שאגת אריה/פז
|
< הקודם · הבא > |
ובעוד שאנו עסוקים בהא דאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ראיתי לברר דעת הפוסקים בזה. הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבנן וכן דעת הרבה פוסקים והתוס' כתבו נראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפ"ב דתמורה וכתב הרא"ש שכ"פ רש"י ואע"ג דשתיק ר"י אנן לא שתקינן דלא איתותב אלא מדברי עצמו וכ"פ בס"ה וכ"פ הר"ב וה"ר מדאמר רבא לעיל ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה והגאונים פסקו כחכמים וכ"כ בה"ע והר"י ז"ל ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר וא"כ הלכה כרבי' ע"כ. וק"ל הא בספ"ק דקידושין פסקו הרי"ף והרא"ש כר"א דאמר התם במתני' חדש בח"ל אסור מה"ת משום דסתם לן תנא כוותיה במסכת ערלה דתנן החדש אסור מה"ת בכ"מ וה"נ פסקו בפ' כ"מ כסתם משנה דתנן התם בירך על פירות האילן בפה"א יצא אע"ג דמ"ל בגמ' כר"י דאמר עיקר אילן ארעא הוא ודלא כרבנן דפליגי עליה במס' ביכורים ואע"ג דבתרי מסכתא הוא. ובע"כ ה"ט משום דאע"ג דאין סדר למשנה וא"ל סתם ואח"כ מחלוקת הוא אפ"ה ההיא סתמא משוי ליה לההיא יחידאה דסתם לן תנא כוותי' כרבים ואע"ג דרבים פליגי עליה ה"ל כרבים לגבי רבים וספיקא הוי. ומדברי התוס' למדתי דבר זה וכמש"ל בדיני ברכות וכמ"ש אצלי בדיני חדש שלי. וכיון דספיקא הוי לגבי חדש פסקו כר"א לחומרא ולגבי ברכות הא קי"ל ספק ברכות להקל לפיכך פסקו בבירך על פירות האילן בפה"א דיצא וא"כ ה"נ ה"ל למיפסק כר"י לחומרא דאין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דההיא סתמא דתמורה נמי כרבים הוי וה"ל כרבים לגבי רבים ואזלינן לחומרא דבשריפה דחומרא הוא. ונ"ל דה"ט דהגאונים והרי"ף שפסקו כרבנן להקל ולא חששו לדר"י וסתם משנה שלו לחומרא משום דק"ל דאהא דחזר ר"י ודן דין א' נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה וא"ל אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שאנו אומרי' בשריפ' ואתה אומר בקבורה ושתק ר"י אם כן תקשה לרבנן דלדידהו לילפו מנותר דהא ליכא פירכא. ואע"ג שכתב הרא"ש דלרבנן איכא למיפרך מה לנותר שכן קודש לכן ראוי להחמיר ולשרפם ושריפה חמורה כדאיתא בשילהי תמורה ואם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברין רשאי ע"כ. מ"מ הדבר קשה למה לא השיבו רבנן לתשובה זו ששוה לכל והשיבו תשובה שאינו אלא לפ"ד ר"י לחוד ומשום קושיא זו מסתבר להגאונים דהאי ק"ו דר"י ודין אח' מנותר לחמץ שבשריפה אינו אלא למאי דס"ל לר"י עצמו אבל לפי האמת א"א ללמוד להא דחמץ מנותר כלל וכל מה שהשיבו התם רבנן אדבריו אינו אלא לומר דאפי' למאי דס"ל לר"י גופיה איכא נמי פירכא על דין זה דחמץ בשריפה ולפיכך במסקנא דאשכחו פירכא מדבריו סגי להו בהכי דאילו למאי דס"ל לרבנן בלא"ה אין דינו של ר"י דין. ועתה אפרש הדבר והוא דהא איכא למיפרך אהא קל וחומר ובמה מצינו דר"י דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו תאמר בחמץ בפסח שכן קיל דיש היתר לאיסורו אחר פסח והא וודאי הא דיש היתר לאיסורו פירכא רבה היא וה"נ אמרינן בפ' א"ע (דף מד) משרת ליתן טעם כעיקר כו' מכאן אתה דן לכל התורה כולה מה נזיר כו' ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים כו' ואין היתר לאיסורו אינו דין כו' וה"נ אר"ש בספ"ק דקידושין דכלאים נוהגין בח"ל ק"ו מחדש שיש היתר לאיסורו כ"ש כלאים שאין היתר לאיסורו וא"כ ה"נ גבי חמץ איכא למיפרך הכי ובע"כ צ"ל דר"י דיליף לחמץ מנותר לטעמיה אזיל דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מה"ת כדאמר בפ' כ"ש ולדידיה חמץ בפסח נמי אין היתר לאיסורו אבל לדידן דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר כדאמר התם הא וודאי א"א לנו ללמוד חמץ מנותר דבשריפה משום ההיא פירכא דאמרן זהו מה שנ"ל בטעמן של הגאונים וסייעתם ובאמת קצת קשה לי דהיאך יליף ר"י חמץ מנותר אפי' למאי דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אכתי איכא למיפרך מה לנותר שכן בכרת לעולם תאמר בחמץ שכן אינו בכרת אלא בתוך הפסח אבל לאחר הפסח אפי' לר"י אינו אלא בלאו ולא בכרת כדאמר התם ויש ליישב בדוחק:
ונחזור לנ"ד ומה שהביא הר"ב ראיה מדאמר רבא לעיל ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ראיה זו איני מבין הא רבא אליבא דר"ע קאמר לה ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וכי היכי דליתא לדר"י מה"ט דרבנן פליגי עליה ה"נ ליתא לדר"ע מה"ט גופיה והרי אמר רבא התם ש"מ נמי מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והיינו כב"ש ואנן קי"ל כב"ה דאמרי' מתוך כדאמרינן בפ"ק דביצה (ד' יב). ובעוד שאנו עסוקין בענין זה אכתוב מה דק"ל בהא דר"י יליף דחמץ בשריפה ק"ו מנותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אין דין שטעון שריפה ואמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור בכל דבר שאתה יכול להשביתו. ותימה לי לרבנן דס"ל כל דין שסופו להקל אינו דין ל"ל למימר להאי סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו דהוא מילתא דלא שכיח' והרי רוב פעמים אין סופו להקל ביש לו עצים הל"ל מה דסופו להקל בודאי בכל פעם לעולם. דהא בשילהי תמורה במתני' תנן אלו הן הנקברין וחשיב לכולהו נקברין ובתר הכי חשיב לכל הני שדינן בשריפה וחשיב לחמץ בפסח בהדייהו ואמרינן בגמ' דהנשרפין אפרן מותר והנקברים אפרן אסור ופי' התוס' דה"ט דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן כיון שנעשית מצותו הלך איסוריה אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורו לעולם ע"כ והשתא אי אמרת דחמץ מן הנשרפין הוא אפרו מותר ואם אינו מן הנשרפי' אפרו אסור א"כ לעולם דין זה של ר"י להקל לענין אפרו והיה נראה שיש סיוע מזה לפירש"י דמפרש הא דאר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד היינו לאחר איסורו וא"כ הא דאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה אינו אלא קודם איסורו והרי בקודם איסורו לכ"ע אפרו מותר כדא"ר בר"פ כ"ש חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו וטעמא משום דנפסל קודם שחל עליו שם איסור מאכילת כלב וכמו שפי' התוס' התם וא"כ לענין אפרן ליכא נ"מ בין ר"י לרבנן דלאחר איסור אפי' לר"י אינו בשריפה וא"כ אפרו אסור וקודם איסורו אפי' לרבנן דס"ל דאינו בשריפה אפ"ה אפרו מותר הואיל וקודם זמנו כבר נפסל מאכילת כלב והשתא אין בדינו של ר"י סופו להקל כלל משום אפרו ויש ליישב קצת לפיר"ת נמי ואין להאריך בזה ועוד יש סיועא לפי' רש"י דאינו בשריפה לר"י אלא קודם זמן איסורו דוקא דהא בר"פ כ"ש (ד' כא) תנן רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואיכא למידק מדאמרי רבנן אף מפרר משמע דאם רוצה לשורפו שפיר דמי אלא שא"צ ובמפרר כו' נמי סגי והרי שם בשילהי תמורה תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו רי"א אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי א"ל אינו מותר לשנות וכיון דס"ל לרבנן דאינו רשאי לשנות לשרוף את הנקברים א"כ בחמץ בפסח כיון דלדידהו לאו מן הנשרפים הוא אמאי מודו דאם רוצה לשרוף דרשאי אבל לפירש"י ניחא דהא טעמא דאינו רשאי לשרוף את הנקברים מפרש התם בגמרא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפים אפרן מותר ואם ישרוף את הנקברין אתי לידי תקלה למישרייה לאפרן וכיון דהא דאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו קודם זמן איסורו דווקא אתי שפיר דאפי' לרבנן אם רצה לשרוף לית לן בה ואם אתי למישרייה לאפרן שפיר דמי דהא חרכן קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו כדרבא אבל לפיר"ת דאינו בשריפה לר"י אלא לאחר איסורו דווקא ולא קודם איסורו וא"כ הא דאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לאחר איסורו ועל' קאמרי רבנן אף מפרר ומשמע דאי שריף להו נמי שפיר דמי וודאי קשה אמאי כיון דאין דינו של חמץ לרבנן בשריפה א"כ אפרו אסור ואינו רשאי לשורפו דילמא אתי לדידי תקלה למישריי' לאפרן כדאמרי רבנן בתמורה זהו מה שנ"ל בדינים אלו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |