שדי חמד/כללים/ח/קלח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים קלח

כלל קלח חיישינן למיתה או לא חיישינן הוא מחלוקת בש"ס ונאמרו בזה כמה חילוקים קבצם כעמיר הרב כסף נבחר בכלל ס"ג כדרכו בקודש ושם אתה מוצא מה שכתבו הקדמונים לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה דלזמן מועט לא חיישינן למיתה והגאון חכם צבי בסי' ק"ז הביא מה שכתבו התוספות לחלק בין זמן הרבה לזמן מועט וכתב דיש מקום עיון בדברי הרמב"ם בהלכות תרומות ריש פרק תשיעי עם מה שכתב בהלכות עבודת יום הכיפורים שפסק דלא כר' יאודה דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו וכו' עי"ש גם הרב פתח הדביר בח"ג סי' ר"ן האריך בזה ועיין להרב מגן אברהם (בסי' תקס"ח ס"ק י"ג) אף הוא היה מתכוין שיש לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט והאריך קצת בזה הגאון ישועות יעקב בריש סי' תקס"ח:

הן אמת דמדברי הרב טורי זהב בסי' תקנ"א ס"ק י"ז נראה שסובר שגם לזמן מועט חיישינן לשמא ימות שכתב דמותר לומר שהחיינו בבין המצרים מחשש שמא ימות ומשמע דאף ביום ערב תשעה באב מתיר מטעם זה אף דאינו אלא יום או יומים והביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בסי' תקמ"ט דמותר לכתוב מעשה בית דין בחול המועד משום חשש מיתה וכו' עי"ש ויש לדחות דכיון דבימים הראשונים שייך לחוש שמא ימות לפי שהוא זמן מרובה אין לחלק בדבר וגם ביום האחרון שהוא זמן מועט ועיין לעיל במערכת הזיי"ן אות כ"ד (בד"ה אך בזאת) אמרינן כן והגאון מחנה אפרים בנימוקיו על הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מעשר שני דין ח' תמה על מרן כסף משנה שם מהא דקימא לן דלא חיישינן למיתה בזמן מועט גם הגאון שער המלך בפרק ד' מהלכות סוכה שקיל וטרי בדעת הרמב"ם בזה ומופת דורנו הגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו בשו"ת עיין יצחק חלק יו"ד סי' כ"ד באות ב' כתב להוכיח שדעת הרמב"ם דלזמן מועט לא חיישינן למיתה והוא שבאהע"ז סי' קמ"ג ס"ב בבית שמואל סק"ד כתב בשם הרמב"ם דכל שבידה אפילו בקום עשה לא חיישינן שתעבור ומותרת להנשא אם כן מוכח דלא חיישינן למיתה דאם לא כן אכתי תיקשי דניחוש שמא תמות ולא יתקיים התנאי על ידי אונס ועברה למפרע על איסור אשת איש דאף כשלא יתקיים התנאי מחמת אונס הגט בטל למפרע משום דאנוס רחמנא פטריה אמרינן רחמנא חייביה לאידך לא אמרינן כמו שכתב הש"ך בח"מ סי' כ"א וכו' וכתב שכן שיטת רוב הפוסקים דלא חיישינן למיתה בזמן מועט ועי"ש באות ג' דלדעת קצת פוסקים חיישינן למיתה בזמן מועט במקום חשש איסור ובשיעור זמן מועט רשמתי במערכת הזיי"ן אות כ"ד:

וראיתי בספר משיב דבר להגאון נצי"ב שנדפס מחדש שכתב בסוף סי' מ"א בשם הרה"ג אבד"ק ראזינאיי (את שמו לא הזכיר) שחקר על בני הכפרים שקורין המגילה ביום הכניסה אם יכולים לאחר קריאתה ליום ארבעה עשר וכתב בשמו שדעתו דאסור לאחר שיש לחוש שמא ימות ועל זה השיב הרב המחבר וז"ל אין להאריך בזה ורק לדינא כבר כתבתי בפשיטות שיכול לאחר והוא מן המובחר לקרות בציבור כל היותר ולא שייך בזה משום מצוה שבאה לידך וכו' משום דביום י"ד עושה המצוה יותר כתיקונה ולא מצינו חשש שמא ימות אלא באופן שמא ימות פלוני ונמצא החי מקולקל אבל שמא ימות הוא עצמו אין חשש כלל שהרי עשה כדין שמן הדין הוא להמתין עד יום י"ד ואם מת בתוך כך הרי עתה נעשה חפשי מן המצות ופטור ולא מצינו חשש שמא ימות אלא בשבת דף קנ"ג לענין תשובה על מה שחטא כבר וישוב היום שמא ימות למחר ואם ימות הרי עוות ולא יכול לתקן עוד מה שאין כן במצות שעליו לעשות ואם מת נפטר ואין עליו כלום עד כאן לשונו:

והנה מה שכתב הגאבד"ק מראזינאיי שאסור להם לאחר עד יום י"ד משום חשש מיתה והגאון המחבר שתיק ליה בזה מדברי שניהם נלמוד דחיישי למיתה אף בימים מועטים אך אם יום או יומים או שלושת ימים (שהוא הזמן שבין תקנת בני הכפרים ליום ארבעה עשר) ועמהם הסליחה דמסורת בידינו דבזמן מועט לא חיישינן למיתה ומתבאר מדברי רבינו התרומת הדשן בסי' ל"ה (גבי ברכת הלבנה) דפחות משבעה ימים חשיב זמן מועט ועיין במה שרשמתי בענין זה לעיל במערכת הזיי"ן אות כ"ד בס"ד. גם במה שכתב הרב המחבר דליכא משום שיהוי מצוה כשמשהה אותה כדי לעשותה מן המובחר יש לפקפק בזה עיין במה שהבאתי במערכת הזיי"ן אות א' ולפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לגטין דף כ"ח הביא דבריו הרב כסף נבחר בכלל ס"ג אות ד' בהא דאמרינן האומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות אינו אלא מדרבנן משמע דמדאוריתא לא חיישינן שמא ימות יתכן דבמקרא מגילה שאינה מצוה דאוריתא לא חיישינן שמא ימות אלא שלפי מה שכתב שם דמדברי הרא"ש בקידושין דף מ"ה משמע דהוי דאוריתא יתכן דגם במקרא מגילה חיישינן מדרבנן ומכל מקום לזמן מועט יום או יומים ובדבר כזה שאין בו חשש איסור נראה דלא שייך לומר דאסור לאחר משום חשש איסור:

ומה שכתב דלא מצינו חשש שמא ימות אלא באופן שמא ימות פלוני ונמצא החי מקולקל יש להעיר לכאורה מהא דאמרינן בריש נדרים דף ג' ע"ב בל תאחר דנזירות היכי משכחת ליה כיון דאמר הריני נזיר הוי נזיר אכל קם ליה בבל יאכל באומר לכשארצה אהא נזיר ואי אמר לכשארצה ליכא בל תאחר אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרינן כל שעתא דילמא מיית הכי נמי לאלתר הוי נזיר דאמרינן דילמא השתא מיית (עי"ש בדברי הרא"ש דאפילו מאן דפליג דלא חיישינן שמא ימות הכא דלזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן וכו' כלומר דהכא דהחששא היא שמא ימות בתיך שלשים יום דנמצא דלא קיים נדרו לכולי עלמא חיישינן עיין במשנה למלך בהלכות מעשר שני פרק ג' הלכה ח') הרי דגם לחוש שמא ימות הוא עצמו חיישינן ולזה יש ליישב דהא נמי דמי לההיא דאמרינן לענין תשובת ישוב היום שמא ימות למחר שהביא הרב בסוף דבריו:

אמנם הא קשיא לי דמתוך השקלא וטריא שברבני האחרונים בא"ח סי' צ' נראה שמתבאר דגם לשמא ימות הוא עצמו חיישנן ולא שמיעא להו מה שחידש הגאון המחבר והוא על מה שנשאל הרדב"ז במי שחבוש בבית האסורים ונתן לו שר בית הסוהר רשות לצאת יום לשנה כדי להתפלל בצבור איזה יום יבחר לו לצאת שדעת הרדב"ז שאין לו לברר שום יום אלא יומא קמא דאתי לידיה חייב לצאת ולהתפלל דשהויי מצוה לא משהינן והגאון חכם צבי הקשה עליו מבעיא דמנחות גבי תדיר ומקודש ורבני האחרונים השיבו על זה דההיא דמנחות שאני דצבור הם העוסקים במעשה הקרבנות ואין צבור מתים אבל גבי יחיד חיישינן שמא ימות עיין בבאר היטב שם בסקי"א מדברי כולם אנו למדים דאף לשמא ימות הוא עצמו חיישינן ולדברי הרב המחבר לא היה לנו לחוש לזה אלא היה לנו לומר שימתין עד יום קדוש ומצויין כדי לעשות כתקנה ביותר ואם ימות קודם לזה הרי הוא חפשי מהמצות:

והרב טורי זהב בסי' תקנ"א ס"ק י"ז (על מה שכתב הרמ"א דפרי שלא ימצא אחר תשעה באב מותר לאוכלו בבין המצרים) כתב וז"ל וכן בפרי שלא ימצא וכו' נראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מוהר"ר יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראיה לזה ממה שכתבו התוס' פרק אלו מגלחין הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתוב כל דבר השייך לב"ד בחול המועד דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד וכו' ואם בצורכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכל שכן שמחשש זה ימהר לקיים כל זמן שיוכל לקיים עכ"ל הנך רואה דמדמי החששות אהדדי ומדחיישינן שמא ימות אחר ויהיה החי מקולקל יליף לחוש לשמא ימות הוא עצמו ולפי דברי הרב המחבר היה לנו לומר שלא יברך בבין המצרים כיון שהדין נותן מחמת המנהג שאין לברך שהחיינו באותן הימים ואם הוא ימות הרי הוא פטור ואף אם נאמר לחלק בזה דכיון דמה שאין מברכין לא מן הדין הוא דמצד הדין יכול לברך משום הכי שרי ליה לברך מפני חשש כל דהו מה שאין כן בדבר שהמניעה היא מצד הדין כגון לעשות המצוה כתקנה ביותר אין לנו לחוש לשמא ימות הוא עצמו מכל מקום ממה שהביא הרב ט"ז ראיה מדין כתיבה בחול המועד שהוא חשש שמא ימות אתר ויקולקל החי לנדונו שהוא חשש שמא ימות הוא עצמו משמע לי הדל שלדעתו אין חילוק בזה וכי היכי דחיישינן שמא ימות אחר הכי נמי חיישינן שמא ימות הוא עצמו:

גם מדברי הגאון כתב סופר בחלק יו"ד סי' ק"ה מתבאר דכי אמור רבנן דלזמן מרובה חיישינן למיתה הוא גם למיתת עצמו והוא שנשאל במי שנדר מלאכול פירות שבעה ימים קודם מותו דחשיב זה זמן מרובה (לדעת הרב השואל) ואם כן אסור לאכול מיד מחשש שמא ימות דלזמן מרובה לכולי עלמא חיישינן שמא ימות האם מותר לו עתה להתיר נדרו או נימא דאין מתירין הנדר עד שיחול ושמא לא ימות ולא חל הנדר והגאון המחבר כתב לו דאינו פשוט דשבעה ימים חשיב זמן מרובה וכו' והעמיד הספק באם נדר מלאכול שלשים יום לפני מותו שהוא זמן מרובה וכתב לפשוט ספק זה עי"ש הרי דכשאמרו דחיישינן שמא ימות היינו גם לגבי עצמו שלא כמו שנראה מדברי הגאון משיב דבר שכתב שלא מצינו שיש לחוש שימות הוא עצמו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף