שדי חמד/כללים/ח/קו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים קו

כלל קו חרש דקימא לן באבן העזר בסי' עק"ב דמיבם א וכן חרשת מתיבמת נראה פשוט דהיינו בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר בסתם חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר דאף למה שכתב הרב תבואת שור לדעת הרמב"ם והבאתיו לעיל באות ל' דהאי כללא ליתיה אלא במקום ששנו חכמים חרש אצל שוטה הנה ביבום שנשנו בתוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש בסוף פרק קמא דיבמות ביחד החרשת והשוטה מתיבמות ולא חולצות וכן חרש ושוטה וכו' וכן נקטו הפוסקים חרשת ושוטה חרש ושוטה עיין בדבריהם. והרמב"ם כתב בפרק ששי דטעם עם חרשת דמתיבמת ולא חולצת הוא משום שאינם בני דעה וכן כתב הרב הלבוש טעם זה מוכח ודאי דכונתם דחרש גמור אינו חולץ אבל מיבם ובלאו הכי נראה לי הדל דמדברי הרמב"ם בפרק שני מהלכות אישות הלכה כ"ו יש להוכיח שלא כדברי הרב תבואת שור שהרי כתב חרש וחרשת האמורים בכל מקום הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים ומדלא אמר האמורים בכל מקום אצל שוטה מוכח דבכל מקום שנשנה חרש הכונה הוא שאינו שומע ואינו מדבר ואולי משמע ליה להרב תב"ש דמה שכתב הרמב"ם בהלכות אישות הנ"ל כונתו היא לתת כלל על דבריו שבכל מקום שיכתוב חרש רוצה לומר שאינו שומע ואינו מדבר אבל בלשון חכמים במשנה ובריתא לא אמרינן הכי אך בחלקות תשית למו דכשנשנה אצל שוטה הוא חרש גמור וכשנשנה חרש לבד מדבר ואינו שומע בכלל ובההיא דנדרים שהבאתי באות ל' עיין בהרמב"ם פרק י"ב דין י"ג מהלכות נדרים שלא כתב בלשון חרש כמו שאמרו בש"ס אלא כתב בעל ואב שאינם שומעים וכו' כדי שלא יסתור הכלל שכלל בהלכות אישות הנ"ל (ומה מאוד צודקת לפי זה גרסת הא"ח שהביא מרן כסף משנה פרק א' מהלכות מגילה הלכה ב דל"ג בדברי הרמב"ם חרש עי"ש). אך מדברי מרן כסף משנה בפרק ב' מהלכות אישות הנ"ל שכתב על דברי הרמב"ם זה מבואר בהרבה מקומות חרש שדברו וכו' מוכח דמבין מדברי הרמב"ם שהוא נותן כלל לכל מקום ששנו חכמים ולא לבד על חבורו הוא אומר ועיין בכסף משנה פרק ד' מהלכות שחיטה דין ט' חרש שדברו וכו' אבל כל שיש בו אחד מאלו שוחט לכתחלה וכתב על דבריו הרב שונה הלכות ח"ב ד' ל"ג ע"א שאין כלל זה שוה בכל מקום דבחגיגה וחליצה וכו' עי"ש כי נמשך אחר דברי רבינו שמשון ורבינו עובדיה שכתבו כן על פי הירושלמי וכבר כתבתי לעיל אות ל' דש"ס דילן סבירא ליה האי כללא כמו שכתבו כמה מפרשים. והרב שונה הלכות לפי הנראה נעלם ממנו דברי הרמב"ם בסוף פרק ב' דהלכות אישות הנ"ל או שסובר דנותן כלל לחבורו דוקא. ואין מזה קושיא על מרן דמצי סבר שפיר דהוא כולל כל מקום שבדברי חז"ל גם כן וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם שבריש הלכות שבת שרצה ליתן כלל על דבריו שבחבורו אמר כל מקום שנאמר וכו', ומדבר בעדו כמו שכתב הרב המגיד וכלומר כל מקום שעתידים אנו לומר וכו' וכן בריש פרק עשירי מהלכות גירושין כל מקום שאמרנו בחבור זה וכו' הרי כתב מפורש שכונתו רק על חבורו אבל בההיא דפרק שני מהלכות אישות שכתב סתם חרשת האמורים בכל מקום ולא גילה דעתו שכונתו רק על חבורו משמע דהוא נותן כלל להבין דברי חכמים שכל מקום שאמרו חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר זולת היכא דאיכא הוכחה או דמפורש בש"ס כי ההיא דחגיגה דמייתו בש"ס בריתא בהדיא וכן בחליצה גם כן שאמרו בהדיא דאלם ואלמת שאינם באמר ואמרה או היכא דמוכח מעצמו כי ההיא דנדרים דאם אינו מדבר היכי מצי מפר דברמיזה ודאי לא מהני וכן כתבו התוספות בריש חגיגה והרב תוי"ט בתרומות והתוס' והר"ן בפ"ב דמגילה (מה שכתוב בדברי הר"ן אפילו מדבר ואינו שומע נראה שאינו מדקדק) דחרש ששנינו במגילה פשיטא שאינו בכלל הזה דבמדבר איירי וכו' וכל דליכא שום הוכחה סתמו כפירושו דחרש גמור הוא שאינו שומע ואינו מדבר וכן פשיטא ליה להרב פתח הדביר בסי' קכ"ח אות ב"ך דמה ששנינו במומין הפוסלים באדם חרש ושוטה בבכורות דף מ"ה היינו דוקא שאינו שומע ואינו מדבר ככל חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר כששנוי אצל שוטה ולא מדבר ואינו שומע ולמד מזה לנשיאות כפים עי"ש (ויש לדקדק על דבריו שהוא סמך בכל כחו אההוא כללא ולא זכר דברי הרש"מ והרע"ב דלדידהו לאוכללו הוא ואיכא יוצא מן הכלל אף כשנשנה חרש אצל שוטה ולדידהו אפשר דבההיא דבכורות גם מדבר ואינו שומע בכלל ומכל מקום ממה שכתב הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות ביאת מקדש חרש פסול מוכח ודאי דמדבר ואינו שומע אינו פסול לפום כללא דכייל לן בפרק שני מהלכות אישות הנ"ל ועיין מה שרשמתי לעיל אות ל"א ומצאתי לרבינו בפרק ד' מהלכות יבום דין כ"ו כל מקום שאמרנו וכו' נראה מדברי הרב המגיד דכונת הרמב"ם ליתן כלל לכל מקום בדברי רז"ל אף שכתב שאמרנו ואם כן כל שכן בההיא דהלכות אישות וק"ל) איך שיהיה לדאתן עלה לענין יבום נראה פשוט דחרש גמור מייבם אף שאינו חולץ וכדמוכח מדברי הפוסקים כאמור:

ותמיה לי על מה שראיתי להרב שדה הארץ ח"ג בחיו"ד סי' כ"ב שהביא דברי הרב תוספת יום טוב ריש פרק קמא דתרומות דבפרק שני דמגילה דתני חרש ודאי דמדבר הוא ולא הוצרך הרע"ב להביאו והקשה על דבריו דהלא הביא ההיא דחרש שנחלץ והתם בעינן שיאמר לא חפצתי כמו שכתב רבינו עובדיה בפרק יו"ד משנה ג' ועי"ש בתוספת יום טוב נמצא דהתם איירי באינו שומע ואינו מדבר ולכך חליצתם פסולה דאי מיירי במדבר ואינו שומע למה חליצתם פסולה כיון דישנם באמר ואמרה וכתב לתרץ וז"ל ולא קשיא דכונת הרב לומר דהא לאו כללא הוא דהרי בחגיגה איירי במדבר ואינו שומע וביבמות הוא להיפך בשומע ואינו מדבר דאינו באמר ואמרה נמצא דאין חרש סתם הנשנה שם אינו שומע ואינו מדבר ואם כן ודאי פשיטא דפטור מכל המצות דלית דין צריך בשש דחרש כזה דאינו שומע ואינו מדבר שהוא החרש שדברו בכל מקום ודאי דמן התורה פטור מכל המצות כדתנן בתרומות חרש המדבר וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר וחליצתם פסולה. אלא איירי בשומע ואינו מדבר והוה אמינא דחליצתם כשרה כיון דשומע קמשמע לן דחליצתם פסולה דאינם באמר ואמרה ועוד כגון זה כתב רבינו עובדיה בפרק י"ב דיבמות מ"ד דאינו פוטר במקום שיש אח אחר וכתב התוי"ט דליתא דדין יבום יש לו נמצא דחרש הלז מחייב ליבומי ואם הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא פטור מכל המצות אלא ודאי דאיירי בחרש שומע ואינו מדבר דחייב במצות וחייב לייבם ואינו חולץ כיון דאינו באמירה והנה שם בפרק י"ד משנה ד' כתב הרע"ב מוציא אשתו בגט דאין כח בקידושיו לדחות היבום וכו' ע"כ נמצא דקידושין דידיה אינם אלא מדרבנן והיינו בסתם חרש בין שאינו שומע ואינו מדבר בין ששומע ואינו מדבר אבל אם מדבר ואינו שומע קידושיו מדאוריתא ולכאורה קשה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות דין ט' סתם חרש וחרשת אין להם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים ולא פירש באיזה חרש איירי והוה ליה למימר אבל אם הוא חרש המדבר ואינו שומע דחייב במצות כנז"ל. עוד קשה לכאורה דהלא בפרק ט' מהלכות עדות הלכה י"א כתב החרש ושוטה שאין דעתו נכונה ואינו במצות ואחד מדבר ואינו שומע או שומע ו ואינו מדבר אפי' הוא וכו' ע"כ דברי הרב הארכתי להעתיק כל דבריו (שלא כדרכי בקונטריס זה) לפי שיש לי לדקדק בדב"ק ואין ספרו מצוי כל כך:

ולפי דעתי העניה במחכ"ת הרמה כל דבריו תמוהים בזה דהנה מה שהקשה על הרב תוספת יום טוב מדהביא הרב ההיא דחליצה אינו מובן מה לו כי יזעק על התוי"ט דלפי הנראה קושיתו היא משום דהוה משמע ליה דההיא דחליצה מיירי דוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דלפי זה אינו סותר הכלל. ומתרץ דמיירי נמי בשומע ואינו מדבר ואם כן סותר הכלל. ואם לכך נתכוון הרי אם כן קושייתו שייכא על הר"ב ומה לו עם התוי"ט דמשמע מדבריו דלפי דברי התוי"ט הוא דקשיא ליה והוא תמוה. גם מה שכתב דחרש גמור פטור מכל המצות כדתנן בתרומות וכו' נראה מדבריו דמההיא דתרומות מוכיח דפטור מכל המצות. והוא תמוה דאף דכן הוא האמת דחרש גמור פטור מכל המצות כדאמרינן בריש חגיגה ד' ב' וג' ע"א (עיין לקמן אות קט"ו בדין זה) מכל מקום מגופא דמתניתן דתרומות אין ללמוד זה דהתם טעמא משום שאינם בנדיבות לב ואפשר דבשאר מצות איתנהו. גם מה שכתב דעל כרחין חרש ששנינו בחליצה לא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דאם כן פשיטא וכו' גם זה תמוה שנראה שלא ראה הרב סוגיית הש"ס בזה דמעיקרא בעי למימר דמילתיה דרבא קאי ארישא וטעמא דפיסולא דחרש וחרשת משום דלאו בני דעה נינהו ומשמע ודאי דלפי זה מתניתין מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ותקשי ליה היכי סליק אדעתין לומר דמיירי בהכי דהא פשיטא כיון דפטורים מכל המצות חליצתם פסולה ולמסקנא נמי דרבא אסיפא קאי משמע נמי דעיקרא דמתניתין נאמרה ונשנית אחרש שאינו שומע ואינו מדבר אלא דלפום טעמא דלפי שאינם באמר ואמרה חדית לן רבא דהוא הדין באלם ואלמת ושמעינן מינה דלא נפלאת היא לומר דמתני' מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר:

גם מה שכתב עוד דמדאיתיה ביבום מוכח דמיירי בשומע ואינו מדבר דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא פטור מכל המצות הנה כבר כתבתי דמשמעות דברי הפוסקים הוא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דאינו חולץ מכל מקום הוא מיבם ותימה בעיני שנראה שלא עיין בדברי הפוסקים כשכתב דברים אלו ומה שכתב על דברי רבינו עובדיה בפרק י"ד והיינו בן חרש שאינו שומע ואינו מדבר בין שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע הוי מן התורה והקשה על דברי הרמב"ם בפרק ד' שהיה לו לחלק וכו' נראה ודאי דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפרק שני מהלכות אישות הלכה כ"ו הנז"ל דכללא כייל א דכל מקום שאמרו חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר וכו' ואם כן כשכתב בפרק רביעי דחרש וחרשת אין להם קידושין מן התורה סתמו כפירושו דהיינו בחרש שאי"ש ואינו מדבר וגם יש ללמוד מדברי הרמב"ם דהשומע ואינו מדבר קדושיו הם מן התורה שהרי סיים בפרק שני הנ"ל אבל מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם ככל אדם והיינו כדתניא בחגיגה ד' ב' ע"ב ובגטין דף ע"א זה וזה הרי הם כפקחין (ואף לדברי הרב הדרישה שהבאתי לעיל אות ל"א דזה וזה וכו' אינו מלשון הבריתא ועי"ש שדבריו תמוהים מכל מקום פירוש זה וזה היינו אלם ושמעינן דאלם הוא כפקח לכל דבריו) ואם כן כיון דהוא כפקח משמע ודאי דהם קידושין גמורים ועיינתי קצת בדברי הפוסקים בסי' מ"ד ולא ראיתי מי שכתב דאלם אין קידושיו מן התורה (וצריך להתיישב במאי דשקלו וטרו הפוסקים באלם מעיקרו ששומע ואינו מדבר אם צריך בדיקה כשמגרש עיין בדברי מרן הב"י בסי' קכ"א ד"ה ודוקא וכו' שנראה דלא חשבינן ליה כפקח גמור) ומדברי הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכו' עדות הלכה י"א שהביא הרב מוכח גם כן דשומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם ורק לענין עדות אינו ראוי (ולא זכינו להבין מאי הוה קשיא ליה על הרמב"ם כי לא נמצא סיום התשובה וחע"ד) ואם כן יש לומר דקידושיו גמורים. וגם לענין יבום בחרש גמור נראה דמייבם ואולי גם הרב במסקנתו היה חוזר בו וצ"ע לענין דינא:

שוב ראיתי בנודע ביהודה מהדורא קמא באהע"ז סו' ד"ן שכתב בשם הרב השואל שפלפל בדין חרש אם הוא בר יבום לאבא שאול דאמר הכונס יבמתו לשם נוי וכו' ואם כן צריך דוקא שיכוין לשם מצוה וחרש לאו בר כונה הוא ומה שכתב מרן בש"ע יבום בחרש הוא משום דפוסק מצות יבום קודמת אבל להפוסקים כאבא שאול דמצות חליצה קודמת חרש לאו בר יבום הוא והגאון המחבר האריך להוכיח דגם לאבא שאול חרש בר יבום הוא עי"ש ואם כן מדברי שניהם נלמוד דחרש בר יבום הוא למר אליבא דכולי עלמא ולמר לרבנן דאבא שאול. ותנא דמתניתין דפרק חרש סובר דחרש איתיה ביבום ולדברי הרב השואל אתיא כרבנן דאבא שאול ולהנו"ב כדברי הכל כיעי"ש ודלא כמו שכתב הרב שדה הארץ דמוכרחים לומר דמתניתין לא איירי בחרש גמור וכו' וק"ל. והגאון שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"ג סי' ו' האריך בדברי הנודע ביהודה ולא יכולתי לעיין בדבריו לך נא ראה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף