שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

ו) ראובן אצר תבואה תחת הקרקע ובערב פסח מצא תבואתו שרויה במים ולא היה לו שהות למוכרה לעכומ"ז והניחה עד אחר הפסח כתב הרשב"ץ בסי' קצ"ט דאם נתבקעה אסור לאוכלה ומוכרה לעכומ"ז דאינו אסור בהנאה אלא מטעם קנס ולזה אין לקונסו דמה היה לו לעשות אנוס הוא וכבר ביטל ובטול מהני לחמץ ידוע ע"כ וקשה אם כן מהאי טעמא תהיה מותרת באכילה ועוד קשה דהיה לו להתירה באכילה על ידי ביטול ברוב דכל מידי דאיסורו מדרבנן מותר לבטלו ברוב לכתחלה וכמ"ש הרדב"ז בח"ג סי' תקפ"ט וצ"ע כן כתב הרב חכמה ומוסר ד' קס"ה אות ח"י הנה מה שהקשה דלבטליה ברובא עיין בקונטריס הכללים מערכת האלף אות מ"ח (בשדי חמד ח"א) שכתבתי דאפשר דהרשב"ץ סובר דדוקא אם נתערב ממילא ובא להוסיף עליו כדי לבטלו הוא דשרי באיסורין דרבנן אבל לא לערבו בידים ועוד אפשר לומר דסובר כדעת הסוברים דגם להוסיף בדרבנן אסור עי"ש ומרן חיד"א בברכי יוסף סי' תמ"ח אות ב' הביא דברי הרשב"ץ הנ"ל בקיצור ולכאורה דינו של הרשב"ץ הוא היפך פסק מרן בש"ע סי' תמ"ח ס"ג דחמץ שעבר עליו הפסח אפילו הניחו שוגג או אנוס אסור והנה הרב באר יעקב כתב דלא אסרו אפילו שוגג או אנוס אלא כשלא ביטל ולפי זה דין הרשב"ץ הנ"ל דמיירי בביטול כמו שכתב בשמו בחכמה ומוסר הנ"ל יכול להיות דאינו היפך פסק מרן אך הרבנים פרי חדש ונודע ביהודה ח"א סי' י"ט הביא דבריהם מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' תמ"ח סברי דמה שאמרו אפילו שוגג או אנוס אסור היינו אפילו בביטל ולפי זה דינו של הרשב"ץ הוא היפך דעת מרן הש"ע ולא היה לו למרן חיד"א בברכ"י הנ"ל להביא דין הרשב"ץ בשתיקה ואי לא אסיק אדעתיה בברכי יוסף שדין מרן הוא אפילו בביטל על כל פנים במחזיק ברכה היה לו לבאר שלדברי הסוברים שדינו של מרן הוא אפילו בביטל לא קיימא לן כהרשב"ץ שוב ראיתי שהרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות א' קרוב לסופו הביא דברי מרן חיד"א בקונטריס טוב עין שבסוף ספר ועד לחכמים שדברי הרשב"ץ קשים דמה ראה לחלוק על הרמב"ם וכו' והן הן הדברים המובאים בשיורי ברכה סי' תמ"ח אות ג' גם הרב חתם סופר בריש סי' קי"ד כתב אמנם מעיקר הדין בשוגג או נאנס ולא ביער חמצו אחר שביטלו כדינו פסק הרמב"ם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח ואין שום חולק וכו' עי"ש והרב שואל ומשיב בח"א סי' פ"ד וסי' צ"ג ובח"ב סי' מ"א אף דבנדונו היה ביטול בכל זאת כתב דלא קיימא כהרשב"ץ דמתיר בהניחו באונס ושבתשו' האריך דלא קיימא לן הכי. והנה מה שכתב הגאון חתם סופר דהרמב"ם פסק בפשיטות דגם כשביטל ושגג או נאנס אסור בהנאה ואין שום חולק וכו' ביאר בתשובתו דאף שמרן כסף משנה שם (בראשון מהלכות חמץ דין ד') כתב דמשמע מדברי הר"ן דכל שלא עבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן אין החמץ נאסר ואם כן בביטל החמץ הרי לא עבר מכל מקום הרי סיים מרן שם דאפשר דהר"ן ראוי לעבור קאמר עי"ש דלפי זה הכל מודים דאף אם ביטלו אסור וסיים דהמעיין בהר"ן יראה שאין שום משמעות שסובר דבביטל מהני:

אך הרב מים חיים ראפפורט א"ח סי' ה' שקיל וטרי בדברי הרבנים פר"ח ונו"ב לדחות ראיותיהם והוכיח מדברי מרן הב"י בסי' תמ"ח ובש"ע שם ס"ג וס"ה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא שביטל חמצו והיה אנוס או שוגג על הביעור אינו אסור אחר הפסח ומסיק כן לדינא דאם בטל וגם שוגג או נאנס על הביעור מותר על כל פנים אחר הפסח בהנאה מיהא ושוכח חשיב כאנוס לענין זה עי"ש ומתבאר מדבריו דלא בעינין שיהיו עדים על ביטולו אלא מה שהוא אומר שביטלו מהימן ואם הוא שוגג או אנוס על הביעור מתירין לו חמצו בהנאה אחר הפסח ובס' רינון יצחק (ביאור על ההגדה) בדינים שבראש הס' בד' ב' ע"ד כתב גם כן דמדברי הש"ע מוכח דלא אסרו שוגג או אנוס אלא בשלא ביטל אבל אם ביטול והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר בהנאה אחר הפסח והרב עטרת חכמים סי' ה' כתב וגם מצאתי בתשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט וכו' אך בנדון דידן לא היה אונס כלל וכו' עי"ש שנראה קצת דאפשר לסמוך על דברי הרשב"ץ אם יש אונס וביטול וכתב בשם הרב השואל להקל בנדונו על פי דברי הרב חק יעקב ובתשובתו בתודת השלמים סי' ו' דהיכא דביטל וגם יש אונס יש להקל וכתב על זה הן אמת שגם בזמן המג"ש פסק גאון אחד להתיר מטעמים המבוארים בתוה"ש והאריך לסתור דבריו עיין בשו"ת פנ"י סי' י"ג מכל מקום יש להצילו מכל השגתיו אך בנדו"ד לא היה אונס וכו' נראה קצת שדעתו נוטה להקל בביטל ואנוס וכן נראית דעת הגאון פנות הבית בסי' ט"ו שהבאתי באות ז"ך (בד"ה והשיב איני מסכים):

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא בח"ג סוף סי' פ"ג דאיירי במי שביטל חמצו והכין שטר מכירה אך שהיה ערב פסח יומא דשוקא ושכח ולא מכרו ובא לשאול אחר הפסח שכתב הרב השואל כמה צדדים להתיר והגאון המחבר סתר אותם וסיים אבל אני איני מתיר כי נראה שפשע במה שלא מכר ואף אם שכחה מיקרי אנוס מכל מקום גם באונס אסרו כמבואר בסי' תמ"ח ע"כ ועי"ש בסי' קכ"א (ד"ה ובזה) שהרבה להפליא על דברי הרשב"ץ הנ"ל ושם בח"ב סי' ס"ג (ד"ה והנה שנת) כתב וז"ל וכבר נעל בפנינו הש"ע סי' תמ"ח דכל שלא ביער אף שביטל והיה אנוס לא מועיל עכ"ל וכן כתב עוד שם וז"ל אמנם לע"ד היה נראה דעד כאן לא מבואר בש"ע סי' תמ"ח דאם לא ביער אף שביטל והיה אנוס דעבר רק כשלא עשה שום מעשה וכו' הנך רואה שכל כך פשוט כן בעיניו כאילו מבואר כן בש"ע ובסי' ע"ז כתב ואף שביטלו כל שלא מכרו חז"ל קנסו אף בשוגג ואנוס ע"כ ושוב הזכיר שו"ת הרשב"ץ וכתב שדבריו תמוהים שלא זכר דברי רמב"ם והטור וכו' גם במהדורא ג' ח"ב סי' ס' בנדון שהיה ביטול כתב דגם באונס אסור וכ"כ שם סי' קמ"ח ושם בח"א סי' ס"ג כתב דמבואר בסי' תמ"ח דאף בביטל ואנוס אסור וכתב בח"ג סי' ל"א (ד"ה והנה במ"ש) דמכל מקום בשעת הדחק יש לצרף דעתו ובמכתב אחד מחכמי דורנו יצ"ו ראיתי בשם שו"ת דברי חיים סי' כ"א שכתב דלא סמכינן אמאן דמתיר באונס על ידי ביטול (ס' דב"ח לא ראיתיו מעולם) ובשו"ת כתב סופר א"ח סי' פ"ב האריך מאד בענין זה והעלה כי הרי"ף והרמב"ם ובעהע"י סברי דחמץ שביטלו ולא ביערו אפילו במזיד מותר אחר הפסח והרא"ש והטור והרמב"ן והר"ן סברי דאסור אפי' בדאיכא תרתי לטיבותא שביטל ושגג או נאנס על הביעור וכן קבע מרן בש"ע להלכה ומי ירים ראש להקל ומכל מקום יש לסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם ובעהע"י בצירוף עוד צדדים להקל וכו' ואז גם צד זה חזי לאצטרופי וכו' וביאר בנדונו כמה צדדים להקל ומ"מ כתב דמהיות טוב מאחר שכבר נתערב יוסיף עליו וכו' יעי"ש ולתשובה זו רמז שם בסי' פ"ג אות א' הא למדת שדבר זה שנוי במחלוקת ולדעתי העניה נראים יותר דברי האומרים דגם בביטול ושגג או נאנס ולא ביער אסרו אלא שהמורה להקל יש לו על מה לסמוך (ועיין לקמן בסוף ד"ה וכתב על זה מה שהבאתי בשם שו"ת שואל ומשיב במהדורא שתיתאה):

ואנכי חזון הרבתי בשו"ת זכרון צבי מנחם סוף סי' א' ד"ה עוד כתב והא דכתבו בסי' תמ"ח דאף בשוגג אסור אחר הפסח כבר הכריעו האחרונים דמיירי בלא ביטל ואף אי מיירי בביטל מכל מקום וכו' וכן כתב שם בסי' ה' ד"ה גם ועי"ש בסוף סי' ח' ועיין בחק יעקב סי' תל"ו סק"ט דמתבאר ממה שכתב בשם הרב ראש יוסף דשוגג או אנוס דאסור הוא אפילו בביטל ובשו"ת שם אריה סי' ט' (בד"ה והנה האחרונים) כתב דנראה לו סברא גדולה לומר דבדאיכא תרתי ביטול ואנוס או שוגג לא קנסינן עוד דהיא גופא דשוגג או אנוס דאוסר הרמב"ם אף בעבר בבל יראה נלאו למצוא מקור הדבר כו' ומרן כסף משנה כתב דמדברי הר"ן משמע שאם לא עבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון ששכחו ומצאו אחר הפסח מותר ולית ליה דאפילו שוגג או אנוס אסור וכן כתב הרשב"ץ סי' קצ"ט ובשערי תשובה כתב בשם קונטריס טוב עין שדבריו קשים דמה ראה לחלוק על הרמב"ם ולא ראה דברי הכ"מ שכתב שכן גם דעת הר"ן לכן אף דאנן פסקינן כהרמב"ם בהא אבל היכא דביטל דלא עבר אדאורייתא רק מדרבנן שלא ביערו והיה שוגג או אנוס על הביעור לא קנסינן ליה עוד ומותר אחר הפסח ודוקא היכא דליכא למיחש להערמה כלל כגון שהיה האונס ידוע ולא מפיו אנו חיין וכו' אלו תורף דב"ק ושם (בד"ה ועתה נעתיק) כתב בשם הרב מנחת יעקב דעד כאן לא אסרו בירושלמי אף שביטל אלא כשלא ביער במזיד אבל אם היה שוגג או אנוס כיון דלא איתרע חזקתו לא חיישינן שמא לא ביטל וכו' ושהרב נודע ביהודה סי' י"ח השיגו וכתב ליישב סברת הרב מנחת יעקב הנ"ל (ובד"ה עוד כתב) כתב דהרב פנים מאירות כתב טעם נכון להתיר בביטל וגם הוא אנוס או שוגג משום דהטעם דאסר הרמב"ם אנוס או שוגג הוא מדקיימא לן דקנסינן שוגג אטו מזיד בדאורייתא אם כן בביטל דליכא איסור תורה לא קנסינן שוגג אטו מזיד וכו' עי"ש:

והנה מה שכתב פעם ושתים דמרן כ"מ כתב דמדברי הר"ן משמע דאם שכחו מותר והשיג על פי זה על מרן חיד"א במה שכתב בטוב עין כנז"ל אומר אני בהורמנותיה דמר לא סיימו קמיה סיום דברי מרן כ"מ שכתב וז"ל ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה"ה עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דהדר ביה ממאי דאמר מעיקרא בדעת הר"ן ואמר מר דראוי לעבור קאמר ואם כן אפילו שכחו נמי אסור ולפי זה כיון דמדברי הר"ן אין הכרע ומצינו מפורש בדברי הרמב"ם דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור יפה אמר רב מרן חיד"א שדברי הרשב"ץ קשים דמה ראה לחלוק על הרמב"ם כיון דלא נמצא בפירוש מי שחולק עליו ובאמת בחת"ס שם כתב דאין שום חולק אהרמב"ם רק שהכ"מ כתב שאפשר שמשמעות הר"ן אינו כן לאסור ושוב חזר בו בעצמו והמעיין בר"ן יראה שאין שום משמעות וכו' ע"כ הרי שמבין בדעת מרן כ"מ שגם הר"ן סובר כהרמב"ם ועל כל פנים אין הכרע בהיפך ומר בריה בשו"ת כתב סופר. שהאריך בזה אם אסור אפילו שוגג או אנוס ובשביטל או דוקא בשלא ביטל ושקיל וטרי בדברי הרבנים פרי חדש ונודע ביהודה כתב שם בד' ע"ו ע"א (ד"ה והנה) דבדעת הר"ן נסתפק הכ"מ אי סובר כהרמב"ם אבל הרמב"ן במלחמות אהא דאמר רבא חמץ בזמנו במשהו וכו' מוכרח שסובר כהרמב"ם עיש"ב ושם ע"ג (ד"ה אמנם) כתב דמוכח מדברי הרמב"ן דאפילו איכא תרתי לטיבותא ביטל ולא ביער באונס אסור אפילו בהנאה עי"ש גם בשו"ת רעק"א סי' כ"ג האריך בדברי מרן כ"מ במה שכתב דאפשר דהר"ן סובר כהרב המגיד דלכאורה יש לפקפק בזה וכו' ושוב כתב להסביר שדברי מרן כ"מ נכונים דהר"ן לשיטתיה במפקיד חמצו ביד נכרי בהכרח שסובר דאפילו באונס אסור ומכריח דלשיטת הר"ן אסור באונס אפילו ביטלו עי"ש ועיין בשו"ת יד יוסף סי' קי"ג ד"ה וא"כ הבאתיו לקמן סי' זה אות זיין ס"ק ח' דמתבאר מדבריו דמשמע ליה דמה שאמרו אסור אפילו אנוס הוא אפילו בבטל והרב בית שלמה סי' ס"ב הביא דברי הרמב"ן בפרק כל שעה ד' ל"א בשמעתא דחנות ומלאי וכו' שכתב להדיא דכי קניס ר"ש הואיל ועבר בב"י לאו דוקא בעבר בבל יראה אלא אפי' שוגג או אנוס קונסין אותו אף דלא עבר בבל יראה כלל ואפי' אם הפקירו וכו' ומה שהיקל בתורת השלמים בצירוף ביטול וגם אונס הוא תמוה דהא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ואסור בין לו ובין לאחרים עדיף מביטול דהא הנגזל פשיטא דאין צריך לבטל ולא עבר על בל יראה ואף הערמה רחוק לומר דשייך בזה וגם הוא אנוס על הביעור ואפילו הכי קנסו שמעת מינה דלא חלקו חכמים בהך קנסא ובצירוף אונס וביטל גם כן לא מהני עכ"ד עי"ש ודברי הרמב"ן הללו נעלמו מהג' כתב סופר שהוצרך להוכיח דעת הרמב"ן שסובר כן בהכרח מחמת קושיא על דברי הרמב"ן כיעי"ש וגם יש לתמוה שמייחס להרמב"ם דחמץ שביטלו ולא ביערו אפילו במזיד מותר אחר הפסח ולא זכר כלל דברי מי שגדול הג' מר אביו בחתם סופר שם שכתב בדעת הרמב"ם בהפך כנז"ל ועיין עוד בעניינים אלו בשו"ת בית שמואל אחרון בא"ח סי' ח' ושם כתב שדעת הנו"ב דשתי חומרות שוגג וביטל לא אסרו הירושלמי והרמב"ם אלא שהנו"ב לא כתב טעם הדבר והוא האריך לתת טעם וכבר כתבתי למעלה דאדרבא דעת הנו"ב דגם בתרתי לטיבותא ובשו"ת תפארת יוסף סוף סי' כ"ב כתב אולם שיטת הר"ן דבשכח בפסח מהחמץ מותר לאחר הפסח כמו שכתב בכסף משנה פרק א' מחמץ רק שיטת הרמב"ם הוא דאפילו בשוגג אסור עי"ש וכבר כתבתי דאין לייחס כן בפשיטות בדעת הר"ן:

אחר זמן רב השגתי ספר שו"ת הרדב"ז שציין בספר חכמה ומוסר הנ"ל ושם ראיתי שכתב בסוף הסימן וז"ל ותו דטעמא דאיסורא משום קנסא והכא ליכא למיקנסיה דאנוס היה עכ"ל ומצינו חבר לסברת הרשב"ץ ועדיפא מדהרשב"ץ דשם איירי שגם לא ביטל כמו שהעתקתי לקמן אות כ"ט דב"ק (עי"ש בד"ה וכתב הרדב"ז) ונעלמו דברי הרדב"ז הנ"ל מעיני כל הרבנים הנז"ל ותמיהת הרבנים הנז"ל על הרשב"ץ דמה ראה לחלוק על רמב"ם והטור וכו' תסוב לכאורה גם על הרדב"ז הנ"ל אך נראה לחלק דודאי גם הרדב"ז מודה דאונס לא מהני מידי בזה דגם באנוס קנסו אלא שסובר דדוקא במי שידע מהחמץ שיש לו ומחמת שגגה או אונס לא יכול לבערו בהא הוא דאיכא למיקניסיה אבל באונס כי האי דמיירי הרדב"ז דהמשרתים עכומ"ו עשו שלא מדעת בעל הבית ללתת החיטים שיהיו מזומנים לטחון במוצאי החג והבעל הבית לא היה לו ידיעה מעיקרא ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיעשו כן משרתיו שלא בידיעתו ורשותו בכל כי האי גוונא סובר דלא גזרו רבנן ומצאתי שכתב סברא זו הגאון בית מאיר בסי' תמ"ח דבעובדא דבית הלל וחינוך בית יהודה שהביא החק יעקב בסק"ד שלתתו העכומ"ז החטים ושאפו פת לישראל שלא מדעתם ביום אחרון של פסח וכתבו כמה צדדים להקל כתב על זה הרב בית מאיר ולענ"ד בלא צדדי היתרים מותרים באכילה דמה שכתב הרמב"ם אפי' באונס היינו כשהיה לו ידיעה ממנו כמו שמורה לשון רמב"ם אפילו הניחו שוגג או אנום דמשמע דידע והניחו אבל באופנים הנ"ל דלא ידעו מאומה שרי לכולי עלמא וכו' עי"ש ולפי זה סברת הרשב"ץ יחידאה היא דבנדונו גם להרדב"ז יש לומר דאסור:

גם השגתי עתה שו"ת אורי וישעי להגאבד"ק יאסי יצ"ו וראיתי בסי' ק"ו שהאריך בעניינים אלו הן בעיקר דברי הרמב"ם דאפילו אם הניחו שוגג או אנוס ועבר עליו הפסח אסור אשר עמדו על זה המפרשים למצוא מקור לדברי הרמב"ם ושקיל וטרי בדבריהם והן במה שיש להסתפק אם דוקא כשלא ביטל הוא דאוסר הרמב"ם בהניחו שוגג או אנוס וכן היא דעתו משום דסבירא ליה דמה שפסקו לאסור אפילו שוגג הוא מטעם דקנסו שוגג אטו מזיד ואין זה אלא באיסור תורה ואם כן כשביטל דליכא איסור תורה לא שייך למיקנסיה וכתב בסוף ד' ס"א שמצא מפורש כדבריו בשו"ת פנים מאירות סי' ז"ך וכתב שכן דעת הרב בית חדש בסי' תמ"ח סק"ג דאף אם הניחו שוגג או אנוס גם כן אסור אינו אלא כשלא ביטל אבל כשביטל מותר אלא שסיים הרב בית חדש דבאכילה מיהא אסור והביא דברי הרב נודע ביהודה שהכריח דגם בביטל אסור שוגג או אנוס ותמה על דבריו וגם הביא דברי הרב שערי תשובה בשם קונטריס טוב עין במה שתמה על הרשב"ץ מה ראה לחלוק על הרמב"ם וכו' וכתב על דבריו שנעלם ממנו דברי מרן כסף משנה שדעת הר"ן דהיכא דהניחו אנוס או שוגג מותר אחר הפסח. וסיים דלנדונו אין צריך לכל זה דודאי גם הרמב"ם ודעמיה שאסרו אפילו הניחו שוגג או אנוס אינו אלא כשלא ביטל אלו תורף דב"ק וכבר נתבאר ממה שרשמתי למעלה שיש הרבה פוסקים שסוברים כן ולעומת זה גם כן יש הרבה פוסקים שסוברים דגם בביטל אסרו אפילו הניחו שוגג או אנוס ומה שהשיב על דברי מרן חיד"א בטוב עין על פי דברי מרן כסף משנה בשם הר"ן כבר כתבתי למעלה על דברי הרב שם אריה (שגם הוא כתב כן כנז"ל) שמרן עצמו חזר בו מזה ואעיקרא קאי הרב חתם סופר וכתב שאין שום משמעות מדברי הר"ן דאם הניחו שוגג או אנוס מותר וכו':

הן עוד נביא דעת הגאון אבד"ק באטאשאן בשו"ת שאילת שלום מהדורא תניינא בסי' רס"ז במי שהכין בערב פסח שטר מכירה למכור חמצו לנכרי ושכח ולא מסר השטר לעכומ"ז עד יום ראשון חול המועד השיב באמת הדין מבואר בשלחן ערוך דאף אם ביטל ושגג או נאנס ולא ביערו אסור אחר הפסח בהנאה והוא מהירושלמי וכו' וכתב להתיר על פי סניפי היתר שהיו בנדונו וממה שהיה ביטול ושכחה לא עשה שום סניף מוכח דנקיט בפשיטות דגם בביטל ושכח אסור והבין כן מדברי מרן בש"ע כאילו כתוב כן מפורש גם בשו"ת בית יצחק להגאון מפראמישלא יצ"ו בסי' ע"ז (בד"ה ועכ"פ) כתב בזה הלשון מכל מקום אסור לאחר הפסח כמבואר בסימן תמ"ח דאפילו שוגג או אנוס אסור לאחר הפסח ואפילו ביטל עי"ש עכ"ל הרי גם הוא מבין כן מדברי הפוסקים כאילו כתבו כן מפורש גם בספר פינות הבית ריש כי' ק"ז כתב וז"ל מקור הדין בשלחן ערוך סי' תמ"ח סעיף ח' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אחר הפסח אף שביטלו עכ"ל:

ובשו"ת דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בסי' י"ב במי שמכר חמצו וגם ביטל כדין רק ששכח למכור החטים (מבוקעים) שקנה מעכומ"ז אחד ועדיין מונחים ברשות העכומ"ז ועבר הפסח כתב דבשו"ת מים חיים סי' ה' מבואר במי שראינו שמכר חמצו קודם פסח וביטל כדינו והיה מחזיר לעשות כתקנת חז"ל גם הרמב"ם מודה שאין לאסרו ומותר לאחר הפסח ושכחה מקרי אונס עי"ש (ואחר שנשא ונתן קצת בנדונו סיים) ואין לצדד להתיר מחמת שביטל דזה אינו כי זה לא היה בכלל הביטול כיון שמכר חמצו וסבר שגם אלו החטים היו בכלל המכירה אמנם יש לומר כיון שבאמת לא מכר את אלו החטים ובשעת הביטול ביטל חמץ הידוע ושאינו ידוע לו כנוסח הנהוג אם כן אלו החטים היו שפיר בכלל הביטול וכו' עי"ש שנראה מדבריו דבביטול ואנוס אין החמץ נאסר אחר הפסח וכדעת הסוברים כן כנז"ל:

ואת זה אגיד כי מה שהביאו הרבנים הנז"ל בשם הרשב"ץ דכשביטל החמץ והיה אנוס אין החמץ נאסר אחר הפסח ויש מהם שנסתייעו מדבריו לפסק הלכה דבענין זה מותר ומהם אשר היו תמהי"ם מה ראה לחלוק על הרמב"ם שפסק שאף אם ביטל והיה אנוס על הביעור אסור החמץ אחר הפסח כנז"ל הנה עתה ראיתי לגאון בדורנו בשו"ת מנחת שי יצ"ו בסוף סי' ל"ב שכתב לבאר דברי הרשב"ץ ושאינו חולק על הרמב"ם והביא גוף דברי הרשב"ץ במילואם (אשר הרבנים הנ"ל העתיקו תורף דב"ק בקיצור) וביאר כונתו ואלה דברי הרשב"ץ בח"ב סי' קצ"ט ראובן אצר תבואה תחת הקרקע וערב פסח ביקר תבואתו ומצאה שרויה במים ולא היה לו שהות למוכרה לעכומ"ז קודם פסח והניחה עד לאחר הפסח מהו דין תבואה זו תשובה תבואה שנפל עליה מים יש מחלוקת בגמרא אי בעינן נתבקעו ממש וכו' והוי ספק ובדרבנן אזלינן לקולא וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן ולפי זה אם לא נתבקעו מותרת לאוכלה אחר הפסח ואם נתבקעו אסור לאוכלה ומותר למכרה לנכרי דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס וזה אין לקנסו דמה היה לו לעשות אנוס הוא וכבר ביטל וביטול מהני אף לחמץ ידוע עכ"ל:

וכתב על זה הרב המחבר דלכאורה דבריו תמוהים דאיזה אונס יש כאן כיון שראה התבואה שרויה במים בערב פסח היה לו לבערה ומה בכך שלא היה לו שהות למוכרה לעכומ"ז וכי זה מיקרי אונס ומי כתיב בתורה למכור לעכומ"ז הלא תשביתו כתיב וזה היה בידו לבערה וכתב ליישב על פי מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' תס"ז ס"ק י"ב במה שכתב מרן דתבשיל שיש בו חטים משהו ולא נתבקעו דהוי ספק חמץ ובאיסור משהו אזלינן לקולא והקשה דהא עד כאן לא פליגי אלא בלתיתה אבל היכא דמינח נייחי כולי עלמא מודו דאסור ותירץ המג"א דמינח נייחי אתי לידי חימוץ אמרו אבל עדיין אינו חמץ ודאי אלא ספק ואם כן כיון דבנדון הרשב"ץ לא ראה בערב פסח בהתבואה שום ביקוע רק שהיה שרויה במים ומה שכתב אחר כך אבל אם נתבקעו היינו שעכשיו רואה שנתבקעו אבל בערב פסח לא ראה זאת ועל כן שפיר השיב דכיון דבלא נתבקעו אזלינן לקולא לכן אם גם עתה עדיין לא נתבקעו ודאי מותר לאכלה אחר הפסח אבל אם עכשיו נתבקעו יש לחוש שגם מקודם נתבקעו והוי ספק ספיקא להחמיר לכן אסור לאוכלה דשמא נתבקעו קודם פסח ושמא גם בלא נתבקעו אסור ועל כל פנים מותר למכרה לנכרי כיון שלא ראה קודם פסח שום ביקוע לא היה מחוייב לבערו ואף שרואה עתה שנתבקעו מכל מקום כל ימי הפסח היה אנוס כיון שלא היה שהות למכרה לעכומ"ז וגם לבערה לא היה מחוייב מספק כל זמן שלא ידע שהן מבוקעין וזה ברור בפירוש דברי הרשב"ץ והביא מה שכתב בשערי תשובה בשם קונטריס טוב עין שהשיג על הרשב"ץ שפסק נגד הרמב"ם וכתב על דבריו דאין שום קושיא דהרמב"ם מיירי בודאי חמץ שעבר עליו הפסח לכן אסור אף באנוס מה שאין כן בהא דהרשב"ץ דאינו אלא ספק חמץ שעבר עליו הפסח לכן אסור באכילה ומותר בהנאה דאנוס הוא שלא היה יכול למכרה לעכומ"ז ומה שלא ביערה אין לאסרה בהנאה כיון שהיה רק ספק כדכתב הב"ח ולדעת החק יעקב ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה אלו דברי הרב מנחת שי יצ"ו ודבריו טובים ונכוחים ליישב דברי הרשב"ץ אבל דברי הרדב"ז שבח"ג סי' אלף ט"ו שהבאתי לקמן באות כ"ט (בד"ה וכתב הרדב"ז) נראה דאי אפשר ליישבם על דרך זו דמשום שהוא ספק חמץ שעבר עליו הפסח הוא שכתב להתיר משום שהיה אנוס שהרי סגנון לשונו מורה שגם אם היה בנדונו ודאי חמץ יש להתירו מפני שהיה אנוס עי"ש נקוט מיהא דהרשב"ץ אינו מוכרח שחולק על הרמב"ם אלא גם הוא סובר דכשאמרו אסור אחר הפסח הוא אף אם היה אנוס ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאה סי' נו"ן ד' ס"ב ע"ב כתב וז"ל ואף אם ביטל כל שלא מכר אף באנוס אסור וכמבואר בסי' תמ"ח וכו' ושם בעמוד שלישי קרוב לסופו כתב בשם הרב השואל דמה שכתב מרן בסי' תמ"ח סעיף ג' דאף בשוגג או אנוס אסור היינו בשלא ביטל וכתב על דבריו כבר הסכימו כל האחרונים דאף דבטל ושגג או אנוס אסור וכו' עי"ש ואזיל לשיטתיה בכמה תשובות שרשמתי למעלה (בד"ה ובשו"ת שואל ומשיב):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף