שאגת אריה/פג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בחמץ שלו שלא ביטלו קודם זמן איסורו אם יש לו תקנה בתוך הפסח מלעבור על בל יראה:
תשובה לדעת הרמב"ן וסייעתו יש ויש תקנה קלה לזה אלא שקודם לזה אמרתי לברר מה ששגגו מקצת מן האחרונים בדבריהם ז"ל הטור בא"ח סימן ת"מ כתב ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי וקיבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והר"י כתב שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכתב עליו הב"י ישראל שהפקיד כו' עד אין עובר עליו כ"כ הר"ן בפ"ק דפסחים בשם הרמב"ן לענין הפקיד אצל נכרי ונראה מדברי הר"ן שכן הוא דעתו והרשב"א כ"כ שם בשם קצת גאונים גם לענין הפקיד אצל ישראל לומר שאין המפקיד עובר עליו וכתבו שהביא ראיה מדתניא במכילתא בבתיכם למה נאמר כו' עד ואינו ברשותו וכתב הר"ן מיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן צריך ביעור וכתב הרא"ש שה"ר יונה היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא כו' עד וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כ"ש וכ"ד הרמב"ם שכתב בפ"ג שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר בבל יראה ובל ימצא עכ"ד הב"י ובכל מש"כ הכא ל"ד כלל דאין ענין דברי הגאונים כפי שהביא הטור דבריהם לדברי הר"ן בשם הרמב"ן דאלו הגאוני' שמיירי בקיבל עליו הנפקד אחריות וקבלת אחריות של הנפקד היא גרמא למפקיד שאינו עובר עליו וכמ"ש כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו אלמא טעמם מש"ה הוא אבל אם לא קיבל עליו הנפקד אחריות אע"פ שאינו בבית המפקיד אלא בבית הנפקד עובר עליו אבל לדעת הר"ן בשם הרמב"ן לאו בקיבל עליו הנפקד אחריות תליא מילתא אלא אע"ג דלא קיבל עליו אחריות אפ"ה אין המפקיד עובר עליו כיון שאינו בביתו וברשותו אע"פ שהחמץ שלו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה לא יראה ולא ימצא אלא בבתיכם ובכל גבולך אבל אם אינו בביתו ובגבולו אע"פ שהחמץ שלו אינו עובר עליו וכמו שיתבאר. ומהתימה על הב"י שמסיים וכ"ד הרמב"ם שכתב ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר כו' והא הרמב"ם לא הזכיר בדבריו שקיבל עליו הנכרי אחריות לפיכך עובר עליו אבל בקיבל עליו אחריות י"ל דס"ל דאינו עובר עליו וכדברי הגאונים שהרי לדבריהם כפי העתקת הטור קבלת אחריות דנפקד מציל על המפקיד מלעבור עליו. אבל כולה חדא שגגה היא ואעתיק דברי הר"ן בפ"ק דפסחים ת"ר נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא ופירש"י כו' אבל ר"ת פי' דבקיבל עליו אחריות עסקינן ואפ"ה כיון דייחד לו בית שרי דה"ל כמקבל עליו אחריות של חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי שהרי אפי' חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו והכי איתא במכילתא כו' סבר הרב ב"י דהאי שהרי אפי' חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו אריש דבריו דמיירי בקיבל עליו הנפקד אחריות קאי ולא היא דאפי' לא קיבל עליו אחריות כיון דאינו ברשותו של ישראל אינו עובר עליו והאי אפי' קאי אהא דסליק מיניה דה"ל כמקבל עליו אחריות כו' בביתו של נכרי דשרי כיון דאינו ברשותו של ישראל שהרי אפי' חמצו של ישראל כל שאינו ברשותו אינו עובר עליו. ולפי הבנת הב"י דהאי שהרי אפי' חמצו של ישראל כו' בקיבל עליו הנכרי הנפקד אחריות מיירי וכדעת הגאונים ס"ל דאזלי לענין ב"י בתר הנפקד בקיבל עליו אחריות ולא בתר המפקיד א"כ מאי ראיה הוא לנפקד ישראל שקיבל עליו אחריות דאינו עובר אם החמץ בביתו של נכרי מהיכא שהנפקד נכרי וקיבל עליו אחריות כל שהוא ברשות הנכרי דאינו עובר דשאני הכא דהנפקד הוא נכרי והרי לענין בל יראה בתר נפקד אזלינן ומה"ט גופיה אדרבה בנפקד ישראל יהא עובר עליו כיון דבתר נפקד אזלינן. אלא וודאי הדבר ברור כמ"ש שלדעת הר"ן ברשות תליא מילתא ולא בנפקד ומפקיד. והנ"מ ממש"כ שם הר"ן ומיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אפ"ה עובר עליו ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של נכרי משמע ואפ"ה אמר דעובר כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו ע"כ. והא רישא דההיא תניא ישראל שהלוה את נכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר וההיא מיירי בע"כ בדלא קיבל עליו הישראל אחריות דאל"כ הא וודאי עובר עליו כדאמרינן בפ"ק וכן פי' התוס' והפוסקים ז"ל ופשוט הוא. וא"כ ההיא סיפא דנכרי שהלוה לישראל נמי בדלא קיבל עליו הנכרי אחריות מיירי. ואי הר"ן בקיבל עליו אחריות תלה לטעמא דידיה ובשיטת הגאונים אמרו אם כן מנ"ל להוכיח דמדרבנן צריך ביעור בקיבל עליו הנכרי אחריות כיון דהתם מיירי בדלא קיבל עליו אחריות. אלא וודאי ברשות תליא מילתא דאם הוא ברשות של נכרי אע"פ דלא קיבל עליו אחריות שוב אינו עובר הישראל והשתא דייק הר"ן שפיר מהתם דמדרבנן מיהא צריך ביעור. עוד כתב שם הר"ן אבל הרמב"ם כתב שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ולא ידעתי מנין לו ואולי סמך על פשט שמועה שאמרו בפ' כ"ש אבל נכרי שהלוה כו' ולא נהירא דא"כ לא ה"ל למיתני אחר הפסח ע"כ ואי הר"ן מיירי בקיבל עליו אחריות אמאי כתב עליו לא ידעתי מנין לו הא הרמב"ם לא מיירי מקיבל עליו הנכרי אחריו' ובהא אפי' הר"ן מודה דעובר עליו אלא וודאי כמ"ש דהר"ן לא תלה טעמא דידיה בקיבל עליו אחריות כלל אלא ברשות תליא מילתא ומדברי הרמב"ן בפי' התורה פ' בא מבואר הדבר יותר שהביא ההיא מכילתא שהביא הר"ן ומסיים עלה ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מה"ת אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותינו בין בבתינו בין בגבולינו אבל אם הפקדנו אותו ביד נכרי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובבל ימצא וכן הדבר שאם לא תאמר כן אלא על חמץ שלו עובר בכ"מ ואפי' הפקידו ביד נכרי במדינת הים ועל של נכרי אינו עובר עליו אפי' בביתו של ישראל א"כ למה נאמר בתיכם ול"נ גבולך אין בין בתינו וגבולינו לבתי הנכרי וגבוליהם שום הפרש אלא שלא הוזהרנו כלל מה"ת אלא מרשותינו אבל מד"ס הוצרכנו לבער חמץ שלנו מ"מ ולפי"ז אמרי' בגמ' ייחד לו בית אינו עובר עליו לומר שחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל אבל ברשות נכרי מותר ואפי' מדבריהם ל"ג עליו ומסיים על רש"י והרב לא סבר כן בפי' גמרא דפסחים ע"כ. וזה מבואר כמ"ש הרי מבואר מדברי הרמב"ן והר"ן שיש תקנה לחמץ שלא ביטלו ע"י שיוציאנו מרשותו ושוב אינו עובר עליו מה"ת כי הדבר ברור לדעתם ז"ל דלאו דוקא אם הכניסו לרשות הנכרי הוא דאע"ע דה"ה אם לא הכניסו לרשות נכרי כל שהוציאו מרשותו סגי ליה בהכי ושוב אינו ע"ע דהא לא נאמר אלא בתיכם וגבולך וכל שאינו בבתינו וגבולנו מעתה אינו עובר עליו וזה ברור ומ"מ למדנו מדברי רש"י והרמב"ם דאפי' הפקידו אצל נכרי אע"פ שהוציאו מרשותו עובר עליו וכנ"ל מדברי ה"ר יונה ז"ל שבטור והרא"ש וכמש"ל בס"ד:
והנה אין להקשות לדברי הרמב"ן והר"ן מההיא מתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א אמר לא תקרא לה שם עד שתאפה אבל קודם שתאפה לא משום חשש חימוץ ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא אי משום דטובת הנאה ממון ואי משום דאי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמי ואמאי יקרא לה שם קודם ויוציאנו מרשותו דשוב אינו עובר עליו דהא אפ"ה מדרבנן עובר עליו וכן הא דאר"א לר"י התם דס"ל לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרשתה ומנחת' עד הערב ואם החמיצה החמיצה לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה לאו למימרא דטעמא דידיה דלא תקרא לה שם עד שתאפה הוא משום כדי שלא לעבור עליו על בל יראה הוא דהא ליתא דהא אפי' אי קורא לה שם קודם שתאפה איכא תקנתא שלא לעבור עליו על בל יראה במוציאו מרשותו אלא כיון דמדרבנן לא סגי ליה בהאי תקנתא הוא דקאמרי לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאו משום בל יראה הוא אלא ה"ק ליה לדבריך דאמרת מפרשתה כו' ואם החמיצה החמיצה לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה אי משום דטובת הנאה ממון ואי משום הואיל. אבל אי ק"ל הא ק"ל הא דאר"ע בפ"ק דפסחים אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעי"ט או אינו אלא בי"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא עלה ש"מ מדר"ע לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ופי' התוס' דאי אמרי' מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך ע"כ. ואם איתא דבמוציאו מרשותו סגי ליה מלעבור על בל יראה א"כ מנ"ל לרבא לדייק דלית ליה לר"ע מתוך דילמא אית ליה ואפ"ה אי איפשר בי"ט לבער חמץ משום דבעינן צורך היום קצת וכיון דאיפשר במוציאו מרשותו וסגי ליה בהכי תו ליכא בהבערה צורך היום כלל אלא וודאי במוציאו מרשותו לא סגי ליה ואין לו תקנה אלא בשריפה לחוד הילכך אי אמרי' מתוך שרי לבערו ולשורפו בי"ט דמה שמבער שלא לעבור בבל יראה הוי צורך. וי"ל דס"ל להרמב"ן כדעת רש"י וסייעתו דס"ל דהא דשרו ב"ה בפ"ק דביצה להוציא קטן ולולב וס"ת לרה"ר ביו"ט משום מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אפי' שלא לצורך לגמרי נמי שרי משום מתוך וכמש"כ התוס' והר"ן התם והה"מ בפ"א מהלכות י"ט וה"ה להבערה לב"ה דא"ל מתוך הותרה נמי אפי' שלא לצורך לגמרי וה"נ אי הוי ס"ל לר"ע דאמרי' מתוך הי' מותר לבער ולשרוף חמץ בי"ט אע"ג דהוי שלא לצורך כלל כיון דאיפשר בתקנה על ידי הוצאה מרשותו. ומ"מ לדעת הר"ן אכתי אין תירוץ זה מספיק דהא בפ"ק דפסחים אר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי וכתב הר"ן דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלבו מאתמול כו' אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי ולמוצאי יו"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפיה ואע"ג דקי"ל מתוך שהותרה כו' דה"מ היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפיק ידי חובתו בביטול ע"כ. ומשמע להדיא מדבריו דאם לא ביטלו מותר לשורפו בי"ט ואמאי הא כיון דבביטלו א"א לשורפו בי"ט אלמא לדידיה ז"ל לא אמרינן מתוך אלא בדאיכא צורך היום קצת כי לא ביטלו מאי הוי אכתי א"א לשורפו בי"ט כיון דיש לו תקנה ע"י הוצאה מרשותו ה"ל שריפתו שלא לצורך כלל ולא אמרינן ביה מתוך ואולי י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות (ד' ז) שפי' דהוצאה שלא לצורך היום כלל אסורה ולא אמרינן מתוך ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל אין לומר דמיירי בשביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך ע"כ. ובהא ס"ל להר"ן כהתוס' דבמצוה דרבנן נמי שרינן משום מתוך הילכך אע"פ דיש תקנה מה"ת ע"י שיוציאנו מרשותו כיון דמדרבנן לא סגי ליה בהכי לפיכך אם לא ביטלו מותר לשורפו ומ"מ בביטלו בהא לא ס"ל כהתוס' ולא שרינן ליה לשורפו משום מתוך דאפי' מצוה דרבנן נמי ליכא בשריפתו וכמש"כ אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי וסגי ליה בהכי לפי שעה עד מוצאי יום טוב ולפי"ז נראה דאין לומר דבהוצאה מרשותו סגי ליה מה"ת שלא לעבור על בל יראה כיון דרוב פוסקים ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך קצת אבל בשלא לצורך כלל לא אמרינן מתוך ומדאמר רבא ש"מ לר"ע דלא אמרינן מתוך משמע דלמ"ד מתוך שרי לשורפו ביו"ט ואין להוכיח דתשביתו מעי"ט קאמר קרא והרי אפי' למ"ד מתוך א"א לשורפו ביו"ט כיון דיש לו תקנה ע"י הוצאתו מרשותו ה"ל שלא לצורך כלל ולא אמרינן מתוך לכ"ע. ועק"ל ע"ד הרמב"ן מהא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו מנותר שאינו בבל יראה ואמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין דאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל והרי לדבריו ז"ל האי פלוגתא דר"י ורבנן ע"כ אינו אלא באם אינו מוציא את החמץ מרשותו דאילו במוציאו מרשותו סגי ליה בהכי וא"צ ביעור כלל וא"כ מאי קאמרי רבנן דסופו להקל הא אין סופו להקל דאם לא מצא עצים לשורפו לר"י מחוייב להוציאו מרשותו דוקא ותחילתו וסופו להחמיר הוא. וא"ת בהיכא שא"א להוציא את החמץ מרשותו ע"י איזה סיבה סופו להקל הוא באם לא מצא עצים לשורפו לר"י הא מ"מ הרי איפשר להפקיר את רשותו שהחמץ מונח בו והפקר אפי' בינו לבין עצמו מהני מן התורה לדעת רוב פוסקים חוץ מהרמב"ם כמש"ל בדיני חמץ והרי איפשר להפקיר את רשותו שהחמץ מונח בו והא תקנה זו איפשר לעולם וא"א לשום מניעה למונעו מלהפקיר רשותו ואם נאמר לדעתו ז"ל כמו דגלי קרא דבקיבל עליו אחריות על החמץ עובר על ב"י ה"נ ברשות שאינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות כגון שהוא שוכר או שואל עליו ואף ע"פ שאין דין שומרין בקרקע ובמחובר לקרקע מיירי שקיבל עליו אחריות בפירוש כדידיה דמי לענין בל יראה ועובר עליו כמו שעובר על חמץ בכה"ג וכמו דלא מהני הפקר וביטול בחמץ שאינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות וכמ"ש למעלה ואף ע"פ שביטל והפקיר אכתי עובר עליו דאמאי חל הביטול וההפקר דהא בלא"ה לאו דידי' הוא וכמש"כ שם ה"נ ברשות כה"ג לא מהני ביה הפקר וא"כ משכחת לה סופו להקל בדינו של ר"י. דהא ליתא דמנין לנו זאת ללמוד בדבר זה את הרשות מגוף החמץ תדע דהא כתב רחמנא גבי חמץ לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וגבי רשות כתב נמי ביתך וגבולך למעוטי של אחרים לפ"ד הרמב"ן ותרתי ל"ל נילף הרשות מהחמץ או החמץ מהרשות דשל אחרים לית לן בה אלא וודאי לא גמרינן להו מהדדי ועוד בלא"ה לא מסתבר למילפינהו מהדדי. ואם נאמר דהרמב"ן כדברי ר"י ז"ל ס"ל דלאו דבל יראה ובל ימצא ה"ל ניתק לעשה ובמשהה ע"מ לבערו לית לן בה ושפיר דמי אפי' לכתחילה אם מבערו לבסוף קודם שיעבור עליו כל ימות הפסח מיהו ה"מ במבערו לבסוף דאז מקיים העשה דתשביתו שניתק אליה אבל אם לא מבערו לבסוף אלא שעושה לו איזה תקנה אחרת שאינו עובר ע"י תקנה זו בבל יראה כגון בחמץ שקיבל עליו אחריות וייחד לו בית או עשה לפניו מחיצה עשרה בתוך ימי הפסח נהי דמהני ליה מלעבור על בל יראה מכאן ולהבא ע"י תקנות הללו אפ"ה אין זה מוציאו מאיסור בל יראה דלמפרע משנכנס פסח עד עתה דאינו מצילו מלעבור עליו למפרע אלא העשה דהשבתה שניתקו אליה והרי אין העשה דהשבתה אלא בשריפה לר"י ובכל דבר שאתה משביתו לרבנן ומ"מ מבערו מן העולם לגמרי אבל כל היכא דהחמץ בעין אלא שעושה לו תקנה ע"י דבר אחר שמהני שלא לעבור על בל יראה וב"י נהי דמהני להבא אבל על שעבר לא תיקן עי"ז וכמ"ש למעלה ולפי"ז חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אם לא עשה לו תקנות הללו דייחד לו בית או מחיצה עשרה קודם הפסח א"א לו לעשות לתקנות הללו בתוך הפסח דא"כ עובר על בל יראה לשעבר אלא מחוייב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא כדי לתקן את הל"ת לשעבר ע"י העשה שניתקו אליה שהוא ע"י השבתה והעברה מן העולם דוקא וכי מהני ייחד לו בית או מחיצה עשרה בשעשאן קודם הפסח דוקא אבל בתוך הפסח לא משום דלא מהני למפרע וה"ה נמי להאי תקנה דמוציאו מרשותו לשעבר לא מהני ואם לא עשאו קודם שנכנס פסח מחוייב להשביתו ולבערו דוקא משום לשעבר דאין לו תקנה אלא ע"י עשה דהשבתה דוקא. והשתא א"ש הא דאמר לר"י כל דין כו' דאם לא מצא עצים לשורפו ישב בטל דכיון דבתוך הפסח אין לו תקנה על למפרע אא"כ משביתו לגמרי ואע"פ שעל להבא במוציאו מרשותו סגי ליה מ"מ משום לשעבר מחוייב להשביתו דוקא ולרבנן במשביתו בכל דבר סגי על לשעבר ולר"י לא סגי ליה בהכי אלא בשריפה דוקא דאין עשה דהשבתה שניתקו אליה לאוי דבל ירא' ובל ימצא אלא בשריפה וכיון דמשום להבא במוציאו מרשותו סגי ואינו צריך השבתה אלא משום לשעבר בלבד לרבנן אם לא מצא עצים לשורפו והוא לא הוציאו מרשותו ולא ביטלו קודם הפסח כיון דמקיים מצות עשה דתשביתו בכל דבר מחוייב להשביתו דוקא משום לתקן לשעבר אבל לר' יהודה דאין מצות השבתה אלא בשריפה דוקא היכא דלא מצא עצים לשורפו כיון דאם יבערנו מן העולם שלא ע"י שריפה כגון מפרר וזורה לרוח או מטיל לים לא מהני ליה לתקן לשעבר וכיון שכן א"צ לבערו מן העולם כלל דאי משום לשעבר הא ביעור שלא ע"י שריפה אינו מתקנו ואי משום להבא א"צ ביעור ובמוציאו מרשותו לחוד סגי נמצא דינו של ר"י סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו דלרבנן בע"כ צריך לבערו מן העולם כיון דע"י ביעור שלא ע"י שריפה מקיים לעשה דתשביתו לפיכך צריך לבערו משום לשעבר ולא סגי ליה במוציאו מרשותו אבל לרבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דוקא ובמבערו מן העולם שלא ע"י שריפה לא מקיים לעשה דהשבתה ואינו מתקן עי"ז לשעבר בלא מצא עצים לשורפו במוציאו מרשותו סגי דהא ע"י הוצאה זו נמי מתקן להבא מלעבור על בל יראה כמו ע"י ביעור ואי משום לשעבר הא במבערו מן העולם שלא ע"י שריפה נמי אינו מתקן לשעבר הרי דינו של ר"י סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו דלרבנן ע"כ צריך ביעור מן העולם משום לשעבר ולר"י כיון דאין ביעור זה מתקנו לשעבר אלא להבא לחוד במוציאו מרשותו נמי סגי להבא וביעור זה ל"ל ובהכי נ"ל דאלת"ה תקשה לסברת הרמב"ן דבמוציאו מרשותו סגי וא"כ הא פלוגתא דר"י ורבנן במה מבערו אי בשריפה דוקא או בכ"ד באינו מוציאו מרשותו הוא דוקא וכי בשופטני עסקינן שאיפשר לו להוציא מרשותו וסגי ליה בהכי והוא אינו מוציאו אלא מאבדו מן העולם ומצות השבתה שהוא ע"י ביעור מן העולם היכי משכחת לה ועוד לרבנן דאמרי במפרר וזורה לרוח או מטיל לים הוי מצות השבתה הרי כשמוציאו מרשותו להטילו לים או לרוח הא סגי ליה בהכי ול"ל תו לזרותו ולהטילו. אם לא שתאמר במטילו לים שברשותו ובזורה ברשותו לרוח הא אין אלו אלא דברי רוח אלא וודאי ש"מ כדאמרן דלא מהני מוציאו מרשותו אלא במוציאו קודם הפסח אבל בתוך ימי הפסח לא סגי ליה בהכי משום לשעבר אלא בהשבתה וביעור מן העולם דוקא. אלא שכבר נתברר בראיות רבות שאי איפשר לומר כן דהמשהה את חמצו ע"מ לבערו דאינו עובר עליו וכסברת ר"י ז"ל וא"כ צריכים אנו לחזור על כל הצדדים לקיים את דברי הרמב"ן בזה בשינוי' רוויחא כי דבריו מוכרחים מן מה שהוכיח הוא ז"ל דאל"כ ביתך וגבולך דכתב רחמנא למה לי ועוד אביא ראיה לדבריו ז"ל לפנינו בס"ד:
ומה שנ"ל בזה הוא זה דוודאי אע"ג דמהני לענין שלא לעבור על בל יראה ובבל ימצא במוציאו מרשותו משום דגבי אזהרה שלהן כתב רחמנא ביתך וגבולך וכל שאינו בביתו וגבולו שוב אינו עובר עליו ואפי' במוציאו מרשותו בתוך הפסח סגי ליה בהכי כיון דעכשיו אינו נמצא בביתו ולא נראה בגבולו שפיר דמי דהא לא קרינן ביה לא ימצא בבתיכם ולא יראה בכל גבולך כיון דאינו ברשותו מעתה אבל מ"מ לענין מצות השבתה אינו כן אלא כל היכא שמוציאו מרשותו קודם איסור' שהוא קודם שש שעות של ע"פ א"נ אפי' מוציאו מרשותו לאחר זמן איסור' ואפי' בתוך הפסח אלא שעדיין לא החמיץ שוב לא חל עליו מצות השבתה מה"ת אפי' לאחר זמן איסור' ולאחר שהחמיץ וא"צ להשביתו ולבערו מן העולם כלל אבל אם היה ברשותו לאחר שהחמיץ לאחר זמן איסור' מעתה חלה עליו מצות השבתה ולא סגי ליה מעתה בהוצאה מרשותו וה"ט משום דכתי' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והאי השבתה היינו ביעור מן העולם אי לר"י בשריפה אי לרבנן בכל דבר ומשמע מבתיכם כשהוא ברשותך ביום הראשון שהוא לאחר זמן איסורו אתה חייב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא ולא סגי ליה בהוצאה מרשותו. והשתא ניחא הא דאמרו לו לר"י כל דין שאתה דן כו' לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל ממצות השבתה קאמרי דישב בטל דאף ע"ג דמחוייב להוציאו מרשותו אם לא מצא עצים משום שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא דלהא אפי' בפסח נמי סגי ליה ובע"כ מחוייב להוציאו מרשותו כדי להנצל מאיסור דב"י דלהבא דאילו לשעבר אין לו תקנה מ"מ ישב בטל ממצות השבתה דאין מצותו אלא בשריפה דוקא ואתי שפיר נמי הא דק"ל כיון דבמוציאו מרשותו סגי ליה א"כ השבתה מן העולם היכי משכחת לה דלאחר זמן איסור' מחוייב להשביתו אם החמץ ברשותו ולא סגי לי' בהוצאה מרשותו וניחא נמי הא דדייק רבא מדאמר ר"ע תשביתו מעי"ט דאי בי"ט הא כתי' כל מלאכה לא תעשו דש"מ דס"ל דלא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך אפי' בי"ט נמי דהא הבערה לצורך הוא דכיון דחל עליו מצות השבתה כבר ועדיין החמץ בביתו וברשותו לא סגי ליה במוציאו מרשותו משום מצות השבתה ואי ס"ל מתוך וודאי שרי משום דלצורך הוא משום מצות השבתה ובהכי נמי ניחא לר"י הגלילי דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה ולדידי' הפקר גמור מהני אפי' בתוך הפסח דהא מה דלא מהני ביטול לדידן בתר זמן איסורו הוא מטעמא דכיון דאסור בהנאה לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה אבל לדידיה כיון דמותר בהנאה ברשותיה קאי וממונא דידיה הוא ונהי דלא מהני לדידיה ביטול מה"ט גופיה דכיון דדידיה הוא וברשותיה קאי א"א לצאת מרשותיה ע"י גילוי דעתיה דביטול. אפ"ה הפקר גמור וודאי מהני והרי יכול להפקירו כיון דדידיה הוא חל עליו הפקר גמור וכן לר"ש דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח שרי בהנאה וס"ל בפ' מרובה ובפ' הזהב דבר הגורם לממון כממון דמי והרי כל חמץ בפסח אע"ג דאסור בהנאה גורם לממון הוא הואיל ושרי לאחר הפסח וכיון דלדידיה גורם לממון כממון דמי כל חמץ בפסח ברשותיה קאי ומצי להפקירו אפי' לאחר זמן איסור' וכמשכ"ל בסימנים הקודמים. 
ואם כן לרי"ה ור"ש היכי משכחת לה למצות השבתה שמבערו מן העולם לגמרי טורח זה למה אטו בשופטני עסקינן שיכול לתקן ע"י הפקר בעלמא וטרח נפשו לבערו מן העולם. אבל למש"כ אתי שפיר דלאחר איסור' לא סגי בהפקר אלא לענין שלא לעבור על בל ירא' ובל ימצא אבל לענין מצות השבתה כיון שלא הפקירו קודם זמן איסור' לא סגי ליה אא"כ משביתו מן העולם לגמרי והיינו מצות השבתה דכת' רחמנא. ובהכי נמי נ"ל קושיא עצומה מה שיש לי להקשות בהא דאמ' חכמים לר"י כל דין כו' לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דתמה על עצמך אמאי ישב בטל דהרי לענין שלא לעבור על לאוי דבל יראה ובל ימצא אם מבערו מן העולם ע"י איזה ענין שיהיה שוב בוודאי אינו עובר עליו מכאן ולהבא דכיון שנאבד החמץ מן העולם שוב אינו נראה ולא נמצא א"כ אפי' לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כל היכא שאין בידו לשורפו ולקיים מצות שריפה אפ"ה מחוייב לבערו מן העולם ע"י ענין אחר כדי שלא יעבור עוד בבל יראה ובבל ימצא על להבא ואע"ג דאינו יוצא ידי חובת השבת ע"י שמבערו שלא ע"י שריפה מ"מ מהני ליה שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא להבא במבערו בכל ענין וכיון דמהני ליה מחוייב לבערו באיזה ענין שיהיה ולהוציאו מן העולם דאטו מאן דאי איפשר לו למיעבד תרתי מצוה חדא מצוה נמי לא יעביד בתמיה וא"כ אם לא מצא עצים לשורפו כמו שלרבנן מבערו מן העולם בכל דבר שיכול להשביתו ומקיים בזה מצות השבתה ה"נ לר"י אף ע"פ שאינו מקיים עי"ז למצות השבתה אפ"ה מחוייב לבערו מן העולם בכל דבר שבידו משום איסור בל יראה ובל ימצא ולא נחלק ר"י על חכמים אלא בדאיפשר בשריפה אבל בלא איפשר כגון שלא מצא עצים לשורפו מבערו בכל דבר בע"כ ובהא ר"י וחכמים שוין א"כ אין כאן סופו להקל אפי' לר"י ומאי קאמרי רבנן לר"י לא מצא עצים כו' הא לא ישב בטל ומחוייב לבערו מ"מ לר"י כמו לרבנן. אלא וודאי כמ"ש דלענין שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא במוציאו מרשותו אפי' לאחר זמן איסור' ואפי' בתוך הפסח נמי מהני אבל לענין מצות השבתה כל שלא הוציאו מרשותו קודם זמן איסורא שוב אין לו תקנה בענין אחר אלא בהשבתה ולא סגי ליה במוציאו מרשותו משום מצות השבתה ואם לא מצא עצים לשורפו לרבנן דס"ל דמצות השבתה בכ"ד לא סגי ליה במוציאו מרשותו אלא מחוייב להשביתו בכל דבר אבל לר"י דבמשביתו בכ"ד אינו מקיים למצות השבתה א"צ להשביתו ואי משום בל יראה ובל ימצא הא במוציאו מרשותו נמי סגי ליה נמצא דינו של ר"י סופו להקל בע"כ בל"מ עצים לשורפו. ומ"מ אין להוכיח מכאן דבמוציאו מרשותו עכ"פ מהני לענין שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא וכדברי הרמב"ן ז"ל דאל"כ אין בדינו של ר"י סופו להקל כלל דבלא מצא עצים לשורפו מ"מ לא ישב בטל דמשום לאוי דבל יראה ובל ימצא ע"כ מחוייב לבערו בכל דבר כיון דאין להם תקנה בענין אחר. דהא וודאי יש לדחות דאפי' את"ל דלא מהני במוציאו מרשותו אפי' לענין לעבור על בל יראה ובל ימצא אפ"ה משכחת לה בדינו של ר"י סופו להקל בלא מצא עצים לשורפו וה"ד בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות דסגי להו בייחד לו בית או מחיצה עשרה וכמש"ל וה"נ כמו שהני ב' תקנות מהני להו קודם זמן איסורא ה"נ מהני לבתר זמן איסורא ואפי' בתוך הפסח נמי מהני לענין שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא אבל למצות השבתה לא מהני אלא לרבנן בלא עשה לב' תקנות אלו קודם זמן איסורא שוב לא מהני בהן למצות השבתה אלא משביתו בכל דבר דהא גם בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות נוהג מצות השבתה וכמש"ל סימן ע"ח ולר"י משביתו בשריפה דוקא ואם לא מצא עצים לשורפו בע"כ ישב בטל ממצות השבתה ואי משום בל יראה ובל ימצא בייחד לו בית או מחיצה עשרה סגי ליה וא"צ לבערו מן העולם נמצא דינו של ר"י סופו להקל לגבי חמץ זה בלא מצא עצים לשורפו ודע שאין זה סותר למש"כ למעלה בתחילת סי' ע"ז והמבין יבין מעצמו ומ"מ לא תקשה מכאן לפירש"י והרמב"ם דס"ל דבחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות לא מהני ייחד לו בית ומחיצה עשרה וכ"ש שלא מהני בחמץ שלו במוציאו מרשותו ואכתי בכה"ג אפי' בבל יראה ובל ימצא נמי עובר וא"כ הא אין בדינו של ר"י סופו להקל כלל דאפי' לא מצא עצים לשורפו מחוייב לבערו מן העולם בכל דבר ואפי' לר"י משום בל יראה וב"י. הא לק"מ דהא לפירש"י הא דאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה אינו אלא קודם זמן איסורא אבל לבתר זמן איסורא איהו נמי מודה דהשבתתו בכל דבר וכל דינו של ר"י אינו אלא במפרש ויוצא בשיירא קודם זמן איסורא וכמו שפי' רש"י בדף כ"א א"כ בלא מצא עצים לשורפו בע"כ דינו של ר"י סופו להקל וא"צ לבערו כלל משום בל יראה ובל ימצא דלא חל עליו עד הפסח ויכול לבטלו בע"פ בכ"מ שהוא ואילו מצות השבתה חל עליו ל' יום קודם הפסח ששואלין ודורשין בה' פסח וכמו שפירש"י שם והרמב"ם י"ל דאיהו ז"ל נמי כרש"י ס"ל בהא וכי קאמינא אנא לדעת כל רבוותא שחולקין על פירש"י ומפרשין להא דר"י בלאחר זמן ביעורו הוא דהוי דוקא בשריפה והוכיחו כן בראיות א"כ הא וודאי יש ראיה לדברי מהא וכדאמרן ואי קשיא לך למאי דפי' תקשה לך הא דפריך בפ"ק דפסחים ולבתר איסורו לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב בבה"מ ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט והא י"ט לבתר איסורא הוא והרי למאי דס"ד דאפי' למצות השבתה נמי מהני ביטול ואפי' לבתר איסורא א"כ קשה מצות השבתה דלר"י בשריפה ולרבנן בכל דבר שיכול להשביתו היכי מ"ל כיון דביטול מהני לעולם אפי' בתוך הפסח ואפי' למצות השבתה וי"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך וכדאמרן אלא כן דרך הגמרא דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר לה כמ"ש התוס' במקומות אין מספר ואף ע"ג דקאמר התם דיקא נמי דקתני הי' יושב בבה"מ ש"מ ולא קאמר נמי דיקא נמי מהא דאמרן לא חש לומר דיקא נמי אלא מה דדייק לה מגופא דברייתא עצמה אבל האי דיקא נמי דממקום אחר הוא לא חש למימר ליה:
ועתה נבא לעיקר הנידון הנה הוכחת הרמב"ן נכוחה שכתב וכן הדבר כו' א"כ למה נאמר בתיכם ולמה נאמר גבולך כו' ועוד שהביאו ראיה הרמב"ן והר"ן שם מן המכילתא דתניא התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו ופי' שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולנו אפי' בבית של נכרי לכן בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי ולמדנו מברייתא זו וכו' עד בפי' גמרא דפסחים וכמשכ"ל משמו וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל מהיקש בתים וגבולין קאמר דמה בגבולין מותר דכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף בבתיכם נמי מותר ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר דלא קרינן ביה שלך ע"כ. ואע"פ שהרא"ש מפרש שם לההיא מכילתא בענין אחר דבריו תמוהין וגם דעת הגאונים שהביא שם הרא"ש נ"ל שהוא כדעת הרמב"ן אע"פ שהרא"ש סבב דבריהם לענין אחר א"א לומר כן. גם ה"ר יונה הבין דברי הגאונים ע"ד זו ובזה דבריו פשוטים ומובנים. ואעתיק דברי הרא"ש שם בפ"ק דפסחים וז"ל יש מן הגאוני' שאמ' ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אף ע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה ממכילתא דתני' התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י היה אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת כדאמר בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כ"מ בשם הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו וגם לא כת' לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנו ראיה ונ"ל דבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו נפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו וההיא דמכילתא איירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כ"ש ע"כ. ואני אומר לפי הבנת הרא"ש בדברי הגאונים דהא דהמפקיד פטור מן הביעור אחריות הנפקד הוא שגרמה לו לפוטרו מן הביעור קשה דא"כ אמאי מסיימי הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו אמאי תלו טעמא משום כיון שאינו ברשותו הא מש"ה לא נפטר המפקיד מן הביעור ואם לא קיבל עליו הנפקד אחריות המפקיד חייב לבערו אע"פ שאינו ברשותו ואפי' אם ת"ל דאין אחריות הנפקד לחוד גורם לפטור את המפקיד אא"כ הוא ברשות הנפקד ג"כ אבל אם הוא ברשות בעלים אין אחריות של חבירו פוטר את הבעלים מן הביעור כמו שאין קבלת אחריות של ישראל בחמץ של נכרי מחייבו בביעור אא"כ הוא ברשות ישראל אבל אם הוא ברשות נכרי אין קבלת אחריות של ישראל מחייבו בביעור והיינו דתניא ייחד לו בית אינו זקוק לבער דפי' ר"ת ורוב פוסקים דאפי' קיבל עליו אחריות אינו זקוק לבער דה"ל כמ"ע אחריות ע"ח של נכרי בביתו של נכרי ש"מ דאינו ברשותו של נפקד אפי' להחמיר עד דאיכא תרתי קיבל עליו אחריות והוא ברשותו של נפקד אבל בחדא לא כ"ש שאינו ברשותו של נפקד להקל ולפטור את המפקיד מן הביעור אלא בתרתי אפ"ה כיון דרשות הנפקד לחוד לא מהני ופוטר את המפקיד אלא ברשות וקיבל עליו אחריות תליא מילתא הל"ל אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו וקיבל עליו אחריות הנפקד ואמאי שבקי לקיבל עליו אחריות שהוא העיקר הגורם לו לפטור את המפקיד מן הביעור ועוד לפי הבנת הרא"ש בדברי הגאונים דקבלת אחריות של הנפקד היא הגורמת למפקיד לפוטרו מן הביעור מאי ראיה מהא דתניא במכילתא יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו הא לא נזכר במכילתא כלל מקיבל עליו אחריות הנכרי ולא תלו טעמא אלא משום שאינו ברשותו בלבד. ועוד בע"כ א"א לפרש את המכילתא בקיבל עליו אחריות דהא תני תרתי בבא יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו ובע"כ רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי ואי ההיא בבא דיצא חמצו של ישראל ברשות נכרי מיירי בקיבל עליו אחריות רישא דיצא חמצו של נכרי ברשות ישראל מיירי נמי בקיבל עליו אחריות א"כ הא וודאי ישראל הנפקד חייב לבערו כיון שהוא בביתו וברשותו וקיבל עליו אחריות ועוד היאך איפשר שיטעו הגאונים בזה דהא אף ע"פ שקיבל עליו הנפקד אחריות וגם הוא בבית הנפקד אין כ"ז מוציא את הממון מרשות הבעלים וכמש"כ הרא"ש עצמו שדבר פשוט הוא דאף ע"פ שקיבל עליו הנפקד אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא ודבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא והיאך חשד הרא"ש את רבותינו הגאונים שדבריהם דברי קבלה הן ומהן תצא תורה לכל ישראל וכמו שהעיד עליהן הרמב"ן בהרבה מקומות בחיבוריו ואחר כל השבח הזה יטעו בדבר פשוט כזה וגם לפי הבנת הרא"ש דברי ה"ר יונה ז"ל הם כחלום הצריך פתרון ואין דרכו של הר"י לדבר דרך רמז וחידה רק לפרש דבריו היטב בכל מקום כידוע:
אבל הדבר פשוט בעיני שאין כוונת הגאונים לפטור את המפקיד מטעמא דקבלת אחריות של הנפקד דזה אינו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין פטור המפקיד דאכתי ממונא דידיה הוא אע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות כמו בלא קיבל עליו אחריות ועיקר פטור המפקיד בהא לחוד תליא הואיל ואינו ברשותו וכמו שמסיימי הגאונים ז"ל ולא הזכירו הגאונים בדבריהם קבלת אחריות של הנפקד אלא משום הא דכתבו שהנפקד חייב בביעורו והיינו דוקא בקיבל עליו אחריות אבל בלא קיבל עליו אחריות אע"פ שהוא ברשותו אינו חייב לבערו וכדאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ומשום סיפא דהפקידו אצל ישראל חבירו דהנפקד חייב לבערו מש"ה נקטו וקיבל עליו אחריות ולא ארישא דהפקידו אצל נכרי קאי דכיון דהנפקד לאו בר מעבר על בל יראה הוא משום פטור המפקיד משום הוציאו מרשותו לחוד סגי לי' וגם ה"ר יונה הבין דברי הגאונים ע"ד שפי' והשתא דבריו פשוטים ומובנים היטב וה"ק דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת ואע"ג דכתיב בבתיכם לאו דוקא בביתו אלא כל שהוא ברשותו אפי' הוא בבית אחרים כאילו בביתו דמי הואיל ועיקר הממון שלו הוא והביא ראיה מהא דאמרינן וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש וכי הבית גורם לחיוב או לפטור אלא עיקר ממון הוא הגורם והרי ממון הדיוט המונח בבית הקדש ונגנב חייב הגנב בכפל וממון הקדש המונח בבית הדיוט ונגנב פטור הגנב מן הכפל. וכדמוכח התם מההיא פלוגתא דקדשים שחייב באחריותו דמחייב ר"ש התם בכפל משום דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי אלמא אע"ג דתלי רחמנא בבית איש לאו בבית תליא מילתא אלא בבעל הממון תליא מילתא ה"נ ל"ש וזה ברור. ומה שטען הרא"ש כיון שהשאילו הנפקד בית לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו דברי תימה הן הא מסיק הגמ' דשכירו' לא קניא מהא דתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכו ע"ז ואס"ד שכירות קניא כי קא מעייל לביתו דנפשיה קא מעייל ואע"ג דמשני דה"ט דייחד לו בית אינו זקוק לבער משום דאפקה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך לאו משום דשכירות קניא לענין בל יראה אלא ה"ק כיון דקיבל עליו אחריות מן הדין לאו כלום הוא ולאו ממונא דידיה הוא אלא דגלי לן רחמנא בקרא דלא ימצא דלא כתיב לך דאפי' בשל אחרים בקיבל עליו אחריות נמי עובר עליו ומדאפקה בלשון לא ימצא לקיבל עליו אחריות היינו דווקא במצוי בידך אבל בייחד לו בית אע"ג דשכירות לא קניא אפ"ה אין זה מצוי בידך אבל בהפקידו אצל אחר כיון דשאלה ושכירות לא קניא מפני שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו לא קרינן ביה ביתך ואולי ס"ל להרא"ש כר' אפרים שכתב הגהת אשירי משמו בפ"ק דעכו"ם דלחומרא אמרי' שכירות קניא אבל מ"מ סוגיא דהתם לא משמע הכי דאמרי' התם ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ומינה דייק התם מסיפא דתני וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה דשכירות לא קניא דאס"ד קניא אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה פרה דידיה היא וא"א דשכירות כו' אכתי תקשה רישא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה גם לא מצינו חבר לר"א בזה ואין כאן מקומו להאריך בזה. ומ"ש הרא"ש דההיא דמכילתא איירי בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו כדתנן בפרק כ"ש ע"כ ק"ל דהא ההיא דתנן התם נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה מפרש בגמ' טעמא אי לאביי משום דב"ח למפרע הוא גובה ולרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה בדא"ל מעכשיו דכיון דהגיע זמנו ולא פרעו איגלאי מילתא למפרע דבתוך הפסח ברשות הנכרי הוי קיימא וכה"ג פשיטא דלא עבר הישראל בתוך הפסח על בל יראה וקרא למעוטי ל"ל ועוד אי ההיא דמכילתא בכה"ג מיירי דלא הגיע זמנו עד לאחר הפסח א"כ אכתי בימי הפסח בספק בל יראה קאי דילמא כשיגיע זמנו יפדה וקא עבר על בל יראה למפרע בתוך הפסח ועק"ל אי ההיא בבא דיצא חמצו של ישראל כו' בכה"ג מיירי א"כ ההיא בבא דיצא חמצו של נכרי ברשות ישראל נמי בכה"ג איירי שהלוה לו על חמצו ואי לאביי למפרע הוא גובה הא וודאי חייב לבערו קודם הפסח דילמא לא יפדנו הנכרי ונמצא עובר על למפרע וכן לרבא בדא"ל מעכשיו א"כ הא וודאי חייב לבערו מה"ט אלא וודאי פי' הרמב"ן במכילתא הוא עיקר ולא מיירי המכילתא כלל לא מהלואה על חמצו ולא מקיבל עליו אחריות אלא חמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר עליו מה"ת:
וא"ת לדעת הרמב"ן מנ"ל דהאי בבתיכם ממעט לחמצו של ישראל ברשות נכרי דאינו עובר עליו דילמא לא קאי האי בבתיכם אלא ארישא דההוא קרא דלא ימצא דמרבינן מיניה חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות כדאמרינן התם ואהא קאי סיפא דקרא דבתיכם למעוטי ביתו ורשותו של נכרי אבל חמץ דידיה אכתי מנלן דכל שהוא ברשות נכרי דאינו עובר עליו דבשלמא לרב אשי דאמר התם דמלא ימצא נפק' לן אפי' בייחד לו בית מהני בחמץ שקיבל עליו אחריות כ"ש דמהני אם הוא בבית נכרי לגמרי דאינו עובר עליו ע"כ בבתיכם אחמץ של ישראל ברשות נכרי קאי דאינו עובר עליו אבל לרב פפא דלית ליה הא דר"א דמי שמצוי בידך דילמא האי בבתיכם אחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות דאיירי מיניה האי קרא דלא ימצא הוא דממעט בית נכרי אבל לא בחמץ של ישראל ברשות נכרי כדדריש לה במכילתא. תירוץ לד"ז יש ללמוד מדעת התו' דאההיא דייחד לו בית אינו זקוק לבער כתבו בשם ר"ת דאפי' באחריות מיירי ומש"ה מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון דייחד לו בית ור"פ אית לי' מסברא כיון דייחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי ע"כ וכיון דהא מסבר' נ"ל ע"כ בבתיכם למעוטי חמץ שלו שבבית נכרי הוא דקא אתי ולמשכ"ל סי' פ"ו בלא"ה אתי שפיר וקרוב הדבר בעיני דהתוס' נמי כהרמב"ן ס"ל דמהא דבבתיכם קא ממעט המכילתא חמץ שלו שבבית נכרי וא"כ קשיא ההיא דמכילתא לר"פ מנ"ל דהאי בבתיכם ממעט לחמץ שלו דילמא לא קאי אלא אחמץ של נכרי לחוד שק"ע אחריות דמיירי מיניה רישא דקרא דלא ימצא לפיכך פי' דר"פ הא מסברא ס"ל וע"כ בבתיכם למעוטי חמץ דידיה דאלת"ה למה להו לפ' דר"פ אית ליה מסברא דילמא ל"ל כלל דייחד לו בית מהני ואפי' בקע"א על חמצו של נכרי בביתו של נכרי נמי ס"ל דע"ע א"ו כדאמרן אבל מ"מ לפי"ז סתמו דבריהם ביותר. ונחזור לנ"ד הרי נתברר שדעת הגאונים נמי כדעת הרמב"ן והר"ן דחמץ של ישראל שהפקיד ברשות נכרי אע"פ שלא קיבל עליו אחריות אין הישראל עובר עליו מה"ת ומה שטען ה"ר יונה מהא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דלאו בבית תלי' מילתא אלא במי שהממון שלו ה"נ נימא הכי וכמו שפי' דבריו ז"ל אינו טענה כלל דודאי כל כה"ג לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וגבי וגונב מבית האיש לא מסתבר לחכמי' למעט אם גנב חוץ לרשותו וביתו שיהא פטור מן הכפל אלא נראה להם לדרוש להאי מבית האיש אגוף הממון שיהא שלו וקרא אורחא דמילתא נקט שדרך ממונו של אדם להיות בביתו וברשותו אבל האי בתיכם דגבי חמץ משמע לרז"ל למדרש ביתו ממש למעוטי אם אינו בביתו וברשותו דאינו עובר עליו דאס"ד דלמעוטי ממון של אחרים אתא בתיכם למה לי הא כבר כתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וכה"ג צריכים אנו לומר במקומו' הרבה בגמ' וא' מהן הוא בההיא שמעתא גופה דממעט מלא יראה לך לחוד של אחרים ושל גבוה וכתבו התוס' דכאן ממעט מחד לך למעוטי נכרי וגבוה ובפר"י קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש ותירצו במסקנא בד"ה משום דכתיב לך לך] בדוחק גדול ואני כתב' בחידושי דלק"מ דהתם שאני דודאי הא דממעט מעריסותיכם היינו דווקא של נכרי או של גבוה אבל עיסה שאינו שלו אלא של ישראל אחר חייב בחלה בודאי והאי עריסותיכ' לאו למעוטי של אחרים אתי אלא של גבוה או של נכרי הילכך אי לא כתב רחמנ' אלא חד מיעוטא א"א לך למעט של אחרים ושל גבוה לתרווייהו מחד מיעוטא אבל הכא הא דדרשינן מלך אבל אתה רואה של אחרים אין פי' אחרים נכרי דווקא אלא האי אחרים היינו דלאו דידי' אלא אפי' של ישראל אחר המופקד אצלו בביתו וברשותו ולא קיבל אחריות אינו עובר עליו וא"ת א"כ למה נקט כלל של גבוה פשיטא הא לאו דידיה הוא וה"ל בכלל אבל אתה רואה של אחרים דרישא וי"ל דסד"א דשל גבוה חשיב כדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה וכמ"ש התוס' בפא"ע (ד' מו) (ד"ה הואיל קמ"ל דלא אבל מ"מ ל"צ קרא למעוטי הא והא דמסיים בברייתא אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו כו' נכרי שכיבשתו מנין ע"ש לאו למימרא דאחרים היינו נכרי אלא משום דבעי לסיים נכרי שכיבשתו וגבי ישראל לא שייך למימר שכיבשתו נקט נמי רישא נכרי שלא כיבשתו דבאמת הוא נמי בכלל מיעוט' של אחרי' כמו בישראל וכ"ש לאביי דמשני איפוך ניחא דלדידיה ה"ק אין לי אלא בנכרי שכיבשתו הוא דאסור בקיבל עליו אחריות תני נמי סיפא אגב רישא נכרי שלא כיבשתו וה"ה לישראל והא דדרשינן מעריסותיכם למעוטי דווקא של נכרי או של גבוה ולא של ישראל אחר ומלא יראה לך ממעטינן של אחרים דהיינו דלאו דידיה ואפי' של ישראל אחר במשמע לק"מ דחכמים דרשי המקראות כפי הנראה בעיניהם ומסתבר להן הילכך דרשי ללך דגבי חמץ למעוטי של אחרים ואפי' ישראל במשמע ולעריסותיכם לא מסתבר להו למעוטי של אחרים ואפי' של ישראל אחר אלא למעוטי של נכרי או של גבוה ועוד בלא"ה א"א למעוטי מעריסותיכם של אחר כיון דכתיב עריסותיכ' לשון רבים כולהו ישראל במשמע אבל גבי חמץ דכתיב לך לשון יחיד שפיר אמר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואפי' של ישראל דהא לאו שלך הוא ועוד דגבי עריסותיכם א"א למעוטי של אחרים ואפי' של ישראל דא"כ תרי עריסותיכם ל"ל הא של נכרי ושל גבוה נמי בכלל של אחרי' הן דהא לאו דידיה נינהו אבל גבי לך דלא כתיב אלא חד מיעוט' של אחרים ואפי' של ישראל נמי במשמע דהא לאו שלך הוא כ"כ בחי'. והשתא נקטינן כהרמב"ן והר"ן לחומרא ואף הגאונים ז"ל הכי ס"ל וכמ"ש והמכילתא נמי לא מתפרשת אלא ע"ד ז"ל הילכך היכא דלא ביער חמץ קודם הפסח ומצא בתוך הפסח וא"א לו לבער כ"כ במהרה יוציאנו מרשותו ואם א"א בהוצאה מרשותו יפקיר את רשותו שהחמץ מונח בו דמעתה עכ"פ מועיל לו שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא מה"ת עד שיהיה בידו לבערו ואז יבערנו ולא תקשה לך הא דפ"ק דפסחים דקאמר הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה ופריך וכי משכח לה לבטלה ומשני דילמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל לה והשתא מה בכך הא אפי' משכח לה לבתר איסורא הא אכתי אית לי' תקנה במוציא' מרשותו או במפקיר את רשותו שתי תשובות בדבר חדא דהא משום עשה דתשביתו לא סגי לי' בהכי כיון דלא הוציאו מרשותו קודם זמן איסורו לפיכך מבטלו קודם זמן איסורו דמהני נמי לעשה זו דהשבתה ועוד אפי' לבל יראה ובל ימצא מדרבנן לא סגי ליה בהוצאה מרשותו ומה"ט נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח ד"ה עובר ואסור בהנאה אחר הפסח אע"פ שהוא ברשות הנכרי משום דמדרבנן עובר עליו וכדברי הר"ן ז"ל ועשו רבנן חיזוק לדבריהן כשל תורה וקנסו בעבר על בל יראה ובל ימצא דדבריהן כשל תורה לאסור בהנאה אחר הפסח ולפנינו יתבאר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |