שבות יעקב/א/קנז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה קנז
אלמנה אחת יש לה שט"ח על ראובן ולא היה יכולת בידה להוציא באותו שטר ממנו ע"פ הדין כיון שהלשון מסופק בו ויד בעל השטר על התחתונה כמבואר בש"ע לח"מ סי' מ"ב אלא דאי תפס לא מפקינן מינה והלכה זו ונשאת לבעל ואותו הבעל תפיס משל ראובן בידו אי לא מפקינן מיניה בשביל שטר אשתו או אמרינן דלא מצינו בש"ס רק יד אשה כיד בעלה כי מה שקנתם אשה קנה בעלה ולא בהיפך מה שקנה הבעל קנתה האשה:
הנה נראה בפשיטות דמה שתפס הבעל תפס ולא מפקינן מיניה דהרי להדיא איתא בש"ס דכתובות דף פ"ג ע"א אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה ויש מגדולי ראשוני' פסקו כרבא וכדאיתא בהרא"ש פ' החולץ יע"ש וכתב הב"י בח"ה בסי' קע"ו מחודש ך"ג וז"ל וכתב הריטב"א וז"ל ובעל בנכסי אשתו שא"צ הרשאה משום דידו כידה ואפי' בעל כרחיך יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב עכ"ל ואף שראיתי בש"כ לח"מ סי' קך"ב ס"ק ל"ד שכתב וז"ל וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה א"כ אמאי אמרינן בש"ס דאי ליכא פירי בארעא צריך הרשאה ובדאיכא פירי דא"צ הרשאה מטעמא דמגו דנחית לפירי נחית אכולה ארעא עכ"ל הש"כ ותמה אני על תמיהתו דודאי אין כאן אפי' קצת קושיא דהריטב"א כתב הטעם שא"צ הרשאה אגוף הפירות שבאין לו מכח נכסיה אף שדין הוא שהבעל אוכל פירות והן שלו היינו באותן נכסים שבבירור הן שלה משא"כ בדבר שיש עדיין לדון בה ע"ז קאמר ידו כידה לכך נחית לדון על הפירות בלי הרשאה ומגו דנחית לפירות נחית אכולא ארעא כי בודאי לא נעלם מהריטב"א סוגיא דש"ס דגיטין ס"פ השולח והוא מוסכם מהפוסקים כמבואר בטור א"ה סי' פ"ב ובח"מ סי' קך"ב יע"ש נמצא דדברי הריטב"א נכונים דידו כידה ואף אי נימא דאין זה כלל גמור להיות ידו כידה ממש וכדעת קצת פוסקים לענין הדין הנותן מתנה לאשה ואמר מה שתרצה עשי בהם דלא קנה יתהון בעל דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה וכמבואר בב"י בא"ה סי' פ"ה מ"מ הבעל בנכסי אשתו כיורש או כלוקח הוי וכדאית' בב"ב סוף פ' יש נוחלין והוא מוסכם מכל הפוסקים (וכבר הארכתי בנדון כזה בספרי תורת השלמים שאלה ב' יע"ש) וא"כ אי הוי הבעל עכ"פ כלוקח בודאי יכול לקיים בשביל חובו במה שתפס משל ראובן וגדולה מזו שמענו בהא דקי"ל התופס לבע"ח במקו' שחב לאחרים דלא קנה אפי' עשהו שליח וכתב לו הרשאה וכמבואר בח"ה ריש ק"ה ואפ"ה היכא שלקח השטר בכתיב' ומסירה ודאי דיכול לתפוס לעצמו וכן מצאתי ראיתי שפסק כן בפשיטות בתשובת מהר"א ששון סי' ס"ז וא"כ כ"ש הבעל דהוי לוקח וא"צ כתיבה ומסירה כלל והוא עדיף משאר לוקח השטר שהרי היא אינה יכולה למחול כמבואר בח"ה סי' ס"ו סעי' י"ב וך"ח במכנסת שט"ח לבעלה ודאי פשוט דיכול לתפוס בשלו ואם ירצה החולק להתעקש ולתלות עצמו באילן גדול והיא בתשובת חות יאיר סי' ר"ל וז"ל כי ע"ד ראובן שמכר שט"ח אשר לו על שמעון ללוי שיודע כי יש ללוי בידו של שמעון והשט"ח יש בו תיוהא באופן שלא היה אפשר לראובן להוציא משמעון אא"כ תפס אם מהני מה שכבר של שמעון ביד לוי שמכר לו ראובן כל זכותו ודאי לא מהני מצד סברא כלליות דא"כ לא שבקית חי לכל בריה דגם בכתיבת יד וכ"הג שאין בכחו להוציא מחבירו ימכרנה לאיש שיש בידו משל בעל חובו והן מסברא פרטיות דבשום ענין אין ללוי שום תביעת ממון עד שיבורר תחלה ששמעון חייב ללוי ושהשטר שריר וקים ועומד להפרע בלי תפיסה וכו' וזיל פוק ועיין בפוסקי' ותמצא תילי תילי ראיות לדברי עכ"ל והנה גברא חזינ' וראיות לא קא חזינא ואין כח בכלל ופרט זה להוציא מחזקת התופס כי בודאי כל זכות שיש לראובן בשטר אי תפס מכר הכל ללוי ומה לי הוא או ב"כ בהרשאתו והסברא הוא להיפך ואיך שייך בזה לא שבקית וכי בכל יומא מתרחיש דינא כי האי ואגב רהיטא כתב כן כמ"ש בתחלת התשובה שם ואף לדעתי גבי בעל ודאי לא שייכי הני טעמא ושפיר קא תפס כנ"ל ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |