שדי חמד/כללים/ח/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים מ

כלל מ חרם ידוע ומפורסם כי במקומות אלו מדינא דמלכותא נאסר החרם וחובה עלינו לשמור חקתיו ומשפטיו כי דינא דמלכותא דינא וכל אדם בריא בחיובא לאהוב את מלכו ולכבדו וכבר האריך הרב חתם סופר בח"מ סי' ק"ץ כי אנחנו בני ישראל מחוייבים לאחוז במצוה גדולה הזאת ביתר שאת על כל העמים אשר היא מצוה שכלית ונימוסית ונוסף אצלינו שהיא מצוה שמעית בתורתנו הקדושה כמו שציוה הקב"ה את משה רבינו לנהוג כבוד בפרעה ואליהו רץ לפני אחאב ואם זה במלכים רשעים עריצים מה עלינו לעשות למלכי חסד ורחמים אשר אנו בני ישראל חוסים בצלם וברחמי האב את בנו חסים עלינו אין לשוננו ופינו מספיקים להללם על רבבות טובותיהם עלינו מלכי חסד הללו שומרים אותנו ואת דתינו דנים את דינינו ורבים את ריבינו ולולא מוראה של מלכות וכו' וקל וחומר בן בנו של ק"ו כי חלילה לנו למרות פי גזרתם ומי כהחכם המלך שלמה ע"ה ההוא אמר אני פי מלך שמור ושלש שבועות השביע הקב"ה את ישראל ואחת היא שלא ימרדו במלכי האומות חלילה (עיין כתובות ד' קי"א) מכל זה דעת לנבון נקל כי משפטי החרם אינם נוהגים בזמן הזה כלל ובכן כל אשר נכתוב באות זו מדיני חרם נידוי שמתא וכן באותיות הכאות אחריה רעותיה מובאות אינו אלא משום דרוש וקבל שכר וכהלכתא למשיחא וכן בכל מקום שימצא בקונטריסינו שמץ מנהו שלא כחקי הקיר"ה הוא רק על דרך זה משום דרוש וקבל שכר ומחקי הקיר"ה לא נטה ימין ושמאל. ובכן נעמוד ונעשה מלאכתנו בס"ד:

הנה חרם שהי' מטילים לקיום איזו הסכמה או תקנה וכיוצא אי חשיב איסור תורה או אלא מדרבנן הוא מחלוקת כמו שכתב רבין חסידא בארעא דרבנן אות רנ"א וז"ל חרם הוי פלוגתא דרבוותא דכת אחת הלא הוא הרשב"א ס' ש' ותקצ"א סובר דחרם הוי דאוריתא וכת אחת סוברת דהוי דרבנן ובתשובת מוהריב"ל ד' ס"ח כתב דכל ספק שיסתפק בחרם דנים להחמיר כספקא דאוריתא ועיין כנסת הגדולה יו"ד סי' של"ד בהגהת הב"י סי' ד' עכ"ל ומאי דפשיטא ליה למר שדעת הרשב"א שהוא מן התורה וכן כתב בדעת הרשב"א הגאון נודע ביהודה באהע"ז במהדורא קמא סי' ע"ה (בד"ה ואם שייך) על פי דברי הרשב"א בתשובה סי' תקצ"א שהביא דבריו עי"ש נראה דאינו פשוט לומר כן דהרב משאת בנימין בסי' נ"א מפרש בכונתו דדוקא משום שאומרים בחרם משביעים אנו וכו' הוא שסובר שהוא דאוריתא אבל לא בסתם שהרי כתב בזה הלשון דע כי ספקא דאוריתא הוא דאסור לעבור על החרם דבר תורה כי בכל המקומות הרגילו לומר משביעין אנו ומחרימין ויש כאן שבועה גם בארור יש בו שבועה וכו' דמשמע דמשום שאומרים בו לשון שבועה או ארור הוא דהוי דבר תורה הא סתמא חרם בלא לשון שבועה וארור אינו מן התורה וקצת תימה על הרבנים ארעא דרבנן ונודע ביהודה הנ"ל שכתבו בדעת הרשב"א בתשובה דסי' תקצ"א שסובר דחרם הוא מן התורה ולא שתו לבם לדקדק בדברי הרשב"א שכתב דאיכא בחרם לשון משביעים וכו' וראיתי בס' די השיב בחלק יו"ד סי' י"ג ד' י"ז ע"ג בשם מרן החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה סי' של"ד שכתב דאי אפשר לומר שדעת הרשב"א היא משום דאיכא לשון שבועה שהרי בסי' ש' כתב הרשב"א דספק חרם להחמיר ושם לא הזכיר ארור או שבועה אלא חרם לבד עי"ש ולפי זה לא קשיא על הרב ארעא דרבנן במה שהבין בדעת הרשב"א לפי שהוא הזכיר גם ההיא דסי' ש' אך על הרב נודע ביהודה קצת קשה במה שהחליט כן בדעת הרשב"א בההיא דסי' תקצ"א ולא הזכיר התשובה דסי' ש' והלא משם יש לדקדק בהיפך:

והנה ס' שיירי כנסת הגדולה אין אצלי אך ראיתי שכתב בספרו בעי חיי חלק חשן משפט ח"א סי' י"ב בכונת הרשב"א כמו שכתב בשיירי כנסת הגדולה דחרם לחודיה הוא מדאוריתא ושאין לפרש דדוקא כשאומרים לשון ארור או שבועה שהרי בסי' ש' לא הזכיר אלא לשון חרם והוסיף לומר שגם מהתשובה דסי' תקצ"א מוכח כן שהרי גם שם לא הזכיר בהשאלה אלא לשון חרם ובזה יש לפקפק לדעתי הקצרה דאין זו הוכחה גמורה אך על כל פנים התשובה דסי' ש' מכרעת שכן דעתו ובאר שם דמה שכתב הרשב"א בסי' תקצ"א דבכל המקומות הרגילו לומר משביעין אנו ומחרימין ויש כאן שבועה גם כי ארור יש בו שבועה וכו' הפ' בכל המקומות הרגילו לומר משביעין אנו ומחרימין אנו וכו' ובמקום שנהגו כן הא ודאי פשיטא דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא כיון דהזכירין לשון שבועה אלא אפי' במקום שאין נוהגין להזכיר שבועה אלא מחמירין לחוד ספקו לחומרא מפני שכשאומרים אנו מחרימין מתכוונים לחרם יאושע דיריחו ולחרם שאול דנאמר בהם ארור ותניא בפרק שבועת העדות דארור יש בו שבועה כו' כלל הדברים הוא שכונת הרשב"א לומר שלשון חרם נכנס בו ארור עד כאן לשונו:

ולפי דברי הרב הללו דגם מההיא דסי' תקצ"א מוכח כן עלו כהוגן דברי הרבנים ארעא דרבנן ונודע ביהודה הנ"ל וקצת תימה בעיני שראיתי בכנסת הגדולה ח"מ סי' ל"ד אות י"ז שהביא בשתיקה דברי הרב משאת בנימין הנ"ל לחלק בין היכא שיש בחרם לשון שבועה או ארור לחרם סתם ולפי שיטתו שבשיירי כנסת הגדולה סי' של"ד ובבעי חיי אין לחלק בזה כיון דלדידיה דעת הרשב"א היא דגם סתם חרם הוא מן התורה. וכתב בבעי חיי שכן דעת הרבה מהפוסקים ושסברת הרב מוהר"ם פאדווה דחרם הוא מדרבנן סברת יחיד היא ובטלה נגד דעת גדולי האחרונים עי"ש ואם כן איך מביא וקורא בשתיקה דברי הרב משאת בנימין וצריך לומר שכשכתב כן בכנסת הגדולה ח"מ לא נטפל לעיין בזה כמו שהוא על הרוב דרך בעלי האסיפות כידוע:

ברם הא קשיא דחזיתיה להרב שם (בבעי חיי בד"ה עוד טוענים) בהדי דקמייתי אמבוהא דרבנן קדישי דנקטי דחרם מן התורה ונקיטינן בספקו להחמיר כייל בהדייהו להרב מוהראנ"ח בסי' כ"ה וכונתו על ספר תשובותיו ח"א שאינו מצוי אצלי ומשמע דגם על חרם שמחרימין הצבור או הדיינים אמור רבנן הרשומים שם ומכללם הרב מוהראנ"ח דהוא מן התורה וספקו לחומרא והוא תימה דמדברי הרב מוהראנ"ח בח"ב סי' ד"ן והבאתי תורף דב"ק לקמן (בד"ה ואני הדל) מתבאר שסובר שחרם שמחרמין הקהלות והדיינים אינו אלא מדרבנן ולפי הנראה נעלמו דבריו בזה מהרב בעי חיי אף ששם באותו פרק הזכיר את ס' מוהראנ"ח ח"ב:

וראיתי להרב עבודת משא בסי' ז"ן ד' ב"ן ע"ב שכתב שדעת הרב כנסת הגדולה דחרם הוא מדרבנן מדבכנסת הגדולה ח"מ סי' ל"ד הביא דברי המשאת בנימין לחלק בחרם בין יש בו לשון שבועה וכו' עי"ש ותימה בעיני איך כתב כן בדעת הרב כנסת הגדולה אחרי שהוא עצמו שם בד' ב"ן ע"א הביא דברי הרב שבשיירי כנה"ג יו"ד סי' של"ד ודבריו שבס' בעי חיי הנז"ל שמבין בדעת הרשב"א דחרם לבד בלא שבועה הוא מן התורה וכתב בבעי חיי שסברת מוהרמ"פ דחרם דרבנן יחידאה היא ואם כן אין לנו לייחס בדעתו שסובר שהוא מדרבנן מדהביא דברי הרב משאת בנימין בשתיקה אחרי שמפורש בדבריו בשתי מקומות הנ"ל בהיפך ונראה דמה שכתב משמע להדיא דסובר כמוהרמ"פ דחרם דרבנן לא על הכנסת הגדולה אלא על המשאת בנימין שהזכיר קודם לזה קאמר ודאתאן עלה אתה תחזה בעבודת משא שם שהכריח מתשובות הרשב"א בדוכתי אחריתי דאף בדליכא לישנא דארור ושבועה כי אם חרם לבד הוי דאוריתא:

והנה הגאון נודע ביהודה בתניינא חלק יו"ד בריש סימן קמ"ו כתב אף שבנו"ב אהע"ז סי' ע"ז (בד"ה ומאד) הוכחתי מדברי הר"ן שהחרם הוא דאוריתא עתה נתתי לבי והחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש אלא מדברי קבלה מהנביאים והרמב"ן במשפטי החרם אשר לו ביאר שלשונות הרבה אמורים בתורה בקבלת איסורין והן שבועה נדר וחרם נידוי חוץ מהלשונות שהן תולדות לאלו או ידות וכו' ואלו כולם אסורין שכל אחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחברו והחרם הנזכר בדברי אגדה ובתלמוד הוא שב"ד מחרימין על דבר וכו' וכשאומר אדם לשון זה על נכסיו וכו' שם שמים חל על הנדר על אותן הנכסים והן לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם וכו' אבל כשאומרים ב"ד זה הלשון על אדם והם חרמי ביטוי הגוף וכו' לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו וכו' ועיין ברמב"ן שהאריך בזה ויצא לנו מדבריו שמה שב"ד יש להם יכולת לגזור בחרם הוא מדברי קבלה ואזלינן בספקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הלכה למשה מסיני וכו' ולא הייתי סומך על סברתי עד שמצאתי מפורש בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ג שכתב דיני המנודה אינם דברי תורה אלא דברי קבלה הן ולפיכך כל תיקו שנאמרו בזה כולהו לקולא וכו' הרי מפורש שמה שהוא דברי קבלה ספקו לקולא וכיון שגם החרם הוא מדברי קבלה דינו הכי דספקו לקולא אלו תורף דב"ק והיא התשובה שרמז אליה בתניינא בחלק אהע"ז סי' ח' עי"ש:

ואין כן דעת מרן החבי"ב בבעי חיי סי' י"ב הנ"ל שהרי כתב (בדף יו"ד ע"א) וכלל הדברים שכונת הרשב"א לומר שלשון חרם נכנס בו ארור ועיין למוהריב"ל ס"ד סי' ל' ומדברי תשובות להרמב"ן סי' רס"ג אין ראיה דההיא בנידוי איירי ובנידוי ודאי ספקו מדרבנן שוב נדפסו תשובות הראד"ב וראיתי בסי' רי"א הסכים דלדעת הרשב"א וסיעתו אפילו חרם לבד ספקו לחומרא ואפילו שלא ענו אמן אחריו עכ"ל הרי שסובר דאין ללמוד חרם מנידוי שלא כדברי הרב נודע ביהודה ואף שבאמת יש בפוסקים שסוברים כדבריו כמו שמתבאר מדברי הרב עבודת משא ובבעי חיי הנ"ל שכן דעת הרשב"ם ומוהר"ם פאדווה כיעי"ש מכל מקום יש להעיר לשיטת הרב נודע ביהודה מדברי הר"ן כאשר אבאר והוא שהר"ן בהלכות במסכת תענית סוף פרק קמא על מה שהביא הרי"ף שם הירושלמי אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך וכו' וכשיבואו לעיר חולצין כתב על זה הר"ן דבתלמוד דידן בעיא היא במנודה ולא איפשיטא ונקיטינן לקולא דבדרבנן היא עד כאן ולפי דברי הרב נודע ביהודה דילפינן חרם הקהלות דגם הוא מדברי קבלה מנידוי אם כן צריך לומר דהר"ן סובר דחרם הקהלות דרבנן וקשה דבנודע ביהודה מהדורא קמא בחלק אבן העזר (בד"ה ועוד אני תמיה) הוכיח מתשובת הר"ן סי' ל"ח דחרם רגמ"ה חשיב מדאוריתא מדכתב הר"ן שהרי אפילו איסור דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה ומאי אפילו דקאמר וכו' עי"ש (עם שלדעתי הקצרה אין מזה הכרח דנוכל לפרש דהאי אפילו שכתב הר"ן אינו בדרך לא מבעיא אלא כאילו כתב שהרי אף איסור דרבנן וכו' וכונתו שאף שאינו אלא איסור דרבנן הרי אף איסור דרבנן דוחה) ולפי שיטתו דברי הר"ן סתרי אהדדי דמדבריו שבהלכות הנ"ל מתבאר שסובר דחרם הקהלות הוא מדרבנן היפך מה שמתבאר בתשובה הנ"ל והוא תימה:

ועוד יש להעיר על הרב נודע ביהודה במה שהכריח דחרם הוא מדברי קבלה והולכים בספקו לקולא על פי דברי התשובות המיוחסות בסי' רס"ג וכו' כנז"ל דקשה בלא ימנע אי סבירא ליה דתשובות המיוחסות הן להרשב"א ומדברי הרשב"א הללו מוכיח לחרם קשה דאיך יתכן להוליד ולהמציא דבר בדעתו מה שמפורש בדברי הרשב"א עצמו בתשובה דסי' תקצ"א דספק חכם להחמיר וכו' וכיון שלא כתב בתשובה דסי' רס"ג מפורש לענין חרם דספקו להקל איך נוכל לייחס אליו שסובר שספק חרם להקל ויהיו דבריו סותרים למה שכתב בסי' תקצ"א הלא טוב לנו להשוות דבריו ולומר דדוקא בנידוי הוא דאמר דאזלינן לקולא דבנידוי הוא דאיירי אבל לא בחרם דחרם ספקו להחמיר וכדכתב הרב בעי חיי ואי סבירא ליה דתשובות המיוחסות הן להרמב"ן ומה שכתב ללמוד דספק חרם להקל הוא לדעת הרמב"ן קשה דמלבד דהיה לו לבאר שדבריו אינם אלא לדעת הרמב"ן (דאילו להרשב"א ודאי ספקו להחמיר) ועוד זה מן התימה דהדבר ידוע ומפורסם דתשובות אלו המיוחסות להרמב"ן אינן להרמב"ן אלא להרשב"א כמו שכתב מרן בהקדמתו לספרו בית יוסף וכן כתבו שרים ונכבדים שלמים וכן רבים כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים בסי' יו"ד אות ט' עי"ש וכן כתב מרן החבי"ב בבעי חיי שם לתמוה על הרב מוהר"ם פאדווה שהבין מהמיוחסות שחרם הוא מדרבנן דלא יתכן לומר כן שהרי המיוחסות הן להרשב"א ומפורש בתשובותיו שסובר דחרם הוא מן א התורה וספקו להחמיר:

ומלבד זה נראה דלא יתכן לומר דההיא דבתשובות המיוחסות סי' רס"ג דברי הרמב"ן הם שהרי שם כתב שדיני המנודה הם מדברי קבלה והולכים בספקו להקל ואילו בתורת האדם כתב הרמב"ן והביא דבריו הרב מוהראנ"ח בס' מים עמוקים סי' ד"ן (בד"ה איברא) וז"ל ועוד אני סומך דברי הגאונים דמשמע בכל מקום דענין הנידוי כדין האבלות הוא ובגמרא משמע דאבלותו של מנודה מן התורה הוא מדאמר מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף תא שמע כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודים הם לשמים והיו משלחים קרבנותיהם ואי מדרבנן אכתי לא תקון אבלות בנדוי וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנותיהם ליכא לתיקוני אלא משמע דמדאוריתא תקון אבלות וכל שכן באבל וכו' וכתב הרב מוהראנ"ח שנראה מתוך דבריו אלה שסובר שאפילו נדוי ואפילו דברים שהמנודה חייב בהם (הוא מן התורה) מדמייתי מקרבנות אלא שכתב שסברתו בזה יחידאה היא שרבים חלוקים עליו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א בתשובה ואף קצת יש אומרים שכתב הטור שפסקו בהני בעיי לחומרא לא אמרו מפני דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא אלא משום דסברי דכל הנך בעיי איפשיטו בדוכתא אחרינא כמו שנראה מדברי הרא"ש אבל מכל מקום הצד השוה שבהם שכולם סברי דנידוי מדרבנן שלא כדברי הרמב"ן וכו' אלו תורף דברי הרב מוהראנ"ח שם ואם כן אי אפשר לומר דדברי התשובה שבמיוחסות שסובר שדיני המנודה אינם מן התורה והולכים בספקו להקל הם דברי הרמב"ן שאם כן דברי הרמב"ן סותרים אלו את אלו ובאמת מדבריו שבמשפטי החרם אשר לו הבינו כמה רבנים בדעתו שהחרם הוא ממש מן התורה אלא שאינו מפורש בתורה רק מפורש בדברי קבלה אבל לא שהחרם הוא מדברי קבלה ועיין עוד בנודע ביהודה תניינא ביו"ד סי' ה' דאזיל בשיטתו שבסי' קמ"ו הנ"ל:

וספרי הרב מוהריב"ל אין מצויים אצלי לראות מה דעתו לענין נידוי כי הרב ארעא דרבנן הנז"ל לא כתב בשמו כי אם לענין חרם אך ראיתי בעבודת משא בריש סי' ז"ן שכתב בשמו בח"א סי' ל"ה שסובר בדעת הרשב"א שחרם הוא מן התורה וכל ספק שיסתפק בו דנין לחומרא דספקא דאוריתא לחומרא והנידוי הוא מדרבנן והמעיין בגוף דברי הרב עבודת משא יבין שמה שכתב כן בשם הרב מוהריב"ל לאו משום דבחרם יש לשון שבועה הוא אלא החרם עצמו אף אם אין בו לשון שבועה קאמר בשמו שהוא מן התורה שהרי מלבד דאכתי לא נחית לחלק בהכי כי אם בדף ב"ן ע"א ועוד שכשהביא שם בד' ב"ן דברי הרב משאת בנימין שפירש דברי הרשב"א שדוקא משום שאומרים בו לשון משביעים אנו הוא דהוי מן התורה הקיפו בהלכות שמכמה תשובות להרשב"א מתבאר בהיפך ולא רפרף על דברי הרב מוהריב"ל שהביא בתחלת הסימן אות היא שהבין מדבריו דעל סתם חרם קאמר שדעת הרשב"א שהוא מן התורה:

אך ראיתי להרב חיים מדבר בחלק ח"מ סי' ו' שהביא דברי הרשב"א בסי' תקצ"א וכתב שממה שסיים הרשב"א גם כי ארור יש בו שבועה וכו' מתבאר שכונתו לומר דאפי' אם לא היו אומרים לשון שבועה אלא מחרימין אנו אף על פי כן הוי ספק דאוריתא דכיון דארור יש בו שבועה הוא הדין לחרם שדומה לארור ומינה דהוי ספק דאוריתא ואזלינן ביה להחמיר אלא שמוהריב"ל בח"א ד' קמ"ח ע"ד הקשה על דבריו דנהי דלישנא דחרם דומה לארור מ"מ מה בכך הרי ארור דומה לקללה ואי לאו דאשכחן אלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש וכו' לא הוה אמרינן דהמקלל את חברו בלשון ארור דעובר בלאו וא"כ נראה דדוקא בארור הוא דאית ביה כל הני דהיינו שבועה קללה נדוי אבל בלישנא דחרם לא ומשו"ה כתב הרב דאפשר דהיו מורגלין לומר משביעין אנו ומאררין ולזה כתב הרשב"א כי ארור יש בו שבועה אבל לעולם דחרם בלבד אינו דבר תורה לדון לספקו להחמיר אם לא בשכותבין משביעין אנו ומחרימין ומאררים דאזלינן ביה להחמיר מטעם דאית ביה שבועה וכו' עכ"ל. הרי מבואר דהרב מוהריב"ל מפורש דעת הרשב"א דדוקא בדאיכא לשון שבועה הוא דהוי מן התורה היפך מה שנראה ממה שכתב הרב עבודת משא בשמו ומי שנמצא בידו ספר תורה האדם הגדול מוהריב"ל יראה איזה יכשר וראיתי להרבנים בדי השיב חלק יו"ד סי' י"ג שהעירו בסתירת דברי הרב מוהריב"ל בזה ושקלו וטרו להבין כונת הרשב"א בתשובה ולא הונח להם מה שפירש הרב החבי"ב אלא כתבו דהרשב"א סובר דחרם לחוד מדרבנן ומה שכתב בסי' תקצ"א הוא משום שאומרים בו לשון שבועה ואההיא דסי' ש' כתבו דמיירי באומר לשון שבועה אף שלא הוזכר בלשון השאלה כיון דהיא תקנת הצבור מסתמא כן הוא שיש בה שבועה כמו שהורגלו וכו' אלו תורף דב"ק וצריך לעיין בגוף תשובות הרשב"א שבחלק ג' וחלק ד' שציין הרב עבודת משא אם יתכן לפרש גם בהם כן ואינם אצלי:

וכתב הרב חיים מדבר שם שכן נראה דעת הרב פרח מטה אהרן בח"א סי' ד"ן דמה שכתב הרשב"א דספק חרם להחמיר הוא משום שהרגילו לומר משביעין אנו אבל חרם סתם בלא שבועה הוא מדרבנן והביא מה שהרב דברי אמת בתשובה סי' י"א תמה על הרבנים הנ"ל בזה והאריך להשיב על כל תמיהותיו ומחזיק בעז סברתם דחרם לבד אם אין בו לשון שבועה הוא מדרבנן והביא מה שכתוב במיוחסות סי' רס"ג דכולהו בעיי דפרק אלו מגלחין אזלינן בהו להקל דלא הוו דבר תורה וכתב דמסתמא הוא הדין לחרם דמחד קרא נפקי ואם כן מוכח דסובר הרשב"א דנידוי וחרם הם מדרבנן וציין לעיין בלחם רב סי' רי"א ומוהראנ"ח ח"ב סי' ד"ן ועיינתי בדברי הרב מוהראנ"ח בס' מים עמוקים ודעתו לומר שדעת הרשב"א דחרם הקהלות הוא מדרבנן והבאתי תורף דב"ק לקמן (בד"ה ואני הדל) עי"ש:

וספר לחם רב לא היה מצוי אצלי אך עתה בתתי להעתיק מערכה זו זיכני ה' בו ואלה הדברים אשר דבר בקדשו בסי' רי"א (בד"ה ומה שטען) ואפילו נאמר שהדבר ספק אם בהסכמה יש חרם ספק חרם להחמיר כדכתב הרשב"א בסי' תקצ"א דע כי זו ספקא דאוריתא וכו' (הביא כל דברי הרשב"א וסיים) נראה משם בחרם ראוי להחמיר בספקו איברא דנראה משם דהטעם הוא משום שאומרים ומשביעין אנו ועוד שאומרים לשון ארור אבל מלשון חרם עצמו נראה מדברים אלו שאין להחמיר בספקו וכן נראה מתשובה אחרת הביאה הרב בית יוסף בח"מ סי' ל"ד שכתב שם והעובר על החרם שאמרת וכו' וא"כ לפי זה אין ראוי להחמיר בספקו אלא לאותם ששמעו החרם וענו אמן דבשבועת ביטוי כשמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינה כלום והיינו הצד החמור שיש בחרם מה שאין כאן בשבועה כדכתב הריב"ש (בסי' קע"ב) ויש צד החמור בחר מה שאין בשבועה שהמושבע מפי אחרים וכו' אבל בחרם אף שלא קבל עליו וכו' וכיון דטעמא דהרשב"א לא הוי אלא משום שרגילין להזכיר שבועה בלשון החרם א"כ דוקא למי שענה אמן יש להחמיר בספקו אבל לא לאשר לא ענו ולדורות הבאים שמן התורה אינה כלום אף שיש קצת תימה על הרשב"א איך לא ביאר זה עכ"פ נמשך כן מדבריו ואם כן לפי טעם זה אף שיהיה חרם בהסכמה בנדון דידן אזלינן לקולא לדידן דלא שמיע לן החרם ואין לנו איסור מן התורה זה היה נראה לכאורה אבל מצאתי להריב"ש (בסי' רס"ו) דהעובר על החרם דהוא פסול וכתב שם גם הרמב"ן כתב שהעובר על החרם הרי היא כעובר על השבועה כמ"ש בפלגש בגבעה וכו' ותניא בילמדנו וכו' ללמדך שהשבועה הוא חרם וחרם הוא שבועה וכן כתב הרשב"א בתשובה שאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספקו להחמיר כספק דאוריתא ע"כ נראה מטעמו של הרמב"ן דאף בלשון החרם עצמו יש להחמיר כמו בשבועה מדקרי ליה קרא לחרם שבועה ולפי זה אף שלא יענו אמן מטעמא דחרם יש להחמיר בספקו כשבועה וחרם לא בעי עניית אמן כדכתב הריב"ש נמצינו למדין דדעת הרמב"ן בנדון דידן דאיכא חרם אזלינן ביה להחמיר וכן נראה דעת הריב"ש (ושקיל וטרי בדברי הריב"ש (בסי' קע"ב) עם דבריו שבסי' רס"ו ודבריו הצריכם עיון ושוב כתב) למדנו לפי זה דכיון דבנדון דידן איכא חרם אזלינן לחומרא אף למי שלא ענה אמן כדעת הרמב"ן והריב"ש ואפשר דגם הרשב"א מודה לטעמו של הרמב"ן אלא שנתן טעם אחר ולכן כתב הריב"ש (בסי' רס"ו) שכן כתב הרשב"א וכו' ואילו היה בניהם חילוק לענין שלא ענה אמן היה לו לבאר:

ודאתאן עלה אי חרם הוא מן התורה הנה הרב עבודת משא בסי' ז"ן הנ"ל אחר שהאריך במשא ובמתן בהלכה זו הביא תשובת הרשב"ש סי' שצ"ז שסובר דחרם הוא מדרבנן מדפסקו הפוסקים בעיי דמנודה לקולא והביא ראיה מתשו' הרשב"א במיוחסות הנ"ל וכתב דהגם דהפוסקים איירו לענין נידוי סובר הרשב"ש כדעת הרב מוהר"ם פאדווה דאין חילוק וכל הפוסקים שפסקו לקולא בנידוי הוא הדין גם בחרם וכתב שכן היא דעת הרבנים מוהר"י קולון משאת בנימין ועמד על דברי הרב מוהריק"ו שרש קכ"ו וביאר דבריו דמיירי בחרם שיש בו שבועה עי"ש באורך והרבנים בשו"ת די השיב בריש סי' י"ג כתבו על דברי הרב מוהר"מ פאדווא דאי אפשר לומר כדבריו שהרי הרא"ש סובר בבעיי דנידוי דאזלינן בהו לקולא ואילו גבי חרם כתב הרא"ש בספר בשמים ראש סי' חנ"ק דהוא מן התורה לדברי הכל עי"ש ואין מזה הכרח באשר נודע דיצאו עוררין על ספר בשמים ראש ואף דמרן חיד"א מר הוא דאמר לסמוך על ספר הנ"ל כי כלו אומר כבוד מכל מקום היכא דדברי הרא"ש קשו אהדדי אי לא חתים בתשו' שמיה דהרא"ש לא אמרי' דמסתמא היא מהרא"ש וכמו שכתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"א אות ז' בס"ד ולפי"ז בההיא דסי' חנ"ק אי לא חתים עלה הרא"ש שפיר י"ל דאינה מהרא"ש עצמו ואין לנו הכרח הפך דברי הרב מוהרמ"פ (כן כתבתי מזמן רב טרם שהשגתי ס בשמים ראש אמנם עתה שישנו בידי עיינתי וראיתי שחתום בה ושלום אביך אשר וכנראה שהיא להרא"ש ומיירי בישוב שקבלו עליהם בחרם שלא לבטל תפלתם בצבור כל עשרת ימי תשובה ויטילו גורל בכל יום ומי שיפול עליו הגורל לא יוכל להמלט מלבא להתפלל שלא יחסר המנין ואחד מאשר נפלו עליהם הגורל להיות למחר הוצרך בלילה שלפניו לילך למקום אחר להביא מוהל ולא יכול לבא עד אחר חצי היום וכתב הרב השואל כיון שלא היה בקבלת החרם שום הזכרת שם עמו אין לו דין שבועה ולזה השיבו אמת הוא דהרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות שבועות דאינו לוקה ואינו מביא קרבן אבל איני מודה לו דמידי יד לא נפיק ור"י היה אומר דאינו אלא מדרבנן בעלמא ומכל מקום קבלת חרם יש מקום לומר שהוא לדברי הכל איסור של תורה והוא חמור עכ"ל ועם שאין כל כך הכרח שמחליט לומר שהוא מן התורה מכל מקום נראה שכן דעתו נוטה יותר) ואחר שנשאו ונתנו הרבנים בדי השיב שם כתבו באופן שלדעת רוב הפוסקים חרם הוא מדאוריתא וכן פסק מרן בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף ה' דהעובר על השבועה פסול ואפילו עבר על חרם שהחרימו הקהל וכו' ומשמע דאפילו חרם סתם בלא שבועה פסול:

ומכל מקום למדנו מדברי הרב עבודת משא דהרבנים הרשב"ש ומוהר"ם פאדווה מלבד שדעת עצמם דחרם הוא מדרבנן אף גם סברי דכל הפוסקים בעיי דמנודה לקולא והם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א בתשובה (הזכירם הרב מוהראנ"ח במים עמוקים שם סי' ד"ן בד' פ"ב) סברי גם בחרם שהוא מדרבנן וכן דעת הרבנים מוהר"י קולון ומשאת בנימין כיעי"ש ולפי זה נראה דיתכן שזו היא דעת הרדב"ז בשניות סי תקצ"ה הביא דבריו הרב מקנה אברהם באות רס"ה שכתב דבנידוי שהוא מדרבנן מתירים אותו קודם שיחול אבל בחרם דאיכא מאן דאמר דאוריתא לו ותמה על דבריו מה הלשון אומרת דאיכא מאן דאמר דאוריתא דמשמע דחד או תרי הוא דסברי הכי ומדברי הרב משפט צדק (שהביא שם) מוכח דרובא דרבוותא סברי דחרם הוא מן התורה ולפי האמור לא נפלאת היא לומר דגם הרדב"ז סובר כמוהרמ"ף והרשב"ש הנ"ל דגדולי הפוסקים שפסקו לגבי נידוי לקולא משום דלא הוי מן התורה הכי נמי סברי בחרם שגם הוא מדברי קבלה ולא חשיב דבר תורה אלא דכיון דאיכא דוכתי בתשובת הרשב"א דמוכחי לפום פשטן דסבר דחרם הוא מן התורה ונלווה אליו משמעות לשון הרמב"ן במשפטי החרם שנראה שסובר דחרם הוא מן התורה לכן כתב בלשון איכא מאן דאמר אבל גבי נידוי דליכא אלא משמעות לשון הרמב"ן שסובר דנידוי הוא מדאוריתא אבל דעת כל הפוסקים דנידוי הוא מדרבנן כמו שכתב הרב מוהראנ"ח בסי' ד"ן (בד"ה איברא) דנקטינן דנידוי הוא מדברי קבלה לכן נקיט בפשיטות כדעת גדולי הפוסקים דמשמע להו דהוא מדרבנן כן נראה להליץ בעד מרן הרדב"ז:

ומה שהקשה הרב מקנה אברהם על הרשב"ש שנעלם ממנו דברי הרשב"א סי' תקצ"א כבר מתבאר מכל הרשום שיש סוברים דאין מזה הכרעת דעתו דיש לדחות דמיירי באמרו בו לשון שבועה כמו שכתבו בדי השיב לדעת מוהרמ"פ אך זוהי שקשה כי ראיתי בס' דבר אליהו להגאבד"ק טארלא שכתב בסי' ד"ן (בד"ה ועל ספק ה"ד) בשם הרשב"ץ בח"ב סי' ע"ב דנידוי דבר תורה הוא ושהביא כן בשם ס' תורת האדם להרמב"ן וכן כתב הגאון יד שאול בסי' רכ"ח ס"ק ל"ו בשם הרשב"ץ גבי נידוי וחרם והוא תימה איך נעלם מעיני הרשב"ש מילי דאבות בשו"ת התשב"ץ הנ"ל דאם בנידוי סובר מר אביו כדעת הרמב"ן שהוא מן התורה כל שכן בחרם או על כל פנים לא גרע חרם מנידוי וספר הרשב"ץ אין אצלי ויש לי הרהורי דברים בדברי הרב דבר אליהו שם במה שמשוה חרם ונידוי אהדדי וגם במה שכתב בשם הרב מוהראנ"ח שסובר שנידוי הוא מן התורה וכמו שרשמתי בזה לקמן במערכת הנו"ן אות כ"ו עי"ש:

ועל כל פנים הטיבו אשר דברו הרבנים בשו"ת די השיב ומקנה אברהם שדעת רובא דרובא דחרם הוא מן התורה כמו שכתב הרב בעי חיי ח"מ ח"א סי' י"ב (דד"ה עוד טוענין) שלדעת הרשב"א הסכימו הרבנים מוהריב"ל בס"א ד' קמ"ח ומוהר"ם מטראני ח"א סי' רכ"ז ורשד"ם חלק א"ח סי' כ"ח וחלק יו"ד סי' פ"ז ופ"ב וקל"ט וחלק ח"מ סי' צ"ט ורפ"ז ורל"ט ורמ"ד ורמ"ז וש"ע ומשפטי שמואל (סי' ס"ה ונ"ח וק"א) ומוהרש"ך ח"א סי' קי"ב וח"ב סי' פ"ט וח"ג סי' מ"ה וק"ה הראנ"ח סי' כ"ה ומ"ט ופ"א מוהרש"ט בספר שארית יהודה ד' מ"ט ע"א הר"י אדרבי סי' נ"ט וע"ה ורצ"ח משפט צדק ח"א סי' ע"ה הר"א ששון סי' קט"ו וכן מצאתי למהר"ר יצחק אשכנזי ולמהר"ר אברהם די בוטון בתשובה כ"י ולמהר"ר ן' שושן הובאו דבריו בתשובות הראנ"ח ח"ב סי' נ"ח וע"ה (מה שייחס התשובה דסי' ע"ה להרב מוהר"ר שושן עיין לקמן בד"ה ואני הדל) גם אני עני ארשום בזה בס"ד ספרי רבנן בתראי שמתבאר דנקטי לעיקר דחרם הוא מן התורה (בכנסת הגדולה ח"מ סי' ק"מ אות י"ו ואילך וכן ככנסת הגדולה אהע"ז סי' ס"ח אות ט' ובהגהת ב"י אות ל"א ציין ספרים רבים עי"ש) עיין עבודת הגרשוני סי' ס"ח בית יהודה א"ח סי' כ"ט (ד"ה אבל) וביו"ד סוף סי' ז' תפארת אדם ד' קע"ט ע"ב מטה אהרן ד' ר"ח יד שאול סי' ר"ח סקי"ד וסי' רכ"ח ס"ק ל"ו שואל ומשיב ח"א סי' פ' ים של שלמה בחולין פרק קמא סי' ל"ו שבות יעקב ח"א סי' ק"ד לב חיים ח"ב ד' ס"ו ע"ג יד מלאכי בכללי הדינים אות תפ"ט ות"צ בעי חיי ח"מ ח"א סי' מ"ט וסי' קכ"ב (ד"ה שוב) ישרי לב ד' ס"ח ע"ג משנת ר' אליעזר ח"ב בח"מ סי' ע"ג ן' אברהם להרב מוהר"י ן' יעו"ש חיו"ד סי' ז' ד' כ"ג ע"א ואילך חיים ושלום ד' כ"ג פאת נגב סי' כ"ג חתם סופר חלק ח"מ סי' ק"ד ובאבן העזר סי' ב' (ד"ה ועדיין) ובשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קי"ג כתב בלשון זה חרם הוא מן התורה וכל ספקו להחמיר רק דיני החרם מדרבנן וכו' וכן כתב ביד שאול הנ"ל אמנם שם בח"ג סי' י"ב כתב וז"ל ומלבד שזה אינו אלא ספק בחרם וספק חרם להקל ואף אי נימא דחרגמ"ה הוא מן התורה ונודע שהנודע ביהודה סותר עצמו בזה אמנם ודאי נהי דגוף החרם דבר תורה פרטי הדינים אינם רק מדרבנן וכו' עכ"ל וקצת נראין דב"ק כסותרין ובחיים ושלום ח"א סי' ט' ד' כ"ג ע"ג כתב בשם מר זקנו הרב חקרי לב דפשוט דחרם הוא מן התורה כדכתב הרשב"א בסי' תקצ"א ואין אצלי ספר חקרי לב לעיין בו ובלי ספק כבר האריך הרחיב בענין זה כדרכו בקודש ומקרוב נדפס ס' ימי שלמה להרב יקהיל שלמה וראיתי לידי"ן הרב המגיה יצ"ו העמיק בענין חרם אם היא מן התורה שקיל וטרי בדברי רבני האחרונים בזה מדף י"ג ע"ג והלאה גם השגתי ס' יקר בית שלמה וראיתי בחלק יו"ד סי' ד' דף ח' האריך מאד בדין חרמי בית דין וחרמי צבור ועיין באשלי רברבי החדשים דפוס רא"ם בחידושי יד אברהם בסי' רל"ד דבר אליאו להגאבד"ק טארלא בסי' ד"ן (בד"ה ועל הספק ה"ד):

וכתב הרב עבודת משא בסי' ז"ן (בד"ה ואכתי) בשם הרשב"ץ בח"א סי' קכ"ג בהסכמות שמסכימים הקהל ולא אמרו מחרימין אנו או ארור יהיה העובר ולא לשון מוכיח מתוכו דמעכשיו הם מחרימין הפורץ גדרם אינם אצלי מכלל חרמי צבור שטרחו הראשונים בהיתרן איך הוא שהרי לא החמירו כלל למי שיעשה נגד תקנתם אלא אמרו שאותן תקנות קבלו בכח חרם כמו שהוא נהוג עכשיו בקבלת אלו הסכמות וכו' וכן שמעתי ריש תשובה להרשב"א שאין דין המקבל עליו בכח חרם כדין המחרים אם יעשה וכו' ואינו מורגל בפיהם לשון זה אלא לאיים על האיש ההוא שאם יעבור על ציוויים שהם יחרימו אותו אחר שיעבור וכו' והם כמתרין בו שיזכור החרם או השבועה אבל שיהיה לשון זה מטיל חרם לא וכו' דלא חל החרם עד שיעבור העובר ויחרימוהו הצבור אבל קודם לכן לא ודין זה אמת ומשפט צדק והביא דבריו מרן הב"י ביו"ד כוף סי' רכ"ח ולפי זה בהסכמות שאין נוהגים לכתוב אלא לשון בכח חרם אם עבר עליה לא הוי מוחרם דלא כתבו כן אלא לאיים וכל שכן אם עבר בדבר שהוא ספק אם נכנס בהסכמה או לא דודאי לא חשיב נכנס בספק חרם וכתב שהראה לו הרב מוהר"ם נחום דהרב זקן אהרן בסי' ל"ז אית ליה כדעת הרשב"ץ דבכח חרם אינו אלא לאיים על העובר שוב כתב דהרב חקרי לב בח"ג מחיו"ד סי' קמ"ד סובר דהאומר בגזרת חרם או בכח חרם הוי חרם גמור ודחה דברי הרב בית דוד ביו"ד סי' קט"ן והכריח מרבוואתא אחריני דסברי דבכח החרם ויהא בחרם הכל הולך אל מקום אחד אלא שלא הזכיר דברי הרשב"ץ וזקן אהרן הנ"ל דסברי דלא כוותיה וכתב שנסתייע גם מדברי הרשב"ץ בח"ב סי' קנ"ג וכתב על דבריו דאין כל כך סיוע וכן מה שנסתייע מדבריו בסי' ר"י יש לדחות ומכל מקום כתב שכבר הכריח הרב חקרי לב מדברי פוסקים אחרים דגם בלשון כח חרם עובר על החרם מיקרי ומידי פלוגתא לא נפיק אלו תורף דב"ק ומובן מדבריו הללו שאף שמתחלה כתב לדחות הוכחת הרב חקרי לב מתשובות הרשב"ץ מכל מקום מודה למה שהכריח מדברי פוסקים אחרים דגם בלשון בכח חרם מיקרי עובר על חרם ולכן מידי ספיקא לא נפיק:

ובכן לא זכיתי להבין מה שכתב שם אחר כל הנ"ל (בסוף ד"ה איברא) ועל מה שנהגו לפעמים בהסכמות דנקטי בלשונם בכח התורה לית ביה שום מיחוש דמה לי בכח התורה ומה לי בכח החרם דבשניהם אינו אלא לאיים על הצבור וכמ"ש הרב התשב"ץ ודומה לזה ראיתי להרב זקן אהרן בסי' הנז"ל שכתב אבל שיהיה מי שאמר עליו בגזרת נידוי אם יעשה כך מנודה וכו' והרי הוא בגזרה דאוריתא שלא יקרא עובר בעשה של תורה או בלאו דהכונה בו שיהיה דבר זו כאלו כתוב בתורה או יהיה מחוייב לקיימו כאילו גזר אותו התורה דאין שם בית מיחוש ואין שם לא נדר ולא שבועה ע"כ יע"ש הרי לך דגם בלישנא בגזרה דאוריתא דהוי כלישנא דבכח התורה סובר הרב דאם עבר עליו לא מיקרי עובר דמ"ל כח חרם ומ"ל כח התורה ולכאורה נראה דלשון גזירה דאוריתא חמיר טפי מבכח התורה עכ"ל ונראין הדברים בסותרים למה שהעלה בתחלה דלשון בכח חרם חשיב כחרם לפי מה שהכריח הרב חקרי לב מדברי הפוסקים ושמידי פלוגתא לא נפיק ואם כן אם נאמר דבכח התורה הוא כלשון בכח חרם איך מסיק הרב דאין בזה בית מיחוש ומביא ראיה מדברי הרב זקן אהרן שסובר כן גבי בכח חרם ומה לי בכח חרם ומה לי בכח התורה וכו' והלא לדעת הפוסקים דבכח חרם הוי בחרם אם כן אם שניהם שוים יש לנו לחוש גם בכח התורה כבכח חרם דמידי ספק לא נפיק:

והיכא דאיכא ספק ספקא אזלינן לקולא כמו שמתבאר מדברי הרב כנסת הגדולה באהע"ז סי' ס"ח ובח"מ הנז"ל ובשו"ת בעי חיי חלק ח"מ ח"א סוף סי' קכ"ב דאזלינן לקולא וכן כתב הרב עבודת משא ד' ג"ן וכן כתב הרב מקנה אברהם באות רס"ה בשם הרב מ"ץ ח"ב סי' כ"ט וח"ג סי' ט"ו וכן הרב חיים ושלום בדף כ"ג וכן מתבאר מדברי איזה מהרבנים שרשמתי למעלה (בד"ה ועל כל פנים) ועיין להרב מוהרש"א הובאו דבריו בס' משנת ר' אליעזר בח"ב בחלק ח"מ סי' ע"ג ד' קמ"ו ע"ב ולפי מה שכתב הרב ישרי לב ד' כ"ג אות י"ו בשם הרבנים בית דוד אה"ע סי' ט"ל וחקרי לב סי' מ"ה דמהני ספק ספיקא לשבועה אם כן כל שכן לחרם בלא שבועה:

ודע שהגאון נודע ביהודה בתניינא יו"ד סוף סי' קמ"ו (בד"ה ואשר הקשית) ביאר דאף שהרשב"א והתרומת הדשן בסי' רפ"א שהחמירו בספק חרם וכתבו דהוי ספקא דאורייתא מיירו כשהזכירו גם לשון שבועה מכל מקום גם לשון חרם לבדו לזה עצמו מקבל החרם הוא איסור תורה כמו שבועה והרי הרמב"ן כתב שלשונות האמורים בתורה בקבלת איסורים הם שבועה ונדר וחרם ונידוי הגם שאני תמה היכן הוזכר לשון נידוי בתורה מכל מקום חרם ודאי הוזכר ואף שמה שהוזכר בתורה הוא באומר על הנכסים הנה לדעתי לא גרע גם לענין שבועה מידות וכינויים ובפרט שבפירוש אמרו חז"ל שהחרם הוא השבועה לכן האומר בחרם שלא אעשה דבר זה הוא עליו איסור תורה ואם כן בעובדא דהרשב"א אולי זה המוכר יין בעצמו היה עם הקהל בשעה שתיקנו החרם וכן יכול להיות בעובדא דתרומת הדשן ומה גם כבר פלפלתי בנודע ביהודה שם (אבן העזר סי' ע"ז) שהפרנסים הם שלוחי כל הקהל וכל זה לאותו הקהל אבל דורות הבאים אחריהם הם רק מדברי קבלה עכ"ל:

ואני הדל מצאתי תנא דמסייע ליה בסברא זו (דמה שאוסר אדם על עצמו בחרם הוא מן התורה) מר ניהו הרב מוהראנ"ח בס' מים עמוקים סי' ד"ן (ד' פ"א ד"ה תשובה) שאחר שכתב בשם הרשב"א והריב"ש דנידוי אינו דבר תורה אלא מדרבנן והולכין בספקו להקל וכו' כתב דלכאורה נראה דהוא הדין חרם אינו דבר תורה שבחרם גם כן יכולין להקל ולהחמיר בדינו כמו הנידוי ועוד שמפסוק אחד למדו שניהם והכל מדברי קבלה ודינם שוה ושוב כתב דהרשב"א בתשובה נשאל אם החרם הוא מן התורה והשיב דע כי זו ספקא דאוריתא הוא ואסור לעבור על החרם דבר תורה כי בכל המקומות הרגילו לומר משביעים ומחרמים ויש כאן שבועה גם בארור יש בו שבועה ולפי טעם השני נראה דבכל חרם סתם אף כי אין בו שבועה הוא מן התורה ובסי' ש' כתב ואף על פי שענין זה מפורש בלשון השטר אני אומר אף שלא היה מבואר כל כך כיון שיש חרם הולכין להחמיר מיהו נראה שיש לומר דעד כאן לא אמר הרשב"א שהחרם מן התורה אלא בחרם שגוזרים לאסור איזה דבר בחרם או שמקבל האדם עליו איזה דבר בחרם דחרם כזה הוי כשבועה וכאילו קיבל עליו הדבר ההוא בשבועה ונפקא לן מדאמרינן בשבועות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה והאומר כן אסור לעבור על החרם ההוא דבר תורה והעובר בו כעובר על השבועה ואפילו בנידוי כי האי גוונא כתב הר"ן בתשובה סי' ע' כל מה שהביא החולק ראיה משאול וצדקיה וקבלת התורה בארור נראה לי שיש לכל אלה דעת אחרת משום דמסקינן בשבועות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה וכיון שכן המקלל עצמו שלא יעשה כך הרי הוא אסור לעשותה ואף מי שחולק על הר"ן וכו' מודה בענין זה שהמקבל עליו איזה דבר בחרם או בנידוי אסור לעבור עליו דבר תורה וכו' ולכך כתב הרשב"א שהחרם מן התורה ומיירי בחרם בקבלת שום דבר וכדאמרן אבל בחרם שמחרימים הציבור או הדיינים לאיזה איש ודאי לא הוי אלא מדרבנן וכן הוכיח ממה שכתב מוהרי"ק בסימן כ"ה להקל בנדונו אף שבנדון ההוא היו חרמות ואף על פי כן כתב דאזלינן ביה לקולא משום דהוי מדרבנן ובודאי לא פליג אהרשב"א שכתב שהחרם דאוריתא אלא ודאי כדאמרן ודקדק כן מתוך דברי הריב"ש (בסי' שצ"ה) ובסי' קע"ג ובסי' קצ"ה}} עיין שם דברי קדשו וכן כתב בסי' ס"ב עיין שם (בד"ה אבל הרשב"א):

הרי כתב מפורש כדברי הגאון נודע ביהודה דבמה שאוסר על עצמו בחרם חרם זה הוא מן התורה לכולי עלמא ועיין עוד במים עמוקים סי' ע"ה (בד"ה אבל הרשב"א) שנראה דאזיל לשיטתו שבסי' ד"ן הנ"ל והרב בעי חיי בח"מ ח"א סי' י"ב ד' ט' (בד"ה עוד טוענין) ציין תשובה זו ותשובה דסי' ח"ן וייחסן להרב מוהר"ר בן שושן והנה אמת דבסי' ח"ן חתים עלה הרב הנ"ל אמנם ההיא דסי' ע"ה נראה שהיא להרב המחבר וכן ייחסה הרב מוהר"א קובו באדרת אליהו שבס' שני המאורות הגדולים בסי' ד' ד' כ"ד ועי"ש מאי דשקיל וטרי בתשובות הללו ובמה שכתב עוד בסי' ס"ב גם הרב מטה אהרן בדף ר"ח ע"ב ייחסה להרב מוהראנ"ח:

שוב ראיתי לרבינו הש"ך ביו"ד (סי' ר"ח ס"ק י"ד) שהביא מה שמקשים על מרן בש"ע ששם כתב מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידו דרבנן הוא ואילו בסי' של"ד סעיף כ"ח כתב אם זלזל בנידוי ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר קודם שיתירוהו וכתב ליישב וז"ל נראה לתרץ שהרי דין זה לקוח מוהריב"ש שבב"י וז"ל שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפילו שעה אחת דקימא דבנדרים דרבנן אין קונסין והכא נמי שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהם לאו מדאוריתא הן אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירין עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהם היתר עכ"ל וכונתו דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהם ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא א"כ הוא מדאוריתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאוריתא הוא הילכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר ובסי' של"ד סעיף כ"א מיירי כהך סיפא דהריב"ש דהיינו שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ"ל הרי שכתב שאם קבל הדבר בנידוי או בחרם הוי איסור תורה וכדברי הרב נודע ביהודה ומצאתי אחר זמן בס' שו"ת מהר"ן יפה בד' ל"ז סי' יו"ד שהאריך הרב בדין חרם אם הוא מדאורייתא והביא דברי הרב נודע ביהודה בסי' קמ"ו הנ"ל וסייעו מדברי הרב ש"ך בסי' ר"ח הנ"ל ושקיל וטרי בפלפול נחמד בעניינים אלו עי"ש:

ואם חרם ושבועה חלים על הנולדים דין זה מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ה דאי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים והגאון נודע ביהודה בתניינא בחלק יו"ד סי' קמ"ו (בד"ה ומה שהוקשה לך) נשאל שזה היפך תשובת מוהר"ם מרוטרונבורק ואיך פסק הרא"ש (שהוא מקור דין הש"ע הנ"ל) בפשיטות דלא כרבו מוהר"ם והאריך ליישב ובסוף דבריו מאשר ומקיים פסק מרן בש"ע עי"ש והגאון יד שאול שם בס"ק ל"ו שקיל וטרי בדברי הנודע ביהודה הנ"ל עי"ש וראיתי בשו"ת שואל ומשיב כתב במהדורא תליתאה ח"א סי' ח"ן והנה מ"ש מע"ל שאין כח לרב לגזור בחרם על הנולדים לא ידעתי למה לא יוכל לגזור ע"ז ומ"ש בנו"ב יו"ד סי' ס"ח ובמ"ת סי' קמ"ו הנה הרב דורש מפי הגבורה אבל לא ידעתי טעמו וכו' עי"ש ומשמעות דבריו הוא דהנודע ביהודה סובר דחרם אינו חל על הנולדים והוא היפך המבואר בדברי הנו"ב ומכל מקום כתב בנודע ביהודה שם דמה שחל חרם על הנולדים אינו אלא מדברי קבלה ואזלינן בספקו להקל ועיין במה שהבאתי בקונטריס אסיפת דינים (בשדי חמד ח"א) במערכת אישות סי' ב' אות כ"ד סק"ד והוא תורת משה ידידי הגאון בעל ס' מנחת משה יצ"ו:

עתה השגתי ספר שו"ת הרי"מ להגאון הצדיק ר' יצחק מאיר זצוק"ל (שנדפס בווארשא שנת תרמ"ב) וראיתי שבחלק אהע"ז סי' ל"ו עמד בדין נידוי וחרם אם הם מן התורה והביא מה שכתב הרב ש"ך בסי' ר"ח (הנ"ל בד"ה שוב) שגוף הנידוי הוא מן התורה ורק דברים שהמנודה חייב לנהוג בהם הוא מדרבנן וכתב דמלשון הש"ע שנידוי דרבנן לא משמע כדבריו וכן מלשון הרמ"א בדרכי משה סי' של"ד בשם מוהר"ם פאדווא בין נידוי בין חרם מדרבנן דלא כדמשמע בתשובת הרשב"א סי' תקצ"א משמע גם כן שלא כדבריו וכל התשובות שהביא בספר בעי חיי סומכין על תשובת הרשב"א הנ"ל ולי נראה דאין הכרח בדברי הרשב"א לפרש כדבריהם דלשון הרשב"א הוא דע כי זו ספקא דאוריתא דאסור לעבור עליו דבר תורה כי בכל המקומות הורגלו לומר משביעין אנו ויש כאן שבועה גם כי יש ארור בו עם שבועה וכו' ומשמע דרק כשכותבין כן אז יש בו שבועה דהוי דבר תורה אבל סתם לא והכנסת הגדולה בהלכות נידוי העתיק דבריו וכתב דפירושו דלא מבעיא במקומות שכותבין ק דודאי הוי דבר תורה אלא אפילו בסתם הוי דבר תורה כי ארור יש בו שבועה עי"ש והוא לא העתיק תיבת עם שבועה לכן פירש דקאי אסתם אבל לפי מה שכתוב בכל ספרי הרשב"א עם שבועה ודאי דלא קאי אסתם רק על מה שכתב מקודם שמשביעין וכו' גם לשון כי לא משמע כפירושו כדכתב בבעי חיי עצמו ולהנ"ל אין צריך להגיה בדברי הרשב"א שבב"י סי' רכ"ח דכתב בתרי ותרי דהוי ספקא דרבנן וכתב הרב כנסת הגדולה שם דטעות סופר הוא וצריך להיות ספקא דאוריתא כדכתב בסי' ת"ש ותקצ"א ולמה שכתבתי גם בסי' תקצ"א אינו סובר כלל שהוא דאוריתא גם מה שכתב מסי' ת"ש שם לא כתב כלל דהוא דאוריתא רק דמחמירין גם שם רק הפסד ממון אבל לא שיהיה ספק דאוריתא ומיושבין גם כן דברי מוהר"ם פאדווא שכתב דהרמב"ן בתשובה סי' רס"ג סובר דהוא מדרבנן ודחה הכנסת הגדולה דבריו דהרי תשובת הרמב"ן הם מהרשב"א והרשב"א עצמו כתב בסי' תקצ"א דהוא דאוריתא ולמה שכתבתי מיושב דאדרבה משם מוכח דהפירוש כמו שכתבתי אמנם קשה להקל נגד הש"ך בחרם עכ"ל:

ולענין חרם רבינו גרשון מאור הגולה אי חשיב כדאוריתא למיזל בספקו לחומרא עיין מה שרשמתי בקונטריס אסיפת דינים (בשדי חמד ח"א) מערכת אישות סי' ב' אות י"ט וכן לענין ספק ספקא בחרגמ"ה עי"ש. ובמערכת גרושין סי' ב' סוף אות ה' ועיין לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בספר עמודי אש סי' כ' אות ל"א:

והשגתי עתה ספר שו"ת הרי"מ להגאון כו' ר' יצחק מאיר זצוק"ל (שנדפס בשנת תרמ"ב) שכתב בחלק אהע"ז סי' ל"ו אשר נסתפק רומ"כ אי חרם רבינו גרשון הוא מן התורה לחוש מספק על פי תשובות הספרדים שהביא הכנסת הגדולה בספר בעי חיי לדעתי אין לחוש כלל שמפורש בתשובת מוהרי"ל סי' כ"א. אם יסכים להתיר לו נישואין אסכים וכו' ובדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן וכל שכן בתקנת הגאון רגמ"ה דקיל טפי אבל האשה לא שרינן כו' ורבותיו מ' שלום שכתב מהרי"ל עליו נגד הטור גברא אגברא וכו'. ומוהר"א ששתקו ליה ודאי שהסכימו כמו שכתב החכם צבי על תשובה זו עצמה לענין ארוסה עי"ש בסי' קכ"ד. והגם דבעל תשו' שב יעקב עשה סנגורין לדבריו החכם צבי בר סמכא יותר גם יש לומר דבכי האי גוונא גם השב יעקב מודה וגם התם דהחמיר מהרי"ל בארוסה שתקו ליה מה שאין כן הכא ודאי לא היה שותקין וליתן מכשול והיו כותבין למה מיקל בחדר"ג שהוא מן התורה ולכן ודאי שהסכימו כנ"ל וכיון דמהרי"ל ורבותיו סוברים כן הגם שהיה תשובת הספרדים נגדם אין לחוש כלל שכל בני אשכנז נסמכים על דבריו בפרט דעל כרחין צריך לומר דאישתמיט ליה לבעל כנסת הגדולה ולתשובות הנ"ל דברי מהרי"ל ורבותיו דאי לאו הכי היו מביאים על כל פנים דבריו אולם לענ"ד בחדר"ג מ"ב נשים כולי עלמא מודים דהוא מדרבנן והפי' מ"ש שלא משום דררא דאיסורא תיקון אלא משום קטטה לענ"ד פשוט דבשלמא בדבר איסור שייך לתיקון אבל בדבר הרשות הרי מספקא להו אפילו קבל על עצמו נידוי ע"ש בב"י יו"ד סי של"ד בשם קונדריסים כל שכן ב"ד וגדולי הדור איך שייך שיתקנו על דבר המותר לעשות והא על מי שפרע פריך הש"ס ב"מ מ"ח האיך לייטינן ומשני דבעי עושה מעשה עמך וכתב הרי"ף ש"מ דלאו עושה מעשה עמך הוא מדכ' שארית ישראל כו' עי"ש ולכך ודאי שמקודם תיקו בתורת תקנה משום קטטה ואחר כך התקין על העובר על גזירתו דהוי אפקרותא ומשום חוצפה רשאין וממילא כיון דס' תקנה לקולא אין כאן חרם כלל וסיים דבריו שם (בסוף ד"ה והנה בס') דאף דבחרם קשה להקל נגד מה שכתב הש"ך בסי' ר"ח ס"ק י"ד דגוף החרם הוא מן התורה אבל על כל פנים בחרם דרגמ"ה נראה כמו שכתבתי והרי גם הרמ"א בדרכי משה אהע"ז סי' א' הביא גם כן לשון מוהרי"ל הנ"ל דהמיקל לא הפסיד וכו' שלא גזר משום חשש איסור דאוריתא אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכל שכן בתקנה בעלמא עי"ש ומורה ממש כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף