שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

א

(א) חמץ שלא היה ידוע לבעליו ממנו ועבר עליו הפסח היינו שראובן שלח מעות לחבירו שבעיר אחרת שילבישם בסחורות וקנה לו מיני חמץ ושלח לו כמה חדשים קודם הפסח ולא הגיעה הספינה עד אחר הפסח כתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' חת"ם אות ג' בשם הרב דברי יוסף סי' י"א דהחמץ מותר באכילה כיון דהחמץ לא היה ברשותו וגם לא היה יודע ממנו בכי האי גוונא לא אסרו רבנן והרב שערי תשובה אות ח' קרוב לסופו כתב שבספר חיים שאל כתב שאחד קדוש הסכים עמו שדבריו טובים ונכוחים ולמד מזה לנדונו עי"ש ולפי הנראה הן הן הדברים שכתב בשיורי ברכה ריש סי' חת"ם ובקונטריסי לסי' תמ"ח כתבתי קצת שקלא וטריא בדברי הרב דבר"י הנ"ל וכתבתי שם שראיתי להרב זרע אמת ח"א סי' מ"ט ד' ס"ה ע"ד שהעלה לדינא דלא כהרב דבר"י הנ"ל ועתה אינו בידי לראות דב"ק וראיתי להרב פרי מגדים במשבצות סי' ת"מ סוף סק"ד שכתב עפר"ח וכו' דאף בלא ידע מהחמץ כלום שייך הערמה עכ"ל ועיין לקמן אות קטן ד' ולפי הנראה שפיר יש לסמוך לדינא על הרב דבר"י הנ"ל בשגם שלשת הרועים הנ"ל סברי כותיה ולפי הנראה כן היא דעת הרב בית שלמה בסי' פ' והבאתיו לעיל אות ה' דשקיל וטרי אם החמץ הוא של השולח או של הנשלח והוכיח שהוא ברשות השולח וכתב ואם כן אסור בהנאה כיון שעבר על בל יראה אף שהיה אנוס וכו' משמע דאם היינו אומרים שהוא של המקבל לא היה הדין כן והיינו משום דהוי כעובדא שבשו"ת דבר"י הנ"ל דכיון דהחמץ לא היה ברשותו ולא ידע ממנו כלל בכי האי גוונא לא אסרו רבנן ועוד יש לצרף מה שכתב הרב כתר כהונה סי' ח' הובא בשע"ת סי' חת"ם אות ח' דאפילו ביודע מהחמץ אלא שהיה רחוק ממנו מאד ולא היה יכול לבערו אין שייך הערמה (ומה שכתב הרב שערי תשובה על דברי הכתר כהונה עיין לקמן אות קטן ד') ואם כן כל שכן כשלא ידע מהחמץ כלל דלא שייך הערמה ובזה גם הרב שערי תשובה יודה והנה בדברי יוסף שם לא הוזכר שביטל חמצו קודם הפסח ואולי סתמו כפירושו דכל אדם מבטל החמץ קודם הפסח והרב חק יעקב סי' תמ"ח סק"ך כתב שהעלה בתודת השלמים שלו סי' ו' דמי שלא ידע מהחמץ שלו כל ימי הפסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם הפסח יש להתיר בהנאה על כל פנים אחר הפסח עי"ש משמע דבאכילה אסור אף בדאיכא עדים שביטל ובדליכא עדים אסור אף בהנאה ואפשר לומר דאינו חולק על סברת הדבר"י הנ"ל דיש לחלק בין לא היתה לו ידיעה מהחמץ מעולם כי ההיא דהדבר"י להיכא דידע מעיקרא ושוב נעלם ממנו כל ימי הפסח וק"ל ועיין בשו"ת שם אריה סי' ט' הובא לקמן אות קטן ה':

ב

(ב) וכתב עוד בחק יעקב שהעלה בשו"ת תוה"ש הנ"ל דכשיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כל כך אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר על כל פנים בהנאה דלא כמקצת אחרונים שהחמירו חומרות יתירות בדינים אלו עכ"ל וספר תודת השלמים אין מצוי אצלי ולפי הנראה הן הן הדברים שכתב הרב קמח סלת ד' ק"ה ע"ד בשם ספר מנחת יעקב ושהסכים עמו הלקט הקמח באחד שהיה בבית האסורים וציוה לאשתו שתמכור לעכומ"ז קודם הפסח היי"ש שיש לו ואשתו עשתה שליח למכרו וסוף דבר נודע שלא נמכר מעולם צדד ופסק המנח"י להתיר דלא חיישינן להערמה וכן נוטה דעת הלה"ק עכ"ל ואם כך הוא האמת הנך רואה כי הרב קמח סולת קיצר במקום שהיה לו להאריך ולבאר דדוקא אם אומר שביטל וגם שהאונס ידוע כל כך ושדוקא בהנאה כמובן ממ"ש בח"י הנ"ל וכן ראיתי בספר עיקרי הד"ט סי' י"ז אות ו' (ד"ה כ') שהביא עובדא שבמנח"י בלשון זה ואחד שהיה בתפיסה וכו' והאריך קצת להוכיח שאין שום צד לאסור בהנאה וכו' ומשום חומרת חמץ לא התיר למעשה עד שיסכים עמו מר חמיו והסכים עמו עי"ש הרי דקדק לכתוב דאין לאוסרו בהנאה מכלל דלא שרי באכילה דלא כדמשמע מסתמיות דברי הק"ס הנ"ל:

ג

(ג) והנה ממה שכתב הרב מגן האלף סי' תמ"ח סק"ח בשם התוה"ש הנ"ל מתבאר דדעתו בזה דאף דמפורש בש"ע סי' תמ"ח ס"ג דחמץ שעבר עליו הפסח והניחו שוגג או אנוס אסור (ועיין לעיל אות ו' אי דוקא כשלא ביטל) היינו דוקא כשהשגגה או האונס גרם לו שלא לקיים תקנת חז"ל בביעור שלא ביער כלל אבל כל שעשה מה שמוטל עליו לעשות לקיים תקנת חז"ל אם נאנס ולא עלתה בידו לעשות כהוגן כפי המועיל לפי תקנת חז"ל שבקש וציוה למכור וכל ימי הפסח היה סבור שנמכר כדין בכי האי גוונא יש לסמוך על הביטול ואין לקונסו לאוסרו בהנאה וגם אין לחוש בכי האי גוונא להערמה וראיתי כמה מרבנן בתראי שסומכים על סברא זו להתיר בהנאה ולרגל המלאכה ארשום בסיעתא דשמיא אשר ראיתי מדברים בזה עיין חתם סופר סי' ח"ק במי שעשה שליח למכור החמץ והשליח מכר הכל חוץ מחביות אחת דאחר השקלא וטריא בזה כתב וז"ל ומכל מקום הואיל והוא הפסד מרובה נראה לי לדון להקל שהרי ביטל והפקיר כדין תורה ורק חשש הערמה וכאן שעשה שליח למכור וסבר שכל החמץ נמכר ורק הנשאר בביתו על ידי שום סיבה יהיה הפקר ובטל ואם כן למה לו להערים ולשקר כיון שלדעתו חביות זו נמכר ואם שליחא עוית מאי הוה ליה למיעבד ובסוף ספר מנח"י ונו"ב נמצאו קילות כאלו עכ"ד עי"ש שמתיר בהנאה ושם בסי' קי"ט (בד"ה איברא) כתב על דברי התודת השלמים ובלאו הכי בעובדא דידיה הסכימו כל גדולי הדור להתיר עיין אליהו זוטא ורבה סי' תמ"ח ושער אפרים ועבודת הגרשוני עכ"ל ובשו"ת זכרון צבי מנחם סי' א' במי שמכר כל חמצו לעכומ"ז אגב קרקע ופרט כל המינים וכו' וקבל זידאטיק וקודם שמסר לו השטר לקח מקצת מאותו החמץ ונתנו לעכומ"ז שני שימכור על יד על יד בפסח ולא נתן לו שטר מכירה כי סמך על מה שמכר לעכומ"ז ראשון ושוב מסר לעכומ"ז הראשון השטר מכירה ובערב פסח סמוך ללילה חזר בו העכומ"ז השני והחזיר החמץ להישראל והישראל הניחו אצלו עד חולו של מועד ואז שלחו להעכומ"ז ראשון ובא לשאול הדין אחר הפסח והאריך במה שיש לבנות ולסתור בענין וכתב (בד"ה עוד) דיש לצדד להתיר כיון ששגג שסבר שהמכירה מעליא מהני שפיר דאף דגם בשוגג או אונס אסור ואפשר אפילו אם ביטל מכל מקום היינו כששייך לקונסו על שלא קיים תקנת חז"ל ולא ביער או משום חשש הערמה וכאן שבאמת קיים תקנתם ומכרו וסבר שהוא מכירה גמורה ושגג בדין הוי כאומר מותר דהוי שוגג אפשר דבזה לכולי עלמא לא קנסינן ליה כיון שלדעתו עשה כתקנת חז"ל שביטל ומכר על צד היותר טוב עכ"ל ושם בסי' ב' (ד"ה ומה שצדד) השיב לו רב אחד דאומר מותר הוא רק שוגג ולא אונס והמתירים אינם מתירים רק באונס ולא בשוגג כמו שכתב הרב חק יעקב שהוא ראש המיקלין בדברים אלו שבאונס גדול יש להתיר עכ"ל ושם בסי' יו"ד במי ששכח לחתום בשטר המכירה וקבל מעות זידאטיק מהעכומ"ז כתב הרב השואל דיפה הורה להתירו בהנאה לסמוך בדיעבד אקנין כסף וביותר שהח"י מיקל באם ביטל החמץ ובדעתו שמכר החמץ אזי הוי אונס מפורסם כמו שכתב בתודת השלמים שלו סי' ו' והטיב אשר דבר דהוי ספק דרבנן וכו' ע"כ (עיין לקמן אות כ"ד בענין אומר מותר בחמץ שעבר עליו הפסח מה שכתבתי בס"ד):

ד

(ד) ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד אות ו' במי שבדק ובטל לילה ויום ושרף הראוי לשרוף וגם מכר את החמץ לעכומ"ז והיה נחוץ לדרכו מאד לנסוע אל אביו כי בא לו שמועה כי נטה למות בכפר ולפי שהיה נחפז שכח למכור את החמץ שהיה לו במקום אחר שהוא אצלו בשכירות מן עכומ"ז ולא בא אל ביתו עד אחר הפסח והאריך בנדונו אם יש לאוסרו אחר הפסח וכתב וז"ל ואף שכתב הר"ן דאף דאינו עובר בבל יראה מן התורה מכל מקום כיון דמדרבנן חייב לבערו אסור מכל מקום יש לומר כיון דלא בא לביתו עד אחר הפסח לא היה בידו לבער אך מדברי הש"ע סי' תמ"ח משמע דגם בנמצא החמץ אחר הפסח ולא ידע ממנו לבערו ואפילו ביטלו גם כן אסור וכו' ואם כן גם בנדון דידן יש לאסור אך לפי מה שצדד בתוה"ש להקל היכא שהיה אנוס מלבער כגון שהיה בבית האסורים והכא נמי לא היה בביתו כל ימי הפסח ולא היה יכול לבערו ואף דהיה יכול למכרו מכל מקום בזה לא עבר על תקנת חז"ל שהם תקנו לבדוק ולבער חמץ ולא למכרו רק דבמכרו מקודם שוב אין החמץ שלו ואין זקוק לבערו זה פשוט וברור אך בעל תוה"ש לא החליט להתיר ובחי' סי' תמ"ח סק"ב לא התיר כי אם בהנאה עכ"ל מתבאר מדבריו דאפילו בלא היה אנוס מלמכור לעכומ"ז מכל מקום כל שבטל ובדק ובער מה שנזכר יש להתיר לו בהנאה מה שלא נזכר למכרו כיון שלא היה בביתו כל הפסח ולא היה בידו לבערו אף שהיה אפשר לו למוכרו דהסברא היא דאין לאסור אלא כשלא היה אנוס לקיים תקנת חכמים אבל כשהיה אנוס בתק"ח אף שלא הי' אנוס על המכירה לית לן בה כיון שאין המכירה מכלל תקנת חכמים ונראה שזוהי סברת הרב כתר כהונה סי' ח' שהביא הרב שערי תשובה סי' חת"ם אות ח' במי שהיה חמצו ביד עכומ"ז ולא היה אפשר לבערו (עי"ש גוף המעשה) שכתב שיש לומר דחשש הערמה היינו שבידו לבער אבל בזה שהיי"ש רחוק ממנו כמה פרסאות וכו' והשע"ת כתב על דבריו דאינו מחוור שהרי היה יכול למכרו בכל מקום שהוא וזהו ביעורו עי"ש ולפי מה שהסביר הרמ"ץ הנ"ל ניחא כי לא מפני זה נחשב לא קיים תקנת חז"ל. אלא דלפי מה שכתבתי באות קטן ג' מה שהבנתי מתוך דברי הרב מגן האלף בדעת התוה"ש נראה דבנדון זה לא יתיר התוה"ש דמה שהיה אנוס לבער אינו מועיל להתיר ואינו מועיל אלא כשהאונס הוא שסבר שקיים תקנת חכמים ונמצא שלא קיים וצריך לעיין בגוף דברי התוה"ש ואין מצוי אצלי ועיין להרבנים נאות דשא ושו"ת הרב רמ"ץ סי' ג' שהבאתי לקמן באות קטן ט' וק"ל ונראה דעכ"ל דיש לחלק בנושאים כמו שנראה מדברי המגן האל"ף בשם התוה"ש שהרי במים חיים סי' ה' כתב בשמו דהוכיח מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ואומר לו הרי שלך לפניך דאסור אפי' באונס גמור דהנגזל אנוס וכו' וזה לכאורה היפך ממה שכתב בחק יעקב הנ"ל שהעלה בתה"ש דכשהיה אנוס גמור וכו' מותר בהנאה אך להנ"ל ניחא דבנגזל האונס גרם לו שלא קיים תקנת חכמים כלל ובכי האי גוונא ודאי אסור וק"ל ועיין פינות הבית סי' ט"ז שהבאתי לקמן באות ס"ו:

ה

(ה) והרב שם אריה סי' ט' כתב דהאחרונים האריכו בחמץ שעבר עליו הפסח בשוגג או באונס וגם ביטל החמץ זה אוסר וזה מתיר וכתב להכריע דהיכא דליכא חשש הערמה כגון שידוע שהיה שוגג או אנוס וכגוונא שבנודע ביהודה סי' י"ט כגון שהיה חולה בערב פסח ולא היה דעתו צלולה לבטל (לפי הנראה צריך להיות לבער דאם לא ביטל בודאי אסור אפילו הניחו שוגג או אנוס כמו שכתב שם בסמוך דאנן פסקינן כהרמב"ם וכו' עי"ש) או שלא ידע מהחמץ כגון שמת אחד ממורישיו ולא ידע שנפל לו חמץ ברשותו או שהיה לו תבואה במקום אחר ונתחמצה בפסח וכדומה אבל כשאין אנו יודעין שהיה שוגג או אנוס רק שאומר שהיה שוגג או אנוס וגם ביטל החמץ בזה בודאי יש לאסור שאם לא כן מה הועילו בתקנתם בלא ביער לאסור משם הערמה כדאיתא בירושלמי אלא ודאי דהיכא דחיישינן לדילמא משקר לא מהני מה שאומר כן ואף שאומר שביטל וגם היה אנוס או שוגג לא מפיו אנו חיים כיון דאיכא חשש הערמה אלו תורף דב"ק ועוד כתב שם בסוף הסי' במעשה שאחד מכר כל החמץ ושכח לפרוט חביות אחת יי"ש שהיה לו במקום אחר וכתב צדדי ההיתר השייכים בנדונו ושוב כתב וגם דעת הרבה אחרונים דבתרתי לטיבותא שביטל ושגג או נאנס מותר אחר הפסח ואף שכתבתי למעלה דאם לא ידענו אלא מפיו יש חשש הערמה שיאמר שהיה שוגג או אנוס וגם ביטל מכל מקום בנדון זה שעשה כתיקון חכמים ומכר כל החמץ שברשותו רק שפרט אחר כך כל המקומות שהיו כמה אלפים הין יי"ש רק שיי"ש זה שכח לפרוט בפירוש אם כן אנן סהדי ששוגג היה וזה נעשה בפני עדים הן השלוחים למכור החמץ ומהיכא תיתי לחוש שלא ביטל כיון שלא עבר על תקנת חכמים כמו שכתב בתודת השלמים וכו' ומסיק להתירו בהנאה על ידי ביטול ברוב עי"ש:

ו

(ו) ובמים חיים ראפפורט סי' ה' במי שמכר כל החמץ ופרט את הכל רק שכח מחביות אחת יי"ש שהיה מונח בחדר שמונח כל החמץ ונזכר אחר חצות ערב פסח ואמרו לו שכניו שימכור אז כי כן הורה להם החכם בשנים שעברו ומכר אז בהיותו בכפר ואחר הפסח בא לעיר ושאל ושקיל וטרי הרב איך היה הדין אם לא היה נזכר כלל עד אחר הפסח והביא דעת הרבנים פרי חדש ונודע ביהודה במהדורא קמא בסי' י"ט דחמץ שעבר עליו הפסח דאסור אפי' שוגג או אנוס היינו אפילו אם ביטל החמץ והאריך לסתור דבריהם וכתב דמדברי הרמב"ם ודאי מוכח כדבריהם אלא דמדברי הטור וש"ע מתבאר דלא סברי להחמיר בדאיכא תרתי לטיבותא וטעם לפי שלא מצאו ראיה מוכרחת לדינו של הרמב"ם לכן לא רצו להחמיר בדאיכא תרתי לטיבותא באומר שביטל וגם היה שוגג או אנוס על הביעור ומסיק לנדונו דאף לדעת הרמב"ם דאסור בשניהם נוכל לומר דדוקא בסתם בני אדם דלא ראינו דמיהדר לקיים מצות חז"ל אבל במי שראינו שמכר חמצו קודם פסח לעכומ"ז ועשה כתקנת חז"ל אף ששכח למכור קצת מחמצו ואומר שבטלו אפשר דגם הרמב"ם מודה דמותר אחר הפסח ושכחה מיקרי אונס ועל כל פנים יש לסמוך בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל שהוא רק משום קנס על דברי הרב בעל העיטור להתירו בהנאה דוקא במקום הפסד מרובה כשבטל וגם נאנס או שגג בהפסד מרובה גדול ואף שנזכר בערב פסח אחר חצות ולא ביער וזה חשוב מזיד ואסור כמו שכתב הנודע ביהודה והנכון עמו מכל מקום כיון שאמרו לו השכנים על פי הוראת חכם שמותר חשיב שוגג כדמשמע מהש"ך סי' קפ"ז סק"ז דאשה יכולה לסמוך על חברתה בכגון זה עי"ש:

ז

(ז) ובשואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' צ"ג קרוב לנדון הנ"ל שמכר לעכומ"ז ופרט איזה דברים ושכח מקצתם אבל בערב פסח אמר לו שמוכר לו גם אותם הדברים שלא נכתבו ולא פסק דמים לאותם הדברים והוא הפסד מרובה האריך הרב בזה ובסוף דבריו כתב ובלאו הכי הרי נסתפקו הפוסקים אי שכחה מיקרי אונס ואף דקי"ל דאפילו באונס אסור היינו דוקא בשאר אונס אבל כאן דהוי אונס גמור שהרי כתב על הספר כל הדברים שצריך למכור ברשימה אחת למען ידע הדברים שמוכר אלא דבשטר המכירה שכח לכתוב הכל בכי האי גוונא הוי אונסא דלא שכיחא ולא קנסו בכי האי גוונא ודוקא כשנזכר אחר הפסח אבל אם נזכר קודם הפסח לא מועיל זאת והיה צריך לבערם כיון דאסור מן התורה אמנם נראה כיון שהקונה יוכל לומר שהיה בדעתו לקנות הכל בקנין אגב קרקע לא יוכל להוציא ממנו מספק ואף במקבל אחריות חמץ של עכומ"ז בבית עכומ"ז אינו עובר כמבואר בחק יעקב סי' ת"מ וכאן עדיף דבאמת מן התורה בביטול בעלמא סגי וגם מכר לו רק שכח לכתוב בשטר בזה ודאי אינו עובר עכ"ל ושם בח"ב סי' מ"א במי שמכר וכתב שטר מכירה ויש בו טעיות והוא חספא בעלמא כתב דיש לומר דבזה שמכר וחשב שהיא מכירה כי הוא עם הארץ ולא הרגיש בהטעיות אין שייך חשש הערמה אלא דחלילה לסמוך על זה אם לא היכא דאיכא עוד סניף וכו' עי"ש ושם במהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד (בסוף והנה בכ"ב למב"י) כתב בשכח לכתוב מין אחד וטוען שמחמת שכחה הוא לא שייך הערמה בכאן שהרי חזינן שכ המינים זכר ומכר בשטר כדינו מהיכא תיתי לומר שהערים על המין ששכח ואף דקיימא לן דגם אונס אסור כאן לא שייך זאת גם כל שיש ספק אזלינן לקולא בדרבנן כמ"ש הש"ך סי' ט"ל וכי' והוא הדין כאן נהי דגזרו היינו כשלא מכר כלל אבל כאן הרי חזינן דמכר ולא הערים ואף אי נחשבהו לספק דאולי לא שכח אזלינן לקולא וזה ברור כשמש ושם בסי' י"א באחד שהיה לו מאל"ץ ואמר לו למדן אחד שאין צריך למוכרו לעכומ"ז וכן עשה אך ביטל והפקיר חמצו בפירוש לא כההמון שאומרים כל חמירא ורצה הרב השואל לסמוך על סברת הר"ב העיטור להתירו בהנאה כיון שכבר ביטלו ודחה דבריו דאין כאן ביטול כיון שאמר לו הלמדן שאין צריך מכירה לא היה דעתו על זה וכל שהוא משום קנס אסור אפי' אנוס וכו' ואף שעשה על פי הוראת חכם מכל מקום לא עדיף משוגג כמו שכתב מג"א סי' שי"ח סק"ג ומכל מקום כיון שהפסד מרובה הוא יש להתיר לעשות מהמאלץ יי"ש ולערב אחר כך היי"ש ברוב כמו שכתב הפני יאושע ולסמוך על הפוסקים דאחר הפסח מותר ברוב ואין צריך ששים ואף לכתחלה מותר לערב ואף דחמץ אחר הפסח אסור אפילו אנוס כאן לא שייך זאת דאנוס גמור הוא ושם שייך הערמה ויערים מתחלה להשהותו ולערבו אחר כך וכאן לא שייך זאת עכ"ל ועי"ש בסי' פ' לשכח לחתום בשטר המכירה. ובמהדורא תליתאה ח"ב סי' ס' באחד שמכר כדין למי שהיה סבור שהוא עכומ"ז ובחול המועד נודע כי הוא מומר לעכומ"ז ולדעת הט"ז אף על פי שחטא ישראל הוא ואף שבמקום שמואל חולק על הט"ז במח"כ וכו' וסיים כיון דמן התורה בביטול סגי אף דחז"ל תקנו בדיקה ואם לא בדק אפילו באונס אסור היינו כל שלא מכר כלל אבל כאן מכר וקיים תקנת חז"ל אף שנתגלה אחר כך שהמכירה היה בטעות סגי בביטול עכ"ל ועיין עוד בכמה תשובות ממנו בענין מי ששכח לחתום בשטר המכירה (ורשמתים לקמן באות י"ג אות קטן ג') שנשתמש בסברא זו דלא אסרו אלא כשלא מכר כלל וכו' וכן במי ששכח לקבל אדרו"ף מהעכומ"ז וכתב בשטר שקבל אדרו"ף וכו' ורשמתי באות י"ד ועיין בס' זכרון כהונה ד' ה' ע"ד הובא לקמן בסי' זה אות ח' ועיין לקמן באות ע"ד למי שכתב שטר ופרט כל המינים והמקח של כל מין ורק משני מינים לא היה ידוע לו מקחם והניח מקום פנוי לכתוב מקחם אחר החקירה ושכח ולא כתב מקחם והרגיש מזה אחר הפסח:

ח

(ח) וביד יוסף סי' קי"ג (בשאלה השנית עי"ש בד"ה ובנידון וכו') במי שכתב רשימה ופרט כל החמץ שלו ומסר הרשימה ביד המורה שיכתוב לו שטר מכירה והמורה תעלים עין משתי חביות יי"ש שהיה בהרשימה ולא כתבם בשטר כלל ונודע זה בפסח ושאל להמורה והורה לו שלא לבערם אלא להריק היי"ש לחביות ריקנות שהיו לו לבעל החמץ ונמכרו להנכרי עם החמצים שהרב השואל פלפל אי קני העכומ"ז מטעם חצר ולזה השיבו דלפי מה שכתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ס"ג (ד"ה אמנם) אין מקום להתיר מטעם זה אך לפי דברי מג"א סי' שי"ח בשם מוהרד"ך דעשה על פי חכם מיקרי שוגג. וכתב בנודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ' (בד"ה אמנם אומר אני) דמה שקנסו חכמים לא חל בתוך הפסח שהרי בלאו הכי אסור בהנאה מן התורה רק הקנס יחול במיפק יומי דפסחא שחוזר להיתר מן התורה לר' שמעון אז חל עליו קנס חכמים וכו' ואם כן בנדון הנ"ל הרי בתוך הפסח לא שייך לומר שקנסו אלא אחר הפסח הוא שיחול קנס הואיל ועבר בבל יראה והרי הכא לא היה מקום לקונסו שהרי היה שוגג הואיל ועשה על פי הוראת המורה הנ"ל ולא עבר כלל בבל יראה ולמה לנו לקונסו ואף דמבואר בסי' תמ"ח דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור אחר הפסח התם הוא משום הערמה אבל הכא הרי עשה כל מה שמוטל עליו לעשות וביטל חמצו כדת ועשה שטר מכירה ואף בתוך הפסח שנודע לו הרי עשה כדין ושאל למורה וכיון שעשה על פי הוראה הרי הוא שוגג ואין לקונסו כלל וזה היתר ברור עכ"ד. ואם כי לא אוכל להבין למה הוצרך להביא דברי הנו"ב דלא חל הקנס עד אחר הפסח דלפי הנראה אף אם נאמר דלא כהנו"ב אלא הקנס חל בפסח עצמו (ועיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים בשדי חמד ח"א מערכת האל"ף אות שח"ן דמשמע דהרשב"א סובר דיש מקום לחז"ל לאסור מדרבנן אף מה שהוא אסור בלאו הכי מן התורה) מכל מקום הרי כל עיקר הטעם בנדון זה להתיר הוא על פי סברא דכיון שעשה בהוראת חכם בשוגג גמור כזה אין ראוי לקונסו. וזה לפי הנראה שייך גם אם נאמר דחל הקנס בתוך הפסח וצ"ע על כל פנים למדנו דסברתו היא כסברת התודת השלמים דכל שעשה תקנת חכמים לבער אף ששגג ולא עלתה בידו אין לקונסו לאוסרו לאחר הפסח וכבר כתבתי לעיל (אות קטן ג') דברי החתם סופר סי' ח"ק בעובדא כי האי שביד יוסף שכתב להקל באם ביטל והפקיר אם הוא הפסד מרובה דשלוחא הוא דעוית ומאי הוה ליה למיעבד ועיין עוד בחתם סופר סי' קל"ג וזה פשוט מי שצוה לשליח למכור ועיות ולא מכרו מכל מקום הרי הוא בכלל הביטול שביטל המשלח וכו' ואין כאן אלא תקנת חכמים לבער ויכול לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו בדרבנן ויודע השליח שיש מכשול להמשלח ואם אינו ברור שעיות השליח יש לדון אם נאמן לומר שלא מכר ומ"מ אין צריכים לכל זה כי פשוט כי בהמשלח אין שייך קנס ולא הערמה עכ"ל אלא שהרב שערי תשובה בסי' חת"ם אות ח' כתב בשם הרב כתר כהונה סי' כ' וכ"ה במי שצוה לאחר למכור ושכח ולא מכר דיש להתיר בהנאה על ידי עירוב וביטול ברוב משמע דבלא עירוב אין דעתו נוחה להתיר וספר זה אין מצוי אצלי לראות דב"ק והרב נודע ביהודה בח"א סי' ח"י כתב ואף אם נסכים להט"ז לאסור משום קנס שהערים היינו אם הערים המוכר אבל כאן השליח הערים ויאמר המוכר לתקוני שדרתיך ואם היתה המכירה תלויה בזה לא היה מועיל שיאמר לתקוני שדרתיו דמכל מקום לא נעשה השליחות אבל כאן שהמכירה קיימת יכול לומר לתקוני וכו' עי"ש:

ט

(ט) ובשו"ת עטרת חכמים סי' ה' באחד ששכח לכתוב בשטר המכירה אחד מהמינים כתב הרב השואל להקל על פי דברי התודת השלמים דאם ביטל וגם יש אונס גמור יש להקל והגאון המחבר כתב דאין זה אונס כיון ששכח מחמת עצלות ומכל מקום אף שלא היה אונס וכן למאן דאמר דלא מהני אונס היה אפשר לסמוך על הביטול בנדון זה דאין לחוש להערמה כיון שמכר כל החמץ שראה אם היה רואה גם את זה היה מוכרו אלא דבעיקר אמירת כל חמירא מפקפק שם אי חשיב ביטול עיש"ב והגאון נאות דשא סי' ט"ל (ד"ה אמנם) הביא דברי הפרי מגדים במשבצות סי' ת"מ סק"ד דכשאין אסור להשהותו אלא מדרבנן כגון חמץ שביטל לפני עדים אם היה גם כן אנוס בדבר יש לצדד היתר בהפסד מרובה דליכא הערמה וכתב בזה הלשון וזהו עצמו כהשאלה שבסס"פ מנח"י סי' ו' שהתיר שם מחמת שביטל והיה אנוס במה שלא מכר וכו' מיהו נדון דידן גרע דשם התיר משום דחזינן דעשה כל מה שמוטל עליו דהיינו שציוה לאשתו שתמכור משום הכי לא חיישינן להערמה אבל בנדון דידן לא עשה מה שמוטל עליו דלא צוה למכור וכו' עי"ש נראה דבכשעשה כל מה שמוטל עליו מסכים והולך לסברת התוה"ש הנ"ל וכתב שם (בעט"ח) עוד דאם אמירת כל חמירא הוה חשיב ביטול אפשר היה לצדד היתר דכיון שכל החמץ שראה מכר לעכומ"ז בודאי אם היה רואה גם חבית זו היה מוכרה דלמה נחוש בכי האי גוונא על הביטול בהערמה ושאני עובדי דח"י ופנ"י שנאנס במסירת חמצו הידוע לו וכיון שבהול להפסיד ממונו אף שמבטל להדיא חיישינן דמערים ואינו מבטל בלב שלם אלא דבגוף הביטול יש לגמגם וכו' עי"ש והבאתי דבריו בסי' ה' אות ו' ובשו"ת הרב רמ"ץ סי' ל"ג אות ג' הקשה על מה שכתבו הפוסקים דכסף לחוד וכן משיכה סגי בחמץ לכולי עלמא משום דבגילוי דעת סגי הרי הגילוי דעת הוי כביטול ואכתי בעי ביעור מדרבנן ולמאן דאמר דאינו קונה בכסף לבד אם כן לא היה ביעור וכתב ליישב דלענין לאחר הפסח יש לומר אף דחמץ שמכר לא כיון לבטל מכל מקום לא עבר בבל יראה מן התורה דהמכירה מועלת מצד גילוי דעת הוי כביטול וכיון דלא עבר בבל יראה אף דחייב בביעור מדרבנן שרי אחר הפסח דר' שמעון לא קניס אלא היכא דעבר בבל יראה אף דבביטל ולא ביער אסור בכי האי גוונא לא גזרו כיון שמכר וטעה שלא מכר באוה"מ כמ"ש הח"י עכ"ל:

י

(יו"ד) והרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' קרוב לסופו כתב אם שהה החמץ על פי הוראה בטעות אי מיקרי אונס יש ללמוד ממ"ש באהע"ז סוס"י י"ז בשם מוהרי"ק (לפי הנראה ט"ס הוא וצ"ל בשם הרשב"א) ועיין בית אפרים אהע"ז עכ"ל ואין מצוי אצלי ס' בית אפרים ולכאורה נראה דכונתו לומר דכי היכי דבהורה ב"ד לינשא כתב שם הרמ"א דמותרת לחזור לבעלה. דהויא אנוסה הכי נמי במשהה חמץ על פי הוראה בטעות יש להתיר דהוי אנוס וכונתו דאף דמפורש בש"ע דמשהה חמץ אפילו באונס אסור מכל מקום באונס כזה דלא שייך שום חשש הערמה ולא ביטל תקנת חז"ל יש להתיר ומטעם זה נראה דלדידיה אף למה שכתב שם בשם מרן חיד"א בברכי יוסף דלא סגי בבית דין סתמא אלא בעינן ב"ד הגדול שבישראל לגבי חמץ שעבר עליו הפסח בכל הוראת המ"ץ מאריה דאתרא ההוא יש לדון כאונס גמור שאין בו חשש הערמה כנז"ל ועיין בשואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' י"א שהבאתי בסמוך (אות קטן ז') ובשו"ת מים חיים סוף סי' ה' שהבאתי באות קטן ו' בזה ועוד רשמתי בכיוצא לזה בקונטרים הכללים מערכת הטית אות ז"ך (הן אמת דעלה בדעתי לומר דמה שכתב בשערי תשובה אינו טעות וכונתו לדברי הרב מוהריק"ו שהביא הרב בית שמואל בסי' ל"א סק"י [רמזו בבית שמואל סוף סי' י"ז] שנראה שחולק על הרשב"א ואדרבא כונת השע"ת לומר דלא הוי אונס אלא דלא ניחא לי בזה כי משמעות לשונו [שכתב כמ"ש באהע"ז וכו'] מודה שכונתו על המחברים מרן או הרמ"א ומה גם שכתב בברכי יוסף שם דאינו מוכרח דמוהריק"ו חולק אהרשב"א) ושם בשערי תשובה בסמוך לאחריו כתב בעובדא דנשלח לאחד קודם הפסח תיבה מלאה קיטוניות יי"ש ושלח פקידו ליקח התיבה הנ"ל ופסח קיטונית אחת וראה שהיה מים תחת יי"ש וחשב שכל הקיטונית כן ולא רצה לקבל התיבה ואמר להבעל הבית כי לא רצה לקבל התיבה לפי ששלחו מים תחת יי"ש ועמד הדבר כך עד אחר הפסח ושוב נתברר כי רק אותו קיטונית היה מים וכתב שיש להתיר כיון שלא ידע הבעל הבית מהחמץ שחשב שהוא כדברי הפקיד ובאונס גמור כי האי יש לסמוך על הביטול ומכל מקום הורה לערבו ברוב עי"ש:

יא

(יא) גם בס' מנחת משה הנדפס מחדש לידידי הגאון אבד"ק קאמינקא יצ"ו בסי' ט"ו אות ג' הביא שו"ת רח"ך סי' י"ב במי שמכר החדר עם החמץ ביום י"ג וכתב שטר מכירה כדין אלא שהעכומ"ז לא לקח השטר מכירה ואמר שיבא ביום ארבעה עשר ליקח השטר ולא בא עד אחר חצות ואז קבל השטר והמפתח כתב כמה צדדים של היתר לנדונו ובכלל דבריו הביא דברי התוה"ש סי' ו' הנ"ל וסיים ואם כן בנדון דידן הא הישראל עשה מה שמוטל עליו לקיים דברי חכמים רק שהעכומ"ז איחר לבא ליקח השטר מכירה הוי דומיא דהתה"ש ומהני אמירת כל חמירא וכו' ע"כ ועיין בשואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ג הבאתיו לקמן אות ח' בנדון כנ"ל ובשו"ת תורת חסד לאחד מגאוני דורנו יצ"ו הנדפס חדש ממש ראיתי בסי' כ"ב שנשאל באחד שלא היה בביתו עד ליל ערב פסח ונשלח לו סחורות מחמץ ממדינת הים וקבלם הפקיד נאמן ביתו והניחם במרתף ולא הודיעו לבעל הבית ולכן הבעל הבית כשביטול חמצו ומכר לעכומ"ז כל חמצו לא מכר הסחורות הנ"ל ולא ידע מזה כל ימי הפסח מה דין הסחורות ובתשובתו האריך ואין הפנאי מסכים עמדי להעתיק תוד"ק בכל מה שצדד לבנות ולסתור בכל זה אך את זה אגיד כי אחר שהביא דברי הפוסקים המדברים ונשא ונתן בפלפול וחריפות כדרכו הטוב והזכיר דברי הנודע ביהודה ותודת השלמים והאחרונים האוסרים הלכה זו העלה לנדונו שביטלו וגם היה אנוס מלבערו כי לא נודע לו כל ימי הפסח דאם אין הפסד הרבה יש לאסור אף בהנאה לחוש לדעת האוסרים האחרונים ובהפסד מרובה יש להתיר בהנאה לסמוך על הפוסקים גדולי הראשונים (שעיקר יסוד שלו במה שהאריך להוכיח דיש ויש הרבה פוסקים דבמחלוקת ר"י ור"ל שבירושלמי בפרק כל שעה בחמץ שהפקירו דר' יוחנן אסר וריש לקיש שרי פוסקים כר"ל דסברי דלא נאמר הכלל דהלכה כר"י לגבי ר"ל אלא במחלוקת שבש"ס דילן ולא במחלוקת שבירושלמי ע"ש ובמה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הרי"ש אות י"ב) ויש להורות גם כן לערבו ברוב חמץ היתר שיש בזה עוד צירוף דעות להתיר וכל זה להתירו בהנאה אבל באכילה אין להתיר אלו תורף דברי מסקנתו ועיין לקמן באות ס' ובאות מ"ה:

יב

(יב) ולא אכחד אשר נמצא גם כן מרבנן בתראי אשר אין דעתם נוחה בסברת התודת השלמים (כאשר ארשום להלן בס"ד) מכל מקום לפי הרשום למעלה עינינו הרואות דשלמים וכן רבים סומכים על סברת התוה"ש להתיר החמץ בהנאה וכדאי לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה ובפרט אם יש עוד בנדון ההוא צדדי היתר אחרים כאשר נמצא על הרוב דפשיטא ודאי דיש לסמוך עליהם ולא לאבד ממון של ישראל ואין להמורה להחמיר לאחרים במקום שיש להם על מה לסמוך להתיר בהנאה (עתה ארשום אשר ראיתי מפקפקים על דברי התודת השלמים) הרב בית שלמה בסימן ס"ב ד' ט"ל ע"ג כתב אלא שמה שהיקל בתוה"ש סי' ו' בצירוף ביטול וגם אונס הוא תמוה דהא בגזל חמץ הוא עדיף מביטול דהנגזל פשיטא דאין צריך לבטל ולא עבר על בל יראה ואף הערמה רחוק לומר דשייך בזה וגם הוא אנוס על הביעור ואפילו הכי קנסו אלמא דלא חלקו חכמים בהך קנסא ואונס בצירוף ביטול נמי לא מהני עכ"ד משמע דבנדון תוה"ש עצמו אין דעתו נוחה להתיר על פי סברתו:

והרב רבינו עקיבא איגר סי' כ"ג ד' ח"י ע"ד (ד"ה גם לפי) כתב וז"ל וכל דברי המנחת יעקב בתשו' אין מספיק להתיר דכל יסודו דבביטלו ראוי להתיר כמו בנוקשה והדבר פשוט לחלק כמו שכתבו המגן אברהם בסוף סי' תמ"ז ופני יהושע סו' י"ג גם יסודו דבטל רק משום חשש הערמה והיינו כשלא קיים תקנת חז"ל לבערו חיישינן שמשקר לפנינו ואם כן אם היה אנום לא חשדינן ליה למשקר אינו מוכרח דיש לומר דחיישינן להערמה בפעם אחר וחז"ל כללו כלל גדול בתקנתם וכו' ובכל ענין אסרו חז"ל עכ"ל ובשערי תשובה סי' תמ"ח אות חי"ת קרוב לסופו הביא שו"ת התוה"ש הנ"ל שהעלה להתיר (גם הוא קיצר ולא ביאר דמה שהתיר הוא בהנאה דוקא וגם שביטל) וכתב ויש אחרונים חולקים עיין שער אפרים ואליהו זוטא ומ"ש לעיל בשם מקום שמואל ובכתר כהונה סי' י"א וסי' כ' בענין זה עכ"ד (הני ספרי שער אפרים ואליהו זוטא לא שכיחי גבאי ועיין בחתם סופר סי' קי"ט מה שכתב בשמם והבאתיו לעיל באות קטן ג' וק"ל) ועי"ש שהובאו כמה עובדי דלא שייכי בהו הערמה ולא סמכו רבנן בתראי המובאים שם להקל בנדונם מפני מה שאין שייך הערמה ועיין עוד בבית שלמה סי' פ' הבאתיו לעיל בסי' זה אות ה' ובשואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ג סי' ל"א ד' כ"ד ע"ג כתב דמדברי הרמב"ן בליקוטיו בסוגיא דחנות ומלאי מתבאר שלא כדברי התוה"ש דכשביטלו והיה אנוס על הביעור לא נאסר החמץ וכן הוכיח הרב משנת ר' אליעזר בח"ב סי' ח"י מדאמרינן בבבא קמא ד' ס"ו ע"ב גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דמטא עידן איסוריה אייאש מניה וכו' והביא גם דברי הרמב"ן עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף