שו"ת הריב"ש/שצה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
טודילה לרב רבי חסדאי בר שלמה נ"ר
להשיב על תשובתו בענין שאלה ששאל ממנו הנעלה דון שלמה בן לביא י"א והשאלה היא זו
ראובן נשבע שכל ימי חיי דינה אשתו לא יקח שום אשה להיות חשוקתו או פלגשו ולא שום אשה אחרת להיות בשום צד וענין מיוחדת לו לתשמיט המטה ועוד קבל עליו שאם יעבור על זה שיהיה מנודה ומוחרם לכל קהלות ישראל ויהיה פתו פת כותי וכו' ועוד עשה חזוקין אחרים על זה מקנס ממון וצוה לעדים לעשות שטר מזה ומדברים אחרים שכלל בשבועתו שהם לתועלת אשתו ושיתנו לה השטר להיות בידה לראיה ולזכות וז"ל השטר אנו עדים חתומי מטה יודעים עדות ברורה שאמר לנו פלוני ב"ר פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור מעכשו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לה לפלונית אשתי להיות לה ולבאי כחה לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ודעת שלמה ועין יפה וגוף בריא וקבלתי עלי ונתחייבתי שכל ימי חייה של פ' אשתי הנזכרת לא אקח שום אשה להיות חשוקתי או פלגשי ולא שום אשה אחרת מיוחדת לי לתשמיש המטה ועוד קבלתי עלי אני פלוני שלא אגרש לפלונית אשתי הנזכרת לעולם שלא מדעתה ומרצונה או מדעת ורצון רבי פלוני ולשמור ולקיים כל הכתוב למעלה בפנינו אנו עדים חתומי מטה נשבע רבי פלוני הנזכר על דעת המקום יתברך ועל דעת רבים שבועה בתורה בנקיטת חפץ ביד בלי שום פתח התר וחרטה בעולם ועוד קבל עליו רבי פלוני הנזכר ונתחייב שאם שמא חס ושלום יעבור על שום דבר מכל הכתוב למעלה ויעשה או יקח שום אשה להיות חשוקתו או שום אשה אחרת להיות בשום צד וענין בעולם מיוחדת לו לתשמיש בחיי פלונית אשתו הנזכרת להיותו מנודה ומוחרם לכל קהלות ישראל ויהיה פתו פת כותי ויינו יין נסך לא יזדמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ויהיה כח ורשות לכל דייני ישראל ולכל חזניהם ולכל שלוחיהם להכריזו כמוחרם ומנודה בכל בתי כנסיות שיהיו חזניהם מהנה ובכל שוקים ורחובות מגרשי קהלות ישראל שיהו שלוחי הקהלות הנזכרות מהנה ויפרע קנס לאדו' המלך יר"ה תנשא מלכותו חמש מאות זהובים של זהב אדפונשיא ואחריות וחומר כל הכתוב ומפורש לעיל קבלתי אני פלוני הנזכר עלי ועל כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי שקניתי ושאקנה כהוגן וכתקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינו מיד רבי פלוני הנזכר לפלונית אשתו הנזכרת על כל הכתוב ומפורש לעיל קנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקניה ביה בכך וכך לבריאת עולם למניננו בעיר פלוני והכל שריר וקיים עד כאן טופס השטר וחתומים בו עדים כראוי. ועתה ראובן הנזכר רוח זנונים התעהו ותדבק נפשו באלמנה אחת אשר בעודנה תחת בעלה זינתה עם אחרים נמצאת וגם נתפשה ויעשו בה הקהל משפט נואפות ויחדה אליו להיות חשוקתו בלי קדושין ובלי כתובה וזה בפרסום מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב עד שנודע לחצר ויתנוהו במשמר מפני הקנס הכתוב בשטר ונתפשר למאתים פרחים וברורי הקהל הרבה פעמים התרו בו לבלתי עשות זאת ושיניחנה ויעזבנה אחרי אשר נשבע על זה וקבל עליו בחרם ונדוי ככתוב בשטר ולא שמע אליהם אבל אומר כי בשרירות לבו ילך ויום יום מתחזק ומתאמץ עם ערכאות של עובדי כוכבים לצוות לברורי הקהל לבל ידברו בענינו ולא יעשו דבר כנגדו: שאלה ראשונה אם מפני שקבל עליו נדוי וחרם הוא מנודה ומוחרם ויהיה חייב לנהוג אסור בדברים שהמנודה והמוחרם אסורין בהם ואף באותן שלא פרט בשטר ואחרים יהיו חייבים לנהוג בו חרם ונדוי מחמת קבלתו לפי שכל אדם יכול לקבל על עצמו נדוי וחרם ויהיו עליו כל חומרי מוחרם ומנודה וכ"ש זה שקבל עליו החרם והנדוי אם יעשה מה שנשבע שלא לעשות ועבר על שבועתו שכל אדם יכול לנדותו:
שאלה שניה אם אשתו עתה אחר שעבר תמחול לו לעשות הדבר ההוא ועודנו מחזיק בעברתו אם הוא מותר אם נאמר כיון שזה נשבע לתועלת אשתו היא יכולה למחול ויהיה מותר בלא התרה אחרת או נאמר שאעפ"י שנשבע לתועלתה זה הוא שלא יתירוהו אלא ברצונה אבל מ"מ אף כשהיא תרצה עדיין צריך ב"ר להתירו מן השבועה ומן הנדוי והחרם ועוד שלפי לשון השטר לא על דעתה נשבע אלא סתם נשבע אלא שאמר שתנתן השטר לאשתו להיות בידה לראיה ולזכות מפני התועלת שיש לה או מפני שאר דברים שיש בשטר ההוא שהם תועלת לה לבדה ועוד שממה שכתוב בענין הגרושין שלא מדעתה ומרצונה ובאסור החשוקה לא כתב כן נראה שדעתו היה שאפי' ברצונה יהיה אסור ואם תמצא לומר שהיא יכולה למחול בלי התר אחר אם במה שעבר כבר שלא ברצונה צריך התר:
שאלה שלישית אם מחילת אשתו מחמת אונס לפי שהוא מכה אותה ואת בנה כדי לצערה כי לא תשכח עולה מרחם בי בטנה ולפי שמנע מהם מזונות עד שהוצרכו הבית דין או החצר לפסוק לה מזונות ובכל זה נשמט מלתתם ודחה אותה בקש עד שלא יכולה להוציא ממנו אפי' פרוטה למזונות אם נאמר שמחילה כזאת אינה מועילה בהיותה נעשית באונס או אם נאמר שמאחר שלא מסרה מודעה קודם המחילה וגם היום אחר המחילה אינה טוענת האונס שהמחילה [מועילה] אף על פי שהבית דין ורבים מכירין ויודעים באנסה:
שאלה רביעית אם תמצא לומר צריך התר אם הוא מתיר לעצמו אע"פ שהוא הדיוט ואינו תלמיד חכם או צריך התר ב"ד:
שאלה חמישית אם תמצא לומר צריך התר ב"ד אם מתירין לו והוא עודנו מחזיק ברשעתו כיון שנשבע על דעת המקום יתברך ועל דעת רבים ואין כאן דבר מצוה אדרבה הוא דבר עברה לבא על האשה דרך זנות בלא קדושין וכתובה ואפילו יחוד של פנויה אסור ואם אין מתירין לו השבועה אם מתירין לו הנדוי והחרם שאין בקבלתו לפי לשון השטר לא על דעת המקום ולא על דעת רבים או נאמר כיון שאין השבועה נתרת איך נתיר לו החרם והנדוי שקבל עליו לדבר מצוה שלא יעבור על שבועתו ועוד שאפילו לא היה כאן שבועה ואין כאן כלל על דעת המקום ועל דעת רבים אין מתירין לדבר אסור ומכוער כזה ואע"פ שאין לו כי אם בן אחד ואשתו זקנה ואין ראויה לבנים אין דבר מצוה משום פריה ורביה להוליד ילדי זנונים ועוד שאין כוונתו לכך:
שאלה ששית אם תמצא לומר צריך התר ב"ד ומתירין לו אם יניחנה אם לא יניחנה אם ב"ד נזקקין להתיר לו אע"פ שעבר על נדויו וחרמו ולא נהג כלל בהם או נאמר שצריך לנהוג נדוי וחרם שלשים יום או לפחות שבעה קודם שיתירו לו ע"כ השאלה:
אין מתום בבשרי מפני זעמי ובעצמי אין שלום כי גדל הכאב מאד מכף רגל ועד ראש כל עצמותי כארי כן ישבר ויהלום נעויתי נדכיתי עד מאד בהגיגי תבער אש והא"ח לפני מבוערת כסאו כשמש נגדי בהלו נרו עלי ראשי בראש מרומים עלי קרת ועתה ההפך עלי בלהות בפשעי כל זאת ועונותי הטו אלה אני אכלתי הבסר ושיני כהות נאמן עלי הדיין חפץ דכאי להרוג נקי וצדיק בבור כפיו ימלט אי עליו אבל שאולה ארד אשב בתוך האפר אקח לי חרש להתגרד תבחר מחנק נפשי אמאס חיי יתכו כמים שאגותי אנחתי תבא לפני לחמי ושקויי בנפש מרה ולב נשבר ונדכא על כן אבכה דמעתי בנאדי הלא בספרתי אל גיל לא אשמח ערבה כל שמחתי ומספרי תמח על זה ישבתי בדד ואדום כי עת רעה היא לא אפתח פי כי אם בקינים והגה והי בם אהגה ואשגה המה שעשועי ואל כל יודעי נהי אקרא באו חסו בצילי גשו נא אלי אתם מליצי רעי להקדים שלום במתג ורסן עדיי לבלום עד בא אמרתך צרופה היתה בפי כדבש למתוק פריה למאכל ועליה לתרופה אז אמרתי לא עת לחשות ולאו אורח ארעא עיני תשובתי מצדיק אגרע דברתי בלשוני לשון מדברת ורוח זרה שפתים דולקות ולב רע אתן אמר המבשרות צבא רב לרב טב שלם טב מרבון טב יגיע ויקרב עתה אשיב להשכיל לפני כבודך את אשר נפלאת נוראות באותה שאלה שאל מאתך האדון דון שלמה בן לביא נר"ו מענין האיש אשר עבר על שבועתו ונדויו ומדעתי מה שנפלאת על זה היה איך אני לא כתבתי אל כבודך מזה וכגון דא ודאי צריך לאודועי ואני אודיעך דברים הדברים כהויתן האיש העובר הוא יצחק בן עצפורה אשר נדר ונשבע כן בקחתו צלעתו הכבודה מברצלונה ועתה עבר על הכל ואני בקנאתי לה' צבאות וגם למען לא יאבד כל אשר לו באותה הקדשה אשר לקח ויעכור שארו ובנו אשר הוא צנוע ומעלי ולומד לפני וכי אשתו היהודיה היא דודת הכבודה אשת הנשא הנעלה אחי זצ"ל נכנסתי בזה בעובי הקורה וגערתי בו ברבים ואמרתי לו כי הוא מוחרם ומנודה לכל קהלות הקדש ושאין לו תקנה עד יוציא רשעה מביתו ובקשתי בשער מאת ברורי הקהל י"ץ יכריזו עליו שהוא מנודה ומוחרם ויד החכם הרב רבינו יוסף בן דוד נ"ר היתה אתי בזה בגלוי אך בסתר לפחדו ואימתו ומורך לבבו היה מתנצל עם האיש ההוא ואומר כי לא מלבו רק שהוא עונה אמן על כרחו לדברי גם לא היה מתרחק ממנו כראוי להתרחק מן המנודה והמוחרם לא כן אנכי עמו רק לעיני השמש והירח הייתי מתרחק ממנו ואם היה עולה לקרות בתורה הייתי יוצא מבית הכנסת אכן באשר רבים מגדולי הקהל הם קרוביו וגואליו והיו מחפין עליו באשר יודעין אותו ואת שיחו ויראו כי אם ידחו אותו בשתי ידים אולי יקדיח תבשילו ברבים ויפרוק עול ינתק מוסרות במעשה כאשר התחיל בדבור גם כי נתן לגזבר מאתים פרחים ויותר פדיון נפשו בעד הקנס וקירב אותו בשעת הנאתו ועשה צווי לברורים שלא יעשו דבר כנגדו גם בקש מן הגזבר יכריח אותי להבטיחו לבל אעשה דבר כנגדו במעשה או בדבור כמשפט חקי ארגון לכל מבקש והטעים לו דבריו שאני הייתי שונא לו ומבקש רעתו מפני קורבת אשתו וכן עשיתי כי אין שום תחבולה להמלט ולהתנצל מעשות הבטחה כזו בשום פנים לפי משפט הארץ על זה קבלתי עלי שתיקה מדבר בענינו וטרם זה בעבור כי זה היה חושד אותי שהייתי אומר לאהבת אשתו ולשנאתו על מעשיו הרעים והיותו מתרים כנגדי לאמר בשרירות לבי אלך על זה לא רציתי לכתוב לפני כבודך בשאלת ענינו פן יאמר באה התשובה כרצוני כי הם מחבבין זה את זה על זה הנשא דון שלמה בן לביא נ"ר כתב מעצמו ושלח אליך ואל הרב רבינו משה בן חלואה נ"ר ואל החכם השלם דון חסדאי קרשקש נ"ר ואל החכם ה"ר דוד בן שועיב נ"ר וכלם השיבו בענין מתוך דברי תשובת כל אחד עולה שהוא מנודה ומוחרם ואין מחילתה כלום ושאין מתירין לו עד שישוב מרשעו ויוציאנה ואז מתירין לו הנדוי שעבר בו וחל עליו אמנם לעולם באסורו עומד ואין מתירין לו שבועתו ונדויו שיוכל להחזירה אלא שזה אומר בכה וזה אומר בכה וסגנון אחד עולה לכמה נביאים וה"ר משה נ"ר הוסיף שאין מתירין לו עד שינהוג נדוי כימים שעבר על נדויו ולא סגי בל' יום כנזירות דשאני נזירות דסתמיה שלשים יום ובי דינא דמזקיק ליה משמתינן ליה ורואה אני את דבריך בזה שאין צריך שינהוג נדוי כלל אפי' יום אחד ואפילו שעה אחת ולא מטעמיה דמר לא מפני הקלון ולא מפני שלום אשתו דטעמי קלישי וחלישי נינהו כבודך במקומו מונח שאין לנו לחוש לקלון העוברים המזידין וגם לא על אשתו תלונותיו כי אם על עצמו ברם טעמא דידי הוא משום דבפרק ואלו מותרין (כ'.) קיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר באותן נדרים שצריכים שאלה לעם הארץ וס"ל דאין עונשין אותן שלא ליזקק להן עד שינהגו אסור כימים שנהג בהן התר והיינו משום דלאו נדרים נינהו מדאורייתא אלא מדרבנן אחמור בהו בעם הארץ הכא נמי הדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא נינהו ולכן פסק בהן הרב אלפסי ז"ל לקולא בכלהו הנהו בעיי דלא אפשיטו בפרק ואנו מגלחין (ט"ו:) ואע"פ שהיה אפשר לחלק דההיא דפרק ואלו מותרין אינם נדרים כלל כי אם משום חומרא לבד מ"מ כיון שלא מצינו קנס זה כי אם בדאורייתא נקל בו בדרבנן אבל להתיר לו הדבר בעצמו שנשבע עליו ושקבל עליו בנדוי ובחרם דבר ברור הוא שאף אם היה ראוי להתירו אין מתירין לו עד שינהג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן התר ואין די בשלשים יום מטעמו של הרב רבינו משה נ"ר. ומה שכתבת בשאלה ההיא בעל דעת רבים דלכל הפחות צריך שיפרוט את הרבים כמ"ש בשם רבינו תם ז"ל (בתוס' גיטין ל"ו. בד"ה אבל וכו') יש חולקין ואומרין דדוקא בשאינו מזכירם אז אין מתירין לדבר הרשות כי אם לדבר מצוה דמסתמא מסכימים הם בהתר אבל בשמזכירם אז מתירין אפי' לדבר הרשות כל שהם מסכימים בהתר ובודאי שאין דברים אלו נכונים כמ"ש הרב רבינו משה בן נחמן ז"ל במשפט החרם אבל היה אפשר לומר דבכל ענין אין מתירין ורש"י ז"ל לא בא אלא לומר דאף כשמזכירן וידענו מי הם והם נסכמים בהתר אין מתירין וכ"ש סתם וכן נראה ממה שנהגו הצבור להזכיר בחרמיהם על דעת רבים סתם ומ"מ אף לפי דברי רבינו תם ז"ל בנדון זה כיון דעל דעת רבים האמור בגמרא רוצה לומר כשמזכירן אף על דעת רבים המוזכר בשטר זה רוצה לומר שהזכירן בשעת שבועתו דמאי אולמיה דהאי מהאי שהרי השטר לשון העדים הוא ולא לשון הנשבע ומה שלא חשו העדים לפרטן בשטר לפי שאין ידיעתם בשעת ההתר מעלה ומוריד שהרי לדבר הרשות אין לו הפרה אפילו בהסכמתן ולדבר מצוה מתירין אפילו בלא הסכמתן. ומ"ש גם כן וזה לשונך ואין לחוש למה שנשבע על דעת המקום יתברך כיון שאינה מצות השם יתברך כשבועה שהשביע משה את ישראל ע"כ. איברא שכן כתוב בתוספות (בשבועות כ"ט: בד"ה כי וכו') אבל הרמב"ן ז"ל לא הסכים בזה במשפט החרם שאם כן למה נהגו הצבור להזכירו בחרמיהן בדברי הרשות גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה וז"ל אעפ"י שראיתי בתוספות שלא אמרו שם דלא תהא הפרה לשבועתייהו אלא משום דאמר ליה רחמנא דלישבעינהו הכי והלכך איכא למימר דהתם דוקא הוא דחמיר הא בעלמא לא חמיר כולי האי ואית ליה הפרה ואיני רואה לדברים אלו עיקר כלל וכ"ש ליסמך על זה להתיר עכ"ל. ומ"ש על מה שבא בשאלה אדרבה היא דבר עברה כתבת חלילה לא תהא כזאת בישראל שהרי דוד נשא כמה פלגשים והן בלא קדושין וכתובה וכבר גזרו על הפנויה וכדאיתא בפרק כהן גדול (כ"א.) ראה החרדת את כל החרדה הזאת כאלו דברים הללו הם פשוטים ומוסכמים מן הכל והנה רש"י ז"ל כתב בפירוש החומש (בפרשת חיי שרה) נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופלגשים דדוד גם הרמב"ם ז"ל כן דעתו שהרי כל ביאה שלא לשום אישות אסר אותה בלאו ולא תהיה קדשה והראב"ד ז"ל שהשיג עליו לא אמר אלא שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו אבל מ"מ באסור בית דינו של דוד היא ואעפ"י שהוא ז"ל כתב שהיא הפלגש הכתובה בפסוק ודוד היו לו פלגשים הנה מבואר בכתובים שלקחם קודם שגזרו על היחוד שהיה במעשה אמנון ותמר ואע"פ שמעשה אבשלום היה אחר זה הרבה ושם כתוב ואליהם לא בא ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות משמע דעד השתא בא עליהן אע"פ שכבר גזרו על היחוד אפשר לומר שלא גזרו על הפלגשים המיוחדות קודם הגזרה ולזה אמרו שהיתה אבישג אסורה להתיחד אליו אם לא שהתירוה לו כדאמרי' התם (כ"ב.) בא וראה כמה קשין גרושין שהרי התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אע"פ שהיה יחוד תמידי ואין נראה להתיר יותר ביאה תמידית מיחוד תמידי כל שהיא מתיחדת לאיש מיוחד כמו אבישג ולכן אף אם נאמר שהפלגש היא בלא קדושין הנה נאסרה בגזרת בית דינו של דוד שהרי על יחוד דפנויה גזרו והרי פנויה היא זו ולכן לא נמצא פלגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה וממנו אין להביא ראיה שהרי גם ברבוי הנשים שנאסרו למלך מן התורה עבר וכל זה הוא אם נאמר שהפלגש היא בלא קדושין אבל לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דגרסי פלגשים קדושין בלא כתובה[1] ואף לגרסת הספרים שכתוב נשים בקדושין וכתובה פלגשים בלא קדושין וכתובה אפשר לפרש כן פלגשים בלא קדושין וכתובה כי אם קדושין לבד[2] ודאי דבר ידוע שבלא קדושין נאסר לכל הפחות בגזרת בית דינו של דוד ובודאי לשון אלמנות חיות שנאמר בפלגשי דוד יוכיח שבקדושין היו וכן מעשה דפלגש בגבעה מוכיח שאם לא כן מה היתה הנבלה הגדולה שאומר בכתוב כי עשו זמה ונבלה בישראל אשר נהרגו עליה כמה אלפים ורבבות מישראל אם מפני שמתה הלא להנאת ביאתן היו מתכונין ולא להורגה ואנוסין או מוטעין היו במיתתה ואין לומר לפי שהיתה אסורה להם מפני שהיתה מיוחדת כמ"ש בשם התוס' דמ"מ אין בזה מיתה ולא לאו שאין אסור [לשון זה בתורה והדבר בעצמו זר מאד שאם אין אסור] בפנויה שיהיה בזה אסור כלל מפני היחוד בלא קדושין וא"כ צריכה ממנו גט ולא מצינו גט בלא קדושין ואם תאמר שהיא מותרת בשפרעה ראשה בשוק דומיא דבן נח שיחד שפחה לעבדו כדאיתא בפרק ד' מיתות (נ"ח:) הרי אתה נוהג בה מנהג הפקר ועוד אסור זה כיון שלא נאמר בתורה יודיענו האוסרים מי גזר עליו אלא בקדושין היתה וניחא מה שאמרו בפ"ק דגטין (ו':) על ותזנה עליו פילגשו לפי שאם היה ברצון לא היה מחזירה ואם באונס לא הוה קרי ליה זנות כמ"ש שם הרמב"ן ז"ל ולפי דבריך שכתבת שהיא מותרת גמורה רק שלא קיים מצות אישות א"כ דוד עבר על מצות עשה כשלקח הפלגשים והרי הוא כלובש טלית בלא ציצית ואיך היא מותרת גמורה ועובר בביאתה על מצות עשה והמצו' הזו מנאה מכלל המצות הרמב"ן ז"ל והר"ם מקוצי ור"י מקורביל ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל במצוה זו לבעול בקדושין ואין מצוה זו לישא אשה אחת לבד בקידושין ויקח אחרות בלא קדושין מדקרי בפרק משילין (ל"ו:) משום רשות בשיש לו אשה ובנים דהתם ר"ל שאינו מחוייב ליקח אשה לקיים מצוה זו אבל לעולם אם ירצה חייב ליקח בקדושין כל הנשים שיקח ואפילו הן ק' והוא מקיים בכל אחת מצות עשה ומברך ברכת ארוסין וכל שיבא על אחת מהן בלא קדושין עבר על מצות עשה ואם יחדה לפלגש כ"ש שעבר על מצוה זו שהרי לוקח אשה בלא קדושין ועוד דלרבי אליעזר דאמר (יבמות נ"ט:) פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואסורה לכהן ודאי אפי' המיוחדת היא זונה לדבריו כיון שביאתה שלא לשום אישות וס"ל כההיא ברייתא דמייתינן בפ' הנשרפין (ט"ו.) אל תחלל את בתך להזנותה בחלולין שבזנות הכתוב מדבר במוסר את בתו שלא לשם אישות וכן היא שמסרה עצמה שלא לשם אישות אלמא כל ביאה שלא לשם אישות הויא זונה ובודאי הכי משמע דהיכי אפשר דלר' אליעזר פנויה שלא זינתה מעולם ובא עליה פנוי פעם אחת בצינעה ושוב לא זינתה מאיש זה ולא מאחר הויא זונה ואסורה לכהן וכשהפקירה עצמה לזה בפרהסיא כל ימיה שלא לשם אישות תהיה מותרת גמורה וכיון דלרבי אליעזר מקריא זונה ואסורה לכהן משמע דלרבנן דפליגי עליה אסורא מיהא איכא אי משום בטול עשה אי משום גזרת בית דינו של דוד אע"ג דלדידהו אין זנות אלא בזיקת הבעל כדאיתא בפ' ארבע מיתות (נ':) גבי בת כהן וא"כ דוד עבר אם הפלגש היא המיוחדת לבד אלא שהפלגש היא בקדושין כדברי רש"י והרב רבינו משה ז"ל ומ"מ גם בקדושין אסורה מן התורה בלאו כדברי הרב רבינו משה ז"ל או בעשה נאסרה אחר כן מדרבנן כיון שאין לה כתובה והיינו דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (ע'.) קרי אונס ומפתה איסורא ליה ולעלמא ובא על ארוסתו התירא לדידיה ואסורא לעלמא ואע"ג דלדידיה איכא קצת איסורא דהא קרי לה התם אביי מפקרא נפשה לגבי ארוס עד דס"ל דמגו דמפקרא נפשה לגבי ארוס מפקרא נפשה לגבי אחריני מ"מ לגבי איסור פנויה קרי לה התירא וכן לגבי לעלמא. והעולה מזה שאם המיוחדת לאיש בלא קדושין אסורה מן התורה בלאו כדברי הרב רבינו משה ז"ל או בעשה או לכל הפחות מגזרת בית דינו של דוד הנה אין נזקקין להתיר לזה לעולם אף אם לא נשבע על דעת רבים ועל דעת המקום מדאמרינן בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לגבי רבי יודן בר שלום א"ל אמאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחנא אמר ליה וכן בר נש עביד אמר ליה לקוביוסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ואע"פ שאין בשחוק הקוביא כי אם אסורא דרבנן אין מתירין לו וגם נראה בפרק זה בורר (כ"ד:) דאפילו איסורא דרבנן ליכא בקוביא דלאו אסמכתא היא כיון שאינו תולה בדעת עצמו ופסולא דמשחק בקוביא הוא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם אליבא דרב ששת וקיי"ל כותיה ואפילו הכי אין מתירין לו[3] דמ"מ דבר מכוער הוא הבל מעשה תעתועים תועבה יבחר בו ואם היה דעת רבי יודן דירושלמי בענין הקוביא כדעת רב ששת למדנו שאפי' לא יהיה בנדון זה אפי' אסורא דרבנן מ"מ אם זה רצה לקדש עצמו במותר לו ולגדור עצמו לבלתי לכת אחרי שרירות לבו ולהניח דרכו הרעה אשר דרך בה להיותו בעל הנאה ורודף אחר תאותיו מי יאמר להתיר לו נדר כזה וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל בענין חרמי הצבור וז"ל וכל שכן שאם היה נדרם גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגטין (ל"ח.) צריך לפרוט את הנדר משום אסורא ואתמר בירוש' חד בר נש נדר דלא מרוחא וכו' עכ"ל. ואין צ"ל בעל דעת רבים ועל דעת המקום יתברך שאין מתירין אפילו לרשות גמור כי אם לדבר מצוה ולדברי ר"ת ז"ל (שם ל"ו. בתוס' ד"ה אבל) אפי' לדבר מצוה דוקא כי ההיא מקרי דרדקי וכו' ומדעתי מה שהיה ענין המיוחדת נפלא בעיניך אם יש בו אסור כלל יהיה לפי מה שראית שנוהגים בה בספרד בפרהסיא והאמת שהרבה מן הגדולים הראשונים ז"ל הלכו בזה הדעת ובאמת לכל הסברות יש בענין הפלגש גמגומין ולא נתברר אבל יותר קושיות עצומות יש לפי' שהיא בלא קדושין:
הספק השביעי שנולד לך אם יש חלות לשבועה זו לא נסתפק לי זה כלל ואפי' אם היא זקנה בשעת השבועה ונתחייב לישא אשה כיון שאין לו אלא בן אחד אע"פ כן השבועה חלה עליו שהרי כלל בשבועה זו דברים אחרים כמ"ש בשטר שנתחייב שלא יגרשנה לעולם אלא מרצונה ומרצון רבי פלוני ולשון השבועה הוא שנשבע לשמור ולקיים כל הכתוב למעלה וא"כ מגו דחיילא שבועה על הדברים האחרים שהם דבר הרשות חיילא על דבר מצוה וזהו טעם הירושלמי (שבועות פ"ג ה"ד) שאם כולל ואומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסחים שהרי יש חלות לשבועה זו בשאר ימות השנה ומגו דחיילא אהנהו יומי חיילא נמי אלילי הפסח ואפילו בעומד בלילי הפסח אם כלל בשבועתו שאר ימים אסור לאכול מצה בלילי הפסח דשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה בכולל. והא דמשמע בפרק שבועות שתים בתרא (כ"ד.) דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל דמתניתין דתנן התם שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב ומוקמינן לה התם בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ופרכינן התם בשלמא לאו משכחת ליה כלומר דמגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אנבלות ולא אמרי' נשבע ועומד מהר סיני הוא דמ"מ אין שבועתו לבעל את המצוה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דאפי' אמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אע"ג דהוי כולל לא חיילא כיון דלבטל את המצוה הוא כבר תרגמה הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל דהני מילי בקום עשה שאין אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא כדמוכח בירושלמי וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו וכן רבינו חננאל ז"ל[4] ועוד נראה בנדון זה שלא על נשואה נשבע שהרי לא נשבע אלא על חשוקה ופלגש או מיוחדת לתשמיש ולשון מיוחדת מספקא לן בפ"ק דקדושין (ו'.) אפי' במדבר עמה על עסקי קדושיה אי לקדושין קאמר או למלאכה והכא אע"פ שפי' לתש' המטה מ"מ לא משמע לקדושין ואדרבה כיון שפי' לתשמיש דוקא קאמר מיוחדת לבד ונשואה אשה קרו לה ולא מיוחדת לתשמיש וכל שכן שאין כאן הוכחה כמו שיש שם שמדבר עמה על עסקי קדושיה ואם הלשון הזה ספק הנה סתם נדרים להחמיר יש לנו לומר שלא על נשואה נשבע כדי שיהא חלות לשבועתו אלא שלפי דעתך שהפלגש בלא קדושין כי אם יחוד לבד א"כ צריך לומר כשהוסיף ואמר שום אשה מיוחדת לתשמיש שרצה לומר על ידי נשואין ואף אם נשבע על כלן יש לומר שבשבועת הנשים לבד כלל בהן נשים שאינו מצווה עליהן משום פריה ורביה כגון זקנה קטנה ואילונית[5] וא"כ הוה ליה כנשבע שלא יאכל כלל בלילי הפסח לא מצה ולא פירות דמגו דחיילא אפירות שהם דבר הרשות חיילא נמי אמצה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' רמב"ם (פ"ד מה' מלכים ה"ד) ועי' בכ"מ שם וקושית הכ"מ על הה"מ שם קשה ג"כ על דברי הריב"ש אלה ועי' לקמן (סי' שצ"ח) ועי' רמב"ם (פ"א מה"א ה"ד) ובהה"מ ובכ"מ ובלח"מ שם ועי' ב"י אה"ע סי' כ"ו ובשו"ע ובח"מ ובב"ש שם
- ↑ וכ"ה בירושלמי כתובות (פ"ה ה"א)
- ↑ ב"י יו"ד סי' רכ"ח (ד' קמ"ג ע"ב) בסד"ה צריך. שו"ע שם סט"ו
- ↑ ב"י יו"ד סס"י רל"ו בד"ה ומ"ש או או נשבע. רמ"א שם ס"ה וע"ש בש"ך סקט"ו ועי' במה"פ בירושלמי שם בד"ה שבועה
- ↑ ב"י יו"ד סי' רכ"ח (ד' קמ"ד ע"א) בד"ה כתוב