שדי חמד/כללים/ז/יג
|
< הקודם · הבא > |
כלל יג זכירת שבת מדאמרינן במגילה ד' ח"י (ע"א) גבי זכירת עמלק זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה ע"כ משמע דבשבת דליכא לא תשכח זכור האמור בו הוא בלב אך בתורת כהנים ריש פרשת בחוקותי תניא זכור את יום השבת יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמר הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ הרי מבואר דגם זכירה הנאמרה בשבת היא בפה וראיתי להרב מראה הגדול בדרוש א' לשבת זכור שכתב בשם ס' מאורי דוד שהקשה על הרמב"ם ריש פרק כ"ט מהלכות שבת דנראה דבעינן דיבור בפה דמההיא דמגלה מוכח דבשבת דליכא לא תשכח זכור הוא בלב ותירץ דבשבת נמי דכתיב ביה שמור דרשינן שמור בפה וזכור בלב והרב מראה הגדול תירץ דדוקא גבי זכירת עמלק אי הוה דכתיב זכור לחודיה הוה סלקא דעתין לומר בלב לפי שעיקר מצות הזכירה היא כדי לקבוע שנאה בלבנו ועיקר השנאה היא בלב שהיא המביאה לידי חרב איש באחיו כמו שבאר הרב החינוך במה שאמרו על לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר וכו' דשנאה שבלב היא גורמת לידי מחייתו וכו' אבל בזכור דשבת דליכא האי טעמא מוקמינן לקרא דזכור כפשטיה דהוא בדברים וכו' אלו תורף דב"ק ובריתא דתו"כ הנ"ל הויא תיובתא לתרויהו רבנן קדישי הנ"ל דבבריתא תני דזכור בפה ושמור בלב היפך מ"ש במאורי דוד וגם היא כנגד היסוד שהניח במראה הגדול דפשטיה דקרא זכור הוא בדבור זולת בזכירת עמלק דהוה סלקא דעתין והרי בבריתא תני בהדיא גבי שבת דאיצטריך קרא למידרש זכור בפה וכן אמרו שם בזכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר יכול בלבו כו' וכן בזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים עי"ש. והוא תימה שנעלם מהם דברי הת"כ הנ"ל וגם יש לפקפק במה שכתב על פי דברי הרב החינוך דשנאה שבלב היא הגורמת חרב איש ברעהו וכו' דלפי הנראה אין זה תלוי במה שתהיה הזכירה בלב ואי משמעות זכור הוא בפה הרי גם בזכור דעמלק אם יזכור בפיו ובשפתיו יבא לידי שנאה בלב המביאה לידי מחייתו ומנא לן דזכור דכתיב ביה היינו בלב:
ובחפשי מצאתי שמרן חיד"א בס' דבש לפי מערכה זו אות כ"א כתב בשם ס' מאורי אור ד' ע"ו ע"ב שהקשה בהא דדרשינן בקידוש היום זכרהו על היין מנלן מדאוריתא זכירה בפה והרי מש"ס דמגלה ד' ח"י מוכח דבשבת דליכא לא תשכח אינו אלא בלב ושמסיק כן דמדאוריתא סגי בלב ומדרבנן הוא דבעינן בפה ותמה עליו שנעלם ממנו בריתא דתורת כהנים הנ"ל עי"ש וכפי הנראה מה שכתב בס' מראה הגדול בשם ס' מאורי דוד הוא ט"ס וצ"ל מאורי אור אלא שאם כן יקשה דממה שכתב בשמו הרב מראה הגדול מתבאר דלקושטא גם הוא מודה דזכירת שבת היא בפה מדכתיב שמור ומרן חיד"א כתב בשמו בהיפך ואין הס' הזה מצוי אצלי לראות איזה יכשר גם ס' אהבת דוד שציין בדבש לפי אינו מצוי אצלי:
שוב ראיתי שהרב פרי מגדים בסי' ער"א באשל אברהם סק"ב ובמשבצות סק"ג כתב אי הרהור מהני בקידוש י"ל כאן זכור בלב עיין מגילה עכ"ל בא"א ומעין זה הם דבריו במשבצות ומשמע שכונתו לומר דסגי בזכירת שבת בהרהור בלבד כיון דלא כתיב ביה לא תשכח רק זכור והוא תימה שנעלם ממנו דברי התורת כהנים הנ"ל וכן ראיתי שהקשה עליו הרב פתח הדביר שם אות ד' ועוד קשה על הרב פרמ"ג שמסתפק בזה ולא הזכיר דברי הרמב"ם בריש פרק כ"ט מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' עי"ש דמשמעות לשונו ודאי מורה דבדבור פה היא הזכירה ושם ראיתי שהביא מה שכתב מרן חיד"א בס' אהבת דוד בשם ס' מאורי דוד דהיכי דרשינן זכרהו בדברים אימא דסגי בלב כיון דלא כתיב לא תשכח ושתירץ מדכתיב שמור וכו' ותמה עליהם שנעלם מהם דברי התו"כ הנ"ל עי"ש ולפי הנראה לא היה ביד הרב ס' דבש לפי שכבר הוא עצמו הקשה מהבריתא דתו"כ וראיתי שם בסוף אות ד' הנ"ל שכתב בשם ס' מאורי אור בחידושיו לברכות ד' ד' שהקשה דמנ"ל דזכירת שבת בפה וכו' ושתירץ על פי דברי הילקוט פרשת בחקתי תלמוד לומר שמור וכו' וכתב דאפשר דמה שכתב בס' אהבת דוד בשם ס' מאורי דוד הוא ט"ס וצ"ל מאורי אור וסיים ואם כן לא קשה עליו מהבריתא הנ"ל שכבר הוא עצמו הביאה עי"ש אמנם לא ראה הרב פתח הדביר דבריו שבדבש לפי הנז"ל שמקשה על ס' מאורי אור מבריתא דתו"כ דמוכח דבמאורי אור לא הזכיר הבריתא ואולי בס' מאורי אור דבר בשתי מקומות ובאחד מהם הזכיר את התו"כ ולא בהשני ולא ראה זה כראה זה ואין להאריך:
ועל כל פנים הדבר ברור דזכירה האמורה בשבת היא בפה ולא סגי בלב וכמו שכתב הרב פתח הדביר דלא כהרב פרמ"ג שנראה שדעתו נוטה דסגי במחשבה וגם אני ההדיוט כתבתי מאז בס' מכתב לחזקיאו בד' ל"א ע"ד דמסוגיא דמגילה הנ"ל משמע דזכור את יום השבת הוא בהרהור מדלא כתיב ביה לא תשכח וס' פרמ"ג לא היה מצוי אז אצלי רק כתבתי כן מסברא דנפשאי על דברי הרב אבני שהם שהקשה בההיא דאמרינן בשבת ד' ס"ט גבי מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת דעושה בכל יום כדי פרנסתו וההוא יומא מנכר ליה בקידושא ואבדלתא דאיך מקדש ומבדיל מספק ואף אם נאמר דקידוש היום כיון שהוא מן התורה מברך מספק מידי דהוה אברכת המזון אך מה נענה להבדלה לדעת הסוברים דהיא מדרבנן ועל זה כתבתי אני הדל דלפי מה שהבין הרב דמה שאמרו דמינכר ליה בקידושא היינו שאומר ברכת קידוש ולזה הוא דקשיא ליה איך יברך מספק אין בתירוצו כדי שביעה דלא דמי לברכת המזון דהברכה עצמה היא מן התורה שהתורה חייבתו לברך על המזון כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת לכן בדין הוא שיברך מספק כדין כל ספק דאוריתא דאזלינן לחומרא אבל בקידוש היום נהי דמדאוריתא חייב לזכור את השבת אבל ודאי אינו חייב מן התורה לברך ברכת קידוש דברכת קידוש היום אינה אלא מדרבנן ולזה הבאתי שם הש"ס דמגילה הנ"ל להוכיח ממנה דאפילו בזכירה בלב יוצא ידי חובתו ואם כן אף לפי מה שהבין הרב דהברכה עצמה היא מן התורה מכל מקום קשה דאיך אפשר להתיר לו לברך ברכת קידוש מספק הלא כיון שיוצא בהרהור היה להם לתקן שיקדש בהרהור שבזה אין שום חשש ברכה לבטלה ולא שיקדש בפיו ובשפתיו ויכנס בספק ברכה לבטלה וברכת המזון שאני כיון דלא גלי לן קרא דסגי בהרהור מסתמא וברכת דכתיב בה היינו שפיו ימלא תהלת ה' ולכן מברך בפה מלא מספק אבל בקידוש הא סגי ליה בהרהור אלה הם תורף הדברים שכתבתי במכתב לחזקיאו שם בזה (ועוד הארכתי קצת ע"ד הרב אבני שהם עי"ש) ומתבאר דדעתי העניה היתה דסגי מדאוריתא זכירת שבת בהרהור בלבד ואף שאחרי כן הבאתי מה שכתב מרן חיד"א במחזיק ברכה ריש סי' רע"א בשם תשו' הרשב"א כת"י דמדאוריתא יוצא ידי חובת קידוש באמירת ויכולו או ושמרו או לזכור בפיו שבת ובזה יוצא ידי חובת זכור את יום השבת לקדשו והשאר הכל מדבריהם עכ"ל הנה אף שכתב הרשב"א לזכור בפיו שבת הייתי סבור דלאו דוקא והוא הדין בהרהור כמו שמוכח מסוגיא דמגילה הנ"ל וכל כונת הרשב"א אינה אלא לומר דמדאוריתא בזכירה בעלמא סגי והשאר הכל הוא מדבריהם כן היתה דעתי העניה אז:
ולזה השיג עלי הרב פתח הדביר בסי' ער"א אות ד' (בסוף ד"ה אלא דאיכא) במאי דפשיטא לי דסגי קידוש בהרהור דאישתמיט ממני כל הכתוב למר שם עי"ש והצדק אתו אמנם באמת גם אנכי הדל אחר שנדפסו חידושי מס' שבת ראיתי הבריתא דתורת כהנים הנ"ל והביאותיה בקונטריס השמטות הס' מכתב לחזקיהו עי"ש בד' ק"ו סוף ע"ד והדר ביה חזקיה ממה שכתבתי בפנים וכתבתי דמבואר בדברי בריתא זו דזכירת שבת מדאוריתא היא בפה עי"ש ומר ניהו (הרב פתח הדביר) דאישתמיט מניה מה שכתבתי בהשמטות הט' והדין אמת כמשמעות דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ט שכתב שמצוה לזוכרו בדברים וכו' וכן הוא לשונו בס' המצות במצוה קנ"ה היא שציונו לקדש ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו וכו' והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה ובביאור אמרו זכרהו על היין וכו' עי"ש פשט הלשון מורה דאמירת דברים בפה היא הזכירה אלא שמה שכתב זכרהו וקדשהו בברכה נראה ודאי דאין כונתו שמן התורה הוא שחייב לברך ברכת קידוש דודאי ברכת קידוש אינו אלא מדרבנן גם הרב החינוך בפרשת יתרו מצוה ל"א כתב לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו שיהא בהן זכר לגדולתו וכו' עי"ש משמע שאומר דברים בפיו ובשפתיו שפירש זכור הוא בפה (ועיין לקמן בד"ה ומצאתי ובד"ה גם):
ובמה שכתבתי במכתב לחזקיהו שם לדבר פשוט דברכת קידוש אינה מן התורה דסגי מדאוריתא באמירת איזה פסוקים והבאתי שכן כתב מרן חיד"א בשם הרשב"א בתשו' כת"י כנז"ל עתה ראיתי שהרב פרי מגדים בסי' ער"א בחלק משבצות סק"א כתב וז"ל מיהו כשמתפלל תפלת חול והזכיר שבת בלא ברכה דיצא ידי תפלה כבסי' רס"ח ס"ד אפשר ידי קידוש לא יצא דבעי ברכה לקידוש היום שיאמר ברוך א"י מקדש השבת ומה שהזכיר ותתן לנו את יום השבת אפשר ידי קידוש לא יצא אף מן התורה עכ"ל משמע שסובר שברכת קידוש היא מן התורה כברכת המזון ואם כן מצינו חבר לסברת הרב אבני שהם שהבאתי שם אמנם לי ההדיוט במחכתה"ר אין דבריו נראים לדעתי העניה דודאי אין צריך מן התורה לברך ברכת קידוש כמו שמתבאר מדברי הרשב"א שהביא מרן חיד"א הנז"ל דאפילו בהזכרת שבת בעלמא סגי ואם כן כשאומר בתפלתו ותתן לנו את יום השבת ודאי יוצא בזה ידי חובתו מדאוריתא וכן כתב בפשיטות רבינו עקיב"א בתשו' סי' ז' (ד' ז' ע"ג בד"ה ואולי) דאם אומר נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה יוצא מדאוריתא דאין חיוב ברכה מדאוריתא רק להזכיר את יום השבת עי"ש וכבר ראיתי להרב פתח הדביר בסי' ער"א אות ב' שדחה דבריו מכח דברי הרשב"א הנ"ל עי"ש והוא פשוט:
והנה בש"ס דמגילה הנ"ל (יח.) ילפינן דקראה על פה לא יצא אתיא זכירה זכירה מכתב זאת זכרון בספר אף כאן בספר וממאי דבקריאה דילמא עיון בעלמא לא ס"ד דתניא זכור יכול בלב וכו' ע"כ וכתב על זה הרב פרי מגדים בס' ראש יוסף וז"ל לא הבנתי זה דמשמע לכאורה דמצות עשה על כל ישראל לזכור מעשה עמלק בכל יום ושיהא מתוך הספר ואנן לא נהגינן כן עיין מגן אברהם (סי' ס' אות ב') דכשיאמר לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק ולא מתוך הכתב בספר גם מחשבה עיון בעלמא וכאן מבואר שיאמר דוקא בפירוש בפה גם א"י הא לא תשכח לאו הוא וזכור מ"ע וצריכי תרויהו ואימא אכתי עיון במחשבה לא בפה ומוני המצות לא ראיתי כעת שימנו הזכירות אלו מ"ע עכ"ל והנה מה שכתב דמצות עשה לזכור מעשה עמלק בכל יום לפי הנראה אינו מוכרח כן מדברי הש"ס ויתכן שבפעם בשנה יוצא ידי חובה זו והיינו קריאת פרשת זכור וכן כתב בפרי מגדים סי' ס' בחלק אשל אברהם אות ב' בשם הרב אליהו רבה ואז צריך קריאה ממש בפה מלא כמו שנוהגים והרב מג"א (בסי' תרפ"ה) הביא דברי הרב תרומת הדשן (ח"א סי' קח) דלפי מה שכתב הרא"ש (ברכות פרק שלשה שאכלו) דקריאת פרשת זכור מן התורה היא בעשרה צריך ליזהר בקריאת זכור בעשרה יותר ממגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי[1] וכתב על דבריו ולי נראה ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זו אלא חכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבהכ"ן וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן וא"כ כששומע בפורים ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו עכ"ל (המג"א) עי"ש מדבריהם מתבאר דבפעם אחת בשנה יוצא ידי חובת זכור בפה ומדברי הרב החינוך בפ' כי תצא מצוה תר"ג מתבאר דאף בפעם אחת כל ימי חייו יוצא ידי חובתו שכתב והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה וגם עבר על לאו שבא על זה שהוא לא תשכח עכ"ל ועי"ש במצוה תר"ה שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמלק כלומר התחלתו להזיק לנו ועל זה נאמר לא תשכח וכתוב בספרי זכור בפה לא תשכח בלב עכ"ל ומפורש דבעי זכירה בפה וראיתי בס' סדר המצות להרב יעקב יוסף קאלינבערג בד' ס"ג ע"א שאחר שהעתיק דברי הרב החינוך דזכירת עמלק בפה ובלב כתב ותימה על החינוך שסותר את עצמו שבסי' ש"ל כתב שזכירת עמלק היא רק בלב ולא בפה וכאן כתב שהיא בפה ובלב עכ"ל ואני ההדיוט לא מצאתי דברי הרב שכתב שהיא בלב דוקא ואיני יודע איזה טעות יש בדפוס כי בסי' ש"ל אין שייך שם ענין זה כמו שיראה הרואה וגם הדבר תמוה שיאמר הרב היפך מה שאמרו בסיפרי והובא בש"ם דמגילה ד' ח"י ע"א דמדכתיב לא תשכח למדנו דזכור הוא בפה ועיין לקמן בד"ה ואנכי (נחזור לדברי הרב פרמ"ג) ופלא הוא מה שכתב הרב (בראש יוסף) דמוני המצות לא מנו זכירות אלו ובדברי הרב החינוך הנ"ל מבואר שמנה העשה והלאו גם הרמב"ם בס' המצות במצות עשה קפ"ט כתב שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק ובאר גם כן שתהיה הזכירה בפה ובמצות לא תעשה מצוה ט"ן כתב הלאו לא תשכח והרב מצות השם בסוף כי תצא הראה מקום להסמ"ג בעשין קט"ז ובלאווין רכ"ו ובסמ"ג[2] סי' קמ"ז ואין מצוי אצלי לראות דב"ק ואהימנותיה סמיכנא וגם זכירת שבת כבר הבאתי למעלה (בד"ה וזה) דברי הרמב"ם והרב החינוך מצות עשה וכו' ומה שהקשה דלא תשכח איצטריך ללאו ומנא לן דבעינן קריאה בפה כן הקשה הרב מוהרח"א[3] בס' עץ החיים בפרשת בשלח ד' ע"ד ע"ב כמ"ש הרב פתח הדביר שם ומרן חיד"א בס' דברים אחדים ד' ק"י ע"ב (בדרוש כ"א שבת זכור) הביא תירוצו דאי הכי הוה ליה למכתב לא תשכח מלזוכרו ומדאמר סתם לא תשכח שמעינן דסתם שכחה בלב וממילא שמעת מינה דיש עשה ולא תעשה בזה עי"ש:
עוד הקשה הרב מוהרח"א[4] והביא דבריו מרן חיד"א בס' דברים אחדים שם היכי סליק אדעתין לומר דזכור הוא בלב דהתנן מזכירין יציאת מצרים שנאמר למען תזכור את יום צאתך והוי בפה ותירץ דמאחר דעונש עמלק בעשה ול"ת הוא על מזימות שחשב שחמור ממעשה פרעה הוה אמינא דדי לזוכרו בלב כנגד מזימות שעשה בלבו ודי בחמורה לזוכרו בלב בלבד תלמוד לומר לא תשכח מה שאין כן בפרעה לא עשה מזימות ברשע וכשאמרה תורה למען תזכור ככל הזכירות דהוו בפה ולא בלב ומרן חיד"א כתב שנעלם מהרב בריתא דת"כ הנ"ל שהרי גם בזכירת שבת ומעשה מרים וכו' על כולן אמרו יכול בלב וכו' עי"ש ועל מה שסובר הרב דמאי דתנן מזכירין יציאת מצרים וכו' הוא דמדאוריתא חייב לזכור יציאת מצרים בפה לא ערער עליו מוכח דמודה לו שכן הוא האמת ולא ידעתי בעניי מנא לן דמאי דכתיב למען תזכור את יום צאתך הוא זכירה בפה דילמא מן התורה אינו חייב לזכור אלא בלב וסימנים לזה מדברי הבריתא דתורת כהנים דקחשיב כולהו זכירות דהוה סלקא דעתין דהוו בלב ולפי האמת הן בפה מיתורא דקרא ולא תני זכירת יציאת מצרים שהיא בפה משמע דמן התורה סגי בלב ורחוק לומר דהיה פשוט לתנא דבריתא הנ"ל דאף בלא שום ריבוי משמעות הכתוב למען תזכור וכו' הוא בפה דמנא ליה פשיטות זה והנה הרמב"ם בהלכות חמץ פרק ו' כתב מצות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ז בניסן דכתיב זכור את היום הזה וכו' מוכח דמשמע ליה דזכור הנאמר ביציאת מצרים הוא בפה מן התורה ואולי נפקא לן הכי מדכתיב והגדת לבנך וכו' דהיינו בפה וכן כתב בס' המצות מצוה זק"ן שציונו לספר ביצ"מ בליל ט"ז בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר וכו' והכתוב שבא על זה הוא והגדת לבנך וכו' עי"ש ואכתי קשה למה לא שנו חכמים בבריתא דתו"כ זכר יציאת מצרים בהדי אינך דזכירה דידהו בפה ובדוחק נראה ליישב דמה ששנו בבריתא דת"כ הוא הדברים אשר הכתוב האחר משמעותו שהוא בלב ומזה נלמוד דזכור הוא בפה היינו זכירת שבת משמעות שמור שהוא בלב מודיע שזכור הוא בפה וכן בזכירת עמלק הלא תשכח שהוא בלב מודיע שזכור הוא בפה וכן באינך אחריני אבל בזכירת יציאת מצרים הכתוב המגלה שזכור הוא בפה הוא עצמו משמעותו כן דמדכתיב והגדת לבנך משמע ודאי שיאמר בפה דלא סגי בהרהור הלב כמובן וכיון שאינו דומה לכל אותם הדברים שהביא התנא משום הכי לא תני לה בהדיהו אבל הדין אמת שגם זכירת יציאת מצרים מן התורה היא בפה ולא בהרהור וצ"ע:
ומצאתי להרב מערכי לב בערך יציאת מצרים דרוש ס"ד ד' קמ"ו ע"א שהביא חקירת המפרשים למה לא תקנו ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים שהיא מן התורה וכן קשה בזכירת עמלק ובזכירת שבת וכתב דלזכירת עמלק יש ליישב לפי מה שכתבו הראשונים דקריאת פרשת זכור היא מן התורה וכיון דבעינן קריאת ס"ת הרי כבר בירך ברכת התורה בשחר וכו' ועל זכירת שבת וסיפור יציאת מצרים הביא תשובת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' שמתבאר מדבריו דזכירת יציאת מצרים עיקרה בלב על ידי קיום המצות שנתן לנו הקב"ה כדי שנזכור יציאת מצרים ועל זכירה בלב לא תקנו בו ברכה לעולם וקריאת ההגדה אינה עיקר המצוה אלא שאנו קורין שאנו זוכרים יצי"מ על ידי קיום מצותיו שהוזהרנו בפסח כדי שנזכור ולאו דוקא הגדה בפה וכתב שהרב שבח פסח תמה בזה דהא כתיב והגדת לבנך וכיון שחייב להגיד לבנו ניסי מצרים בודאי שצריך שיאמר בפה והרב המחבר תירץ קושיתו זאת והוקשה לו כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא י"ח וכו' פסח על שום מה וכו' מצה על שום מה וכו' וגם ממ"ש בפסחים ד' קי"ז חכם בנו שואלו אשתו שואלתו הוא שואל את עצמו דמכל זה מוכח דבעינן הגדה בפה ורצה לומר דמדאוריתא סגי בהרהור וכל הני דמוכח מנייהו דבעינן הגדה בפה הוא מדרבנן ולכן כיון דבעיקר המצוה מדאוריתא לא שייך ברכה לפי שהיא בלב לא ראו לתקן ברכה על מה שהוסיפו מדרבנן ושוב חזר בו שהרי כתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות חמץ מצות עשה לספר בנסים ונפלאות בליל ט"ו ניסן דכתיב זכור את היום הזה וכן כתב במנין המצות עשין זק"ן וכדבריו כתב הסמ"ג וגם הרשב"א הובאו דבריו בעין יעקב בסוף פרק קמא דברכות כתב דמצות עשה היא לזכור יציאת מצרים בפה ולכן כתב לעיקר חקירה הנ"ל דמה שלא תקנו ברכה הוא מפני שכל זה נכלל בכלל לימוד התורה עי"ש דב"ק הא למדת שגם זכירת יציאת מצרים היא בפה מן התורה ומה שהוקשה לו מההיא דאמר רבן גמליאל כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו נראה דמשמע ליה להרב דלא יצא ידי חובתו מדאוריתא קאמר ואינו פשוט לומר כן עיין בהר"ן שם דלאו דלא יצא י"ח כלל קאמר אלא דלא יצא ידי חובתו כראוי ודומה לזה הא דתנן בפרק ב' דסוכה אם כן היית עושה לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא אינו אלא מדרבנן גזרה וכו' עי"ש ועיין להרב תוספת יו"ט בפרק ב' דסוכה מה שכתב בשם התוס' וק"ל:
גם אשור להגאון שאגת אריה (בסי' י"ג) שעמד בחקירה זו אם זכירת יציאת מצרים סגי בהרהור או בעינן דוקא בפה למאי דקיימא לן בכל התורה הרהור לאו כדבור דמי והאריך בעומק פלפולו להכריח דבעינן דוקא בפה ומענין לענין נשא ונתן גבי זכירה דשבת אם היא בפה או סגי בלב דמהש"ס דמגילה הנ"ל נראה דדוקא בזכירת עמלק בעינן בפה משום דכתיב לא תשכח מה שאין כן בזכירה דשבת ויציאת מצרים ואחר שהכריח מכמה מקומות דגם זכירות אלו הן דוקא בפה ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור הביא דברי הרמב"ן בפרשת כי תצא על פסוק זכור את אשר עשה לך ה' אלקי"ך למרים שכתב שזו מצות עשה כמו זכירת עמלק וזכירת שבת ושהביא הרמב"ן שכן אמרו בספרי על פסוק זכור את יום השבת יכול בלבך וכו' וכן בזכירת מרים וזכירת עמלק ומזה הוכיח הרמב"ן שהיא מצוה מכלל המצות שיהא מזכיר זה תמיד (כפי הנראה לא ראה דבריו שבס' המצות במנין המצות ששכח הרמב"ם במצות עשה זיי"ן עיי"ש שדבריו הם בסגנון הדברים שבפירושו לתורה הנז"ל) וכתב על זה הרב שאגת אריה וז"ל למדנו מדברי הספרי הללו דגלי לן רחמנא גבי זכירת שבת ושל מרים ושל עמלק בכל אחד וא' קרא יתירא ללמוד על זכור שנא' אצלו שהוא בפה מפני שזכירת הלב כבר אמרוה הלא"ה ה"א דזכור אינו אלא בלב ולא הוי ילפינן זכירה א' מחברתה דגלי לן בה רחמנא דזכור דידה הוי בפה א"כ גבי זכירת יצ"מ דלא גלי לן על זכור דידי' שהוא בפה דוקא בהרהור בלב נמי סגי ומזכירות הללו דאמרן א"א למילף לזכירת יצ"מ דהא הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד דשבת ומרים ודעמלק דכתב רחמנא קרא יתירא דזכור דידהו הוי בפה דוקא ושלשה כתובים הבאים כא' לכ"ע אין מלמדין כדאיתא בהרבה מקומות בגמרא. ואכתי נימא דזכירת יצ"מ בהרהור הלב נמי סגי ליה ומ"מ לענין הלכה כיון דכבר הוכחתי מגמרא שלנו דאין אדם יוצא ידי חובת הזכרת יצ"מ בהרהור אפי' את"ל דההיא ספרא לא ס"ל הכי נקיטינן בגמרא שלנו ועוד הא קי"ל סתם ספרא ר"ש היא א"ל דס"ל לגמ' דידן דיחידאה הוא ורבנן פליגי עלי' וכ"ש אם נאמר דוקא למ"ד הרהור כדבור דמי הוא דיצא ידי חובת הזכרה בהרהור אבל למ"ד לאו כדבור דמי אינו יוצא ידי חובתו בהרהור דכ"ש דא"ש דהא פלוגתא דתנאי הוא בפרק שואל אי כדבור דמי או לא וי"ל דההוא ספרא כמ"ד כד"ד ואנן קי"ל דלאו כדבור דמי הילכך אינו יוצא ידי חובת הזכרת יצ"מ בהרהור כנ"ל עכ"ל הרי מפורש מסקנתו לדינא דזכירת מצרים נמי היא בפה ולפי הנראה לא נזכר הגאון מדברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג הנ"ל להעזר מהם. ובשו"ת בשמים ראש סי' קע"ג מחלק בזכירת יציאת מצרים בין שאר הימים לליל פסח שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאוריתא סגי ליה בלב מדאיצטריך גבי זכירת עמלק לא תשכח לשכחת לב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור כדבור אבל בליל פסח כתיב והגדת בפה עכ"ל ועי"ש בכסא דהרסנא ולפי זה יש לפלפל במה שכתבתי למעלה ואין הפנאי כעת וראיתי עתה בס' מנחת חינוך במצוה כ"א שהאריך בעניינים אלו והקשה על הרמב"ם דמונה מצוה לספר בליל ט"ו בניסן מה נשתנה הלילה הזה הא מצוה להזכיר בכל יום ולילה כבן זומא שפסקו הפוסקים ומכללם הרמב"ם כמותו וכתב דאין לומר דבכל לילה די בהרהור דכתיב תזכור עיין במגילה וכאן דכתיב והגדת היינו בפה זה אינו עיין שו"ת שאג"א (ס"י) שהאריך לבאר שאין יוצאין ידי חובה בהרהור עי"ש שלא הזכיר דברי תשובת בשמים ראש הנז"ל ולעיקר קושיתו תירץ דנפקא מינה לענין אם שבועה חלה דבשאר ימים שבועה חלה כיון דאינו אלא מרבויא אבל בליל פסח אין שבועה חלה עי"ש דב"ק אם נשים חייבות במצוה זו מן התורה. ומה שהקשה על הרמב"ם דמונה מצוה לספר בליל ט"ו בניסן דמה נשתנה הלילה הזה וכו' עיין להגאון מוהרי"ם בספר נחלי מים בדרוש ט' לשבת הגדול (ד' ל' ע"א) שהביא קושיא זו בשם כל הראשונים וכתב שהגאון פרי מגדים תירץ. א') דבשאר לילות נהי דחייב מכל מקום אינו במצות עשה ובליל ט"ו בניסן היא מצות עשה. ב') דבשאר לילות יוצא במחשבה דבעינן רק זכירה ובליל פסח בעינן הזכרה בפה דוקא. ג') דבשאר ימים יוצא בדבור בעלמא אבל הכא כתיב והגדת והגדה היא סיפור והרחבת דברים ושדחה תירוץ זה דודאי מן התורה יוצא בדיבור בעלמא והביא שכן כתב הרשב"א שיוצא בדבור בעלמא ושהגאון מליסא בס' מעשה נסים דחה דברי הרשב"א ועל שני תירוצי הפרמ"ג כתב דאינם מספיקים וכו' והאריך קצת עי"ש:
ובענין זכירת עמלק כתב מרן חיד"א בס' דבש לפי אות כ"א הנז"ל דנראה מדברי הרב מוהרד"ף בפירושו על הספרי שסובר דבאמרו בברכת ק"ש לשמך הגדול שזוכר מעשה עמלק כמ"ש הרב האר"י בזה יוצא ידי חובת זכור בפה וכתב על דבריו ואני בעניי נראה לי שבזה יוצא ידי חובת בלב דוקא ולא בפה ע"כ והרב דרך פקודיך בספרו בני יששכר במאמרי חדש אדר מאמר ג' אות ח' כתב על דבריו וז"ל ואני זה לי ימים כבירים שכיונתי לדעת הרב חיד"א שבזה יוצאין ידי חובת לא תשכח עוד הוכחתי דחיוב לא תשכח הוא בכל יום וזכור בפה הוא רק פעם אחת בשנה דאי לא תימא הכי למה אין קורין פרשת זכור בכל יום אלא ודאי אין החיוב אלא פעם אחת בשנה והכתוב מסרו לחכמים ובחרו בשבת שלפני פורים ומ"ש הרב האר"י לזכור בוקרבתנו מלכנו לשמך הגדול שבכל יום למעשה עמלק הוא דלא תשכח ואין צריך יותר כי זכור בפה הוא רק פעם אחת בשנה ע"כ וכבר כתבתי למעלה מ"ש הרב פרמ"ג בשם הרב אליאו רבה והבאתי דברי הרב החינוך שנראה מדבריו שבפעם אחת כל ימי חייו יוצא ידי חובת שתיהן (עי"ש בד"ה והנה) ושם[5] באות ט' חקר למה לא מנו מוני המצות בשבת ובזכירת מעשה מרים לשתי מצות דזכור בלב למצות עשה ושמור ללאו כדרך שמנו בזכירת מעשה עמלק זכור בפה מצות עשה ולא תשכח לאו ואיזה זמן הוא לזכור בפה ושלא לשכוח בלב וכו' עיין שם דב"ק:
והרב קול הרמז בסוף פרק קמא דברכות (מ"ה) אמתניתין מזכירין יציאת מצרים הביא מה שדקדק הרב תוספת יו"ט אמאי לא תני זוכרין וכתב הוא ליישב דאי תני זוכרין הוה אמינא זכירה במחשבה דסתם זכירה הוא בכח הזכירה וכן זכור דמרים ודעמלק דרשינן זכור בפה מיתורא להכי תני מזכירין דהוא בפה עכ"ל ולא באר מנא לן דזכירת מצרים הוא בפה ועל כל פנים הדין אמת ועיין בדבריו בריש מס' תענית שגם שם כתב דסתם זכור הוא בלב ומזכיר הוא בפה והרב שושנים לדוד בריש מסכת תענית הביא שהרב בית דוד השיג על הרמ"ז שנעלם ממנו דברי המכילתא ופסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ[6] דזכור הוא בפה והוא כנגד הכלל דכייל הרמ"ז דזכירה אינו אלא בלב ויפה השיב על דבריו הרב שושנים לדוד דאדרבא משם למדנו דזכור הוא בלב לולא ריבויא דקרא עי"ש. אמנם תמיה לי שנעלם מהם דברי הש"ס דמגילה ד' ח"י ע"א הנז"ל דמתבאר להדיא כן דלולא הגזרה שוה דזכרון בספר הוה אמינא דלא בעי קריאה בספר ומשמע דהוה סגי נמי בהרהור הלב כדמייתי בתר הכי מדתניא זכור יכול בלב וכו' וצ"ע:
ואם נשים חייבות בזכירת עמלק הנה הרב החינוך בסוף כי תצא במצוה תר"ג כתב ונוהגת מצוה זו (זכור את אשר עשה לך עמלק) בזכרים כי להם לעשות המלחמות ונקמת האויב ולא לנשים עכ"ל והרב בנין ציון בשו"ת החדשות סי' ח' הקשה הרי מצות מחיית עמלק שנצטוו במלחמה תמחה את זכר עמלק היא עשה בפני עצמה שמנאה גם הרב החינוך בפני עצמה ואם אינה בנשים למה לא תהיה מצות הזכירה בנשים אף שאינן במלחמה אפשר שזכירת השנאה תהיה תועלת למחייתו ומעשה אסתר יוכיח וכן נס חנוכה על יד יהודית שבשנאתה להאויב באה תשועה לישראל וביעל כתיב תבורך מנשים וכו' שדרשו על האמהות הרי כמה גדולה התשועה שבא על ידה בהריגת סיסרא ולמה לא תהיה זכירת מעשה עמלק גם לנשים לעורר השנאה לתועלת מצות מחייתו אלו תורף דב"ק וכתב שנשים חייבות לשמוע קריאת פרשת זכור וכן קבל מרבותיו והקפידו שאפילו משרתת שלהם הזקיקוה לשמוע פרשת זכור וכן נהג הוא והיה טעמו מפני שאינה מצוה שהזמן גרמא שאין קפידא באיזה זמן שתקרא כמו שכתב הרב מגן אברהם (בסי' תרפ"ה) רק שיקרא פעם אחת בשנה וכתב שהרב השואל רצה להכריח מדברי הרא"ש בפרק שלשה שאכלו (שכתב שר' אליעזר שחרר עבדו משום פרשת זכור שהיא דאוריתא) שסובר כהרב החינוך שאם אשה חייבת גם העבד חייב ואין צריך שחרור ודחה הוכחתו עי"ש וגדולה מזו היה לו להקשות על הרב החינוך דהרי במלחמת מצוה גם נשים חייבות כמ"ש בסוטה ד' מ"ד ע"ב במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה ועיין ברמב"ם הלכות מלכים פרק ז' ולפי הנראה זאת היתה כונת מרן המשנה למלך בהגהותיו שעל הס' החינוך בספר פרשת דרכים בקונטריס דרך מצותיך חלק ד' שציין ע"ד הרב החינוך לעיין לעיל סי' תכ"ד (כן כתוב בדפוס לבוב ובס' החינוך שבידי עם הגהות המשל"מ דפוס ווארשא תרי"ג כתוב סי' תכ"ב והם טעות הדפוס וצ"ל סי' תכ"ה) ששם מפורש בדברי הרב החינוך עצמו שבמלחמת ז' עממין ובמלחמת עמלק הכל חייבים זכרים ונקבות עי"ש ומצאתי שכן הקשה גאון מופלא בדורנו יצ"ו בס' הבהיר תורת חסד חא"ח סי' ל"ז והביא שכן הקשה בס' מנחת חינוך והאריך שם (בתורת חסד) בעיקר חיוב זה מנא לן חיובא בכל שנה כמו שכתבו הפוסקים שקריאת פרשת זכור מן התורה ויש שכתבו שחייב בכל יום בזכירת מעשה עמלק והביא דברי הרב החינוך שאף שכתב שמנהג ישראל לקרות פרשת זכור פעם בשנה או בשתי שנים או בשלש שנים נראה מדבריו דבפעם אחת כל ימי חייו סגי ועמד גם כן בחקירה זו אם נשים חייבות בקריאת פרשת זכור וצריכות לבא לשמוע קריאתה כמו האנשים או לא ואחד[7] שנשא ונתן הרבה בעניינים אלו הלכה זו העלה דאף שגם נשים חייבות בעשה דזכירת עמלק מכל מקום מה שנראה מדברי קצת פוסקים דמדאוריתא היא קריאת פרשת זכור בספר תורה בצבור אינו מוכרח כל כך ומדברי הרמב"ן סוף פרשת כי תצא מתבאר דאין החיוב לקרות פרשת עמלק בס"ת ובציבור דוקא וכן משמעות דברי הרמב"ם והסמ"ג ושאר מוני המצות שהזכירו מצות עשה זו לזכור מעשה עמלק ולא כתבו שצריך לקרות זה בס"ת ובציבור. ומדברי הרב החינוך נראה שעיקר המצוה רק לזכור הענין בפה וכו' ואם כן קריאתה בס"ת ובצבור היא תקנת חכמים ויש לומר שלא תיקנו אלא לאנשים ויכולות הנשים לצאת ידי חובתן בזכירה בפה ומה גם לדעת החינוך שנשים אינן בחיוב זכירת עמלק כלל ועל כל פנים נשים יוצאות בזכירה וסיפור שלא בס"ת ואין מהראוי להחמיר להצריכן לשמוע קריאה זו בצבור שזו חומרא דאתי לידי קולא שלא זו דרך ישרה שיבואו הנשים על האנשים בבהכ"ן של האנשים לשמוע קריאה זו וכן אין לטלטל ס"ת בתוך בהכ"ן שלהן ולהשמיען שם מאחר שמעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאה זו בס"ת כלל ומנהג ישראל תורה ומעולם לא שמענו מי שהצריך לנשים לשמוע קריאה זו בס"ת ואף ששמע מעלתו שגדול אחד היה מצריך ומהדר שישמעו נשים קריאה זו בס"ת מי יודע אם השמועה אמתית ואף אם יתברר כן דעת יחידאה היא ואין לבטל על ידי זה מנהגי ישראל ומעלתו ישבות מריב והנח להם לישראל אלו דבריו יצ"ו עי"ש באורך:
גם ידידי הכהן הגדול הגאון מוהר"ר שלמה הכהן יצ"ו בס' הבהיר בנין שלמה בסי' ז' (בד"ה ואכן עוד) כתב דבהגהות שעל ס' מעשה רב התעורר בפרשת זכור מנא לן דבעינן קריאה בס"ת בצבור ודי בזכירה מתוך הכתב ותמה על מה שכתב הרב תה"ד בסי' ח"ק שכתב הרא"ש בפרק שלשה שאכלו דעשה דאוריתא הוא לקרותה בעשרה וכו' דליתא כן בהרא"ש דלא כתב אלא דקריאת פרשת זכור היא מדאוריתא וכן בתוס' לא הוזכר דמן התורה צריך עשרה לפרשת זכור והצע"ג עי"ש ואם כן מאחר שלא נמצא מפורש בדברי הראשונים חיוב הקריאה בצבור מדאוריתא נראה דיפה כתב הגאון תורת חסד דאף אם נאמר דתקנתא דרבנן היא לקרותה בצבור ובס"ת לא תקנו לנשים תקנה זו ולכן לא נהגו הנשים להדר לשמוע קריאתה בצבור והשגתי ס' מנחת חינוך וראיתי בסי' תר"ג שכתב שמצות זכור את אשר עשה עמלק היא גם בפה כמ"ש בסיפרי ושהקשה בס' דרך פקודיך דמנא לן שתהא זכירה בפה הא זכור אל תשכח איצטריכו לעשה ולא תעשה והצ"ע (עיין לעיל בד"ה והנה בש"ס דמגילה) ומדברי הרב המחבר נראה דדי בפעם אחת כל ימיו ועיין בראשונים מה שכתבו בפרשת זכור על כל פנים זה ודאי ביחיד גם כן מקיים המצוה ופרשת זכור בעשרה ובס"ת הוא מדרבנן אבל מן התורה די שכל יחיד יזכור בפה (חידוש הוא שלא זכר דברי הרב תה"ד שכתב דקריאתה בצבור בס"ת מן התורה היא). והרב המחבר פוטר נשים ממצוה זו ונראה קצת דפוטר אותן מהלאו גם כן וברמב"ם אינו מבואר זה וצריך ראיה לפטור נשים ממצוה שאין הזמן גרמא ובפרט במקום לאו גם כן ומה שכתב כי לא לנשים לעשות מלחמה באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כמבואר בש"ס וברמב"ם פרק ז' כאן (היה לו להעיר שהרב החינוך עצמו בפרשת ואתחנן סי' תכ"ה כתב כן כנז"ל) גם מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה דאפשר גזרת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו לא נדע ואפשר אף ביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל מכל מקום הזכירה תהיה תמיד לזכור ולא לשכוח וצ"ע דפוטר נשים ממצוה זו ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מ"ע שאין הזמן גרמא ואם שכח עובר בעשה ולא תעשה רק זכר בלב ולא בפה אינו מוכר על הלאו רק לא קיים העשה ואם זכר לא עבר ומקיים מ"ע גם כן עכ"ל ונראה כונתו שזכר בפה ובכונת הלב דמצות צריכות כונה ובפרט מצוה שבדבור ולכן זו וזו נתקיימו בידו. ובמצוה תר"ד (תמחה את זכר עמלק) שכתב הרב החינוך כי גם על כל הזכרים מוטל החיוב כתב הרב מנחת חינוך הניח בצ"ע מה שפטר נשים ממצוה זו ושם הזכיר דברי הרב החינוך שבסי' תכ"ה ושלזה נתכוון בהגהת המש"למ וכו' עי"ש:
ואנכי חזון הרביתי בס' הבהיר מצות המלך (על תרי"ג מצות) לידידי הרב הגדול כמוהר"ח הכהן אבד"ק טראבלוס יצ"ו שגם הוא תמה על מה שפטר הרב החינוך את הנשים מזכירת עמלק לפי שאינן במלחמה והרי במלחמת מצוה הכל יוצאין וכו' וכתב בשם הרבנים גר מצוה ומצות השם שנוהגת מצות זכירת עמלק גם בנשים ושכן מוכח מדברי מוהרי"ע בהגהותיו לסוף מ"ע רמ"ח וכן העתיק מוהר"ם חאגי"ז בסוף ס' שתי הלחם כפי מה שהגיה שם. ושם ראיתי שכתב בשם הרב החינוך סי' שכ"ז דזכירה דיציאת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה אך שאר זכירות זכירת עמלק ומרים די לנו בזכרון הלב ותמה עליו דמבואר במגילה ד' ח"י דזכירה זו היא בפה ושכן הקשה הרב שרשי הים ושתירץ הרב בנימין פונטירומילי שכונתו דזכירת יציאת מצרים מבלי שום דרשה ידענו מכח הקבלה שהיא בפה וזכירת עמלק אינו אלא מיתורא דלא תשכח הא לאו הכי הוה אמינא זכור בלב ושהרב שרשי הים כתב דלשון החינוך אינו מורה על הסלקא דעתין ועם כי לא ראיתי דברי הרב החינוך בגופן שלהן כי עיינתי בסי' שכ"ז ולא מצאתי לדעתי העניה רחוק לפרש כן בכונת דבריו הנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |