץ וז"ל דהתם גבי כהנים איירי שלא בתורת חיוב רוצה להניחם אלא כדי לעמוד ביותר קדושה וכגון שמניח אותם קודם העבודה ורוצה לעמוד בתפלין כל היום על זה פסק הרמב"ם דשרי אבל אם כונתו לקיים מצות תפלין אין הכי נמי דגם הרמב"ם אפשר מודה דהוי הדיוטות עכ"ל הנה לפום מאי דמוקים דיניה דהרמב"ם דמיירי בהניחם קודם עבודה בפשיטות יש לתרץ כפי חילוק שאנו דנים בו שהרי זה עושה בשב ואל תעשה שאינו חולץ התפלין שלבש כבר ובכי האי גוונא ליכא משום פטור מן הדבר ועושה כאמור:

והרב באר מים חיים (מוצירי) בדרשותיו בדף ו' ע"ג לא שמיע ליה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה והוא שהקשה שם בענין המן שציוה משה רבינו לישראל על אפיה ובישול (את אשר תאפו וכו') בלבד ולמה לא הזהירם על הוצאה בשבת לא יוציאו ולא יביאו וכו' והשיב שכיון שמשמעות דברי הקדוש ברוך לא משמע איסור הוצאה והכנסה רק איסור אפיה ובישול לכן לא אמר להם על ההוצאה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והשם יתברך אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי דסובר כרוב הפוסקים שגם מי שאינו מצווה ועושה נוטל שכר עליהם ואם כן אף שלא נצטוו על ההוצאה היה להם לקיים כן מדעתם אלו תורף דב"ק. ועם כי אן משיבין על הדרוש הנה לפי דברי מרן חיד"א ונקטי כוותיה רבנן בתראי הנ"ל ודייק הכי לישנא דכל הפטור מן הדבר ועושהו וכו' נראה דמשה רבינו היה יכול לצוותם על ההוצאה שלא יצאו בשבת דבזה אין שייך לומר דנקרא הדיוט כיון דהוא בשב ואל תעשה ולא מיסתבר לומר דאם לא היו יוצאים כל ישראל חשיב שב ואל תעשה דמינכר ובכי האי גוונא אף בשב ואל תעשה הוי הדיוט ולפי דרך הרב שתשובת השם יתברך היתה לפי שאין שייך בזה הא דפטור מן הדבר וכו' נוכל לומר לא כדברי הרב משום שרוב הפוסקים סוברים דאף מי שאינו מצווה נוטל שכר שנראה מדבריו שהרוב הפוסקים לית להו הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא יתכן לומר לפי מה שרשמתי בראש אות זו דהתוספות והרא"ש והרמב"ם בפירוש המשנה והרב המרדכי ואור זרוע הגדול ומוהר"ם ורבינו ירוחם וגם בסק"ב הבאתי דהרמב"ן והריטב"א ולדעת רבינו תם כולם קדושים נקטי הא דכל הפטור ועושה וכו' אלא נוכל לומר דמה שאמר ה' עד אנה מאנתם וכו' היינו דכיון שהוא בשב ואל תעשה היה לו לצוות על ההוצאה אף שלא נצטוו:

ד

ד') בדבר שיש מחלוקת וקימא לן כהמיקל אם רשאי אדם להחמיר הנה בשם ספר פתח עינים לבבא מציעא ד' ל' כתב (במשק ביתי) דכל מקום אשר החומרא ההיא הויא טיבותא וזריזות אלא דאין צורך לזה אזי המחמיר תבא עליו ברכה אבל בדבר דלית ביה סרך מצוה כלל נקרא הדיוט ובספרו יעיר אזן במערכת הפ"ה אות י"ג כתב כלשון זה ואנכי איש צעיר נראה לי דכל דאיכא פלוגתא והלכה כמיקל אם החומרא ההיא זריזות וזהירות גם לסברת המיקל אזי אמרינן המחמיר תבא עליו ברכה אבל כשהחומרא לדעת המיקל אין בה זריזות וטיבותא אז נאמר. כל הפטור וכו' נקרא הדיוט כמו שכתבתי בשער יוסף סי' ח' ועל פי הדברים האלה כתב הרב פתח הדביר בסי' קמ"ו אות ד' דף קס"א ע"א למה שנשאל בצורבא מרבנן שמחמיר ועומד כל זמן קריאת התורה ותולה עמידתו בדבר אחר ולא משום פרישות דאין בזה משום כל הפטור וכו' דאף דקבלנו הוראות מרן והוא פסק שאין צריך לעמוד מכל מקום כיון דאיכא כמה מרבוואתא דמצרכי לעמוד לית לן בה כמו שכתב מרן חיד"א בספרו שער יוסף ד' כ"ה ע"ב דהיכא דאיכא פלוגתא אף דאיפסיקא הלכתא כחד מנייהו אם בדבר ההוא יש גם להחולק איזו טיבותא וזריזות וסרך מצוה המחמיר תבא עליו ברכה ולא אמרו כל הפטור אלא במילתא פסיקתא כההיא דאם התחילו אין מפסיקין דלא שמעינן לשום תנא דמחמיר עכ"ל ואם כן בעמידה בשעת קריאת התורה אף דנפסקה ההלכה שאין צריך לעמוד מכל מקום גם הסוברים כן מודו שכן ראוי ונכון וכו' עי"ש באריכות. והרב פרי מגדים באשל אברהם סי' ל"ב סק"ח שציין שם כתב העושה להחמיר שיש איזה ספק או צורך קצת אין נקרא הדיוט אף דהלכה לקולא כיון שיש פלוגתא לא הוי הדיוט עכ"ל גם בחלק משבצות בסי' תע"ב סק"י כתב מיהו כל שרוצה להחמיר כחד דעה אף דהלכה כאידך אין נקרא הדיוט:

גם רבין חסידא בספר מנחה טהורה ד' חן ע"ב כתב מדנפשיה לחלק בהכי והוא ששם אחר שהראה שהראשונים בכמה מקומות הזכירו הא דהירושלמי דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט תמה על זה דמש"ס דילן בברכות ד' ג"ן ע"ב מוכח בהיפך דאמרינן התם דהנהו תרי תלמידי חד עביד כבית שמאי (דאמרי מי ששכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך) ואשכח ארנקי וכיון דהלכה כבית הלל דאמרי יברך במקום שנזכר אם כן הוי פטור מן הדבר ועושה ואם כן מוכח דש"ס דילן לית ליה כהא דירושלמי ומלבד שאינו נקרא הדיוט אדרבא הנה שכרו אתו דאשכח ארנקי וארנקי יוכיח דשפיר עביד ואין לומר דשאני ההיא דגם בית הלל מודים שאם רוצה להחמיר לחזור למקומו לברך שפיר דמי אלא שלא הטריחוהו על זה וכדכתב הרר"י דאכתי קשה מאי שנא התם דכי לא אטרחוהו רבנן ועביד מקבל שכר ומאי שנא בהתחיל לאכול דלא אטרחוהו רבנן להפסיק אם הפסיק נקרא הדיוט אלא מוכח דש"ס דילן לא סבירא ליה כהירושלמי והתפלא על הרב יד אהרן בחלק א"ח סי' י"ז שכתב דודאי ש"ס דילן לא פליג אהא דירושלמי דמלבד דאין שום גילוי בש"ס דילן דפליג אלא אדרבא מוכח הכי ממתניתין דאמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי וכו' ומלבד שדחה ראיתו דשאני התם דעבר על דברי בית הלל בכונה וכדכתב ר"י בהדיא וז"ל אף על פי שאומרים בית הלל מטין וקורין מודו דאין לו להטות במתכוין אלא שאם היה מוטה יכול לקרות וכו' (אמר המחבר לפי הנראה לא ראה הרב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה המובא להלן בס"ק י"א בד"ה ודברי הרב מוהרשד"ם וכו' שהוא הכניס עצמו בסכנה וכו' ואם כן אין מזה ראיה למחמיר ואינו מכניס עצמו לסכנה וכמו שכתב הרב מוהרשד"ם שהבאתי שם ועיין לקמן בס"ק י"א בד"ה וממה שתמה) ועוד הרי מעובדא הנ"ל מוכח להדיא דש"ס דילן פליג על הירושלמי ונתעצם בהוכחה זו ויש להעיר על הרב שהיה לו לבאר שהוכחתו זו אינה אלא להפוסקים כהרמב"ם במחלוקת זו כבית הלל ולדידהו הוי פטור מן הדבר דאילו לדעת בעל הלכות גדולות ומקצת גאונים ועוד כמה פוסקים שסוברים שבמחלוקת זו הלכה כבית שמאי ומיסתייעים מהאי עובדא עיין בדברי הרא"ש ורבינו יונה ובדברי מרן הבית יוסף בסי' קפ"ד משם בארה הפוסקים כבית שמאי והפוסקים כבית, הלל ואם כן חקירתו תפול רק להפוסקים בזה כבית הלל כבעלמא שמדבריהם הוא שיכול להכריח לכאורה דש"ס דילן לית ליה להא דירושלמי ואף לפי שיטה זו לא יוכל להכריח כן לדעת הרמב"ם עצמו שהרי מצינו לו בפירוש המשנה בפרק שלישי דמסכת סוטה שהביא הירושלמי הזה משמע שסובר שאין תלמוד דידן חולק בזה ורק להעומדים בסברתו לפסוק בזה כבית הלל הוא דיש לומר (לפי הסלקא דעתין של הרב) דש"ס דילן חולק על הירושלמי בזה:

אחר כל אלה הדברים כתב (במנחה טהורה) ואפשר ליישב דעתייהו דרבנן קדישי דסברי דש"ס דילן לא פליג אהא דכל הפטור מהדבר וכו' דלא קשיא מההיא דארנקי דהתם שאני דכיון דעל כל פנים איכא פלוגתא הגם דלא קימא לן כבית שמאי הבא להחמיר תבא עליו ברכה וגם בית הלל לא אמרו אלא דלא מטרחינן ליה אבל, בהא דאין מפסיקין לא מצינו לשום תנא דמחמיר משום הכי נקרא הדיוט עכ"ל והרבה יש להתיישב בדב"ק דלפי הנראה בפלוגתא דבית שמאי. במקום בית הלל אינו פשוט לומר כן ותלי לכאורה במאי דאיפליגו אמוראי בפרק קמא ד' י"א ע"א בעשה כבית שמאי מר אמר עשה ומר אמר לא עשה כלום ומר אמר חייב מיתה עי"ש (ועיין לקמן בס"ק י"א בד"ה עוד ראיתי שם וכו' מה שכתבתי בזה):

ועוד יש להעיר על הרב שקבע חקירתו על פי עובדא דהנהו תרי תלמידי וכו' דלא ידעינן מאן נינהו וטפי הוה ליה לאקשויי מעובדא דרבה בר בר חנא (דרב גובריה ופקיע שמיה) דאכל ואישתלי ולא בריך ואמר לבני שיירתיה אנשאי יונה דדהבא אזל ובריך ואשכח יונה דדהבא עי"ש על כל פנים למדנו מדברי הרב שדעתו מסכמת שבדבר שיש מחלוקת ולדעת המיקל נמי אי אחמיר שפיר דמי אלא דאמר דלא צריך בכל כי האי לא נקרא הדיוט ורשאי להחמיר וכן הביא חילוק זה הרב מקנה אברהם בסי' קנ"ד (בד"ה וראיתי) ועיין בדברי שלחן ערוך הרב שהבאתי לקמן בס"ק ט':

גם במה שכתב לדחות דברי הרב יד אהרן דשאני בההיא דר' טרפון שעשה בכוונה וכו' יש להעיר שלא זכר שר מדברי הרב מוהרשד"ם בחלק יו"ד סי' קב"ץ על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה והבאתי תורף דב"ק לקמן בס"ק י"א ומדבריו יש ללמוד כדעת הרב דגם כבית שמאי במקום בית הלל יכול להחמיר (רק שלא יכניס עצמו לידי סכנה) אם אין לחוש שיקבעו הלכה עי"ש:

עתה ראיתי כתוב בקונטריסי בענין זה בזה הלשון כתב הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' ל"ב סק"ח שאם עושה משום ספק דפלוגתא אף דההלכה לקולא לא הוי הדיוט עי"ש אך הרב קרית חנה בסי' ב' והובא גם בשבות יעקב ח"ב סי' מ"ד כתב דהיכא דסוגיין דעלמא כמאן דמיקל אסור להחמיר וכמו שכתב הרב טורי זהב בסי' תקנ"א ס"ק יו"ד והמעיין בדברי הרב טורי זהב יראה שלא אמר בדרך כלל שכל מקום דסוגיין להקל אסור להחמיר אלא היכא דלפי ההלכה אין נכון להחמיר כדברי החולקים ועיין בפרי מגדים באשל אברהם סי' תע"ב סק"ו והרבנים בס' מנחה טהורה ד' ח"ן ופתח הדביר בסי' קמ"ו אות ג' כתבו בכלל זה ובפתח הדביר באר מה שנמצא בפוסקים זימנין אמרי דאין לעשות הדבר משום יוהרא וזימנין אמרי לה משום כללא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלה הדברים אשר מצאתי בקונטריסי ולא אוכל כעת לעיין בדברי הרבנים הנ"ל:

ה

ה') ובשם הרב מעיל שמואל בהגהותיו על הרמב"ם בראשון מהלכות תלמוד תורה כתב (במשק ביתי) דמה שאמרו נקרא הדיוט היינו דוקא היכא דאיכא יוהרא וביטול דברי חבירו אבל כשעושה לשם שמים הנה שכרו אתו וציין לעיין בפתח עינים לשבת ד' יו"ד ובס' שבת של מי שם ודברי הרב מעיל שמואל הנז' הביאם הרב יד מלאכי בכללי הדינים סי' שכ"ד וז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו דווקא כשעושה אותו ליוהרא ולבטל דברי חבירו אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר וציין ביד מלאכי לעיין בהריטב"א בפ"ק דקדושין ואם כוונתו לדברי הריטב"א שהבאתי למעלה (בסק"ב) איני יודע מה הציון הלז כמובן ודברי הרב יד מלאכי הביאם מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ל"ב אות ב' ולא העיר עליו על מה שציין לדברי הריטב"א הנ"ל ואנכי לא ידעתי (ועיין לקמן בד"ה הן אמת) ונתקשיתי בזה כמה זמן וגרם לי זאת מה שלא עיינתי בגוף דברי הרב מעיל שמואל כי לא היה בידי ועתה ראיתי דב"ק והם בהגהותיו על הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה על מה שכתב הרמב"ם אשה יש לה שכר אם למדה תורה הקשה איך יש לה שכר הא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ותירץ דכשעושה ליוהרא ולבטל דברי חברו נקרא הדיוט אבל כשעושה לשם שמים יש שכר ונסתייע מההוא עובדא דבבבא קמא ד' פ"א ע"ב גבי ר' יהודה בן קנוסא דאמר רבי מי הוא זה שמראה גדולה לפנינו ופירש רש"י דמיחזי כיוהרא ואמר ליה ר' חייא שמא ר' יהודה בן קנוסא הוא שכל מעשיו לשם שמים וכו' הרי מה שכתבנו בפירוש שוב מצאתי און לי בפרק הקורא (היה קורא) רבן שמעון בן גמליאל אומר כל הרוצה (לא כל הרוצה) ליטול את השם יטול ורבינו פסק כתנא קמא וכן הרי"ף והטור בסי' ע"א פסק כרשב"ג עכ"ל ומעתה ירדנו להבין מה שציין הרב יד מלאכי לדברי הריטב"א הנ"ל וכונתו ליישב עיקר קושייתו על פי דברי הרמב"ן והריטב"א שהבאתי בריש ס"ק א' כמובן וכן תירץ רבין חסידא בס' מנחה טהורה ד' חן ע"ג קושית הרב מעיל שמואל על פי דברי הריטב"א הנ"ל דהכא נמי כיון שהאנשים מצווים בתלמוד תורה גם לנשים יש שכר ולא ראה דברי הרב יד מלאכי עי"ש ומובן לפי זה דאין דברי הרב מעיל שמואל מוכרחים שהוא כתב כן על צד ההכרח מכח קושיתו וכיון שנפל היסוד שהרי לפי דברי הרמב"ן והריטב"א מעיקרא לא קשיא ממילא נסתר גם מה שחידש ומרן חיד"א כתב על דבריו שבספרו שער יוסף כתב דלא משמע כדבריו מדברי הפוסקים עי"ש (והבאתי דבריו לקמן בסק"י בד"ה הן אמת):

ותמיה לי קצת על הרב נחמד למראה בפרק ר' אליעזר דמילה בדף ח"ן ע"ב והוא שבדף ז"ן ע"ב (בד"ה וחזה הוית) הביא שם מה שכתב הרב פחד יצחק באות גדול המצווה ועושה וכו' שחקר בספר אהבת ה' בחקירה א' דכיון דאברהם אבינו היה ירא את ה' למה המתין להקריב את בנו עד שנצטווה ותירץ משום דגדול המצווה ועושה ועל זה הביא בנחמד למראה מה שהרבה להקשות הרב יצחק דיאס בעיקר החקירה ובישובה ומכלל הדברים אחת היא על פי דברי הרמב"ן והריטב"א שהבאתי למעלה בסק"ב דדוקא במצות שציוה השי"ת לאחרים לעשותם הוא שיש לו בהן שכר שעושה רצון קונו וכו' ואם כן במצוה שלא צוה הקב"ה בתורה לא לו ולא לאחרים אדרבא העושה אותו נקרא הדיוט ואיך היה לו לאברהם להקריב בנו בלא ציווי של הקב"ה מאחר שלא צוה לשום נברא שבעולם לשחוט בנו אלא לאברהם לניסיון בעלמא לפרסם חסידותו וזה אי אפשר לעשות קודם הציווי דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולזה תירץ הרב המחבר על פי דברי הרב מעיל שמואל דלא אמרו כל הפטור וכו' אלא כשעושה אותו ליוהרא וכו' אבל כשעושה לשם שמים יש לו שכר ואם כן אברהם אבינו שכל מעשיו לשם שמים אין שייך לומר בו כל הפטור מן הדבר וכו' יעו"ש שתירץ עוד באופנים אחרים והוא חידוש די כל רז לא אניס ליה ולא ראה בזה דברי מרן חיד"א שאין רוח חכמתו נוחה במה שחילק הרב מעיל שמואל משום דמשמע מדברי הפוסקים דאף כשאינו עושה ליוהרא אמור רבנן דהפטור ועושה נקרא הדיוט:

ו

ו') מה שכתב הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות רצ"א וז"ל כל הפטור מן הדבר וכו' לא אמרינן אלא כשעושה אותו דרך חומרא אבל היכא שאין עושה אותו דרך חומרא כי אם לתכלית אחר לא כן כתב מרן הב"י בא"ח סי' ל"ב לדעת ספר התרומה וכן כתב הבאר שבע ד' צ"ה ועיין בארוכה בשער יוסף בתשובותיו סי' ח' עכ"ל דברי מרן הב"י הם בדין שירטוט דמי שאינו יודע ליישר השורה בלא שירטוט יכול לשרטט אף שאינו צריך שירטוט כיון שאינו מכוין אלא לכתוב ביושר אינו נקרא הדיוט וכתב בברכי יוסף שם אות ב' שדומה לזה כתב הרמ"א בסי' קנ"ח דין ד' דאף דנוטל ידיו לפירות הוא מגסי הרוח אם נטל לנקיות מותר וכן כתבו התוספות בפרק קמא דגטין ד' ו' ע"ב בד"ה אמר ר' יצחק ואומר רבינו תם דאין לשרטט תפלין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפרק במה מדליקין (טעות הדפוס הוא וצריך להיות בפרק קמא דשבת הלכה ב' כאשר הוגה בגליון שם) כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה ד' ל"ב ע"ב דקאמר תפלין אין צריכין שירטוט ופריך מדתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שירטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסיקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט לא ספר תורה ולא תפלין והיינו משום דנקרא הדיוט מיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שירטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו עכ"ל הרי דאף שכתבו דאין לשרטט משום דנקרא הדיוט והביאו שכן מוכח מש"ס דילן דנקרא הדיוט בכל זאת כתבו דאם אין הסופר יודע להיישיר הכתב צריך לשרטט והיינו משום שכיון שאין כונתו משום חומרא אלא לכונה אחרת לא אמרינן בכי האי גוונא דנקרא הדיוט ובדרך זו הם דברי הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ספר תורה סי' ז' עי"ש באריכות בדברי הרב מעדני יום טוב וגם דברי הרב המרדכי בהלק"ט בפרק התכלת סי' תתקס"א הם בדרך זו ממש כיעויין שם:

ז

ז') לאו דוקא במקום דליכא למיחש שמא יבא לידי איסור אלא אפילו על דבר שיכול לבוא לידי איסור אמרינן כל הפטור וכו' נקרא הדיוט כן כתב ביד מלאכי כללי הדינים ס"י שי"ב בשם הרב באר שבע צ"ה וכתב שהאריך בקושיות נכוחות וממה שכתב מרן הבית יוסף בא"ח סי' ל"ב על דברי ספר התרומה בדין שירטוט נראה דיותר פשוט לומר דנקרא הדיוט בדבר שעושה משום חומרא מחשש שלא יבא לידי איסור עי"ש ובמעדני יום טוב על דברי הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ספר תורה סוף סי' ז' ועיין לקמן ס"ק ט' שהבאתי בשם שלחן ערוך הרב שבמקום שיש לחוש שיבא לידי איסור ומפני זה הוא מחמיר אין בזה משום כל הפטור וכו':

ומרן חיד"א בספר פתח עינים (אין מצוי אצלי רק ראיתי דב"ק בעין יעקב החדשים הקטנים דפוס רא"ם) המציא שבדבר זה נחלקו ר' ירמיה ור' זירא והוא דאיתא בפרק קמא דשבת דף יו"ד ע"א ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא והוו עסקי בשמעתא נגה לצלויי והוה קא מסרהב ר' ירמיה (ממהר לעמוד) קרי עליה ר' זירא מסיר אונו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכתב לפרש במה שחקר הרב באר שבע בסי' כ"א (רמזו הרב מגן אברהם בסי' ל"ב וסי' תע"ב והרב חק יעקב שם) בהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט איך מצאנו ידנו ורגלנו בחומרות שאנו עושים למאות ולאלפים ותירץ דהא דנקרא הדיוט היינו במידי דלא מצי אתי לידי איסורא דבהא לא שייך חומרא ופרישות ושוב הוקשה לו דמהירושלמי בהא דאם התחילו אין מפסיקין משמע בהיפך וכתב מרן חיד"א דר' זירא ור' ירמיה תורתם אומנותם הוה כדכתבו התוס' לקמן ודינא הוא דאין מפסיקין כר' שמעון וחביריו ור' ירמיה סבר דהא דאמרו כל הפטור ועושה נקרא הדיוט היינו במידי דלא אתי לידי איסורא אבל כגון זו דאפשר שיעבור הזמן ולא יתפללו אף דלדידהו אין מפסיקין מכל מקום שפיר מצי להחמיר ולא מיקרי הדיוט ור' זירא סבר כהירושלמי דבכל גוונא איתמר כל הפטור וכו' נקרא הדיוט ולכן אמר לו גם תפלתו וכו' מלבד דנקרא הדיוט גם לרבות תפלתו תועבה דכל הפטור נקרא הדיוט בכל מילי דלא כמו שעלה על דעת ר' ירמיה ונמצא דלר' זירא גם במידי דאתי לידי איסורא סבר דנקרא הדיוט ויתכן דגם ר' ירמיה הודה לר' זירא שהרי אין גילוי בש"ס דלא קבלה מיניה ועיין לקמן (בד"ה ומצאתי בספר הנכבד) מה שהבאתי על ר' זירא אי סבירא ליה הא דפטור ועושה נקרא הדיוט:

ח

ח') הרב חק יעקב בסי' תב"ע סקיו"ד רצה לחלק בין אם יש במה שמחמיר צד איסור דאז אינו רשאי להחמיר לאם אין שום צד איסור בחומרתו דאז רשאי להחמיר וחזר בו משום דמשמע מדברי התוספות דאף בכי האי גוונא אמרינן דנקרא הדיוט והוא ששם הביא מה שכתב הרב מגן אברהם בשם רש"ל וטורי זהב דהפטור ומיסב נקרא הדיוט ושיצא לו מהירושלמי דשבת ובאמת כתב הבאר השבע וצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירים בדבר שאנו פטורים בו ועל זה כתב בחק יעקב וז"ל ואף שלקמן סוף סי' תרל"ט כתב הרב בהגהה לענין גשמים שאם אינו יוצא מסוכתו נקרא הדיוט שאני התם כיון דתורה פטרתו שלא יצטער גופו כי דרכיה דרכי נועם על כן אסור לו להחמיר ולצער גופו וכל שכן ביום טוב וכן מבואר להדיא בתשובת מוהרי"ו סי' קצ"א בדיני סוכות מה שאין כן בשאר דברים אפשר דמותר להחמיר היכא דליכא צד איסור אכן בתוספות בסוטה ד' י"ז ע"ב משמע קצת דאף כי האי גוונא נקרא הדיוט וצ"ע עכ"ל וכונתו שהתוספות שם בד"ה כתבה איגרת הוכיחו מסוגיא דמנחות דכשהדין נותן שאין צריך שירטוט אינו רשאי לשרטט משום מאי דאמרינן בירושלמי כל הפטור ועושהו נקרא הדיוט והתם אין מגיע לו צער בגופו במה שמחמיר לשרטט ואין שום צד איסור אחר במה שישרטט ואפילו הכי כתבו התוספות דהוי הדיוט והרב אפי זוטרי בסי' תע"ב דף קל"מ (כן רשום בספר הנ"ל וצריך להיות ק"מ) ע"ב הביא מה שכתב הרב מגן אברהם שצריך להתיישב וכתב על זה וז"ל ונראה דכל מקום שמחמיר על עצמו כגון ההיא דסי' תרל"ט מקרי הדיוט כיון שהוא פטור ומורה שמחוייב נגד דברי חכמים אבל דבר שמחמיר על עצמו משום סייג או משום פרישות היינו ככל גזרות חכמים שגזרו משום סייג וגדר וסיים וכדו מצאתי כן להרב חק יעקב אלא שכתב דבתוספות סוטה ד' י"ז ע"ב מוכח קצת דאף בכי האי גוונא מקרי הדיוט ולא מצאתי שם מזה כלום עכ"ל (וציין שם למה שכתב הוא עצמו בסימן ל"ב ובסי' תרל"ט ואין אצלי כי אם חידושיו על הלכות פסח) וכבר כתבתי כונת הרב חק יעקב אלא דבעניותי לדידי חזה דמגוף דברי הירושלמי מתבאר דכשאמרו נקרא הדיוט היינו כשאין עושה בחומרתו שום צד איסור שהרי דברי הירושלמי הם על מי שהפסיק הסעודה לתפלה ואמור רבנן אם התחילו אין מפסיקין וכשם שאין שום צד איסור למשרטט במקום שאין צריך לשרטט כן נראה דאין שום צד איסור במפסיק סעודתו לתפלה כשאין הדין מצריכו להפסיק ואתמר עלה הא דתני חזקיה כל הפטור וכו' נקרא הדיוט שלא כמו שרצה הרב חק יעקב לחלק בזה ומה שכתב הרב אפי זוטרי שכדבריו מצא בחק יעקב לא יכולתי לכוון דבריו לדברי הרב חק יעקב וכבר העתקתי דברי שניהם למעלה והמעיין יבחר ועיין לקמן בסק"ט על דברי הרב אפי זוטרי:

וממה שכתב הרב תפארת ישראל בפרק שני דברכות משנה ה' אהא דאמר רבן גמליאל איני שומע לבטל עול מלכות שמים ואין להקשות דכל הפטור וכו' נקרא הדיוט תירץ ב"ש (באר שבע) סי' כ"א דזה דוקא באפשר על ידי זה צד קולא עכ"ל נראה שדעת הרב באר שבע לחלק דדוקא כשיש לחוש שעל ידי מה שמחמיר יבא לידי איזו קולא הוא דנקרא הדיוט אך כבר כתבתי בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שכתב בפתח עינים שבתחלה רצה לחלק כן וחזר בו מכח דברי הירושלמי:

ט

ט') בשלחן ערוך הרב מוהרש"ז בסי' ל"ב סעיף ח' בדין שירטוט אחר שכתב דאין להחמיר לשרטט משום דכל הפטור וכו' נקרא הדיוט ורק כשאינו יכול ליישר הכתב ישרטט כל השורות כדי שיהיה הכתב מיושר משום זה אלי ואנוהו סיים ואפילו אם יודע ליישר אף בלא שירטוט ומשרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר אינו נקרא הדיוט כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר שהוא הידור מצוה ולא אמרו כל הפטור וכו' אלא כשעושה דרך חומרא במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג כחומרא זו וגם אין בה משום הידור מצוה אבל אם יש בה הידור למצוה וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבא לידי איסור אינו נקרא הדיוט וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים שהן אחת משתים או לסייג וגדר שלא יבואו לעבור על איזה לא תעשה אפילו איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך או משום הידור מצוה אפילו של דברי סופרים אבל במקום שלא שייך הידור כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים הרי זה הדיוט כדאיתא בסי' תרל"ט וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ודברי הרב אפי זוטרי שהבאתי בסק"ח נוטים שכונתו גם כן לחלק כדברי הרב הללו ולפי הנראה סברא זו היא שלא כדעת הרב באר שבע שהבאתי בסק"ז ועיין לקמן בס"ק י"א (בד"ה ובעיקר כללין) מה שהבאתי בשם הרב דברי יוסף בסי' מ"ה שגם דעתו כן היא דדוקא במחמיר בדבר שאין בו טעם לחומרא זו הוא דנקרא הדיוט:

י

יו"ד) ראה זה חדש הוא (אצלי) דחזיתיה לרבין חסידא הרב בעל ספר החרדים שדי נרגא בהאי מילתא דהוה בידן ואמר מר דבפלוגתא מיתנייא ולא קיימא אליבא דהלכתא והני מילי דמר הנה הנם בפירושו על הירושלמי בפרק שני דברכות סוף הלכה ט' בעובדא דר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק שהיו אוכלים והגיע זמן התפלה ועמד ר' שמואל להתפלל ואמר לו ר' מיישא לא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט אמר ליה והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה אמר ליה ולאו דרבן גמליאל היא אמר ליה יכיל אנא פתר כרבן גמליאל דרבן גמליאל איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים פירש על זה וז"ל ותני חזקיה כלומר ואם תשיב שאתה רוצה להחמיר הא תני חזקיה כל הפטור וכו' דחיישינן ליוהרא אמר ליה והא תנינן חתן פטור ואפילו הכי תנן נמי חתן אם רצה לקרות קורא ולא חיישינן ליוהרא ואף (נראה דצריך להיות ואני) סומך על המשנה ולא על הבריתא אמר ליה ולא דרבן גמליאל היא חזר רבי מיישא להקשות לר' שמואל וכי סתם משנה זו אי אתה מודה דיחידאה היא ורבנן פליגי עלה והיכי שבקת רבים ועבדת כיחיד דהא תנן לעיל חתן פטור מקריאת שמע מעשה ברבן גמליאל שקרא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו שחתן פטור ומה הקשו לו הרי אפשר דאף על גב דפטור מחמיר על נפשיה אלא על כרחין כך אמרו לו למדתנו דחתן פטור וידענו דדעת רבנן דכל דבר שאדם פטור אין ראוי לעשות דחיישינן ליוהרא והשיב איני שומע לכם דלא סבירא לי כרבנן אלא אני חולק עליהם וסובר דלא חיישינן ליוהרא וסתם משנה זו דסוף פרקין דקתני חתן אם רצה קורא רבן גמליאל היא ולא רבנן אמר ליה יכיל אנא פתר לה כרבן גמליאל כלומר יכול אני לעשות כרבן גמליאל הואיל וסתם לן תנא כוותיה דלא חיישינן ליוהרא וכן פסק רי"ף ורמב"ם וטור ומוהר"ם עכ"ל ונמצא לפי פירושו דר' שמואל סובר דלא חיישינן ליוהרא וחזקיה דתני כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט היינו משום דסובר דחיישינן ליוהרא וגדולי הפוסקים הנ"ל הרי"ף והרמב"ם וטור ומוהר"ם לית להו להא דחזקיה מדפסקו דלא חיישינן ליוהרא:

והנה עם כי לא פניתי כעת לחזור ולעיין בספרי הפוסקים שרשמתי למעלה מזה זמן רב כי ברבים היו ולמגמר בעתיקא קשה אך לפי הרשום בזכרוני כל רבני האחרונים תופסים כהא דתני חזקיה כל הפטור וכו' נקרא הדיוט אלא שכתבו לחלק שיש עניינים ששייך לומר כן ויש ששייך לומר המחמיר תבא עליו ברכה דכולי עלמא מיהא אית להו הא דתני חזקיה כל הפטור וכו' וכן בדין לפי מה שרשמתי בראש אות זו דהתוספות בכמה מקומות והרא"ש והרב המרדכי ובשם מוהר"ם ובס' אור זרוע הגדול ורבינו ירוחם והרב תרומת הדשן והרמב"ם בפירוש המשנה הנשיאים הביאו דברי הירושלמי דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובסק"ב מובא שכן נקטי הריטב"א וכן הרמב"ן ולדעת רבינו תם ואם כן פשיטא דהכי אית לן למינקט ונראה ודאי שהם מפרשים הירושלמי כמו שפירשוהו הרבנים פני משה בברכות שם ובפרק קמא דשבת וקרבן העדה שם שלפי פירושם וגרסתם שבירושלמי כולי עלמא נקטי כהא דתני חזקיה כל הפטור וכו' והא דתנן חתן אם רצה לקרות קורא הוא דוקא בקריאת שמע דאית בה קבלת מלכות שמים ולפי גרסתם רבי שמואל הוה סבר דמתניתין דאם רצה לקרות אתיא דלא כדתני חזקיה והשיב רבי מייאשא דשאני קריאת שמע וכו' ורבי שמואל דשתיק ליה משמע דאזדי ליה ולכן נקטי רבני האחרונים כהא דחזקיה דנקרא הדיוט:

והא לך לשון הירושלמי בסוף פרק היה קורא לפי גירסת הרב פני משה ר' ייסא ור' שמואל בר יצחק הוו יתבין ואכלין (באחת מהעליות שבבית הכנסת) אתת עונתא דצלותא קם ר' שמואל מצלייא אמר ליה ר' מיישא לא כן אולפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אמר ליה והא תנן חתן פטור חתן אם רוצה אמר ליה יכיל אנא פתר כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים וזהו פירושו קם ר' שמואל והפסיק מאכילה להתפלל אמר ליה והא תנן חתן פטור חתן אם רוצה כלומר דאף דשנינו חתן פטור אפילו הכי שנה רבי כאן חתן אם רוצה לקרות קורא אלמא דלא נקרא הדיוט כשמחמיר על עצמו בדבר שפטור מן הדין אמר ליה יכיל אנא פתר כרבן גמליאל (ולא גרסינן אמר ליה ולאו דרבן גמליאל וכו' כגירסת הפירוש ספר החרדים) כלומר דמתניתין דהכא כרבן גמליאל אתיא דאמר איני שומע וכו' שלא רצה לפטור עצמו מקריאת שמע כמו שהשיב לתלמידיו ושאני קריאת שמע דאית בה מלכות שמים והרב קרבן העדה בפרק קמא דשבת הלכה ב' לפירוש השני שנראה בעיניו עיקר כתב גם כן כפירוש הרב פני משה דמה שאמר יכיל אנא פתר כרבן גמליאל וכו' כלומר דרבן גמליאל אף שסובר שפטור לא רצה לפטור עצמו מקבלת מלכות שמים ובפירוש ראשון כתב יכיל אנא פתר כרבן גמליאל כלומר דרבן גמליאל סובר דחתן חייב וסיים דפירוש השני עיקר הרי לכל הפירושים האלו אין לנו מי שחולק על הא דתני חזקיה (לפי מה שהשיב ר' מיאשא) דלפירוש שני שהוא העיקר לא מצינו לרבן גמליאל שאמר כן אלא בקריאת שמע דמשום קבלת מלכות שמים מחמיר היה אף שפטור מן הדין ולפי פירוש הראשון רבן גמליאל שקרא לא משום חומרא הוא אלא שסובר שמן הדין חתן חייב והא דתנן חתן אם רצה לקרות קורא נמי אתיא כרבן גמליאל דסובר חתן חייב ואין הכי נמי דמודה רבן גמליאל שבדבר שמן הדין פטור אינו רשאי להחמיר אף על קריאת שמע (ובפירוש זה יש בו מן הקושי הא דתני אם רצה לקרות מה אם רצה אם מן הדין חייב ויש ליישב בדוחק וכבר ריחקו הרב קרבן העדה) וכיון שלא נזכר בירושלמי שר' שמואל השיב על דברי ר' מיאשא האחרונים מסתמא ודאי יש לומר שהודה לו שכן הוא האמת וברייתא דתני חזקיא קמה וגם ניצבה וכולי עלמא מודו דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט כמו שראינו דעת רבותינו הראשונים התוספות והרמב"ן ומוהר"ם והרא"ש וכו' (כמו שזכרתי בראש אות זו) דנקטי בפשיטות כי הא דחזקיה ופלא בעיני על מרן חק לישראל הרב בעל ספר החרדים שנעלם מעיני קדשו מילתייהו דרבנן קדישי הנז"ל דנקטי ואזלי בשפולי גלימא דהא דתני חזקיה ומר ניהו רבה נדחה קרי לה ואמר מר דלית הלכתא כי הא דחזקיה ואנא עבדא שמא קא גרים וסיועי מסייענא לתנא דבי חזקיה דכולהו רבוותא נקטי כוותיה כדאמרן:

והנה הרב זכור לאברהם אלקלעי בח"א ד' ס"ד ודף ס"ה אף שבתחלה כתב שמכמה מקומות מתבאר דרשאי אדם להחמיר וליכא משום הא דפטור וכו' מכל מקום כתב אחר כך דההגהות מיימוניות כתבו הא דפטור מן הדבר וכו' ושמקור הדברים הוא מהירושלמי שאמרו כן גבי מפסיק סעודתו לתפלה וכתב שהקשו בירושלמי והתנן חתן אם רצה לקרות קורא ותירצו שאני קריאת שמע דהוא קבלת עול מלכות שמים וכתב שאין לומר דלא קימא לן כהירושלמי שהרי הפוסקים הביאוהו והזכיר קצת פוסקים שהביאוהו ושוב כתב ואגב אורחין ראיתי להרב באר מים חיים בקונטריס מעשה נסים ד' ו' ע"ג שאחר שהביא לשון הירושלמי כתב דבתלמוד דידן נחלקו תנא קמא ורשב"ג לענין חתן ומבין ריסי עיניו ומשטח לשונו נראה לכאורה דהא דירושלמי פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ואם כיוון לזה ודאי קשה דהירושלמי עצמו הקשה מהא דחתן רשאי לקרות ותירץ דשאני קריאת שמע וכו' ואפשר דלא כיוון לזה וכו' והגאון עמודי אש יצ"ו בחידושיו על הירושלמי בדף ראשון סוף עמוד רביעי כתב על דבריו נראה דהזכור לאברהם לא עיין בגוף דברי הירושלמי דלפי המבואר בירושלמי יש לפרשו דמתרץ דהמשנה דסוברת דחתן אם רצה לקרות קורא היא סוברת כרבן גמליאל דחייב בקריאת שמע וכן כתב הקרבן העדה בפירוש ראשון ואם כן תלי זה במחלוקת עכ"ל ואיני מבין השגתו על הרב זכור לאברהם שהרי כונת הרב היא לומר דבירושלמי מוכח דגם תנא קמא דתני אם רצה לקרות קורא מצי סבר דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט אך זה דוקא בשאר דברים אבל בקריאת שמע משום קבלת מלכות שמים שפיר דמי דלא כהרב באר המים שנראה שסובר שדבר זה הוא מחלוקת דתנא קמא דאמר אם רצה לקרות קורא לית ליה לדחזקיה דזה אינו דשאני קריאת שמע משום קבלת מלכות שמים ולפי זה מה יושיעינו פי' ראשון של הרב קרבן העדה (דכונת תירוץ הירושלמי היא דהא דתני חתן אם רצה קורא אתיא כרבן גמליאל דסבר דחתן חייב) הרי לפירוש ראשון כל שכן דמילתיה דחזקיה אתי ככולי עלמא דמאי דתנן דרשאי החתן לקרות הוא משום ששורת הדין מחייבתו אבל אם היה הדין נותן שפטור לא היה רשאי להחמיר אף משום קבלת מלכות שמים משום דהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט ונמצא דגם לפי פירוש זה כולי עלמא מודו לדחזקיה שלא כדברי הרב באר מים חיים ושפיר משיג עליו הרב זכור לאברהם ודברי הרב עמודי אש יצ"ו לא זכיתי להבינם:

עוד ראיתי שם בעמודי אש יצ"ו שכתב וקצת קשה על השני פירושים שפירש בקרבן העדה דהא איתא בירושלמי קם ר' שמואל בר יצחק לצלויי דהיינו תפלה ומאי שיאטה דעול מלכות שמים לכאן וצריך לומר דהוא שם מושאל לקריאת שמע עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה על הפירושים של. הרב קרבן העדה ומה יש לנו לפרש בדברי הירושלמי דלפי הנראה כונת ר' שמואל היא להביא ראיה דאף מי שפטור מן הדבר אם רוצה רשאי לעשות ויליף מקריאת שמע לתפלה דכי היכי דבקריאת שמע אם רצה לקרות אף שאינו חייב שפיר דמי הכי נמי מי שאינו חייב להפסיק סעודתו לתפלה אם רוצה להפסיק ולהתפלל רשאי ור' מיאשא דחה ראיתו אי משום דמתניתין דתני אם רצה קורא אתיא כרבן גמליאל דחייב מן הדין כפירוש ראשון או משום שיש לחלק בין קריאת שמע להפסק לתפלה וכיוצא משום דשאני קריאת שמע דאיכא קבלת מלכות שמים אבל בעלמא אם רצה להחמיר אינו רשאי כדתני חזקיה כל הפטור ועושה נקרא הדיוט כן נראה לי הדל פשט דברי הירושלמי ופירושי הרב קרבן העדה ודברי ידידי הרב הנ"ל יצ"ו נפלאו ממני:

נחזור לפירוש הרב ספר החרדים ויש להעיר עליו דאף לפי פירושו דהא דחזקיה דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט תלי בפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג אינו פשוט דנקיטינן כתנא קמא שהרי הרא"ש פוסק בזה כרשב"ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול וכתב רבינו הטור בסי' ע' שכן פסק רבינו חננאל וכן דעתו לפסוק כאביו ואף שמרן הבית יוסף שם פירש בכונת רבינו הטור שפוסק כתנא קמא רבני האחרונים שם כתבו שאין דרך הטור לפסוק שלא כדעת הרא"ש בסתם אם אינו מפרש כן (עיין שם בהגהות מוהרל"ח) ואם כן דל מהכא סברת רבינו הטור דתליא בפלוגתא ומה שכתב עוד (בפירוש הרב ספר החרדים) בשם מהר"ם דפוסק כתנא קמא לא ידעתי היכא רמיזא דעת מוהר"ם וכבר רמזתי בראש אות זו דברי הרא"ש והמרדכי שכתבו בשם מוהר"ם שסובר להא דכל הפטור ועושה הדיוט נקרא ולפי דבריו דתלי הא בהא הני מילי דמוהר"ם סתראי נינהו ואם כן הוא ספק שקול במחלוקת הרי"ף והרמב"ם עם רבינו חננאל והרא"ש בעיקר הדין אלא דהאידנא דאין כל בני אדם מכוונים אין חילוק בין שאר אדם לחתן אבל מעיקר הדין אין לנו הכרע דקימא לן כתנא קמא ודליתא להא דחזקיה:

ומה שכתב (בפירוש ספר החרדים) דקיימא לן דלא חיישינן ליוהרא נראה שאינו פשוט לומר כן ואנא חזיתיה לחד מרבוותא קמאי דפשיטא ליה לאידך גיסא מר ניהו הגאון מוהר"י מברונא בתשובה סי' צ"ו שנשאל על בחורים שלובשים הטלת קטן על בגדיהם בפרהסיא אי חיישינן ליוהרא והשיב דכיון שעכשיו הוא לבוש תלמידי חכמים שבו ניכר בין רב לבחור שאין רגילים ללבוש בפרהסיא כי אם הרבנים העושה כן הוא מן המתמיהים והוה מחינן בידיה (במקומות שיש רשות לזה מהשררה) והביא ראיה מבבא קמא בפרק הכונס דף ט"ן ריש ע"ב גבי אלעזר זעירא דסיים מסאניה אוכמיה וכו' אלמא מחינן בידי מאן דמשני משאר העם וכן בפרק מקום שנהגו דף ה"ן מדפריך למימרא דרבנן חיישי ליוהרא ורשב"ג לא חייש אלמא מאן דחייש מחינן ביה והוי איסורא ותנן סוף פרק קמא דברכות אמר רבן שמעון בן גמליאל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומפרש בגמרא דאף רבנן לא פליגי עליה אלא משום כיון דכולי עלמא קרו קריאת שמע לכן אם הוא קורא לא מיחזי כיוהרא הא לאו הכי כולי עלמא מודו דחיישינן ואף לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה קיימא לן כרשב"ג במשנתינו אלו תורף דב"ק. ושוב כתב ואשכחן יוהרא שהיו חייבים עליה נידוי בזמן התלמוד כדאמרינן בסוף פרק מרובה ד' פ"א יהודה בן קנוסא הוה קמפסע ואזיל קמיה דרבי ורבי חייא וכו' עי"ש כל המעשה עד אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא פירוש נידוי על דמיחזי כיוהרא עכ"ל ובסוף התשובה הביא דאמרו בירושלמי כל מאן דעביד מילתא דלא צריך נקרא הדיוט הנך רואה כמה דפליג הרב דיש לחוש ליוהרא והיו מכין ועונשין על זה בזמן חכמי התלמוד וכתב מפורש דאסור לעשות דבר שיש בו חשש יוהרא והרואה יראה דמה שכתב דהוה מחינן בידיה הן הן דברי רש"י בפסחים שם שכתב בד"ה ליטול בו את השם לא כל הרוצה ליטול יטלנו דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה והרב לא הזכיר דברי רש"י כי סמך על המעיין בסוגיא אשר ישר יחזו פנימו דברי רש"י שם ולכן כתב כן כמדבר על הידוע:

אמנם מה שהוכיח מההיא דאלעזר זעירא שהדין נותן שהיו מכין בזמן התלמוד משום חשש יוהרא נראה לי הדל דאינו מוכרח והוא על פי מה שכתב הרב השואל בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' מ"ד בההיא דאלעזר זעירא שלא היה מנהגם לילך במנעלים שחורים ועל כן הקפידו עליו מבי ריש גלותא שהלך בחוקותיהם עד שחקרו וידעו שהוא תלמיד חכם וכונתו לשם שמים עי"ש. הנה לפי זה אין ראיה מההיא דאלעזר זעירא דהוה מחינן במידי דאיכא חשש יוהרא דשאני התם דהוה מידי דאיסורא דעבר על ובחוקותיהם וכו' אבל במידי דיוהרא ואין בדבר שום איסור מאן לימא לן דהוו מחו בידיה:

גם מה שכתב ואף לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה קימא לן כרשב"ג במשנתינו הנה לפום מאי דכיילו לן זה כלל גדול הרא"ש והר"ן בפרק שני דגטין בסוגיא דדף י"ז ע"ב דכי קאמר בש"ס איפוך ההיא דמייתי מדוכתא אחריתי מחליף עי"ש לפי זה הוי ראיה לסתור שהרי בפסחים הביאו מתניתין דברכות דאמר רשב"ג לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ואמר ר' יוחנן עלה מוחלפת השיטה ואם כן רשב"ג סובר דלא חיישינן ליוהרא וכיון דקיימא לן לפי שיטת הרב כרשב"ג במשנתינו היכי יליף מינה הרב דמחינן משום יוהרא דקיימא לן כרשב"ג במשנתינו והא איפכא הוא ולזה יש ליישב על פי מה שכתבו בעלי הכללים דלא נאמר כלל זה אלא כשהסתמא דש"ס או המקשה עצמו אומר איפוך מה שאין כן היכא דהש"ס פריך ואמורא אחרינא אמר איפוך דהש"ס פריך ור' יוחנן הוא דאמר מוחלפת השיטה אפשר דקאי אמתניתין דפסחים דההיא הוא דמחליף ודברכות כדקיימא קיימא ואם כן רשב"ג הוא דחייש ליוהרא וכיון דקיימא לן כרשב"ג במשנתינו הכי נקיטינן כן אפשר לצדד בדעת הרב:

אלא דאכתי לא איפרק מחולשא דכי נמי לית לן כללא בכי האי גוונא הא ודאי לאו למימרא דאז הוי היפך הכלל וההיא דאיירינן בה מחליף אלא הכונה דלא מסיימי ואיכא למימר דהא מחליף ואיכא למימר דאידך מחליף ואי הכי לא ברירא לן מילתיה ודעתיה דרשב"ג היכי הוי ואולי יש לומר שכונתו דכיון דמספקא לן בדעת רשב"ג אזלינן לחומרא ואמרינן דהא דפסחים מחליף ודעת רשב"ג היא דחיישינן ליוהרא ואי נמי יש לומר דמה שכתב הרב ומפרש בגמרא דאף רבנן לא פליגי עליה וכו' ואף לר' יוחנן וכו' אין כונתו על הסוגיא דפסחים אלא כונתו על הסוגיא דסוף פרק היה קורא דאיתא נמי התם כי האי גוונא עי"ש בדף י"ז ע"ב והזכירה הרב שם ולפום כללא דכיילו לן הר"ן והרא"ש ההיא דפסחים הוא דמחליף ולא שמיע ליה ולא סבירא ליה מה שכתבו בעלי הכללים לחלק בין כשאומר המקשה גופיה לכשאומר אמורא אחר מכל מקום מלבד הלחץ זה הדחק להעמיס כן בכונתו אעיקרא דמילתא קשיא במאי דפשיטא ליה דקיימא לן כרשב"ג במשנתינו שנראה שכונתו היא למאי דאמרינן בכמה דוכתי כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואי לזאת קשה דאין זה כלל מוסכם כמו שמתבאר מדברי הרב תוספת יום טוב בעירובין פרק שמיני משנה ז' דהרי"ף והרמב"ם (והרא"ש מוכח גם כן שסובר כן) לית להו האי כללא וכבר האריכו הרבנים יד מלאכי ויעיר אזן. ואני הדל כתבתי בכלל זה באריכות בס"ד לקמן באות ק"ל ועוד מלבד זה קשה שהרי בדין זה עצמו עין רואה דהרי"ף והרמב"ם סברי דאין לחוש ליוהרא וכמו שכתב מרן בבית יוסף סי' ע' ואף דהתוספות והרא"ש פסקו דחיישינן ליוהרא וכן דעת רבני האחרונים בכמה מקומות דחיישי ליוהרא מכל מקום כיון דלדעת הרי"ף והרמב"ם הדין נותן דאין לחוש ליוהרא מי מחינן בידיה מאן דעביד כהרי"ף והרמב"ם אתמהה:

והראיה שהביא שהיו מנדין משום יוהרא מההיא דפרק מרובה גבי יהודה בן קנוסא הנה לפי מה שכתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ס"ג בשם הרב מוהר"ר מנחם לבית מאיר הובאו דבריו בשיטה מקובצת לבבא קמא שם נראה דאין משם ראיה לנדות לסתם אדם המחמיר בדבר שגם אחרים גדולים ממנו מחמירים שכתב וז"ל דבר שהיתרו פשוט אין ראוי להחמיר בפני גדול בחכמה בשעה שהגדול נוהג היתר ואם עשה כן היה יכול הגדול לנדותו ואם נודע המחמיר בחסידות הרי זה עושה עכ"ל הרי דמה שהיו מנדין הוא דוקא למי שמחמיר בשעה שהגדול מיקל הא לאו הכי לא היו מנדין אף אם הגדולים לא היו מחמירים בשום זמן בדבר ההוא כל שכן כשגדולים אחרים מחמירים בדבר וזה גם כן בא להחמיר על עצמו נראה דלא מצינן למילף מהתם דהיו מנדין אותו ועל כל פנים למדנו מדברי הרב דנקיט בפשיטות דחיישינן ליוהרא וזה שלא כמו שנראה מדברי הרב ספר החרדים הנ"ל וכבר כתבתי למעלה (בד"ה והנה עם כי) דלפי מה שפירושו הירושלמי הרבנים פני משה וקרבן העדה כולי עלמא אית להו להא דחזקיה דתני כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא תלי האי מילתא בפלוגתא דחיישינן ליוהרא או לא:

הן אמת שהרב המרדכי בריש מסכת ברכות כתב דהמחמיר לקרות קריאת שמע בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינו צריך לעשות נקרא הדיוט אלא אם כן הורגל בפרישות בשאר דברים והוא תנא דמסייע לפירוש הרב ספר החרדים דהא דנקרא הדיוט היינו משום יוהרא אך כבר עמד בזה מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ל"ב אות ב' על מה שכתב הרב יד מלאכי בכללי הדינים סי' שכ"ד דהא דכל הפטור מן הדבר וכו' היינו דוקא כשעושה אותו ליוהרא ולבטל דברי חברו אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר ומטי בה משם הגהות הרמב"ם שבספר מעיל שמואל וכתב בברכי יוסף שדבריו קרובים לדברי הרב שבות יעקב בח"ב סי' מ"ד שכתב דדוקא בפרהסיא דמחזי כיוהרא אבל בצנעא רשאי להחמיר והביא גם דברי המרדכי הנ"ל וכתב שבספרו שער יוסף ביאר דלא משמע הכי מלשון הפוסקים אלא אפילו אם עושה בצנעא והוא באחד מקרי הדיוט ולאו מטעם יוהרא נגעו בה וכן נראה דאפילו עושה לשם שמים זה שמו אשר יקראו הדיוט אלו תורף דב"ק. ולי הדל הדבר תמוה לומר דאם עושה לשם שמים רשאי להחמיר שאם כן מה הקשה ר' מיאשא לר' שמואל מדתני חזקיה כל הפטור מן הדבר וכו' וכי נחשד ר' שמואל בעיני ר' מיאשא שאינו עושה לשם שמים כי אם לבטל דברי חברו וגם לחלק בין פרהסיא לצנעא קשה בעיני דאין משמעות העובדא שבירושלמי שהיו רבים מסובים עמהם כי הם לבדם היו ולא מקרי זה בעלמא פרהסיא ועיינתי עתה שנית בדברי רבין חסידא בספר מנחה טהורה וראיתי שבדף ח"ן ע"ג הביא דברי הרב מעיל שמואל ותמה עליו מגופא דעובדא שבירושלמי ולכן כתב דאין תירוצו מחוור כלל:

והביא שם (בברכי יוסף) מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' ל"ב דצריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בס' באר שבע תמה על זה ובים של שלמה פרק שמיני דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה כתב בשם מוהר"ם שנראה כחולק על התלמוד אלא אם כן עושה משום גדר ופרישות וכתב על דבריו ואנן בעניותין הארכנו בענין זה בספרי שער יוסף סי' ד' ושם יישבתי הא דאמרינן המחמיר תבא עליו ברכה באיזה אופן מיירי והארכתי בדברי הרב שבות יעקב ח"ב סי' ל' וסי' מ"ד ומדברי המרדכי למדנו דאם הורגל בפרישות בשאר דברים אינו נקרא הדיוט ויכול להחמיר ובזה תנוח דעתינו בחקירת הרבנים באר שבע ומגן אברהם דזימנין אמרי נקרא הדיוט וזמנין מצינו כמה חומרי דיש לומר דלמאן דנקיט חומרי מתניתא והוא נוהג תדיר בפרישות שרי ליה להחמיר אבל מי שאינו נוהג בפרישות נקרא הדיוט וציין למה שכתב הרב יד מלאכי בכללי הדינים סי' של"ו בשם הרב יד אהרן א"ח סי' י"ז וכתב על דבריו וקצת קשה דהן הן דברי הריטב"א בקידושין כמו שכתבתי בספרי שם והוא רמז בסי' שכ"ד דברי הריטב"א ומאחר שכן אמאי באות של"ו מטי בה משם הרב יד אהרן ועוד ציין לעיין בפירוש המשנה להרמב"ם בפרק ג' דסוטה גבי חסיד שוטה אלו תורף דב"ק ושם בפירוש המשנה הזכיר הא דאמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וגם בספרו מחזיק ברכה בא"ח סי' קכ"ח אות ו' (בסוף ד"ה זאת) כתב וכבר כתבנו במקום אחר דגדולי הפוסקים נשתמשו בהא דכל הפטור וכו' נקרא הדיוט עי"ש:

המורם מכל האמור דהא דתני חזקיה כל הפטור וכו' נקרא הדיוט הוא כלל מוסכם שריר וקיים מפי כל הראשונים והאחרונים עליונים למעלה ולא משמע להו דפליגי בהא מילתא בירושלמי כדמשמע ליה לרבין חסידא בעל ספר החרדים כפירושו הנ"ל וראיתי בספר חדש דברי מלכיאל לידידי הגאון אבד"ק לאמזא יצ"ו בסי' כ"ב אות ו' שפירש הירושלמי דברכות על דרך שפירש הרב בעל תפר החרדים ושוב ראה דבריו והוקשה לו דבאמת כל האחרונים תופסים לכלל גמור דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכתב לחלק דדוקא כשאינו עושה בזה שום מצוה נקרא הדיוט כמו בירדו גשמים וכו' אבל כשעושה קצת מצוה שפיר דמי והיינו משום דמשני בירושלמי דעבד כרבן גמליאל דאף דחתן פטור מכל מקום כיון שיש קצת מצוה שפיר דמי וכתב שכן נראה לו לדינא ובכונת הירושלמי וציין ברכי יוסף סי' ל"ב אלו תורף דב"ק וקיצר מאד בעיקר כלל זה לפי שדבריו בענין זה היו באגב גררא כיעי"ש:

אמנם בספר אבן שתיה הנדפס חדש ממש לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו העמיק בענין זה ומשום חבת הקודש אעתיק תורף דב"ק והם בסי' כ"ב שנשאל בהולכי דרכים שפטורים מן הסוכה ורוצה להחמיר על עצמו לישב בסוכה אם יכול לברך גם כן דאף דבירדו גשמים מבואר בסי' תרל"ט בטורי זהב ס"ק י"ט דאינו רשאי לברך שאני התם דדמי לעבד שמוזג כוס לרבו וכו' ובתשובתו אחר שהאריך במחלוקת הפוסקים בדין טלת שאולה שפטור מן הצצית ודעת התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ד' ק"י דהרוצה לברך על טלת שאולה לא הפסיד לדעת רבינו תם במצות עשה שהזמן גרמא דרשאות לברך ולדעת הגהות מיימונית ושאר פוסקים יש בזה משום ברכה לבטלה וכתב שאין הכרע להלכה במחלוקת זו וגם כתב כמה חילוקים בין טלת שאולה לנדון שנשאל עליו הנה אחר כל מאי דשקיל וטרי בזה הביא לשון הירושלמי בעיקר כללין (כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט) ומה שכתב בפירוש הרב בעל ס' החרדים דתלי הא מילתא בפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב שלא מצינו בזה הכרעה מבוררת בפוסקים זימנין אמור רבנן המחמיר תבא עליו ברכה וזימנין אמרי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכמו שכתב במגן אברהם סי' ל"ב בשם הבאר שבע:

ומצא שהגאון בספר שנות אליהו בפרק קמא דברכות התעורר על זה וכתב שהחילוק הוא בין אם הדבר שרוצה להחמיר הוא מצוה בעצם רק שכעת לא הצריכהו חכמים לעשות מצוה זו מאיזה טעם שיש להם אז אם עושה מצוה זו אף שהוא פטור מקבל עליה שכר מה שאין כן דבר שאין בעצם מצוה כגון היסבה בליל פסח או שירטוט ספרים וכיוצא שזאת בעצם אינה שום מצוה מחמת עצמה רק שהצריכוהו חכמים כדי ליפות הכתב או כדי לישב דרך חידות אזי בכי האי גוונא כל שפטרוהו מלעשות אם עושה נקרא הדיוט כיון שאינו מקיים שום מצוה בעשייה זו וכתב שסברא זו נמצאת בחידושי הריטב"א לקידושין ד' ל"א אהא דאמרינן גדול המצווה ועושה וז"ל ורבינו הגדול פירש שהמצות אינן להנאת השם יתברך אלא לזכותינו ומי שהוא מצווה מקיים בגזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך ומכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וכו' הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך ודוקא במצות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מעצמו מצות שלא ציותה בהם התורה כלל זו היא שאמרו וכו' שנקרא הדיוט עכ"ל הובאו דבריו בשו"ת שו"מ ח"ד ומה מאד מכוונים דברים אלו לדברי הגאון בשנות אליהו וביאר עוד שכל זה הוא לדידן שאין לנו הכרע אם לפסוק כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כתנא קמא דרשב"ג חתן אם רצה לקרות קורא או הלכה כהרא"ש שפסק כרשב"ג אבל שיטת הרא"ש שפוסק כרשב"ג אינה כן דלדידיה אף בדבר שהוא מצוה בעצם מכל מקום כיון שעכשיו פטרוהו חכמים אם עושה נקרא הדיוט היפך דברי הריטב"א ושנות אליהו הנ"ל כמו שכתב הרא"ש להדיא בריש פרק מי שמתו לענין אם מת לו מת בשבת שאוכל במוצאי שבת בלא הבדלה שאם רוצה להחמיר אינו רשאי כדאמרו בירושלמי כל הפטור וכו' הרי דאף אם מקיים מצוה שהיא בעצם מצוה מכל מקום כיון שהוא פטור נקרא הדיוט:

שוב כתב להעיר בדברי הרא"ש עצמו דבטלת שאולה פסק דהרוצה לברך לא הפסיד לדעת רבינו תם דנשים מברכות אמצות עשה אלמא דהמחמיר לא נקרא הדיוט ואילו באונן פסק דהוי הדיוט וכתב לחלק דבטלת שאולה כיון דהבעלים חייבים שייך לברך מטעם ערבות ועוד הוצרך לחלק בין עוסק בדבר הרשות שבזה יכול להחמיר לעסוק במצוה כמשמר את מתו ועוסק בצרכי צבור שאינו רשאי להפסיק מצותו ונקרא הדיוט וכו' וגם הרא"ש מודה לסברת הריטב"א ושנות אליהו הנ"ל ומסיק לענין השאלה הנ"ל שאם מה שפטור מסוכה הוא משום שהוא מהולכי דרכים וכיוצא מדבר הרשות אז אף שמן הדין פטור אם רוצה להחמיר להכניס עצמו במצות רשאי לברך גם כן ומקבל שכר אבל אם הוא פטור משום שעוסק במצוה אחרת אז הוי ספקא דדינא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם רשאי לברך ולשיטת הרא"ש ושאר פוסקים אינו מברך אלו תורף דב"ק עי"ש באריכות וכפי אשר התענגתי בפילפולו הנעים הייתי חפץ מאד להשתעשע בהם ולבאר איזה דברים אך לא יכולתי כעת והמעיין בכל אשר כתבתי אני הדל באות זו עיניו תחזנה מישרים שהגאון הנ"ל יצ"ו כיוון בדעתו הגדולה לדעת רבנן קדישי שקדמוהו ולא העלם על שפתיו לפי שאין מצויים באמתחת ספריו ובפרטות במה שנשא ונתן בדין טלת שאולה אם היה רואה דברי מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"א כמו שרשמתי למעלה (בד"ה ובספרו מחזיק) היה שמח לקראתם ומסלסל בדב"ק וגם במה שכתב בשם הרמב"ן והריטב"א הארכתי אני הדל בס"ק ב' ואפריון נמטייה דדלי לן מרגניתא דברי הגאון בשנות אליהו שדבריו מכוונים לדברי שני המאורות הגדולים הרמב"ן והריטב"א והבאתי כן גם בשם איזה מרבני האחרונים ואם היה רואה הרב יצ"ו מה שחילק מרן חיד"א בזה כמו שכת בתי בשמו שם (בד"ה ומצאתי) כנראה דלא הוה קשיא ליה מה שהקשה מדברי הרא"ש שכתב לגבי אונן הא דכל הפטור מן הדבר וכו':

עוד כתב שבשו"מ חלק ד' סי' י"א כתב שדוקא לענין מצות סוכה כתב הרמ"א שנקרא הדיוט משום שאם רוצה אינו אוכל ואינו חייב בסוכה הלכך הוי כדבר הרשות ולכן המחמיר הוי הדיוט אבל לא בשאר דוכתי דאיכא מצוה אז לא נקרא הדיוט אבל לא נראה בעיניו חילוק זה דודאי ישיבת סוכה נחשבת למצוה מדמברכינן לישב בסוכה וכמו שחלקו הפוסקים בין סוכה דמברכינן כל שבעה למצה שאין מברכין כל שבעה והיינו משום דילפינן מבסוכות תשבו כעין תדורו שכל שבעת הימים עושה סוכתו קבע וכו' ואם יעשה ביתו קבע וסוכתו עראי מבטל מצות סוכה בידים ולכן אין חילוק בין מצוה זו למצוה אחרת ובפרט כי המעיין בירושלמי שבת שם ובהראשונים מבואר דליתא להאי חלוקא:

יא

י"א) הרב תפארת ישראל בפרק קמא דברכות משנה ג' אמאי דתנו אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל כתב דבגדול הדור לא אמרינן פטור ועושה נקרא הדיוט וז"ל (באות כ"ה) תימה הרי איהו נמי הכי קאמר דאין לומר דאישתבוחי משתבח שהכניס את עצמו לסכנה לקרות כב"ש (כרשד"ם ד' ק"ל ע"א) ליתא דהרי אינו בכלל יהרג ואל יעבור רק עבודת אלילים גילוי עריות שפיכות דמים ואם תמצא לומר אף למאי דקיימא לן כירושלמי פרק שני דשבת כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מכל מקום אדם גדול שאני וכרבן גמליאל בפרק שני משנה ה' ואף למאי דקיימא לן ביו"ד סי' קנ"ז דבמקום דיעבור ואל יהרג אינו רשאי להחמיר על עצמו על כל פנים היכא דליכא ודאי סכנה ולא שכיח היזקא מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא וראיה מר' עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים בעירובין ד' כ"א ע"ב שהיה סומך עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא כל שכן הכא בקריאת שמע דאית בה קדושת ה' ויחוד שמו יתברך על כל פנים או אישתבוחי מישתבח לא הוה ליה למימר והטתי ומדאמר וסכנתי לבסוף שמעת מינה דאחר כך מעצמו היה מתגלגל הסכנה וגם הוא ראה אותו העונש משמיא ול"מ ונראה דהכי קאמרי ליה לאו משום שהיית בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה כבירושלמי פרק רביעי דברכות אלא כדאי היית לחוב בעצמך דייקא אפילו אם לא היה בדרך עכ"ל:

הרי שכתב דבגדול ליתא להא דנקרא הדיוט והוכיח כן מדרבן גמליאל שקרא בלילה הראשון ואין משם הכרח לפי מה שכתב הוא עצמו שם דכיון דפיטור החתן הוא משום שאינו יכול לכוין רבן גמליאל הרי היה יכול לכוין ואינו פטור ולא נקרא הדיוט עי"ש על כל פנים הרי כתב בטעמו של ר' טרפון ולדעתו כאן גם טעמו של רבן גמליאל הוא מפני זה דבגדול ליכא משום נקרא הדיוט ונראה לפי זה דאזיל בשיטת רבינו הספר החרדים שהבאתי בס"ק יו"ד ועוד איזה רבני האחרונים שנראה שסוברים כן דהא דפטור ועושה נקרא הדיוט הוא משום דמיחזי כיוהרא ועל זה שייך שפיר לחלק בין שאר אינשי דעלמא לאדם גדול אבל לפי מה שכתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ל"ב שהבאתי שם (בד"ה הן אמת שהרב המרדכי) דמשמע מדברי הפוסקים דהא דנקרא הדיוט לא נגע ולא פגע ביוהרא ואפילו בצנעא אם עושה מה שפטור נקרא הדיוט נראה דאין לחלק בין שאר אינשי לגדול ויתכן שגם הרב תפארת ישראל לא כתב כן לקושטא דמילתא רק כתב לצדד כן בכדי ליישב פירוש של הרב מוהרשד"ם דאישתבוחי אישתבח:

ואף שכתבו התוספות בדף ט"ז (בד"ה מעשה) דהא דתנן מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא לאו מעשה לסתור הוא דקמשמע לן אם גדול הדור והוא בוטח בעצמו שיוכל לכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו והרי רבותינו התוספות נקטי להא דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט כדכתיבנא בראש אות זו ואם כן בהכרח לומר דסברי דלגבי גדול לא איתמר הא דפטור וכו' נראה דאין מזה הכרח משום דיש לומר דמה שכתבו התוספות כן הוא דוקא לדבר התלוי בכונה שמפני שאינו יכול לכוין הוא שפטור אבל לא בשאר דבר שאין הפיטור משום חסרון כהונה ואי נמי דדוקא שלא לבטל קבלת מלכות שמים הוא דגדול יכול להחמיר ואין ללמוד מזה לשאר דברים שאין בהם ביטול קבלת מלכות שמים וכן ממה שכתב הרב המרדכי בריש מסכת ברכות המחמיר לקרות קריאת שמע בלילה מיחזי כיוהרא וכו' נקרא הדיוט אלא אם כן הורגל בפרישות בשאר דברים אין להביא ראיה דלאדם גדול שרי בכל דבר הפטור דיש לומר דדוקא בקריאת שמע משום קבלת מלכות שמים הוא דשרי ליה ועיין לקמן בסמוך:

וראיתי לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש בנימוקיו על הירושלמי בדף א' סוף ע"ד וז"ל ועיין בתפארת ישראל ברכות שכתב דאף דקיימא לן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט בירושלמי פרק ב' דשבת מכל מקום אדם גדול שאני וכרבן גמליאל פרק ב' משנה ה' עכ"ל ולא ראה בירושלמי גופיה כאן ובפרק א' דשבת דמקשה מרבן גמליאל ומתרץ דקריאת שמע שאני דאית ביה מלכות שמים ושמעת מינה דגם אדם גדול כרבן גמליאל אין לו להחמיר בשאר דברים עכ"ל משמעות דבריו הוא דבירושלמי מקשינן אדתני חזקיה כל הפטור ועושה נקרא הדיוט מדרבן גמליאל דקרא קריאת שמע בלילה הראשון ומשנינן דשאני קריאת שמע דאית בה מלכות שמים וכפי אשר העתקתי דברי הירושלמי בזה לעיל בס"ק יו"ד (בד"ה והא לך לשון הירושלמי) מובן שלא נזכר בירושלמי מזה רק מה שאמרו שם הוא דר' שמואל (מאריה דעובדא דאיפסיק לתפלה) רצה להביא ראיה שיכול אדם להחמיר במה שפטור מן הדין מדתנן חתן פטור ותנן נמי חתן אם רצה לקרות קורא ולפי גירסת הרב קרבן העדה (שהזכיר בעמודי אש) דחה ר' מיאשא ראיה זו דמשנה דחתן אם רצה קורא אתיא כרבן גמליאל דאמר איני שומע לבטל מלכות שמים וסיים הרב קרבן העדה (בפירוש השני שעשאו עיקר) ודוקא בקריאת שמע דאיכא מלכות שמים כלומר דמאי דתני תנא חתן אם רצה קורא ודין זה הוא לכל אדם היינו דוקא בקריאת שמע זו היא סוגית הש"ס ירושלמי ואין מזה ראיה דגם אדם גדול אינו רשאי להחמיר בשאר דברים חוץ מקריאת שמע כדאמר רב עמודי אש יצ"ו משמא דגמרא ואנכי לא ידעתי איה מקום דברי הש"ס ירושלמי כזה:

ודברי הרב מוהרשד"ם שרמז הרב תפארת ישראל הנה לא הראה מקומם כדרך כל המחברים (לציין החלק והסימן) והספר שבידי הוא דפוס חדש ואין בשום אחד מהחלקים הדף שציין (ד' ק"ל) ואשר היה ביד הרב הוא דפוס ישן וכפי הנראה כונתו לדבריו שבחלק יו"ד סי' קב"ץ (בד"ה אין ספק) ואם האמת הוא כן תימה בעיני שדוחה דבריו בשתי ידים כאילו מפי עצמו אמרם (הרב מוהרשד"ם) ועין רואה שמה שכתב בזה כן גם בשם הרמב"ם בפירוש המשנה ותורף דברי הרב מוהרשד"ם הם שהביא מה ששמע שחכמי צפת ברשות השררה היו מחרימין ומנדין לשומרי השמיטה וכתב (בסוף ד"ה ולענין שנת השמיטה) שיש להביא קצת ראיה שיש לרבים להכריח ליחיד אפילו להקל מפרק ערבי פסחים דף ק' ע"א רצונך נפסיק וכו' עד שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי עי"ש. ואחר שביאר הוכחתו סיים וז"ל ואם כן נראה קצת מכאן שאין לתמוה טובא מחכמי צפת תובב"א וגם הראיה מרבי טרפון שהטה לקרות כבית שמאי ורצה השואל לדחות ראיה זו דחייתו אינה דחיה אף על פי שבמה שפירש והסכנתי בעצמי מפני הלסטים הוא פירוש אמאי שכתב (שאמר) שסכנתי בעצמו ולא אמר נסתכנתי דהיה משמע ממילא אלא שהוא בעצמו הכנים עצמו בסכנה לעשות כדברי בית שמאי וכולי האי ודאי לא היה לו לעשות נראה שהשואל לא ראה פירוש המשנה להרמב"ם שרן פירש הוא בפירושו וז"ל שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קריאת שמע והוא הולך רוכב על בהמתו עכ"ל מכל מקום יש משם ראיה כפי מה שבא בגמרא מעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר שהיו מסובין במקום אחד והיה ר' ישמעאל מוטה ור' אלעזר זקוף וכיון שהגיע זמן הקריאה הטה ר' אלעזר וזקף ר' ישמעאל אמר ליה אמשול לך משל וכו' עד אני עשיתי כבית הלל ואתה כבית שמאי ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות וכי תימא בית הלל נמי אית להו מטין הני מילי דמוטה מעיקרא וכו' משמע בפירוש דאיכא קפידא ושאין להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו לומר שכן הלכה ואינה הלכה ולא עוד דאמרינן התם אמר רב נחמן עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה הרי בפירוש דאפילו מי שרוצה להחמיר בדבר שאינו מן הדין שאינו רשאי לעשות כן וכמדומה לי שהחכם השואל לא ראה הגמרא ולכן כתב שאפילו כדברי בית שמאי רשאי להחמיר אלא שאין לו להסתכן וכבר הוכחנו שאינו כדבריו אלא שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות לפי שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא אלא שמכל מקום אני אומר שודאי הפריזו על המדה יותר מדאי כמו שכתבתי שם (בפסק הראשון שהזכיר שם ולא ידעתי איה מקום כבודו). ועוד ראיה לדעתי שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות כדאמרינן בירושלמי (סוף פרק שמיני דמסכת תרומות) והביאו הר"ן בפרק יום הכיפורים האי בר נש תבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה אמר ליה לדילטור אנא מיתגלי אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים היא הרי בפרוש שאף שהדין היה מה שעשה ר' יהושע עם כל זה נתכעס אליהו עמו מפני שלא עשה מדת חסידות ואם כן איך אפשר לילך אל קצה האחר לנדות ולהחרים למי שרוצה לנהוג מדת חסידות הא אמרינן בפרק במה טומנין אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה הטמין לי צונן וכו' שמע ר' אמי איקפד וכו' משום דאדם חשוב שאני עי"ש הרי שאדם חשוב יש לו להחמיר לפנים מן הדין אלו דברי רבינו הרשד"ם בזה (העתקתי ממנו אף מה שאינו צריך לדאתן עלה הואיל ואתא לידן ואין ספר היקר הזה מצוי ביד כל אדם ומזקנים אתבונן כן ארחות צדיקים רבותינו בעלי הש"ס שמביאים בריתא שלמה אף כשאין צריכין אלא למיעוטא דמיעוטא השנוי בה) ועל זכר לדבר שכתב שראוי להסתכן אף על מדת חסידות עיין במה שהבאתי לקמן (בד"ה ובמה שהבאתי) בשם הרב דברי יוסף:

הנך רואה שמה שכתב רבינו הרשד"ם בפירוש דברי ר' טרפון במה שאמר וסכנתי בעצמי שכונתו היא לומר שהכניס את עצמו לסכנה כדי להטות כדברי בית שמאי הן הן דברי רינו הגדול בפירוש המשנה ואם הרב תפארת ישראל אין דעתו נוחה בפירוש זה היה לו לכתוב הדברים בשם אמרם הרמב"ם בפירוש המשנה ולדחותם ואין לו עסק עם הרב מוהרשד"ם כי הוא כתב כן על סמך דברי הרמב"ם ואולי מה שכתב הרב תפארת בשם הרב מוהרשד"ם דבריו הם במקום אחר ואנכי לא ידעתי:

ודאתאן עלה אם אדם גדול יכול להחמיר על עצמו ואין חשש משום פטור מן הדבר וכו' נראה לכאורה דשפיר דמי ונלמד כן מדברי מרן הב"י בסי' תר"מ (בד"ה וחתן כתב הרמב"ם) שהביא מה שאמר ר' אבא בר זבדא בפרק הישן ד' כ"ה דחתן פטור מסוכה וכן פסק הרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף וסיים על זה ואף דבתר הכי אמרינן אמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכל שכן דחדאי לבאי דעבידנא תרתי מצות סוכה ומצות נישואין איכא למימר דמדת חסידות היתה עכ"ל דמתבאר שסובר שר' זירא מודה לר' אבא בר זבידא דמן הדין פטור אלא שממדת חסידות היה מחמיר על עצמו וקשה הלא כל הפטור ועושה נקרא הדיוט ובפרט לפי מה שהבאתי למעלה בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שבספר פתח עינים מפרש בעובדא דר' ירמיה ור' זירא דנגה להו לצלויי דר' ירמיה סובר לחלק בהא דכל הפטור וכו' ור' זירא סובר דבכל גוונא אתמר כל הפטור וכו' נקרא הדיוט עי"ש ואי הכי תיקשי לן טפי היכי עביד ר' זירא הכי ואם שאפשר לומר דר' זירא דלא נחה דעתו במאי דעביד ר' ירמיה הוא דוקא לגבי להפסיק הלימוד כמו שרמז באומרו מסיר אזנו משמוע תורה וכו' אך מדברי מרן חיד"א לא משמע הכי אלא דבכל מילי סבר ר' זירא דהמחמיר במה שפטור נקרא הדיוט:

והיה נראה ליישב על פי דברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי בסק"ב דדוקא אם בא לעשות דבר שאין מי שחייב בדבר ההוא הוא דנקרא הדיוט אבל אם הוא ושאר בני אדם חייבים כיון שהוא עושה מצוה אשר ציוה ה' לאחרים אף שהוא פטור יכול לעשותה ומקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה והיינו טעמא דנשים במצות עשה שהזמן גרמא וכמו כן בחתן נוכל לומר אף שהוא פטור מכל מקום כיון דכולי עלמא מיחייבי מצי שפיר להחמיר על עצמו ואין בזה משום פטור ובדין הוא שיטול שכרו:

אלא דאין זה מן הישוב שכבר הבאתי שם מה שביאר מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' של"ג ובמחזיק ברכה יו"ד סי' ס"א שהקשה על דברי הריטב"א והרמב"ן הנ"ל מדברי הירושלמי עצמן דמוכח דאף במצוה שאחרים חייבים מכל מקום זה שפטור מאיזו סבה אם מחמיר נקרא הדיוט והוצרך לפרש בכונתם דנשים וסומים הם פטורים לעולם ואחרים חייבים לכן אם יקיימו גם הם שפיר דמי ומקבלים עליה שכר אבל אונן וכיוצא שפיטורו הוא מפני סיבה ומקרה שאירע לו ואם יארע מקרה כזה לאחרים גם הם היו פטורים אזי אם מי שהוא פטור עתה ורוצה לקיימה מיקרי הדיוט אם כן בחתן נמי אף שהאחרים חייבים מכל מקום אם יארע להאחרים מקרה כזה הרי גם הם יהיו פטורים ולכן אם רוצה. החתן להחמיר נראה דהדרינן לדינא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולכן אין לנו ליישב דברי מרן הב"י לדעת הפוסקים דחתן פטור אלא לומר דאדם גדול רשאי להחמיר ור' זירא עשה ממדת חסידות ומיסתייעא מילתיה דרב תפארת ישראל הנ"ל אלא שהדבר תמוה דלפי זה צריך לומר דעיקרא דהאי דינא (פטור מהדבר ועושה וכו') הוא משום יוהרא דבזה הוא ששייך לחלק בין כולי עלמא לאדם גדול ואילו מרן חיד"א כתב דמשמעות הפוסקים הוא דלאו משום יוהרא הוא ולכן אף אם עושה בצינעא נקרא הדיוט כמו שכתבתי בשמו ש בסמוך (בד"ה הרי שכתב) וצריך עיון:

וראיתי להרב דברי מנחם בסי' תר"מ בהגהות הטור אות ב' שכתב וז"ל חתן פטור וכו' עמ"ש הגהות מיימוניות בשם רבינו שמחה דכל שפטור מסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר וכו' הקשה הרב כסא אליהו דבסוכה ד' כ"ה ע"ב אמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה ע"כ עיין בבית יוסף (בד"ה חתן) שכתב ואף על גב דאמרינן אמר ר' זירא וכו' איכא למימר דמדת חסידות היתה ע"כ ודייקא נמי דאמר אנא אכלי בסוכה כלומר דוקא כגון אנא ולא לאחרים ועיין בשלמי צבור בענין יוהרא ובס' זכור לאברהם ד' ס"ד ע"ב עכ"ל הרב דברי מנחם. ואין אצלי ספר כסא אליהו להבין מאי קשיא ליה על רבינו שמחה שהרי מדברי מרן הבית יוסף מתבאר יפה דזו מחלוקת בין הפוסקים אם מה שעשה ר' זירא הוא מן הדין או ממדת חסידות דמה שכתב מרן שעשה ממדת חסידות לא כתב כן אלא לדעת הפוסקים דחתן פטור אבל דעת הרא"ש ודעמיה דחתן חייב בסוכה ולדידהו ודאי ר' זירא דעבד לאו לגרמיה הוא דעבד וממדת חסידות אלא לדידיה דינא הכי הוי לכל אדם ומה שכתב הרא"ש (בפרק הישן סי' ח') יש פוסקים כר' זירא ומביאים ראיה משני מעשים שבירושלמי שהורו לשני שואלים לישב בסוכה וכו' וסיים ונראה שיש לעשות כעובדין דבירושלמי וכן כתב בעל העיטור נראה דמה שהוצרכו לעובדי דבירושלמי ולא סגי לן במעשה רב דעבד ר' זירא דאין לומר דלא אמרינן מעשה רב כשבעל השמועה עביד כשמעתיה דמלבד דאינו פשוט לומר כן ושלמים וכן רבים סוברים דגם במעשה שעושה בעל השמועה כשמעתיה אמרינן מעשה רב כמו שרשמתי במערכת המ"ם אות מ"ו ועוד דר' זירא נראה שלא בא לחלוק על מה שאמר ר' אבא בר זבדא (חתן פטור וכו') מדלא אמרו בש"ס ור' זירא אמר חתן חיוב ואמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וכו' אלא סתמא דתלמודא מייתי מאי דאמר ר' זירא אנא אכלי וכו' ואם שבזה יש לפקפק על כל פנים הרי אינו פשוט דבבעל השמועה לא אמרינן מעשה רב ואם כן לדעת הסוברים דגם בכי האי גוונא אמרינן מעשה רב היה לנו להביא ראיה ממעשה דר' זירא עצמו אך יש לומר דמשום דיש לדחות דר' זירא מדת חסידות הוא דעבד כדכתב מרן הב"י לדעת הרמב"ם והרי"ף לכן הוצרכו לעובדי דבירושלמי שהורו כן לשואליהם:

ועל כל פנים לדעת הרא"ש ודעמיה דחתן חייב בסוכה מה שעשה ר' זירא הוא מן הדין ואם כן אינו מובן מאי מקשי הרב כסא אליהו על רבינו שמחה דאמר דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא נקרא הדיוט מהא דר' זירא דאימור רבינו שמחה סובר כדעת הפוסקים דחתן חייב בסוכה ולדידהו ר' זירא עשה כן מחמת הדין ואין כאן פטור מן הדבר ועושה וצריך לומר שהרב כסא אליהו הביא קודם לזה שסברת רבינו שמחה כדעת הרמב"ם דחתן פטור ואם כי לא ראיתי כעת מי שכתב כן בשם רבינו שמחה אין לא ראינו ראיה ונזדמן לידי בשאלה ספר העיטור עם ביאור פתח הדביר לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי בעשרת הדברות בהלכות סוכה שער חמישי שכתב בפתח הדביר אות כ"ד שבאור זרוע סי' רצ"ט פסק כר' אבא בר זבדא ושכן כתב בס' הפרדס סי' קפ"ז ואם כן יתכן שגם רבינו שמחה פוסק כן. אמנם עיינתי באור זרוע שם (בחלק שני) וראיתי שהביא דברי ר' אבא בר זבדא ודרבי זירא ולא ראיתי שום הוכחה שפוסק כר' אבא גם בספר הפרדס שבידי הוא דפוס קושטאנדינא שנת תקס"ב לא מצאתי שדבר מזה ובשבולי הלקט שנדפס מקרוב בווילנא דפוס רא"ם ראיתי בערוגה שתים עשרה בסי' שמ"ב וז"ל כתב בעל הדברות מסתברא דליתא לדרבי אבא ורבינו יצחק פאסי ורבינו ישעיה לא הזכירו דברי ר' זירא ונראה דסברי כר' אבא ומסתברא כר' זירא דגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל הנך רואה דשלמים וכן רבים סוברים כר' אבא דחתן פטור ואפשר שכן דעת רבינו שמחה:

ואם כן צריך לומר לדידיה דר' זירא לא עשה כן מחמת הדין דמן הדין היה פטור רק שהחמיר על עצמו ועל זה מקשה שפיר הרב כסא אליהו על מה שאמר רבינו שמחה דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא נקרא הדיוט מהא דר' זירא שהחמיר על עצמו אף שמן הדין פטור כן נראה לי כעת וכבר כתבתי שאין אצלי ספר כסא אליהו ואני כותב לפי מה שכתב בשמו הרב דברי מנחם ומה שהביא על זה דברי מרן הבית יוסף שכתב דר' זירא ממדת חסידות הוא שעשה וכנראה שכונתו ליישב בזה קושיית הרב כסא אליהו לא ירדתי לסוף דעתו דאדרבא נהפוך הוא ואם נאמר שגם רבינו שמחה סובר כן דר' זירא ממדת חסידות קאמר תגדל תמיהת הרב כסא אליהו על רבינו שמחה דאמר דהמחמיר ואינו יוצא מן הסוכה נקרא הדיוט כמובן:

ומצאתי בספר הנכבד שערי רחמים לידידי הרה"ג החריף מארעא דישראל יצ"ו אשר דבר בקדשו בדין זה (כל הפטור מן הדבר וכו') וארשום בזה תורף דב"ק שאינו מצוי במדינות אלו וגם אני הדל מקרוב השגתיו והוא שנשאל בחלק א"ח סי' ט' מחכם אחד ששמע באומרים בשם הרב יצ"ו במי שהיה בסוכה וירדו גשמים שאינו רשאי להחמיר על עצמו לעמוד שם משום דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולזה הקשה לו מהא דאיתא בסוכה ד' כ"ח חתן וכו' פטורים מן הסוכה משום דבעו שמחה ואין שמחה אלא במקום סעודה ובחופה וכו' ואמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכל שכן דחדי לבאי דעבידנא תרתי וקשה איך אכל ר' זירא בסוכה מאחר שהוא פטור והפטור ועושה נקרא הדיוט אלו דברי השואל וכנראה שכונתו להוכיח מהא דר' זירא דתלמוד דידן לית ליה הא דתני חזקיה בירושלמי דכל הפטור וכו' ואם החכם השואל יצ"ו היה רואה דברי מרן חיד"א בספר פתח עינים בחידושיו לשבת שהבאתי אני הדל בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שכתב שר' זירא סובר הא דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט היה מקשה עליו (לפי שיטתו) מהא דר' זירא דאכל בסוכה דמוכח דלית ליה האי דינא:

ועל זה השיב הרב המחבר יצ"ו דע לך דהא דכל הפטור אתמר בירושלמי דברכות ושבת והביא דברי הירושלמי וכתב שמתברר מדברי התוספות במנחות ד' ל"ב דכלל זה דכל הפטור וכו' הוא מוסכם גם מתלמוד דידן ומהא דרבי זירא דאכל בסוכה אין ראיה דלית ליה האי כללא דאיהו סבירא ליה דמדינא חייב חתן בסוכה כמו שמתבאר ממה שפסקו הרא"ש ורבינו הטור בסי' תר"מ דחתן חייב בסוכה שאפשר לו לשמוח בסוכה וסיים הרא"ש דיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא על כל אדם אלא ודאי לרבי זירא דינא הכי הוי דחתן חייב וכתב שעיקר דינו שאמר בירדו גשמים שאינו רשאי להחמיר (כמו ששמע השואל בשמו) ראה שמפורש כן במרדכי שם בשם רבינו שמחה כל מי שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוי כדאיתא בירושלמי והביא שהרב כסא אליהו בסי' תר"מ הקשה על רבינו שמחה מהא דר' זירא אכל בסוכה ותמה עליו שהרי מדברי הרא"ש ומר בריה בטור מתבאר דסברי דר' זירא סובר דמן הדין חייב ואי הכי מאי קושיא על רבינו שמחה אלו תורף דב"ק יצ"ו:

והנה על השואל אין לנו לערער דלא פקיע שמיה ולא ידענא מנו אמנם על ידידי הרה"ג המחבר יצ"ו נפלאת היא בעיני שלא ראה דברי הרמ"א בדרכי משה ובש"ע בסי' תרל"ט סעיף ז' שהביא לפסק הלכה הא דרבינו שמחה דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר ונקרא הדיוט ולא זו הדרך להעלות על הספר שאלה ותשובה בדבר המפורש ועלה על שלחן מלכים עד בלי הגיד שדבר זה מפורש יוצא בשלחן הטהור. ואשר כתב דבר זה בשם המרדכי שם (כלומר בפרק הישן בסוגיא שהזכיר הרב יצ"ו) יגעתי ולא מצאתי דבר זה במרדכי כי אם בהגהות מיימוניות בששי מהלכות סוכה אות ב' והרמ"א שהביא הא דרבינו שמחה וכן שאר מחברים כתבו כן בשם ההגהות שהביא בשם רבינו שמחה ומה שכתב שמדברי התוספות במנחות ד' ל"ב מתברר שסוברים דגם תלמוד דידן סובר להא דירושלמי דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט דבריו נאמנו מאד וכבר כתבתי בראש אות זו שכן כתבו התוספות עוד בגטין ד' ו' ובסוטה ד' י"ז ועוד רשמתי שכן דעת כמה ראשונים שסוברים שדין זה מוסכם ושריר וקיים:

אך בזאת במה שכתב להכריח דר' זירא דעבד עובדא בנפשיה ואכל בסוכה סובר דדינא הכי הוא מדסיים הרא"ש שיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא לכל אדם אומר אני הדל עמו הסליחה רבה דאין מזה הכרח כלל שהרי הרא"ש כתב בזה הלשון יש פוסקין כר' זירא ומביאים ראיה מן הירושלמי וכו' ואחר שהביא דברי הירושלמי ושהרי"ף לא הביא הא דר' זירא סיים ואמר ונראה שיש לעשות כעובדין שבירושלמי וכן כתב בעל העיטור עכ"ל הפירוש הפשוט בדברי הרא"ש הוא שיש פוסקים כמו שעשה ר' זירא וראייתם מן הירושלמי וכו' וכן מסיק הרא"ש על פי הנהו עובדי דבירושלמי דמוכח דלא מפני מה שאמר ר' זירא אנא אכלי וכו' הוא שפסקו כן אלא מפני מה שאמרו בירושלמי וכבר כתבתי למעלה (בסמוך בד"ה וראיתי להרב) דמה שלא כתבו כן על פי מעשה שעשה ר' זירא הוא משום שיש לומר דמדת חסידות הוא וכדכתב מרן הב"י לדעת הרמב"ם ואם כן מתבאר שמגוף דברי ר' זירא וכן מדברי הרא"ש אין שום הכרח דדינא הוא דקאמר וחידוש הוא בעיני שנעלמו מעיני הרב יצ"ו דברי מרן הב"י שבסי' תר"מ שהבאתי למעלה בסמוך (בד"ה ודאתאן עלה) שכתב לדעת הרמב"ם דר' זירא מדת חסידות היתה בו ואילו הרב יצ"ו פסקיה בסכינא חריפא דרבי זירא אינו סובר כר' אבא דאמר חתן פטור וכו' אלא מן הדין חתן חייב כנז"ל:

וממה שתמה על הרב כסא אליהו כנז"ל מובן שהרב כסא אליהו לא היה לו שום הכרח שרבינו שמחה פוסק כהרמב"ם דחתן פטור מסוכה (כמו שכתבתי אני ההדיוט בסמוך בד"ה ועל כל פנים) ואי הכי שפיר קא מותיב עליה והוא תימה איך לא ראה הרב כסא אליהו דברי מרן הבית יוסף באותו פרק באותו מקום דעסיק ביה שמתבאר שדעת הרא"ש היא דחתן חייב מן הדין ולא נפלאת היא לומר שכן דעת רבינו שמחה וכמו שהשיב ידידי הרה"ג יצ"ו וראיתי עוד שם האריך קצת בכלל זה והביא מה שכתב הרב יד אהרן (שהביא רבין חסידא בספר מנחה טהורה שהבאתי דבריו לעיל בסק"ד) דמהא דר' טרפון שנסתכן מפני הלסטים מוכח דתלמודין נמי אית ליה הא דפטור מן הדבר אינו רשאי להחמיר וכתב שלפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא הכניס עצמו לסכנה אין ראיה וכו' וכתב הרב יצ"ו שגם הרב מוהר"י אירגז בשו"ת דברי יוסף סי מ"ה כתב שממעשה דר' טרפון אין להוכיח שאין אדם רשאי להחמיר על עצמו דשאני התם שהוא הכניס עצמו לסכנה וכו' וכדכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והרב הורשד"ם וכו' ועיינתי בדברי יוסף ודבריו הם בדף צ' ע"ג (בד"ה עוד) על מה שכתב הגאון רש"ל בתשובה סי' ל"ד על מה שנשאל במי שנהג שלא לאכול בשר אחר תשעה באב עד שבת נחמו אי הוי מנהג או לא והשיב שאינו מנהג מאחר דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל שאוסר כל אותה שבת אלא כרבי מאיר שאינו אסור אלא עד התענית ובסוף דבריו כתב דאפילו בא להחמיר לאסור כל שבוע שחל תשעה באב כרשב"ג לא יאות עביד וראיה מהא דר' טרפון וכו' דמאחר שבא לעבור על דברי בית הלל נגד ההלכה אף שהוא להחמיר חייב מיתה והוא הדין הכא דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג להתאבל יותר מדאי וכל שכן לסגף עצמו שהוא חוטא ודחה דבריו על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובזה יישב הרב דברי יוסף קושית הרשב"א בחידושיו לברכות ד' י"א ע"א תני רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה כדברי בית הלל עשה דאיך סלקא דעתין לרב יחזקאל למימר הכי והתנן אמר ר' טרפון וכו' ולא תירץ כלום והוא כתב ליישב על פי זה דמה ששנינו דר' טרפון עשה שלא כהוגן הוא בשביל שסכן עצמו כדי לעשות כבית שמאי אבל בלאו הכי סבירא ליה לרב יחזקאל דמי שעשה כבית שמאי עשה העתקתי דב"ק בישוב קושית הרשב"א אף שאינו מעניינו לפי שבספרי הקטן מכתב לחזקיהו בסוגיא דברכות הנ"ל הבאתי קושית הרשב"א ונשאתי ונתתי בזה כיעויין שם ובו בפרק לא ראיתי דברי הרב דברי יוסף בזה ואפריון נמטייה לידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו:

עוד ראיתי שם בדברי יוסף (בד"ה גם הראיה) שכתב שהראיה שהביא מוהרש"ל ממאי דאמרינן בגמרא ד' י"א ע"א רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה וכו' אינה ראיה. חדא וכו' ועוד אין ללמוד מהתם דהרוצה להחמיר במידי דפליגי תנאי או אמוראי דאינו רשאי דשאני התם דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה משום הכי אסור לעשות כבית שמאי וכו' עי"ש והוא תנא דמסייע לן במה שכתבתי למעלה בס"ק ד' על דברי הרב מנחה טהורה (עי"ש בד"ה אחר כל אלה) דאין לדמות מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת שאר תנאים דאף אם נאמר במחלוקת שאר תנאים שאם רוצה להחמיר כמאן דלא קימא לן כוותיה שפיר דמי מכל מקום בית שמאי במקום בית הלל דאינה משנה שאני:

ובמה שהבאתי למעלה בס"ק זה (בד"ה ודברי הרב) בשם הרב מוהרשד"ם שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות וכו' ראיתי להרב דברי יוסף שם בד' צ"א ע"א שדחה ראייתו דהתם מה שנתכעס עמו אליהו הוא לפי שר' יהושע בן לוי בעצמו נעשה דלטור למסרו להם והיה לו להניח שימסרהו אחרים ולא הוא בעצמו וכן הובא מעשה זה בבראשית רבה סוף פרשה צ"ד בזה הלשון וכי משנת חסידים היא מיבעי להאי מילתא מיתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך ומטעם זה פסק הרמב"ם בחמישי מיסודי התורה שאין מורין כן לכתחלה כדכתב הטורי זהב יו"ד סי' קנ"ז אי נמי יש לומר דמה שכעס הוא כמו שפירש הרב המאירי וז"ל נראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר ואם לאו ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא גם ממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל עכ"ל ואפילו תימא דכונת אליהו היתה להוכיח לר' יהושע בן לוי על שלא הסכין עצמו לקיים מדת חסידות אין למדין משם לשאר מצות דאיבוד נפש אחת שאני דחמיר טפי ומצוה להשתדל להצילו בכל מאמצי כחו מיד עכומ"ז אפילו בהכניס עצמו בסכנה לא כן בשאר מצות דודאי אין ראוי להסתכן כדי לקיים מדת חסידות עכ"ל ועובדא דר' עקיבא בעירובין כ"א ע"ב שאני שלא היה ודאי סכנה כמו שפירש הרב תפארת ישראל הנז"ל בראש ס"ק זה דסמך עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא:

ובעיקר כללין (כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט) הנה הרב דברי יוסף בדף צ"א ע"ד אחר שהאריך להוכיח דרשאי אדם להחמיר על עצמו בדבר המותר וכתב ליישב המקומות שנראה מהם סתירה לזה סיים וז"ל והשתא תבין מה דאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דלא אמרו כן אלא במי שבא להחמיר על עצמו במילתא דלית בה דררא דאיסורא ולא שום טעם כלל להחמיר וכההיא שהביאו שם בירושלמי דמי שהיה אוכל קודם זמן המנחה וכשהגיע זמנה הפסיק והתפלל דזה נקרא הדיוט דהא חומרא בלי טעם היא דלמה לו להפסיק כיון שהתחיל בהיתר ויש שהות להתפלל אחר גמר אכילתו דאין לומר דנכון להפסיק פן ישכח ויפשע דליתא דהא אמרינן בתלמודא דידן פרק קמא דשבת ד' יו"ד דמנחה כיון דקביעא לה זמנה מירתת ולא אתי למיפשע וכו' ואם כן כל המפסיק הוי מחמיר בחומרא בלי טעם ולפיכך נקרא הדיוט וכיוצא בזה הוא המשרטט ספר תורה ותפלין כשעושה השירטוט דרך חומרא ולא כדי לכתוב ביושר דכיון דאין טעם לחומרא זו נקרא הדיוט כמו שכתבו התוס' במנחות ד' ל"ב (בד"ה הא מורידין וכו') ויש לומר דלא הוו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון דלא בעו שירטוט וכדאמרינן בירושלמי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל וכמו כן הוא הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם דכתבו הגהות מיימוניות פרק ו' דאינו מקבל שכר ונקרא הדיוט היינו נמי מהאי טעמא דהוי חומרא בלי טעם וכלל הדברים הוא דכל חומרא במידי דלית ביה שום צד סרך איסור ולא שום טעם להחמיר עליה הוא שאמרו רז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף