שאגת אריה החדשות/דיני חדש/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות דיני חדש ט

סימן ט

ואכתי ראוי לברר היכא דעבר וקצר קודם לעומר במקום שאסור לקצור אי הקצירה כשירה בדיעבד או לא הרמב"ם כתב שם בפרק זיין מהלכות תמידין ומוספין והקוצר קודם קצירת העומר אין לוקה והקציר כשר ע"כ. והכ"מ מציין והקוצר כו' עד והקציר כשר. ולא כתב על זה כלום מ"מ נחזי אנן דמ"ש הקוצר קצירת העומר אינו לוקה דבר ברור היא משום דהרי לא נאמר בו לאו בהדי' אלא מדקרי רחמנא לעומר ראשית קצירכם מכלל שאסור לקצור קודם לו והוה לי' לאו הבא מכלל עשה דקים לן דאין לוקין עליו כדאמרינן בפ"ג דמכות דף י"ח ובזבחים פ"ג דף ל"ד אבל במה שכתב שאם קצר קודם קצירת העומר הקציר כשר ראוי לעיין בו והנה לפום רהיטא הדבר פשוט הוא דמנין לנו לאסור בדיעבד אם עבר וקצר אבל כי מעיינת ביה היטב דבר זה צריך פנים בפ"ח דמסכת חולין (דף קי"ד) גרסינן אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדרבי אבוה אמר ר' אלעזר דאמר ר' אבוה אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה ופרש"י כל שאסרתי לך לתועבה ולהתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל ענינין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עו"ג מאחר שתעבתי לך אסור והאי הרי תעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד עכ"ל וא"כ הכא נמי היכי דעבר וקצר קודם העומר יהיה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה אפילו אי לית לי' הא דר' אבוה דאמר כל מקום שנאמר וכו' איסור הנאה נמי במשמע וכש"כ לפי מה שפסק הרמב"ם בפ' ח' מהלכות מאכלות אסורות כר' אבוה שכתב כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו' ע"כ א"כ יהיה אסור אפילו בהנאה אם עבר וקצר קודם לעומר ואפילו אם נקצרה שלא בעבירה כגון ע"י קטן או נכרי נמי האי הקציר אסור משום לא תאכל כל תועבה כדאמרינן גבי בשר בחלב. והא ליכא למימר כיון דהרבה תנאים ואמוראים בפרק ח' דחולין ילפי לאיסור בבשר בחלב מקראי אחרינא ש"מ דלא דרשי להאי לא תאכל כל תועבה לכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וגם הרמב"ם עצמו בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות כתב בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה ואסור בהנאה כו' לא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסור בת הבת ע"כ ש"מ דלא יליף לה מלא תאכל כל תועבה כדר' אשי מ"מ הא ליתא לדעת הרמב"ם דעל כרחך לא תאכל כל תועבה לכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הוא דאתי שהרי כתב בריש פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הוא בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר לאכול במומן כמו שביארנו וכל שפסולו מספק אין לוקין עליו ע"כ הרי שכתב דהאוכל מקדשים שנפסלו או מקדשים שהוטל בהן מום לוקה משום לא תאכל כל תועבה דהיינו כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ודברי הרמב"ם אלו ברייתא מפורשת היא בסיפרי פ' ראה ור' אליעזר קאמר לה התם הכי והא וודאי לא תקשי להרמב"ם דידי' אדידיה דכיון דלא תאכל כל תועבה לכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הוא דאתי כמ"ש בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין א"כ למה לי' ללמוד איסור בשר בחלב מקו"ח מבישול שהא וודאי לא קשה מידי שכן דרך הרמב"ם בכל מקום כיון שאפשר לו ללמוד הדבר מדרשה פשוטה נקוט לה תדע שהרי הניח כל דברי תנאים ואמוראים שלומדים בגמרא שלנו לאיסור בשר בחלב מקראי ונקט לקו"ח מבישולו שלא נאמר בגמרא דידן כלל ומויקרא רבה העתיקו לקו"ח זה והיינו משום דנראה לו שהוא דרשה פשוטה הוא וכיון דליכא נ"מ לדינא שבק דרשי דכל תנאי ואמוראי דגמרא שלנו ונקט להא דויקרא רבה:

והנה באמת דברי הרמב"ם אלו תמוהין מאוד בענין בהא שכתב קדשים שהוטל בהן מום האוכל מהן כזית לוקה הרי הוא בכלל כל תועבה עד שיולד בהן מום אחר ויאכל במומן והרי במסכת בכורות פרק פסולי המוקדשין תנן הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר וחכ"א נולד בו מום אחר ישחט עליו ובגמרא ומי קניס ר"א לעולם ורמינהו מי שהיתה לו בהרת וכו' דרבנן אדרבנן לא קשה הכא במאי דעבד קנסוהו במאי איכוון למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה כו' ש"מ דהא דלא שרו למיכל בהא מומא אינו אלא קנסה דרבנן אבל מדאורייתא מותר לאכלו אפילו בהאי ואין צריך להמתין עד שיולד לו מום אחר ואין בזה משום לא תאכל כל תועבה ועוד אי ס"ד דבמטיל מום בקדשים שייך משום לא תאכל כל תועבה וודאי יש לאסור אפילו אם נעשה מום זה ע"י נכרי או ע"י קטן מ"מ הרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה כמו שפי' רש"י גבי בשר בחלב ופירושו ז"ל מוכרח דאי אמרת דאינו בכלל כל תועבה אלא א"כ נעשה בעבירה ע"י ישראל גדול א"כ בשר בחלב לרב אשי דיליף לה מלא תאכל כל תועבה אם נתבשל ע"י נכרי או ע"י קטן לית בי' איסורא מן התורה והא וודאי ליתא ועוד שהרי פריך התם בפרק ח' דחולין עלי' דרב אשי כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא. ומשני מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרי ואימא כלאי הכרם אסורים בין באכילה בין בהנאה כלאי זרעים באכילה אסורים בהנאה שרו והשתא למה לי' לדחות דילמא כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו הוי לי' למימר דכל איסורו בין באכילה בין בהנאה משום כל תועבה ואפ"ה איצטריך פן תוקדש גבי כלאי הכרם לאיסור הנאה דמכל תועבה אינו אסור אלא היכי שזרע ישראל גדול דהוי ליה תועבה שנעשה בעבירה אבל שזרען קטן או נכרי בכל זה שרו דהא אין כאן תועבה קמ"ל קרא פן תוקדש גבי כלאי הכרם דאפילו היכי שנזרעו כלאים בכרם שלא ע"י עבירה אפילו הכי אסורי בהנאה ויש לדחות ראיה זו משום דהאי פן תקדש גבי כלאי הכרם דאפילו היכא שנזרעו כלאים בכרם שלא ע"י עבירה אפילו הכי אסורי בהנאה ויש לדחות ראיה זו משום דהאי פן תקדש גבי לאו דכה"כ כתיב שנאמר לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש משמע דהאי פן תקדש אלאו דלא תזרע כתיב והיינו שזרע בעבירה קמ"ל קרא פן תקדש דאפילו בנעשה בעבירה אין בו משום כל תועבה מ"מ יש להביא ראיה מהא דאסיק התם כלאי זרעים מותרין ואין בהם משום כל תועבה דאיתקשו לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא, תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנה מותרת וכלאי בהמה גופייהו מנלן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והשתא אי ס"ד דלא שייך כל תועבה אלא היכא שנעשית בעבירה דווקא.. אבל לא בנעשית ע"י קטן או נכרי או היכי שנעשית ממילא א"כ מנלן דכלאי בהמה שרו דלמא אסורין משום לא תאכל כל תועבה והא דאסר רחמנא כלאים לגבוה היינו היכא שנרבעו כלאים ע"י קטן או נכרי או ממילא אלא ע"כ ש"מ דכל היכא דאסור משום כל תועבה בכל גוונא אסור אפילו נעשה ממילא והכי משמע להדי' מדברי הרמב"ם שכתבתי שכתב קדשים שהוטל בהן מום כו' הרי הוא בכלל כל תועבה מדכתב שהוטל בהם מום משמע אפילו שלא בעבירה כגון ע"י נכרי וקטן או בלא מתכוון מדכתב קדשים שהוטל בהן מום ולא כתב שהטיל בהן מום דנשמע במתכוון דווקא וה"נ מוכח עוד הכי באותו סוגיא דכל תועבה הוי אפי' נעשה שלא בעבירה כגון על ידי קטן ונכרי אבל קשה דאי ס"ד דבמטיל מום בקדשים שייך כל תועבה ויהיה אסור אפילו נעשה ע"י נכרי וקטן וכדמשמע מדברי הרמב"ם וכמש"כ לעיל הרי משנה שלימה שנינו בפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ה) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגום וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו פעם אחת היו תנוקות משחקים בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר הרי מבואר להדי' דכל היכא שנעשה ע"י נכרי או קטן שלא לדעת ישראל שרי ועוד תנן התם היה בכור רודפו בעטו ועשה בו מום הרי זה שוחטין עליו הרי שבנעשה ממילא שלא בכוונה להטיל בו מום מותר לשחוט עליו ואם איתא דבמטיל מום בקדשים שייך כל תועבה אין לחלק בנעשה ביה בכוונה או שלא בכוונה אי נמי ע"י קטן או נכרי בכל גוונא אסור משום כל תועבה וכמו שכתבתי והיותר תמי' גדולה נפלאה על הרמב"ם שהרי הוא ז"ל כתב בעצמו בפרק ב' מהלכות בכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאיליו ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו ע"כ עוד כתב היה בכור רודף את האדם ובעטו כדי לטורדו אפילו בעטו בו מפני שרדפו מקודם ועשה בו מום בבעיטה זו הרי זה ישחט עליו עוד כתב קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הכותי שעשה מדעתו הרי זה ישחט עליו ואם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו ע"כ הרי שכתב דהמטיל מום בקדשים קונסין אותו הואיל ועשה עבירה אלמא אינו אסור אלא משום קנסא דרבנן לחודא ולא משום כל תועבה דאורייתא והתיר בנעשה בו מום ע"י נכרי או זקן ובהי' בכור רדפו ובעטו ועשה בו מום ואם איתא דאסור משום כל תועבה מדאורייתא בוודאי הי' אסור בכל ענין וכמש"כ לעיל ועוד הוסיף לנו תמי' הרמב"ם בדבריו אלו אשר אילולי דבריו לא היה קשה לן מידי אפילו אם תמצא לומר דשייך כל תועבה בבכור או בקדשים מהא דאמרינן התם בפרק פסולי המוקדשין בעי מניה ר' ירמיה מר' זירא צרם אוזן הבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו ולפי המסקנא משמע התם דלא קנסו בנו אחריו וש"מ דמטיל מום בקדשים לית בי' משום כל תועבה מדאורייתא דאם לא כן מאי שנא הוא מ"ש בנו הא לאו משום קנסא הוי אלא איסורא דאורייתא איכא דיש לומר אליבא דר"א קא מיבעי לי' דס"ל במתניתין הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחט עולמית ואפילו אם נולד בו מום אחר לא ישחוט עליו והא הוי קנסא מדרבנן והשתא קא בעי ר' ירמיה צרם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו דאפילו אם נולד בו מום אחר דשרי מדאורייתא וליכא אלא קנסא דרבנן הא דלא ישחוט עולמית מיבעי לי' להא אם קנסו בנו אחריו והכי משמע שם קצת מפרש"י שפירש מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית ע"כ אבל להרמב"ם דכ' המטיל מום בבכור קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו ואמאי מותר לשוחטו על מום שעשה אביו הא מדאורייתא אסור לשוחטו על מום זה ולא משום קנסא ואסור לכולי עלמא אבל הדבר ברור דוודאי לא שייך כל תועבה במום של בכור וקדשים דאם לא כן הא דכתב רחמנא דבכור יאכל במומו וכן קדשים נפדין במומן האיך משכחת לה אפילו אם נפל בהם מום מאליהן מ"מ הוה לי' כל לך כמו שהוכחתי מהא דקאמר הגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכן ראיתי שכתבו התוס' שם בפ"ח דחולין ואם תאמר צורם אוזן בבכור ליתסר אפי' צרמו נכרי ויש לומר דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל וא"כ אינו דבר מתועב ע"כ וההוא ברייתא דספרי כבר עמדו עליו בתוס' ז"ל שם בפ' פסולי המוקדשין שעליו סמך הרמב"ם לכתוב מה שכתב בפ' מהלכות פסולי המוקדשין כללא דמלתא דברי הרמב"ם הללו תמוהים מאוד ואי אפשר להולמו ולהעמיד דבריו כלל. ומהתימא על הראב"ד שהיו רב מובהק וגדול וכל רז לא אניס לי' איך לא נתעורר בזה:

ועתה נחזור לענינינו דהקוצר קודם קצירת העומר אם הקציר כשר ואין בו משום לא תאכל כל תועבה לכאורה נראה לי ראי' דהקציר כשר מהא דאמר בריש מנחות דף ה' ריש לקיש אומר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה אינה נאכלין עד שתבוא מנחת עומר אחרת ותתירנה ופריך מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומסיק רב פפא היינו טעמא דריש לקיש דקסבר האיר המזרח מתיר והרי מסתמא מנחת העומר זו שנקמצה שלא לשמה הי' ראשית קציר ונקצרת קודם מנחת העומר האחרת שתתירנה. והרי השתא כיון שקמצה שלא לשמה ונפסלה ואין שם מנחת העומר עלה איך נתרת להקרבה אחר שתבוא מנחת עומר האחרת כיון שבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל תיפוק לי' דאסורה משום כל תועבה הואיל ונקצרה קודם לעומר אלא וודאי ש"מ דקצירה שקודם לעומר אין בו משום כל תועבה אלא שאין זה ראי' כיון שנקצרה במצותה בהיתר לשם מנחת העומר אע"פ שנפסלה לאחר מכאן מחמת שנקמצה שלא לשמה אין כאן משום כל תועבה שהרי בשעת קצירתה לא נקצרה בעבירה אדרבה בשעת קצירה היתה קצירה של מצוה ויש להביא ראיה מהא דתנן בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) העומר הי' מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ובגמ' יתיב ר' טרפון וקשי לי' מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו ר' יהודא בר נחמי' לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר בשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט והרי ממקום שאי אתה מביא את העומר כגון בית השלחין שבעמקים דקי"ל דאתה קוצר קודם לעומר אי אתה מביא מנחות ומנחת בהמה ובכורים וכדתנן בפ"ט דמנחות (דף פ"ה) אין מביאין לא מבית הזבלין ולא. מבית השלחין ולא מבית האילן ואם הביא כשר והא דתנן קוצרין בית השלחין שבעמקים וטעמא משום דאין עומר בא ממנו היינו טעמא דאין עומר בא מהם משום דעומר מנחה היא ואין מביאין ממנה מנחות כמו שפרשו שם רש"י ותוספות והכי נמי אין מביאין בכורים ממנה כדתנן פ"ק דבכורים כמ"ש התוס' פרק ר"י בסוגיא משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהיו מלאים כו' וא"כ ע"כ מנחות ובכורים ומנחת בהמה שמביא קודם לעומר נקצרים באיסור קודם לעומר (והא ליכא למימר דהאי קודם לעומר מיירי נמי בנקצרה בהיתר לאחר קצירת העומר דמתיר שאר קצירות וקודם הבאת העומר דאם כן לר' יוחנן וריש לקיש דאמרי אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר אם הביא בששה עשר קודם לעומר כשר כדאמרינן בריש פרק קמא דמנחות (דף ד') ואנן תנן קודם לעומר לא יביא ואם הביא פסול שמע מיניה דקודם ששה עשר בניסן מיירי שהוא קודם קצירת העומר) ואי ס"ד דכל היכא שנקצר באיסור אסור משום כל תועבה א"כ ההיא דתנן קודם לעומר פסול קודם שתי הלחם כשר. הא קודם דשתי הלחם דומיא דקודם לעומר היינו שנקצרה באיסור קודם לעומר אפילו אם הביא אחר העומר ואפילו אחר שתי הלחם נמי פסול הואיל ונקצר באיסור קודם לעומר ויש כאן משום כל תועבה דאפילו להדיוט אסורין ואנן בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וליכא לדחויי דאין זה ראיה דהא איכא למימר שנקצרה בהיתר כגון בחוץ לארץ דאסור חדש נוהג בו כר"א דאמר חדש נוהג בחוץ לארץ ושם מותר לקצור קודם לעומר דהא אין עומר בא מחוץ לארץ דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אבל שאר מנחות באין לכתחילה מחוץ לארץ כדתנן בריש פ"ט דמנחות כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוץ לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ מ"מ אי אפשר לומר כן דהא תינח גבי מנחות ומנחת בהמה דבאים מחוץ לארץ אבל בכורים דתנינן עמהן דקודם לעומר לא יביא ואם הביא פסול קודם שתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר הא אין בכורים באין מחוץ לארץ וכדתנן במסכת בכורים. וא"כ קודם שתי הלחם דומיא דקודם לעומר שנקצרה באיסור ואם הביא כשר האיך משכחת לה ואפילו למאי דפירשו התוספות שם דהא דתנן קוצרין בית השלחין שבעמקים משום דממקום שאי אתה מביא הוא אע"ג דאם הביא כשר מכל מקום כיון דלכתחילה אי אתה מביא הוא מותר לקצור ואם כן איכא לאוקמי הא דשתי הלחם דומיא דקודם לעומר שנקצר קודם לעומר בהיתר כגון מבית השלחין שבעמקים הלכך אם הביא כשר דאין כאן משום כל תועבה מכל מקום אכתי מתניתין לא אתי שפיר שהרי ע"כ הא דתנן במתניתין קודם לעומר לא יביא משנה שאינה צריכה היא כיון דאסיק ואם הביא פסול פשיטא דלא יביא לכתחילה דהא אפילו בדיעבד נמי פסול וע"כ אגב סיפא תני לה דקתני גבי שתי הלחם לא יביא דקא משמע לן דאע"ג דאם הביא כשר מכל מקום לכתחילה לא יביא תני ליה נמי גבי עומר אע"ג דלא צריך ומשום סיפא תני לרישא והשתא אי איירי שהביא מבית השלחין ושבעמקים מאי אירי' קודם לשתי הלחם לא יביא אפילו אחר שתי הלחם לא יביא נמי מבית השלחין ושבעמקים לכתחילה והשתא לא יביא דרישא ודסיפא משנה שאינה צריכה הוא מכ"ש לאידך פירושו של התוספות דהא דתנן קוצרין בית השלחין וש ושבעמקים משום מקום שאי אתה מביא הוא היינו דווקא משום דאפילו בדיעבד פסול להביא מנחות ועומר מינייהו אבל כל היכא שבדיעבד כשר אף על פי שלכתחילה לא יביא מקום שאתה מביא קרינן ביה ואי אתה קוצר וא"כ למה לי כלל להא דקודם שתי הלחם דומיא דעומר דאם הביא כשר דממה נפשך פסול דאי קצר לתבואה זו ממקום שאי אתה מביא א"כ אפילו בדיעבד פסול למנחות כמו לעומר ואי קצר ממקום שאתה מביא הרי כיון שקצר באיסור איכא משום כל תועבה ואפילו אם הביא נמי פסול ואפילו הביא אחר שתי הלחם אלא ע"כ ש"מ דכל היכא דקצר קודם לעומר באיסור אין בו משום לא תאכל כל תועבה והקציר כשר כדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ גם ראיה זו יש לדחות דמכל מקום מצינו לאשכוחי קודם שתי הלחם דומיא דקודם לעומר דאם הביא כשר ואין בו משום כל תועבה וכגון שלא נקצרה תבואה זו אלא בקטופה כלומר שתלשה מן הארץ דאין בו שום איסור קודם לעומר כדאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף י"א) ובפרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) שאני חדש מתוך שלא התרתה לו אלא ע"י קיטוף זכור הוא וכמש"כ בסימן מדיני חדש וכש"כ למאי דפירשו התוספות דממקום שאי אתה מביא אפילו לכתחילה מכל מקום אתה קוצר אם כן שפיר איצטריך לאשמועינן קודם לשתי הלחם לא יביא לכתחילה אע"ג שתבואה זו היא ממקום שמותר להביא ממנו לכתחילה מנחות ועומר מכל מקום קודם לשתי הלחם לא יביא משום דשתי הלחם מתיר חדש במקדש ואף על גב שנקצרה תבואה זו בהיתר אחר הקרבת העומר ואין כאן משום כל תועבה וסיפא דואם הביא כשר בשתי הלחם דומיא דקודם לעומר שנקצרה קודם לעומר מצינו לאשכוחי בנקצרה בהיתר ממקום שאי אתה מביא וסיפא דמתניתין דקודם שתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר בכל גוונא מיירי בין שנקצרה קודם לעומר בין אחריו ולצדדים קתני וקא משמע לן דקודם שתי הלחם לא יביא לכתחילה אף על גב דתבואה זו ראוי' להביא ממנה מנחות ועומר לכתחילה ונקצרו בהיתר אפילו הכי ואם הביא כשר אפילו דומיא דקודם לעומר דהיינו שנקצרה קודם לעומר אלא שהוא ממקום שאי אתה מביא לכתחילה דאתה קוצר ונראה לי להביא ראיה מההיא סוגיא דריש פרק כל שעה (דף כ"א) דאם עבר וקצר קודם לעומר באיסור אין כאן משום כל תועבה דאמרינן התם אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ הא לא כתב לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא דר' אבוהו דאמר ר' אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה ומשום דסבירא ליה כר' מאיר דאמר התם דהא דכתיב גבי נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי דאחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה ומדאצטריך למשרי נבילה בהנאה הא כל איסורים שבתורה אסורים בין באכילה בין בהנאה ולר' יהודא דאמר התם האי קרא דלגר אשר בשעריך לדברים ככתבן הוא דאתי נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ור' מאיר דריש אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך לכלבים חולין שנשחטו בעזרה ור' יהודא סבירא ליה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובסוף הסוגיא אמרינן מאי בינייהו כלומר בין חזקי' דיליף לחמץ בפסח איסור הנאה מן לא יאכל חמץ והוא הדין לשור הנסקל כדאמרינן התם ובין ר' אבהו ומסיק איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה חזקי' סבר לא יאכל למעוטי הני אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ר' אבוהו סבר אותו למעוטי הני כלומר אליבא דר' יהודא דאמר דברים ככתבן ואי אפשר למילף לאיסור הנאה מנבילה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והרי האי איכא בינייהו דקאמר הגמרא בין חזקי' לר' אבוהו אינו לר' אבוהו אליבא דידי' למאי דסבירא ליה כר' מאיר דאחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה דכיון דאיסור הנאה מנבילה יליף לה לכל איסורין שבתורה ע"כ אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתי וע"כ לדידי' נמי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמו לחזקי' והא דקאמר הגמרא לר' אבוהו אותו למעוטי הני היינו לר' יהודא דלדידי' כיון דצריך למעוטי הני א"כ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואי סלקא דעתך דהקוצר קודם לעומר הוי בכלל לא תאכל כל תועבה הוי ליה למימר דאיכא בינייהו קצירה קודם לעומר לחזקי' שרי בהנאה דלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ולר' אבוהו לא תאכלו איסור הנאה נמי במשמע ואסור בהנאה דנפקא מיניה זו אתי שפיר אפילו למאי דסבירא ליה לר' אבוהו אליבא דידי' דס"ל כר' מאיר ולא עוד דאפילו לר' אבוהו אליבא דר' יהודא דנפקא ליה איסור הנאה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ואי אפשר לך להתיר בהנאה שום איסור של תורה אלא אם כן פרט בי' קרא להתיר הנאה בהדיא וכדאמרינן התם לר' אבוה אליבא דר' מאיר בכולי סוגיא הכי נמי בע"כ צריך לומר כן אליבא דר' יהודא וכמש"כ בתשובה סימן בענין איסור הנאה של גיד הנשה. א"כ הי' לו להש"ס לומר האי איכא בינייהו דקצירה קודם לעומר דנפקא מיניה בין לר' אבוהו אליבא דר' מאיר דס"ל כוותיה ובין לר' אבוהו אליבא דר' יהודא ממה שאומר איכא בינייהו חולין שנשחט בעזרה דאין זה נפקא מיניה אלא לר' אבוהו אליבא דר' יהודא ולא לר' אבוהו אליבא דר' מאיר דסבירא ליה כוותיה אלא וודאי שמע מיניה דבקוצר קודם לעומר אין בו משום כל תועבה ואם כן אפילו באכילה שרי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף