שו"ת הריב"ש/קצה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לברורי קהל אושקה יצ"ו
ראשי עם קדש ישמרכם לעולם האל הנאדר בקדש ראיתי קונדרוס ההסכמות הנעשות בנתינת הקהל הספרות לב' הסופרים ובהעברתם וטענות הטוענים בעד הקהל וטענות הסופר רבי חיים בן מטר ומדעתי הדין עם הסופר וזה כי אע"פ שמתנת הקהל הספרות לשני הסופרי' היתה לבקשת ולדרישת רבי אברהם בן בקא ומלשון בקשתו נראה שהוא לא פייס הקהל להיות עמו ר' חיים הנזכר בספרות רק לתועלת עצמו מפני שהוא זקן ולא היה לו כח להשתדל בספרות הוא לבדו ולזה בקש שיהיה סופר עמו רבו חיים והיה אפשר להבין מדבריו שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו כמו שבא בטענות הקהל ושבהסתלק ר' אברהם מן הספרות יסתלק גם ר' חיים ממנו. מ"מ הקהל לא נתנוהו להם בלשון זה ר"ל שיתנו הספרות לרבי אברהם ולרבי חיים עמו אבל אמרו בלשונם שנתנוהו לרבי אברהם ולרבי חיים הנזכר ולא לאחר עמם כמו שבא זה בלשון ההסכמה כמה פעמים וא"כ נראה שזכה ר' חיים בחלקו בספרות אף בזונת ר' אברהם כמו הנותן מתנה לשני בני אדם שכל אחד זכה בחלקו ואף אם האחד לא זכה כגון שלא בא לעולם האחד זוכה בחלקו כדקיי"ל את וחמור קנה מחצה כדאיתא בפרק מי שמת (קמג.) כל שכן בנדון זה ששניהם זכו בחלקם אלא שהאחד נענש בתטאו אחר זמן לאבד חלקו. גם כי רואה אני כי הקהל כשסדרו בהסכמה ההיא הטעמים אשר בעבורם עשו המתנה ההיא כשבאו לדבר בענין רבי חיים ולהזכירו אמרו בשלונם כלשון הזה וגם שברור לשנים עשר אנשים ולכל הקהל שרבי אברהם ור' חיים הנזכרים יש זמן רב שהם סופרים בספריות הנזכרות ובכל אחד מהם ושהם ראויים והגונים ונאמנים במלאכתם ומעולם לא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ולא גמצא עולה בשפתם לכן הסכימו האנשים וכו' וכיון שתלו הקהל נתינת הספרות במה שהיו סופרים עד עתה ובאמונה הם עושים נראה שכונתם היתה שיהיה רבי חיים עקר בחלקו ולא נגרר אחר ר' אברהם כמו שלא היה בזמן שעבר וכן חזרו וכתבו בלשון ההסכמה שיהיו ויכתבו בספריות הנזכרות ר' אברהם ורבי חיים הנזכרים ושיקבלו בשכר טרחם הסך שהיו רגילין לקבל ולקחת משכר טרחם כפי השנים שעברו. ומלשון זה גם כן נראה שהיתה כוונתם שיהיו שנים בספרות כאשר היו מקדם כמו שמצינו בנדרים שדנין לשון הנודר כפי מה שהיה דרכו לעשות בענין ההוא שנדר כדתנן בנדרים פ' אין בין המודר (מג.) אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין הגה בכאן שאנו דנין לשונו כפי מה שהיה דרכו שאם היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אף אם היה דרכו לחרוש ג"כ ע"י אחרים נאמר שכונתו לא היתה אלא על חרישת עצמו כפי הלשון שאמר שאני חורש בה ומותר לחרוש בה שדותיו ע"י אחרים אבל אם לא היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אלא ע"י אחרים נאמר שכונת אמרו שאני חורש בה היתה שלא יהגה בחרישתה ולכן אסור בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אע"פ שהוא לא הזכיר בלשונו אלא שאני חורש בה. בנדון זה ג"כ שהוה מדרכו של זה המקבל המתנה להיות סופר בזולת שיהיה נגרר אחר סופר אחרי והקהל נתנו עתה הספרות לו ולאחר סתם יש לדון שכונתם היתה כדרך שהוה מקדם. אין צ"ל עתה שתלו מתנתם בפי' במה שהיה מדרך הסופר וממנהגו וכן כתבו עוד בסוף ההסכמה שאם יפיק שום אדם שום דבר כנגד ההסכמה הנזכרת שוהיה מחוייב לבטל אותו מיד שידרשו לו רבי אברהם ורבי חיים הנזכרים או איזה מהם ואם רבי אברהם הוה עקר ורבי חיים נגרר אחריו למה יתחייב לבטל האיש ההוא לדרישת רבי חיים אם רבי אברהם שותק ואינו מקפיד אלא שנראה בודאי שכונת הקהל היתה בהסכמת' שיזכה רבי חיים בספרות בחלקו כמו רבי אברהם בחלקו. גם ממה שעשו שטר העדים מן ההסכמה לרבי חיים ביום העשותה נראה קצת כן שאם לא היה רבי חיים רק מסייע לרבי אברהם ואין בו ממש בלעדיו למה עשו לו מיד שטר לעצמו מן ההסכמה ההיא:
ועוד שאף אם מן הלשונות הכתובים בהסכמה לא היה הוכחה לזה רק שנתנו סתם לשניהם לא היה לנו להוכוח כלל מלשון דרישת רבי אברהם במה שנוגע אצל רבו חיים שהרי אף אם נאמר שרבי אברהם היתה כונתו כדי שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו הנה הקהל לא הודו לו בזה אלא נתנו לשניהם בשוה וכמו שהקהל לא הודו לרבי אברהם במה שהיה שואל הספרות סתם והיתה כונתו מן הסתם כל ימי חייו אבל נתנוהו לו לזמן קצוב כן אפשר שאף אם היתה כונתו שרבי חיים והיה נגרר אחריו שלא הודו לו הקהל בזה אלא נתנוהו לשניהם יחד בשוה וכן היה ראוי ויפה להם אחרי שר' אברהם הפיק כתב מכריח מן הספרות על אף הקהל שכיון שהוא הוה צריך על כרחו לאחר שיסייעהו שלא יתנו לו הקהל ממשלה ויתרון על האחר שהיה ברצון פשוט מן הקהל והוא תחלתו באונס הקהל וגם סופו בלבם היה ראוי להיות באונס ואע"פ שבלשונם ברצון ולזה הוה ראוי לתת לר"ח בעין יפה יותר מלר' אברהם וכיון שהקהל נתנו סתם ולא פירשו שיהיה ר"ח נגרר אחר רבי אברהם אע"פ שר' אברהם בסדור דבריו לפניהם אמר כן אם היה דעת הקהל כדעתו היה להם לפרש בשעת הנתינה וכיון שלא פירשו הוו להו דברים שבלב ואינן דברים כדאמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (מט:) ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעדנא דזבין לא אמר אמר רבא הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אע"פ שמתחלה גלה דעתו ואמר שעל דעת כן הוא מוכרם אלא שלא אמר כן בשעת המכר[1] דאי היכא שלא גלה דעתו פשיטא דאינו כנוס ואפילו דברים שבלב נמי לא הוו דא"כ כל המוכרין יאמרו כן כשירצו לחזור בהן אלא ודאי אע"פ שאמר כן מתחלה כל שלא אמר כן בשעת המכר הוו דברים שבלב ואינן דברים וכ"כ הר"ם ז"ל. וז"ל אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. כ"ש בנדון זה שהקהל לא אמרו כן מעולם אלא שרבי אברהם היה שואל כן לקהל יאע"פ שהקהל בשעת הנתינה סדרו בקשתו ושאלתו זה ספור דברים בעלמא הוא שמסדרין דבריו כפי שאמרן. וכ"ת הא תנן בנדרים פרק שני (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים דהוא מותר משום דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דאלמא בנדרים דברים שבלב ישנן דברים וא"כ הכא נמי אם הקהל אומרים עתה שכונתם היתה לכך שבהסתלק ר' אברהם יסתלק גם ר"ח יהיו מותרין ההיא כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דקרבן גבוה וקרבן מלכים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר באחד מהם סתם ופירש לא נדרתי בזה אלא בזה אינו אלא פירוש דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר בפיו סתם ואמר אח"כ דעתי היה על תנאי כך בהא הוו דברים שבלב ואינן דברים כי ההיא דמייתי התם בפרק האיש מקדש (נ'.) האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל דכיון שהוא אומר מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר ומחלון זה הביא לו. בנדון זה ג"כ הקהל בשעת המתנה נתנו לר"ת במוחלט לאותו זמן כמו לרבי אברהם ובלי שום תנאי ושיור ואם יאמרו עתה דעתנו היה שאם יסתלק ר' אברהם תוך הזמן שיסתלק גם רבי חיים שר"א היה נגרר אחר רבי אברהם זה תוספות תנאו הוא שלא נאמר בשעת המתנ' והוו להו דברים שבלב ואינן דברים. ואף בההיא דנדר בקרבן אמרינן התם דדוקא בת"ח הוא דאין צריך שאלה אבל בעם הארץ הבא לישאל מחמירין עליהם ועונשין אותם וכולי כדאיתא התם ועוד שאפי' במי שאמר כן בפירוש בשעת המכר כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל דאין דין זה אלא במי שמוכר קרקעותיו לפי שאין דרך למכרן אלא מפני שדעתו לעקור דירתו מכאן אבל במוכר מטלטליו לא שאינו מקפיד כל כך במכירתן ולפעמים אדם מוכרן אע"פ שדעתו לישאר בכאן ולזה המכר קיים אע"פ שאמר בשעת המכר שהוא מוכר כדי לדור במקום אחר אלא אם כן התנה תנאי גמור[2] וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' מכירה ה"ח) שכתב כלשון הזה מי שמכר חצרו או שדהו וכו' ולא דמי לההיא דתנן בפרק הנודר מן הירק (נ"ה:) טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחריו ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון דהתם הלבישה והטעינה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוון הולכין אחריו אלא שמפני שנדר בצערו לא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומכל מקום בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לבישה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בהיה טעון פשתן והזיע אסור בכל טעינה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו וכן ההיא דפ' קונם יין (ס"ג:) היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחברו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולטעום לו טפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה התם נמי כיון שהיו מסרבין בו ולא הודה לדבריהם וקפץ ונדר לעבור על דעתם כבר יש הוכחה שאין כונתו לידור אלא במה שהיו מסרבים בו אלא שלא חשש לדקדק בדבורו בחמתו אבל במי ששואל מחברו איזה דבר והודה לו בנדר ביותר משאלתו לא נאמר כן דאפשר שזה שואל ממנו מעט משום דתפשת מועט תפשת והנותן נתן לו הרבה דנותן בעין יפה נותן. ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעי' שיהו פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכר כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפרק מי שמת (קמו:) וכההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ופי' כן בשעת המכירה ובקרקעות דוקא כפי הדעת שכתבתי למעלה וכגון זה כתב הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח ושאר דקדוקי התנאי אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן ובהא נמי א"ל הכי ולכן בנדון זה הולכין אחר לשון המתנה שהיא סתם ולא אחר לשון שאלת ר' אברהם אף אם היה נראה מלשונו שיהיה רבי חיים נגרר אחריו והנדר שנדרו הקהל א"כ כיון שהוא על קיום המתנה משמעותו בהכרח כמשמעות המתנה[3]:
ועוד נראה שאף רבי אברהם עצמו לא היתה כונתו שר"ח יהיה נגרר אחריו במתנת הקהל ושיתנו לו הקהל הספרות ע"ד שאם ימות ר' אברהם או יארע לו איזו סבה אם רצונית אם הכרחית שבעבורה יסתלק הוא מן הספרות שיסתלק ר"ח ממנו דמאי איכפת ליה מה יהיה אחריו ולמה יקפיד שלא יהיה ר"ח אלא אחר תחתיו ואדרבה נראה שהיתה דעתו קרובה אצל ר"ח הנזכר שבחר בו להיותו סופר עמו מזולתו אמת הוא שר' אברהם נתעורר לשאול הספרות בעד עצמו וזאת היתה עקר שאלתו ולפי שלא מצא עצמו מספיק בזה לבדו לא רצה לשאול כל הספרות לו לבדו ושאל שיהיה ג"כ ר"ח סופר עמו ובזה לבד היה ר' אברהם עקר בשאלתו כי לו היה הוא לבדו מספיק בספרות לא היה שואל אחר עמו וזהו הלשון הכתוב בהסכמה שמפני שהוא זקן ואין לו כח להשתדל בספרות לבדו מפני שיבתו פייס לקהל וכו' נראה מלשון זה שמפני זקנתו נתעורר לשאול על ר"ח אבל לא שישאל הוא שיתנו הקהל לר"ח שיהיה סופר עם רבי אברהם כי לא יכול לבדו מפני זקנותו כדי שתהיה הכונה שהוא שואל מהקהל שיתנו הספרות לר"ח עמו ושיהיה ר"ח נגרר אחריו בלשון מתנתם ואם מפני מה שאמר שיהיה סופר רבי חיים עמו אין הכונה בלשון עמו שיהיה ר"ח נגרר אחריו אלא כיון שהוא שאל על עצמו ראשונה על כרחו כששאל אח"כ על ר"ח היה צריך שיאמר עמו ואין זה דומה למה שדרשו רז"ל בפרק אלו מציאות (ל"ב.) על מה שכתוב עזוב תעזוב עמו דתנן התם הלך וישב ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא' עמו דאלמא מלשון עמו משמע שבהסתלק האחד יסתלק האחר משום דהכא בנדון זה ע"כ היה צריך לומר לשון זה אחרי שכבר שאל הספרות לעצמו אבל התם מדלא כתיב עזוב תעזוב לו וכתב עמו קא דריש הכי ועוד דהתם ה"ק דמלשון עמו משמע ששניהם יעשוה לא שהא' לבדו יעשה כל הפועל ובנדון זה נמי אנו אומרים שלשניהם נתן הספרות ולא לאחד הכל אבל אין האחד נגרר אחר האחר ואף התם נמי אמרינן היה זקן או חולה חייב. וגם ממ"ש בהסכמה שעשו כשסלקו ר' אברהם מן הספרות שאם יש לו שום שתוף עם שום אדם בספרות שיבטלנו וישיב ראיית השתוף ההוא לבעליו ומפני דרישה זו החזיר שטר השתוף ההוא לרבי חיים ונשאר סופר ר"ח לבדו יותר מג' חדשים כפי מה שבא זה בטענותיו ולא ראיתי בטענות הטוענים בעד הקהל שיכחישוהו מזה ואם הדבר כן והקהל בעשותם הסכמה זו ידעו שר' חיים היה השותף ההוא ולא אחר והנה נראה שכונתם היתה שר"ח לא נסתלק בהסתלק רבי אברהם אלא שאחר כן רוח אחרת היתה עמם ומכל אלו הטעמים שהזכרתי נראה שהדין עם הסופר לפי לשון וכוונת ההסכמות ההם ואף אם בלשון היה ספק היה ראוי להחמיר מפני חמר הנדוי והחרם שקבלו על ההסכמה ההיא שהולכין בו להחמיר כמו בשאר נדרים דתנן סתם נדרים להחמיר וכן נמי בפ' הנודר מן המבושל (נ"ג.) תניא הנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקים מזה ומזה אסור בזה ובזה ואמרינן התם פשיטא לא צריכא דרובא מחד מסתפקי מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק אסורא לחומרא:
אבל מה שנראה ברור הוא שנתלית מתנתם בהיות הסופרים ראויים והגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הספרות לחשודים על העברות וזו היא אומדנא דמוכח אף אם לא נכתב אין צריך לומר שכתבו כן בלשון ההסכמה שהן ראוים והגונים ונאמנים וכו' ולזה לא עברו הקהל על הסכמתם כשסלקו את רבי אברהם אבל לסלק את ר"ח בהסתלק ר' אברהם זה לא נכון וכ"ת והלא כיון שנדרו לשלי הסופרים ביחד והותרו לרבי אברהם הותרו גם לר"ח ואף אם ההסכמה קיימת מ"מ הנדר הותר דנדר שהותר מקצתו הותר כלו כדתנן בפרק רבי אליעזר (ס"ו.) קונם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלן וקיי"ל כרבי עקיבא דאית לי' הכי. הא ליתא דהתם הוא בנדר שהותר ע"י חכם בפתח שהוא כנדרי טעות או בחרטה לפי סברת התוס' ז"ל משום דחכם עוקר הנדר מעקרו אבל בנדון זה לא הותר נדר זה כלל אפילו לרבי אברהם ובמקומו עומד אלא שעבר הזמן לפי שהקהל לא נתנו לו הספרות ולא נדרו עליו אלא כל זמן שיהיה ראוי והגון לכך וכיון שלא עמד בראיותו הרי הוא כמי שנתנו לו לזמן ועבר הזמן והרי הוא כההיא (דאמרינן) [דתנן] בפ' ר' אליעזר (ס"ה.) קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר כלומר ומותר אפילו בלא התרת חכם והכי הוא בירושלמי (ה"ג) דאמרינן התם מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לובש שחורים לבש לבנים מותר רבי זעירא בשם ר' יוחנן אף הוא אינו צריך שאלה לחכם ע"כ. וכיון שלא נעקר נדר אפי' לר' אברהם אלא שעבר זמנו לא שייך הכא למימר כלל נדר שהותר מקצתו הותר כלו ואפי' בהפרת הבעל כתבו המפרשים ז"ל דלא אמרינן ביה נדר שהופר מקצתו הופר כלו משום דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעקרו וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהתרת חרמי הקהל שנהגו להתירם הם בעצמם דהרי הם כהפרת הבעל ואינו מועיל אלא מכאן ולהבא דמיגז גייזי ולא עקרי הנדר מעקרו שהרי טעם היתרם אינו אלא משום דכיון שכך נהגו על דעת כן נודרים כטעמיה דרב פנחס דאמר (שבת מ"ו:) כל הנודרת על דעת בעלה הוא נודרת כ"ש בנדון זה דלא הותר כלל נדר זה אפי' לרבי אברהם ואפילו מכאן ולהבא שהרי לא היה צריך התרה אלא שעבר זמן הנדר:
ומה שטענו עוד הטוענים בעד הקהל שההסכמה מצד עצמה היא בטלה כי הוא עצמו ר"ח הנזכר היה מהי"ב אנשים והוא עצמו נתן לעצמו הספרות הנזכר ואדם קרוב אצל עצמו וההסכמה היא מזוייפת מתוכה ומבוטלת בטול גמור לגמרי עכ"ל. בנדון זה אין לומר כן מכמה טעמים חדא שבהסכמת הקהל כבר נהגו כל הקהלות שאין פוסלין לעדות ולא לדין אף הנוגעין בדבר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה שאם לא כן אין תקנה לענייני הקהל ולהסכמותיהם שהיו צריכין להביא עדים ממקום אחר ושלא יהיה להם קרוב בעיר. ועוד שלפעמים תהיה ההסכמה בענין שיהיה בה תועלת אף ליהודים הדרים חוץ לעיר וכלם יהיו פסולין להעיד ואע"פ שמדין הגמ' צריך סלוק ר"ל שיסתלקו מחלקם ומזכותם הדיינין או העדים קודם שיוכלו לדון ולהעיד בדבר כדאיתא בפ' חזקת (מ"ג.) כבר נהגו שלא לדקדק בזה מן הטעם שכתבתי ומנהגם בזה תורה היא[4] אא"כ עשו הקהל בפי' הסכמה שלא ינהגו כן כמו שעשו קהל ברצלונה י"ץ שעשו תקלה שלא יוכלו לדבר בשום מעמד מענייני שום אדם מיוחד בהיותו במעמד הוא או שום אחד מקרוביו הפסולין לו להעיד. ואף אם נאמר שהמנהג הוא בהסכמה כוללת שאף אם יש בה תועלת לא' או לשנים אינן פוסלין אותן בעבור זה. אבל לתת במתנה ליחיד או ליחידים בפרט הנה הבעל דבר בעצמו אין ראוי שיהיה מכלל מעמד המסכימים והנותנין[5] גם בזה יש לומר שאף אם יהיה כן אין לומר כן בנדון זה לפי שהספרות אינו מתנת ממון שהרי לא נהגו הקהל למכור הספרות במחיר ושיתנוהו עתה לאלו בחנם אלא שהקהל ראו לברור שני אנשים הגונים שישתדלו בספרות כנהוג ושיקבלו השכר הנהוג ואין זו מתנה אלא ברירה אף אם כתוב לשון מתנה בלשון ההסכמה ובכיוצא בזה אין ספק שנהגו הא למה זה דומה לברירת שליח או שלוחים ללכת בית המלכות לפקח בעסקי הקהל אם בשכר טרחם הנהוג או אף בקציצת להם שכר עתה שלא נמנעו לעולם אנשי המעמד מלברור בזה מן המעמד בעצמו וכן בברירת המוקדמים יש הנאה להם דנפיק עלייהו קלא דגברי מהמני נינהו וברוב הן מן המעמד עצמו ועוד דבנדון זה כבר קבלו עליהם כל הקהל אחר כן כל מה שעשו המעמד ההוא בנתינת הספרות וא"כ אף אם היה נפסל המעמד הרי קבלו עליהם כל מה שעשו ויכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול לעדות או לדון וכדתנן בפרק זה בורר (כ"ד.) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו' ואפי' הבעל דבר בעצמו וכדגרסינן בפ' יש נוחלין (קכ"ח.) רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו ובתוספתא (סנהדרין פ"ה סוף ה"א) אמרו אפילו נשבע לו בחיי הקרן[6] אינו יכול לחזור בו[7] ואין צריך לומר בנדון זה שכבר נעשית הסכמת השנים עשר וידעו אותה הקהל וקבלוה עליהם דסברו וקבילו. ועוד נראה לומר דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מנין מספיק בלעדיו לפי שהסופר כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם האחרים כלל כדי שיבטל מנינם בצרופו מפני פסלותו דבשלמא אם היה קרוב או פסול מחמת פסול אחר היה אפשר לומר שיבטל מנינם בצרופו אבל בעל דבר עצמו לא שייך למימר ביה לא תורת עד ולא תורת דיין כיון שהוא בעל דין ולכן לא יצטרף כלל עם האחרים דהכי נמי אמרינן בפרק קמא דמכות (ו.) גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דמקשינן התם בגמרא נרבע יציל הרוג יציל רובע יציל הורג יציל ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הן פסולין פוסלין האחרים בצרופן אבל הבעל דבר עצמו לא חל עליו שום עדות כלל כדי שיצטרף עם האחרים ולפוסלן בצרופו וכל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם[8] ומטעם זה אמרו הראשונים ז"ל דמשום הכי אמרינן בב"ב בפרק חזקת (שם) גבי תנו מנה לבני עירי דמהני סלוק שיסתלקו שנים מחלקם ויעידו ולא פסלינן להו משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דקודם סלוקם כיון דהוו בעלי דבר לא שייך בהו עדות כלל ולא מיקרי עדים פסולין כי נסתלקו השתא הוא דהוו עדים ותחלתם וסופם בכשרות הוא[9]. וכן י"ל בנדון זה דכל שיש במעמד מנין שלם ומספיק לעשות ההסכמה ההיא בלעדי רבי חיים הסופר לא נצטרף ר"ח כלל עמהם במה שההסכמה נוגעת אצלו כיון שהוא בה בעל דבר ונעשית ההסכמה בכשרות מן הנשארים במעמד נאום יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ב"י ח"מ ר"ז ס"ד:
- ↑ טוח"מ ורמ"א שם ס"ג:
- ↑ ב"י יו"ד רי"ח ד"ה כתב הריב"ש. רמ"א שם ס"א. ט"ז סק"ב:
- ↑ ח"מ ל"ז כ"א:
- ↑ ג עי' שו"ת שב יעקב חמ"מ ס"ח ד"ה ואף. וי"ל:
- ↑ עי' לעיל סי' קל"ד. קל"ח בתוס' שלפנינו הגי' בחיי הקייץ (ופי' בגד עי' ערוך ערך קוטא):
- ↑ ה עי' בש"ך ח"מ סי' כב סקט"ז:
- ↑ עי׳ ב"י ח"מ סי' לג סמ"א בד"ה כתב הריטב"א:
- ↑ עי׳ ש"ך ח"מ סי׳ לז סקל"ב ובחת"ס חח"מ סי׳ לו: