שבות יעקב/א/קנו
|
< הקודם · הבא > |
מעשה שהיה כך היה באחד שהיה עליו בעלי חובות הרב' ובאו לגבות ביחד ממטלטלין וכסף שאין בהם דין קדימה ואין במטלטלי' לפרוע כל החובות רק עד מחצה כיצד הם חולקים ואף שלא נעלם ממני מה דאיתא דין זה להדיא בש"ע סי' ק"ד סעי' יו"ד דחולקין בשו' כיצד הי' ג' חוב' זה של ק' וזה של ק"ק וזה של ש' אם היה כל הנמצא שם ש' חולקין בשוה וכו' יע"ש מ"מ הא קמבעי' לי דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות של ק"נ זהו' אי נוטל רק חלק אחד כאלו היה הכל בשטר אחד או נימא דנוטל חלק בפני עצמו על כל שטר ושטר דהא אם רוצה נותן שטר [אחד בכ"ומ לאחר תו קא מסתפק לי כיון שא' מבעלי החובות הוא אלם ששומע ואינו מדבר וכבר מבואר הדין פשוט שם בש"ע סעיף י"א ובסי' ע"א ופ"ב דהיכא דבאין בעלי חובות הרבה לגבות דצריכין לישבע תחלה שעדיין לא נפרע מחובו כיצד ישביעו את האלם:
על דבר ששאלת כיצד הם חולקים הנה אם באתי לברר מקור דין זה מסוגיא דש"ס פ' מי שהיה נשוי ודעת ר' חננאל והרי"ף וסייעתו החולקים היה מן הצורך להאריך מאוד ומה לי להכניס ראשי בין המורים גדולי ראשונים אשר כבר הסכימו רובם ככולם להלכה דחולקים בשוה כדעת הרי"ף ולא כדעת ר"ח וכן סתם בש"ע:
ואין מקום לסייע כמסייע שאין בו ממש לדעת הר"ח מהא דאיכא בפ"ק דסנהד' דף ח' ע"א כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אלימא לעיוני וכו' אמאי לא מוקי דלענין זה קאמר דחולקין בשוה כדעת הרי"ף אלא ודאי עיקר כדעת הר"ח דחולקין כפי הממון אי משום הא לא תברא דקרא כקטן כגדול קאי אתחלת דין בשעת שמיעה משא"כ לענין חלוקת ממון דהוי גמר דין מזה לא קמייר' וק"ל ומה שנסתפק לך דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות הנה נ"ל פשוט דחולקין כפי השטרות וכן משמעות לשון הרמב"ם שהוא לשון הש"ע שם וז"ל שטרות שזמן כולם וכו' משמע דהכל כפי השטרות ואל תשיבני מהא דאיתא בפ' גט פשוט דף קע"ב ע"א אמר רבא האי מאן דנקט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויא ניהלי תרי בני חמשים לא משווינן ליה מ"ט עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו וכו' האי מאן דנקט תרי שטרי בני חמשים חמשים ואמר שויא ניהליה חד בר מאה לא משווינן עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כי היכי דלא נפגם שטרו ואמאי לא קאמר דניחא ליה להמלוה כדי שיגיע על חלקו יותר כשיבא לידי גוביינא ומה"ט לא משווינן תרי שטרי כדי שלא להפסיד ללווין אחרים אי משום הא לא אריא דאפשר דלא חיישינן חששא רחוקה כי האי שחייב עוד לאחרים ואין לו לפרוע ובמידי דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן ועוד דאפשר לתקן כל זה ולכתוב בשטרות אלו שלא יגבה רק חלק אחד כאלו היה לו שטר אחד וכדומה לחילוקים אלו כתב ג"כ הש"כ בח"מ סי' נ"ג ס"ק ב' ומשמע ג"כ מתוך כלל דבריו דגובין כה"ג הכל לפי השטרות והוא ברור שוב מצאתי כן בתשובת צ"צ שאלה ט"ז שפסק כן בפשיטות ע"ש ודלא כתשובת ב"ח סי' ל"ה שפסק להיפך כי כל דבריו נסתרים מכח דברי צ"צ ומתוך מ"ש וכל זה בבעלי חובת שיש להם שטרות או כ"י וכה"ג אבל אם יש לבעלי חובות חילופי' כמנהג הסוחרים שקורין בל"א וועקסל צעטל ושם המנהג לכתוב בל"א פר שפרעכי גוטי צאלונג לויט וועקסל שטילס עכ"ל וכיון שקיבל עליו לפרוע כמנהג הסוחרים א"כ מנהג הסוחרים הוא דינם וכיון שמנהג הסוחרים לפרוע כפי הממון ויש למנהג זה יסוד לדעת רבינו חננאל וזה שקיבל עליו מנהג הסוחרים בענין הפרעון אין לזוז ממנהגם ודנתי בזה לפני רבותי וחברי והסכימו להלכה ולמעשה ועל דבר כיצד משביעין את האלם הנה נ"ל לכאורה דהוי כפקח לכל דבריו ומשביעין אותו ע"י הרכנה כיון ששומע מה שמדבר משביעין אותו ככל נוסח דשבועה והוא מרכין בראשו דהוי כעניות אמן או שהוא עושה השבועה ע"י כתב שכותב הריני נשבע וכו' וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופרש"י שם והתוספ' דקאי לפטור מקרבן שבועה וקשה דלמה לי לפטור מקרבן שבועה תיפוק ליה שאי' כאן שבועה כלל אלא ודאי דיכולים להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב ועוד ראיה לזה מהא דאיתא בסוטה סוף פ' ארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אלמת ולא קא ממעט אלמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה אלא ודאי דיכולין להשביע את האלם ע"י הרכנה וכתב רק היכא דכתיב אמירה בעינן אמירה בפה וכמ"ש תוספת שם בגיטי' ונ"ל דזה ג"כ נכלל במ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שבועת ופ"ב מה"ל נדרים או דבר שהוא כעניין ענית אמן יע"ש ואע"ג דגבי שבועות ונדרים כתיב מוציא שפתיך תשמור משמע דוקא שצריך שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא לשון הפוסקים דאינו חייב עד שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא בש"ע בי"ד סי' ר"י ורל"ט לא אתי לאפוקי רק בשפתיו ולא בלב וכדאיתא להדיא בש"ס דשבועות פ"ג דף ך"ו ע"ב בשפתיו ולא בלב יע"ש אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב דעדיף (ועמ"ש בתשובה השייכה לא"ה סימן קי"ד דכן עיקר ודלא כהחולקים בזה) ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו ומה"ט נ"ל מבואר בא"ח סי' מ"ז דהמהרהר בד"ת א"צ לברך והכותב צריך לברך וראיתי שהט"ז ומ"א מתמיהים שם דלמה יברך על הכתיבה דהא ליכא אלא הרהור ע"ש ובאמת לפי מ"ש לקמן כיון דעביד מעשה בגופו ע"י אמון ידו לכתיב' הוי מעשה וצריך לברך משא"כ מהרהר בלבו בלבד ואפשר דזה שמדקדק הש"ס בחגיג' גבי הני תרי אלמי כל אימת דהוי עייל ר' לבי מדרשא הוי יתבי קמייהו ומניידי ברישיהו ומרחשן בשפתייהו כלומר דעבדי מעשה לימוד גמור דהוי כמוציא בשפתיו ואל תשיבנו מהא דאיתא בי"ד סי' רך"א סעי' יו"ד מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב דשאני התם דבנדרים הולכים אחר לשו' בני אדם דכוונתו אמירה בפה ממש משא"כ לענין שבועה דהוי שבועה גמורה ע"י הרכנה או כתב כמו שהוכחנו וגם אין מקום לבעל דין לחלוק מהא דאיתא בח"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק י"ח בשם תשוב' תרומת הדשן סי' שנ"ו דאם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחברו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל והובא ג"כ בש"כ בי"ד סי' רל"ב וע"ש בכנסת הגדולה שכן דעת הרבה תשובת גדולי אחרונים אי משום הא לא תברא דהתם לא נשבע בשטר עצמו רק שכתב שנשבע ואח"כ כופר ואומר שלא נשבע רק שכתב כך משא"כ אם כותב הריני נשבע וכו' דהוי כשבועה בפועל ממש ע"י כתב הכל מודים דהוי שבועה גמורה כמו שכתבתי שוב מצאתי בתשובת חות יאיר סימן קצ"ד פסק בפשיטות כמ"ש והאריך בראיות אך שם בסי' ט"ו פסק להיפך ודבריו סתורים גם הראיות שהביא שם נדחין מכח מ"ש ודבריו אחרונים עיקר להלכה וע"ש בק"א שלו אכן בתשובת משפטי שמואל סי' קך"ט כתב וז"ל מ"מ בענין שבועה דבעינן שיוציא בשפתיו הוצאה גמורה ואם לא הוציא בשפתיו אי' כאן שבועה כלל כדפשוט בגמרא ובפוסקים פשיטא דאין כאן שבועה כלל ותדע דהא מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב משום דכתיבה לא חשיב דבור עכ"ל הנה מ"ש שכן פשוט בגמרא ובפוסקים כוונתו על מה שאיתא בש"ס בשפתיו ולא בלב אבל כבר הוכחנו דכתיבה והרכנה שאני ומהא דנשבע אין ראיה כלל וכמ"ש לעיל ועיין בטור ח"מ סי' צ"ו דבחרש גמור שאינו לא מדבר ולא שומע משביעין אותו כשיתרפא משא"כ באלם לא הוזכר בשום פוסק שום חילוק דהרי הוא כפקח לכל דבריו וכדאיתא בח"מ סי' רל"ה כנ"ל ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |