שדי חמד/כללים/ח/קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים קז

כלל קז חרש ששנינו במומין הפוסלים באדם (בכורות מ"ה ע"ב) פשיטא ליה להרב פתח הדביר בח"א סי' קכ"ח אות כ"ב דהוא דוקא שאינו שומע ואינו מדבר ככל חרש שדברו חכמים בכל מקום אצל שוטה. ואין בכלל הזה מדבר ואינו שומע ולמד מזה להכשיר לנשיאות כפים מדבר ואינו שומע עיי"ש והגיע לידי משניות עם תוס' רבינו עקיב"א וראיתי שכתב במתניתין דבכורות וז"ל בשו"ת נודע ביהודה סי' נ"ג מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף אינו שומע לבד הוי מום ע"כ ועיינתי בנודע ביהודה וכמעט נראה דיותר נוטה דעתו לומר דחרש זה היינו מדבר ואינו שומע, ולפי זה דינו של הרב פתח הדביר להכשיר מדבר ואינו שומע לנשיאות כפים נפל בבירא דאם באנו ללמד מעבודה לנשיאות כפים נהפוך הוא דגם מדבר ואינו שומע פסול. אך לי הדל נראה הדין עם הפתח הדביר דלפי הנראה נעלם מהגאון נודע ביהודה דברי הרמב"ם בחיבורו סוף פרק ב' מהלכות אישות דכללא כייל לן דחרש וחרשת האמורים בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ולא מבעיא אם נאמר דכוונתו ליתן כלל על דברי חז"ל שכל מקום שאמרו חרש רוצה לומר שאינו שומע ואינו מדבר דפשיטא ודאי לדעתו דחרש ששנינו במומין הוא אינו שומע ואינו מדבר. אלא אף אי נימא דכונתו לתת כלל על דבריו שבחבורו דוקא (כמו שצדדתי לעיל באות ק"ו ממה שכתב בריש הלכות שבת וריש פרק יו"ד מהלכות גירושין וכו') מכל מקום הרי בדין זה בסוף פרק ח' מהלכות ביאת מקדש כתב חרש ושוטה וכו' ובודאי שכונתו על חרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע אינו פסול וממילא מובן דמפרש כן מתניתין דבכורות הנ"ל:

הן אמת שצריך להבין אמאי לא יהיה פסול מדבר ואינו שומע הלא טעם פיסול כל הני משום שאינו שוה בזרעו של אהרן אם כן גם מדבר ואינו שומע אינה שוה בזרעו של אהרן הוא ואי משום שאין שינויו ניכר לא חשיב אינה שוה אם כן שומע ואינו מדבר נמי לא ליפסיל משום האי טעמא שאינו ניכר שינויו והרי תבנית גופו כתבנית כל אדם הוא. ואולי יש לומר דמפני מה שאינו שומע לבד לא חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן לפי שחסרון חוש השמע מצוי אצל הרבה בני אדם מחמת זקנה אבל שומע ואינו מדבר לא שכיח אצל הרבה בני אדם אהכי חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן ואיך שיהיה הרי על כל פנים מדברי הרמב"ם מתבאר דחרש ששנינו במומי האדם היינו שאינו שומע ואינו מדבר וכדברי הרב פתח הדביר (אלא דמה שהכריח הפתח הדביר מהכלל דכל מקום שדברו כו חרש וכו' יש לפקפק על זה כמו שכתבתי לעיל אות ק"ו) וכן כתב הרב בית דוד באה"ע סי' ל"ג הביא דבריו הרב חינא וחסדא ח"ב דף ר"ל אות ק"ב (לענין משודכת שנתגלה שהיא חרשת ורוצה החתן להפטר מהקנס) וז"ל וציין בזה דאף על גב דנקיטינן כל המומין הפוסלים בכהנים וכו' וגם סתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' עכ"ל מוכח דסובר דחרש שאמרו גבי מומין היינו שאינו שומע ואינו מדבר (ואין מצוי אצלי לראות אם הזכיר מ"ש הרש"מ והרע"ב דאין זה כלל מוחלט כמו שכתבתי לעיל באות ק"ו):

וראיתי למרן החבי"ף בספר חיים ושלום ח"ב סי' כ' שהבין דמה ששנינו במומי כהנים חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר על פי הכלל שבידינו חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר ולא זכר שר דאין כלל זה פשוט ומוסכם וכתב עוד (אחר שהביא מה שאמרו בריש חגיגה דיש חילוק בין חרש גמור למדבר ואינו שומע) ולפי זה בחרש המדבר ואינו שומע אם פסול לעבודה צריכה רבה שהרי בתרומה תנן לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה אם כן גבי עבודה נמי לא יעבוד ואם עבד עבודתו עבודה עכ"ל ומשמע מדבריו דדעתו להשוות מומין לתרומה שכשם דבתרומה חרש שאינו שומע אבל מדבר אם תרם תרומתו תרומה ושאינו שומע ואינו מדבר אין תרומתו תרומה הכי נמי לענין עבודה חרש גמור מיחל עבודה והוא תמוה לי הדל דהא מבואר בש"ס דף מ"ג סוף ע"א וע"ב דמומין הפוסלים באדם יתר על של בהמה פיסולן הוא או משום שאינו שוה בזרע של אהרן ועובר עליהן בעשה או משום מראית עין ואינו עובר בעשה וכולהו לא מיחלי עבודה ואם כן פיסול דחרש דשנינו במשנתינו אינו אלא משום שאינו שוה בזרע של אהרן ואינו מחלל עבודה ולפי מה שהבין בחיים ושלום דחרש ששנינו בזה הוא חרש גמור וכן בדין כדמוכח מכלליה דהרמב"ם אם כן שמעינן דחרש גמור שעבד אינו מחלל עבודה ויותר יש לתמוה על מה שמצדד שם בחיים ושלום (בד"ה איברא) דגם חרש המדבר ואינו שומע מיחל עבודה עי"ש וצ"ע:

והנה לפי מאי דהוכחנו מדברי הרמב"ם דרק אינו שומע ואינו מדבר פסול יקשה עלינו קושית הגאון נודע ביהודה דאם בכהנים כשר מדבר ואינו שומע ובנשים פשוט דהוי מום כדמוכח מבבא קמא דף פ"ה חרשו נותן לו דמי כולו אמאי לא תני ליה בהוסיפו עליהן שבפרק המדיר דף ע"ה ע"א ונדחק לתרץ עי"ש דב"ק ואינם נוחים לי ואנן מה נענה לפי סברת הרמב"ם הנ"ל ובהשקפה ראשונה אמרתי דעל כרחין לומר דלא מנה בתוספתא כל המומין שיש בנשים מה שאין בכהנים דהא איכא דדין גסין ובין דדין טפח ונשכה כלב וכו' וקול עבה וריח החוטם (למ"ד) דהוו מום באשה ומוכרחים לומר דתנא ושייר ואם כן שייר נמי אינה שומעת אלא דראיתי באסיפת זקנים שכתב בשם רש"י במ"ק דמידי דלא שייך בכהנים כלל לא תני בהוסיפו עליהן והיינו קולנית ודדין וכו' וכתב עוד דמנשכה כלב וקול עבה לא קשיא ליה לרש"י משום דהוא מימרא דאמוראי. ולפי זה כל שכן חרשת שאינו מימרא כל עיקר דאף דנאמר דלפי האמת הוא מום לא קשיא לן אמאי לא תני בתוס' אלא דאינו מובן לקוצר ועניות דעתי דכי הוי מימרא מאי הוי ותיקשי לן דאם איתא לדברי האמוראים הוה ליה לתנא דתוס' למיחשבינהו אך מה שכתב אחר כך הוא נכון וז"ל אי נמי נשכה וכו' וקול עבה פשיטא דלא הוי מום בכהנים והכא לא בעי למיתני אלא מאי דאיכא ריבותא בין בנשים דהוי מום ובין בכהנים דלא הוי מום עכ"ל ומשמע דאף אי איכא ריבותא מצד אחד לא תני אלא כל דאיכא ריבותא משני צדדין ובתירוץ זה יתיישב גם כן מאי דלא תני שאינה שומעת דהנה מסתברא ודאי דלגבי כהנים עדיף שאינו שומע מנשיכת כלב ונעשה מקומו צלקת (דרישומו ניכר) ואם בנשיכה וכו' קאמר דפשוט דאינו פוסל בכהנים כל שכן דנימא באינו שומע דפשוט דאינו פוסל בכהנים. ומשום הכי לא תני ליה בתוס' וכל שכן שיש לומר דגם מאי דהוי מום בנשים הוא פשוט כדפשיטא ליה לנו"ב ואהכי לא תני ליה בתוספתא:

אלא דמאי דפשיטא ליה להגאון נודע ביהודה דאינו שומע הוי מום ויליף הכי מההיא דחרשו נותן לו דמי כולו איכא למישדי ביה נרגא דהמעיין באסיפת זקנים בסוף דב"ק הנ"ל ישר יחזה דיש מהראשונים דמפרשים דחרשו נותן לו דמי כולו קאי אקטע ידו ושיבר רגלו וסימא עינו שאחר שעשה כל אלה חרשו אהא הוא דאמר חרשו נותן לו דמי כולו דאז אינו שוה כלום ומשמע דאם חרשו לבד אינו נותן לו דמי כולו דבזה לא אמרינן דאינו שוה כלום דאפילו אינו שומע ואינו מדבר אמרינן דנידר ונערך כמו שהבינו התוס' (וקצת נראה לי מתוך דברי רש"י בד"ה שבר וכו' דמפרש כמפרשים הנ"ל) ומה שהכריחו התוס' היפך מזה מתבאר באסיפת זקנים שם לפי שיטת המפרשים עי"ש ואם כן אין לנו הכרח מסוגיא זו דחרשות לבד הוי מום גדול לשיטת המפרשים הנ"ל והיה נראה דהדין אמת כמו שכתב הרב נודע ביהודה דחרשות לבד הוי מום באשה שהרי עבד יוצא בו לחירות כדאמרינן בקידושין ד' כ"ד ע"ב הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בו לחרות וכיון דהוי מום גדול שהעבד יוצא בו לחירות משמע דהוא הדין דחשבינן ליה מום באשה:

אך ראיתי להריטב"א בחידושיו לקידושין שכתב וז"ל אף על גב דחרש אינו מום בקרבן ובכהן שהוא מום אינו משום מום כדתנן החרש וכו' ופסולין באדם ואמרינן טעמא מפני שאינו שוה בזרע אהרן לא קשיא כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם דגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר הוא בגלוי יוצא לחירות כן מצאתי בתוס' עכ"ל (בתוס' שלפנינו ליתנהו להני מילי) וכן כתב בחידושי הרשב"א בשם התוס' עיי"ש ואם כן לפי דבריהם אפשר דאין ללמוד מומי אשה מעבד וצ"ע והרב פתחי תשובה בסי' ל"ט על דברי הנודע ביהודה ציין לעיין בס' יד המלך פרק ז' מהלכות אישות ועיינתי בספר יד המלך הנמצא אצלי (להרב מוהר"א פאלומבו) ולא דבר מזה כיעי"ש ולפי הנראה כונתו לספר יד המלך להגאון מוהרא"ל (עיין באוצר הספרים) ואינו מצוי אצלי ומדברי הרב ב"ד שהבאתי למעלה נראה דלא פשיטא ליה דמה שאינה שומעת חשיב מום. וכן מתבאר מתוך דברי הרב מוהרד"א בשו"ת שבסוף ספר מגן גבורים סי' ד' דאם מדברת ככל אדם אף אם אינה שומעת כלל לא חשיב זה מכלל המומין עי"ש וראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"ב סימן ך' עמד על זה אי מדבר ואינו שומע חשיב מום ונדונו היה בארוס שלא ידעה הכלה שמדבר ואינו שומע ורוצה לבטל השידוך והביא שו"ת הרב"ד הנ"ל דכתב במסקנתו דמתירין לו שבועתו וכו' ומר בריה הרב יצ"ו הביא לזה דברי מוהרש"א בח"א במסכת נדרים א ס"ו דמתבאר מדבריו דכל שלגבי בני אדם חשיב מום אף של נשנו בכהנים מיקרו מומין בנשים ופטר את הכלה מהשבועה דאדעתא דהכי לא נשבעה ובסוף דבריו הביא שו"ת הנו"ב הנ"ל עי"ש ובפתח הדביר ח"ג דף רצ"ט ע"ד:

ועתה הגיע לידי ספר מלבושי יום טוב לידידי הגאון המפורסם ר"מ בעי"ת מיר מר ניהו כהנא רבא מוהר"ר יום טוב ליפמאן הכהן יצ"ו וראיתי שם בשו"ת לאה"ע סי' ד' בדף ח' ע"ד והלאה שעמד בחקירה זו אם חרש דתנן במומי כהנים הוא שאינו שומע ואינו מדבר או מיירי במדבר ואינו שומע וכתב דנראה להכריח דמיירי במדבר ואינו שומע מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזרע אהרן ואינו מיחל עבודה ואי אינו שומע ואינו מדבר הוה ליה למימר דמיחל עבודה דהא קטן לאו בר עבודה דממעטינן מאיש בחולין כ"ד ע"ב ופשיטא דעבודתו פסולה וכל היכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה (והאריך להכריח זה) ואם כן הוה ליה למימר דמיחל עבודה אלא ודאי היינו חרש המדבר ואינו שומע ושוב הביא דברי הגאון נודע ביהודה הנ"ל וכתב דראייתו מדלא חשיב במומין שהוסיפו חרשת היא ראיה גדולה דגם בכהנים פסול ומה שדחה משום דלא שכיח אינו דחיה דאפשר שראה אותה ולא דיבר עמה או שקבלה קידושין על ידי אחר ומנא ליה דלא שכיח אלא נראה ברור דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע כדמצינו בנדרים דף ע"ג ובסנהדרין דף ע"א ע"ב וכן ביבמות ק"ד ע"ב חרש שנחלץ וכו' פירשו הרמב"ן והרשב"א דלהירושלמי ואפשר לומר גם לש"ס דילן מיירי באינו שומע לבד שזה גם כן בכלל ואמר ואמרה ופלא שלא הובא דעתם בש"ע דאינו שומע לבד פסול לחליצה:

שוב ראה שהגאון רבינו עקיבא העיר בזה והביא מה שכתבו התוס' בכורות ל"ז ע"א (ד"ה מה הפרט) והוכיח מדבריהם דס"ל דחרש דמומי כהנים היינו אינו שומע לבד דאם לא כן הוה ליה להקשות יותר דמאי שנא גבי עבד אינו שומע לבד הוי מום ובכהן אינו מום וכללא דכ"מ שדברו חכמים חרש וכו' אפשר לומר דהוא דוקא היכא דתנו חרש שוטה וקטן יחד אבל היכא דחשיב חרש לבד או אפילו חרש ושוטה כיון דלא חשיב קטן אפשר לומר דמיירי במדבר ואינו שומע וכן בשוטה מיירי שאינו שוטה גמור אלא משונה בדעתו משאר בני אדם שדעתו קלה וקלושה שזה נמי נקרא לפעמים שוטה. ורצה לומר עוד דחרש דמתני' דבכורות היינו כל דהו או אינו שומע לבד או אינו מדבר לבד והכי איתא בירושלמי ריש תרומות דחרש כל דהו מיקרי לפעמים סתם חרש ולפי זה גם כהן אלם פסול לעבודה ובזה מתיישב מאי דקשה אמאי לא מנה במומין היתרים אלם דלאשה ודאי אלם מום הוא אלא ודאי דגם בכהן מום הוא ואף דאפשר לומר כיון דחשיב בנשים קול עבה לא הוצרך לומר אלמת דכל שכן הוא מכל מקום מסברא נראה לי דאלם הוי מום בכהנים דלא מיקרי שוה בזרע של אהרן ואף שאין שום שינוי בגופו לא עדיף משיכור משאר דברים המשכרים עיין בכורות ד' מ"ה ע"ג דפסול משום דאינו שוה בזרע אהרן מכל מקום הגאון חות יאיר כתב בפשיטות דאלם כשר לעבודה וגם הפוסקים לא הזכירו זאת להדיא לכן בטלה דעתי אבל בשאינו שומע ברור דפסול לעבודה ובזה איירי מתניתן וכן בשוטה איירי שאינו שוטה גמור אלו תורף דברי קדשו:

אפריון נמטייה דאנהיר לן עיינין במרגניתא דאשכח דברי התוס' בכורות ל"ז הנ"ל. אכן נודע הדבר כי מה שכתבו הרשב"א והריטב"א בשם התוס' (ולא הוה ידענא איה מקום כבוד דב"ק) הלא המה בבכורות הנ"ל ומה שהוכיח מדברי התוס' דעל כרחין דסברי דחרש דמתניתן מדבר ואינו שומע הוא האמת כי הוא טובה תוכחת מגולה וראויין הדברים לגדול שכמתו ולפי דרכנו למדנו שזו גם כן דעת הרשב"א והריטב"א בחידושיהם לקידושין שהביאו דברי התוס' בשתיקה כהודאה כמו שהבאתי דבריהם למעלה אמנם מה שהחליט הגאון מלבושי יום טוב שיחל"א כן לדינא בהורמנותיה דמני"ר אומר אני עם היות שמוכרח כן דעת התוס' וכן נראה דעת הרשב"א והריטב"א מכל מקום ודאי אין דעת הרמב"ם כן כדמוכח מהכלל שמסר לנו בפרק ב' מהלכות אישות הנ"ל ואין ספק שגם מעיני דמר נעלמו דברי הרמב"ם הנ"ל ומ"ש דכל היכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש עיין מה שכתבתי בזה במערכת האל"ף אות שנ"ב (בשדי חמד חלק ראשון):

ומה שהכריח הגאון מלבושי יום טוב יצ"ו דעל כרחין דמיירי במדבר ואינו שומע מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזרע אהרן ולא מיחל עבודה ואילו קטן מיחל עבודה וכו' הנה באמת לכאורה זו קושייא עצומה לסברת הרמב"ם לפי מה שהוכחנו דהרמב"ם יפרש חרש דמומי כהנים בחרש גמור כמדובר אלא דלי הדל מאי דפשיטא ליה דקטן מיחל עבודה מספקא לי טובא דהרמב"ם בסוף פרק ט' מביאת מקדש מנה ח"י פסולים לעבודה ושאם עבדו חיללו בר מתלת ולא מני בהדייהו קטן כיע"ש וגם בפרק ה' מהלכות כלי המקדש הלכה ט"ו לא כתב בפירוש דקטן פסול לעבודה אלא דמכלל דבריו משמע דקטן אינו כשר לעבודה ואי סבירא ליה דקטן מיחל עבודה כל כי הא ודאי לא הוה ליה למישן מלאשמועינן בהדיא. דבשלמא מאי דלא נקיט קטן בהדי אינך בהלכות ביאת מקדש הנ"ל לא קשיא כל כך דיש לומר דסמך על המובן מדבריו בהלכות כלי המקדש הנ"ל:

אך לענין שמחלל עבודה אין לו על מה לסמוך. וגם מהסוגיא דבכורות הנ"ל יש להוכיח דחרש ושוטה אין מחללין עבודה דהנה להסלקא דעתין דשיכור הוא מיין פריך דבהדי מומא דמחללי עבודה בעי למיתני והכי נמי לכל הפחות לסלקא דעתין בעלמא הוה ליה לש"ס להביא דחרש דתנן הוא חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר ככללא דחרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' ותיקשי ליה דבהדי אינך דמחלי הוה ליה למיתני (דאיזה הכרח היה לו לש"ס לומר דמתניתין לאו בחרש גמור הוא) ולישני דמיירי במדבר ואינו שומע אלא ודאי מוכח דלא שנא ואף אי מיירי בחרש גמור כסתם חרש דעלמא לא מחלל עבודה וידעתי ביני דלפי מאי דחדית לן מני"ר שיחל"א דלא אמרו חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' אלא כששונה קטן נמי אין ראיה זו ראיה דהש"ס פשיטא ליה דחרש ששנינו היינו מדבר ואינו שומע מדלא תני נמי קטן אך אני אומר להכריח מהש"ס דלא מיחל עבודה לדעת הרמב"ם על פי מדותיו כלומר לפום מאי דמשמע מדבריו שבסוף פרק ב' מהלכות אישות דנותן כלל להבין דברי חכמים שכל מקום שאמרו חרש רוצה לומר שאינו שומע ואינו מדבר כדמשמע מדברי מרן כ"מ שם ובודאי משמעות דבריו הוא אף כשנשנה חרש לבד בלא שו"ק דאם לא כן היה לו לפרש (דלא ככלליה דהגאון מלבושי יום טוב יצ"ו) אם כן לפי דרכו יש להוכיח דאין לחלק כאמור:

ותו דאם נאמר דבהכרח לפרש חרש דמומין במדבר ואינו שומע קשה אמתניתן דריש תרומות חרש שדברו חכמים וכו' דהא איכא חרש דגבי מומין דאינו חרש גמור ומההיא דריש חגיגה דתני חרש ומדבר ואינו שומע בכלל כבר כתבו המפרשים דלפי מה שאמרו בש"ס דילן שם חסורי מחסרא וכו' אינו יוצא מן הכלל (וכמו שרשמתי לעיל באות ל' קח"מ) וכן מה ששנינו בפרק מצות חליצה חרש שנחלץ וכו' אינו סותר הכלל לדעת הרמב"ם דסובר דחליצת חרש גמור אינה כלום ובהכי מיירי מתניתין דפרק מצות חליצה ופסולה דנקט הוא לאו דוקא אלא בגררא דקטן וכו' עיין בדברי הרמב"ם והרב המגיד בפרק ד' מהלכות יבום דין י"ג. אך מה נענה להא דתני חרש במומי כהנים ואינו חרש. גמור אלא מדבר ואינו שומע וגם תיקשי לן על הרמב"ם דאם איתא דכל מקום ששנו חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר (אפילו כשנשנה חרש לבד כמשמעות לשונו) אמאי לא קשיא ליה להירושלמי ריש תרומות אהאי כללא ממתניתן דבכורות כדקשיא ליה ממתניתן דריש חגיגה ודפרק מצות חליצה אלא ודאי מוכח דלדעת הרמב"ם חרש דמומין הוא חרש גמור ואינו פוסל אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ואינו מחלל עבודה:

ונראה דיש להכריח דאין לחלק בין חרש לחרש דאי סלקא דעתין דחרש דמתניתן היינו מדבר ואינו שומע אבל שאינו שומע ואינו מדבר מיחל עבודה אם כן הוה ליה לתנא למיתני תרי גווני חרש. חרש גמור בהדי אינך דמחלי עבודה וחרש המדבר ואינו שומע בהדי הפסולים משום שאינו שוה בזרע של אהרן ומעין זה הקשה הרב זבחי שלמים בסי' מ' הביא דבריו הרב דרך המלך דף פ"ד ע"ג אמאי דמפרש בש"ס שיכור דמתניתן בשאר דברים המשכרים דאם כן ליתני תרי גווני שיכור וכו' ותירץ דשיכור מיין לא איצטריך תנא למיתני דמקרא מלא דבר הכתוב יין ושכר וכו' ולא תחללו. ולא תני אלא מידי דאתי מגזרה שוה או מרבויא וכו' עי"ש ותירוץ זה לא יספיק לחרש דאף אי נימא דמאיש ממעטינן חרש כדממעטינן קטן. מכל מקום לא משמע מקרא דמחלל כמו גבי יין ואם כן הוה ליה למיתני תרי גווני חרש. כי על כן אי לאו דמסתפינא מכבוד תורתו הרמה אמינא דהגם דמוכח דהתוספות והרמב"ם חלוקים בפירוש מתניתן דבכורות לא ראי זה כראי זה להרמב"ם מיירי בחרש גמור ולתוס' במדבר ואינו שומע הצד השוה שבהן דחרש גמור אינו מיחל עבודה (כדמוכח מדברי הרמב"ם ולא מצינו להתוס' דסוברים בהיפך בזה) אלא דלהרמב"ם לא מיירי מתניתן אלא באינו שומע ואינו מדבר ולהתוס' גם מדבר ואינו שומע בכלל כנ"ל דדוחק גדול דתני תנא חרש דמשמעותו מסתמא (היכא דליכא הוכחה בהיפך) שאינו שומע ואינו מדבר ואין כוונתו אלא למדבר ואינו שומע אך אי נימא דחרש דתני כולל שניהם לא קשה כל כך דעל כל פנים משמעותו אמת ואף דלפי מה שהמציא הרב מלבושי יום טוב יצ"ו דדוקא היכא דתני קטן נמי וכו' לא קשיא כלל מכל מקום אין דבריו מבוררים לקוצר ועניות דעתי כמו שאכתוב להלן בס"ד (ואת זה אגיד כי בדרך המלך שם מדקדק מדברי הרמב"ם דכי היכי דכתב ברות רעה לעתים ידועות הכי נמי בשוטה כונתו עתים חלים עתים שוטה עי"ש ולפי דבריו אפשר דבחרש נמי אמרינן דרוצה לומר אפי' חרש כל דהו ומדבר ואינו שומע בכלל אלא דלי הדל נראה דמדברי הרמב"ם מוכח דהוא חרש גמור כאמור):

ומה שהמציא הגאון מלבושי יום טוב יחיה דלא נאמר הכלל דחרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' אלא היכא דתני חרש שוטה וקטן כאחת וכו' אבל לא היכא דלא תני קטן וכו' נראה דיש לפקפק ממה שכתב הרע"ב בפרק קמא דבכורות שהובא בשו"ת נודע ביהודה הנ"ל דלאו כללא הוא דהא תני בחגיגה וכו' ובפרק מצות חליצה וכו' וכדבריו כתב גם הרש"מ בפירוש המשנה שם וקשה דמנא להו לומר דלאו כללא הוא על פי ההיא דמצות חליצה נימא דליתא להאי כללא אלא היכא דתני שלשתן כאחד מה שאין כן בההיא דיבמות דלא תני אלא חרש וקטן ולא שוטה. אלא ודאי משמע דסברי דמה שאמרו חרש שדברו חכמים וכו' אינו תלוי באחר כלל אלא אף חרש לבד בלא שוטה ובלא קטן משמעותו אינו שומע ואינו מדבר משום הכי קאמרי דלאו כללא הוא. ואף דיש לומר דהתוס' לא סברי הכי אלא סוברים דלא אתמר הכלל אלא בדתני כולהו מכל מקום יש לתמוה דהרואה יראה דהרש"מ והרע"ב לא כתבו כן מדעתם אלא הם דברי הירושלמי שם ובפרק קמא דחגיגה ובפרק מצות חליצה ואי הוה סבירא ליה להירושלמי לחלק כנז"ל. מנ"ל דליתיה להאי כללא ומוכיח מההיא דיבמות נימא דשאני התם דלא תני שוטה ולא אמר רבי הכלל הזה אלא היכא דתני כולהו חרש שוטה וקטן אלא ודאי דלא סבירא ליה להירושלמי לחלק בזה ויש ליישב בדוחק דכונתו לומר דהכל תלוי בקטן דהיכא דתני קטן דהוא לאו בר דעה אמרינן דחרש ושוטה הם גמורים דלא בני דעה נינהו אבל כל דלא תני קטן אין לנו הכרח דחרש ושוטה היינו גמורים דלאו בני דעה דאפשר לפרש בשאינם גמורים אבל לתלות הדבר בדתני כלהו תלתא או דחסר חד מנייהו אין שום סברא ואף דמצינו לפעמים דקטן נקרא מי שהביא שתי שערות עיין למרן כסף משנה בפרק ה' מהלכות כלי המקדש הלכה ט"ו לא כתב כן אלא לדעת הרמב"ם ואפשר דהתוס' אין סוברים כן ונראה לי ההדיוט דמדברי מרן הב"י אה"ע סי' קכ"א סוף ד"ה ודוקא וכו' מתבאר דגם כי לא תני קטן בהדי חרש אמרינן דחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר:

ומה שכתב עוד אישי כהן גדול יחיה דפשוט דאלמת חשיב מום באשה ומאי דלא תני בהדי מומין היתרין משום דאתי בכל שכן מקול עבה. הנה פשט דב"ק מורין דנרגש על תנא דתוספתא אמאי לא תנא אלמת בהדי הני דתני דהוסיפו עליהן ואי הכי אינו מבין מאי קאמר מר דאתי בכל שכן מקול עבה עטו קול עבה מי קתני בתוספתא מימרא דר"ח היא ועכ"ל דתנא ושייר קול עבה ונשיכה והכי נמי נימא דאלמת שייר אף אי לא אתי בכ"ש מקול עבה. וצ"ל דקושייתו היא על אמוראים שלא הזכירו אלמת כמו שהזכירו הנהו דלא תני בתוספתא וכבר כתבתי למעלה בשם האס"ז דכל שהוא פשוט דהוי מום בנשים ודלא הוי מום בכהנים לא חשיב תנא דתוספתא וכן י"ל באלמת כנז"ל:

ולענין אלם לעבודה שכתב הגאון שיחל"א דהיה נראה לי דפסול לולא שהגאון חות יאיר כתב בהיפך ובצירוף שלא הוזכר בפוסקים וכו' הנה שו"ת חות יאיר אינו מצוי אצלי אך נראה לי דמדברי הרמב"ם שכתב דחרש פסול מוכח דסובר דאלם כשר לפי הכלל שמסר לנו בסוף פרק ב' מהלכות אישות דחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר ומה שכתב עוד הגאון מלבושי יום טוב יצ"ו לענין מדבר ואינו שומע לחליצה עיין מה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות ך':

והנה כל הנז"ל שלחתי להגאון בעל ספר מלבושי יום טוב יצ"ו ובתשובתו כתב אלי בענין זה וז"ל הנה על מה שהוכחתי בספרי מלבושי יום טוב דעל כרחין חרש ושוטה שהוזכר בבכורות במומי הכהנים שפסולים רק משום שאינו שוה בזרע אהרן לא איירי בחרש ושוטה גמורים דאם לא כן תיפוק ליה דפסול מטעם קטן וגם מחלל עבודה וכן נראה מדברי התוס' דבכורות. וכת"ר הביא דברי הרשב"א והריטב"א בקידושין דף כ"ד שהביאו דברי התוס' דבכורות ומדבריהם נראה ברור דהם מפרשים דחרש דבכורות מיירי במדבר ואינו שומע. ונראה דפסיקא להו לפרש כן משום דאם לא כן קשה תיפוק ליה דפסול לעבודה מטעם קטן אפילו דיעבד אמנם כת"ר יצא לדון ולומר דהרמב"ם ודאי אינו סובר כן דהא כתב בהלכות אישות פרק ב' חרש וחרשת האמורים בכל מקום הם האלמים שאין שומעין ולא מדברין ע"כ נסתפק כת"ר במאי דפסיקא לי דקטן מחלל עבודה:

ונפלאתי על זה דהא מוכח בחולין להדיא דקטן פסול לעבודה אפילו בדיעבד דאמרינן שם דף כ"ד ת"ר איש מזרעך מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה וכו' איכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד עבודתו כשרה. אם כן מבואר להדיא דהיכא דפסול פסול אפילו דיעבד וכן מוכח בתורת כהנים דקאמר שם מאמתי עבודתו כשרה משיביא שתי שערות אלמא דקטן עבודתו פסולה ועל כרחין הא דלא מנה הרמב"ם בסוף פרק ט' מהלכות ביאת מקדש קטן דמחלל עבודה הוא משום דקטן אינו בכלל איש ולא שייך כלל בעבודה ולכך לא הוזכר כלל במשנה דבכורות שני מיני חרש משום דחרש שאינו שומע ואינו מדבר אין צריך לחשוב בפסולין לעבודה דאינו פסול משום מומו אלא משום דאינו בר דעה ולאו בר כונה לכך לא שייך כלל בעבודה כי היכי דלא חשיב קטן במשנה בין הני דפסולין לעבודה. וגם דיוקא דמר מדברי הירושלמי דתרומות אינו ראיה דודאי כולי עלמא מודים דהרבה פעמים דהזכירו חכמים חרש ופירושו מדבר ואינו שומע רק היכא דקחשיב חרש בהדי קטן והתם כללא הוא דרוצה לומר שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום קאמר הירושלמי דגם זה לאו כללא הוא. וגם הרמב"ם שהביא כת"ר כונתו הוא גם כן אלא דחשוב חרש להשוותו לקטן עכ"ד יצ"ו מכתבו היקר הגיענו בהיותי עסוק בעניינים אחרים ולא יכולתי להתיישב בדב"ק ולמזכרת אהבה ולפאר את קונטריסי נתתי להעתיק דב"ק בקונטריסי ואיה"ש אשובה אראה להתבסם בדב"ק וזאת לזכרון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף