שאגת אריה/פ
|
< הקודם · הבא > |
מיהו כל זה בייחד לו בית ועשה לו מחיצה קודם הפסח אפי' אחר שש שעות אבל אם לא עשה לאחד משני תקנות הללו עד תוך הפסח אכתי יש לעיין בזה אי שרי בהנאה לאחר הפסח או לא. ולכאורה דבר פשוט הוא כיון דלא עשה א' מב' תקנות הללו קודם הפסח וכבר עבר עליו בבל יראה בתוך פסח קודם שעשה לתקנות הללו דאסור בהנא' משום קנסא דר"ש ומה שעשה א' מן התקנות הללו בתוך ימי הפסח אינו מועיל אלא על להבא שלא לעבור עליו בבל יראה אבל על לשעבר הואיל ועבר עליו שייך למקנסי' ולאסור בהנאה דמה לי אם שהה אצלו באיסור כל ימי הפסח ומה לי מקצתם ואפי' בשהה שעה א' באיסור יש בו משום קנסא דר"ש. מ"מ כי דייקת ביה היטב יש לעיין טובא דהא א"ל דאם ייחד לו בית או עשה לפניו מחיצה עשרה קודם שעבר עליו כל ימי הפסח אפי' למפרע לא עבר על ב"י שהרי כתבו התוס' בפרק כל שעה (ד' כט) בשם ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותו שהייה וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה לכן אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ וכיון דס"ל ז"ל כשמבערו בתוך ימי הפסח אפי' על למפרע אינו עובר בבל יראה ה"ה בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות שיש לו תקנה ע"י יחוד בית או מחיצה עשר' זהו ביעורו ואי עביד להו בתוך ימי הפסח אפי' על למפרע לא עבר על בל יראה ושרי בהנאה לאחר הפסח כיון שלא עבר עליו כלל מ"מ מד' הרמב"ם משמע לי דלא ס"ל כסברת ר"י שכ' ברפ"א מה' חמץ ומצה אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעש' בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות ע"כ. ומדמחייב מלקות בקנה חמץ או שחמצו ש"מ דלא ס"ל דלאו דבל יראה ובל ימצא ה"ל ניתק לעשה דהא פסק בפי"ח מה' סנהדרין וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח אם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אא"כ לא קיים עשה שבהם ע"כ וא"ל דהא דמחייב מלקות בקנה או חמצו היינו דוקא בעבר עליו כל ימי הפסח ולא ביערו דלא קיים העשה דתשביתו ואע"ג דלא ביטלו בידים ע"י מעשה אפ"ה לוקה דס"ל בלאו הניתק לעשה אפי' נתבטל מאליו שלא ע"י מעשה כגון שלקח אם על הבנים ומתה מאליה א"נ שכילה פאת שדה ונשרף דלוקה כמ"ש שם ובסוף הלכות שחיטה דא"כ לא הוה לי' לסתום אלא לפרש אלא וודאי ס"ל בקנה או חמצו לוקה מיד ואף ע"פ שביער לאחר זמן קודם שיעברו ימי הפסח אינו מתקן למפרע דהני לאוי דבל יראה ובל ימצא לא ניתקו לעשה ולפי"ז בחמץ של נכרי וקיבל עליו אחריות אם לא ייחד לו בית או עשה מחיצה עשרה עד תוך ימי הפסח כבר עבר על בל יראה קודם לכן ואסור בהנאה לאחר הפסח משום קנסא. ולכאורה ק"ל ע"ד הרמב"ם מהא דתנן רפ"ק דביצה (ד' ז) ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וחכ"א זה וזה בכזית ואמרי' בגמ' מ"ט דב"ש א"כ ליכתוב רחמנ' חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית שאור שחימוצו קשה לכ"ש שאור דכ' רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וב"ה צריכא כו' ופריך וב"ש לית ליה הא דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ ומשני לענין אכילה כ"ע לא פליגי כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה והרי למסקנא נמי דפליגי לענין ביעור ע"כ טעמיה דב"ש אכתי הוא משום דא"כ ליכתוב רחמנא חמץ כו' ואנא אמינא ומה חמץ כו' ואי כדעת הרמב"ם דאיכא גוונא דלוקין על בל יראה ובל ימצא בעשה מעשה כגון שקנה או חמצו א"כ מאי קאמר ליכתוב רחמנא חמץ כו' הא קי"ל במס' מכות (ד' ה) ובכ"מ דאין מזהירין מן הדין לכ"ע וה"נ אמרי' בהדיא ברפי"ג דזבחים (דף קו) וכי מזהירין מן הדין ואפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וא"כ אי לא כ' רחמנא שאור ומק"ו מחמץ אתיא ה"א דאם קנה שאור או חמצו בתוך הפסח אין לוקין עליו דהא אין מזהירין מן הדין אמטו להכי כ' רחמנא לשאור בהדיא לומר שלוקין עליו בכה"ג. ונ"ל דלק"מ דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכת' רפ"ב מה' מאכלות אסורות מכלל שנא' וכל בהמה מפרסת פרסה כו' שומע אני שכל שאינו כו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל כו' נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה כו' הרי למדת שהן בל"ת אע"פ שיש בהן סימן א' וכ"ש שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בהם סי' כלל שאסור אכילתה בל"ת יתר על עשה הבא מן אותה תאכלו לפיכך האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית לוקה מה"ת וכתב עליו הה"מ בבא זו מפורשת בספרא בביאור ודע שאין לתמוה על מה שאמר שלאוי מיני בהמה וחיה טמאין בא מק"ו החזיר שפן וארנבת ממה שאמרו אין מזהירין מן הדין מק"ו לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מן עשה מה"ת בביאור וכיון שכן איפשר ללאו שלהן לבא מק"ו ע"כ. וה"נ י"ל דכיון דאיכא עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ועשה זו על כל ימי הפסח קאי הילכך מזהירין מן הדין הואיל ואיכא עשה על שאור בהדיא אפי' אי לא כ' רחמנא שאור לגבי ביעור והוי מייתינן לה מדין ק"ו מחמץ אפ"ה היה לוקין עליו היכא דעביד מעשה בידים בקנה או חימצו דכל היכא דאיכא עשה בהדיא מזהירין מן הדין כדברי הה"מ ז"ל. 
ומ"מ מדעת התוס' משמע לי דלא ס"ל כסברת הה"מ דבפ' כ"ש (ד' מא) דתניא התם במים אין לי אלא מים שאר משקין מניין אמרת ק"ו מה מים שאין מפיגין טעמן אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל מ"מ ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר וכ' התוס' וא"ת והיכי ילפינן שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מן הדין וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אפי' בשאר משקין והרי לפני זה כ' התוס' איכא בינייהו צלי קדר פי' אי לוקה עליו או לא אבל לכ"ע פסול הוי ועשה נמי אית ביה דצלי מחמת דבר אחר הוא ואיכא עשה דכ"א צלי אש ע"כ ואי הוי ס"ל כדעת הרמב"ם והה"מ דכל היכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין א"כ מאי ק"ל היכי ילפינן שאר משקין מק"ו ממים הא אין מזהירין מן הדין מאי קושיא הא כיון דאיכא עשה דכי אם צלי אש בהדיא שפיר מזהירין מן הדין אלא וודאי ל"ל האי סברא. ולפמ"ש התוס' ע"כ כדעת ר"י ס"ל דלאוי דבל יראה ובל ימצא ה"ל לאוי הניתק לעשה ואין לוקין עליו דאל"כ מאי קאמר הגמ' ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור כו' דילמא מש"ה כ' רחמנא שאור ללקות עליו בעשה מעשה שקנה או חמצו אלא וודאי ס"ל כדעת ר"י דלאו דבל יראה ה"ל ניתק לעשה ואפי' השתא דכת' רחמנא שאור בהדיא אפ"ה אין לוקין עליו וכ"כ התוס' להדיא בפרק מ"ש טמא (דף צה) גבי הא דקאמר התם בפרטי' דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קממעט לא יראה ולא ימצא כאן משמע כמו שפי' ר"י דלא יראה ה"ל לאו שניתק לעשה ע"כ. מ"מ קשה לי אדברי התוס' דס"ל דאע"ג דאיכא עשה מפורשת אפ"ה אין מזהירין מן הדין דא"כ מאי קאמר הגמ' ליכתוב רחמנ' חמץ ולא בעי שאור לגבי ביעור ומק"ו הוי ילפינן לה הא כיון דמשכחת לה מלקות גבי שאור בקנה או חמצו בתוך הפסח הא אין מזהירין מן הדין ואע"ג דס"ל ז"ל דלאו דבל יראה ה"ל לאו שניתק לעשה דאין לוקין עליו מ"מ הניחא לר"י דאמר בפ"ג דמכות (ד' טו) גבי לאו הניתק לעשה ביטלו ולא ביטלו ופירש"י והתוס' דביטלו לא הוי אלא בביטל בידים כגון שנטל אם על הבנים והרג את האם בידים הוא דלוקה אבל אם נתבטל העשה מאליו כגון שמתה מאליה אינו לוקה לפיכך גבי לאו דבל יראה לא משכחת לה לביטלו בידים לעשה דהא אם אבדו בידים בתוך ימי הפסח בכל ענין שהוא אפי' שלא ע"י שריפה אלא כגון שזרקו לנהר או כיוצא בו הרי נתקיים העשה לרבנן דפליגי עליה דר"י בר"פ כל שעה (ד' כא) דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואיפשר לומר דב"ש כחכמים ס"ל ואי ישב לו ולא ביער החמץ עד שעבר עליו הפסח הרי לא ביטלו בידים אלא מאליו נתבטל העשה ואין לוקין עליו וכיון דלא משכחת לה מלקות בלאו דבל יראה שפיר קאמרי ב"ש ליכתוב רחמנא חמץ ושאור מק"ו אתי אבל לר"ל דתני התם קיימו ולא קיימו כלומר אם קיים לעשה בתוך כדי דיבור לאחר עבירת הלאו או לאחר אזהרת ב"ד אינו לוקה ואם לאו לוקה אפי' לא נתבטל עדיין העשה לגמרי אפ"ה לוקה הואיל ולא קיימו כמו שפי' רש"י ותוס' התם ולדידיה משכחת לה מלקות בלאו דבל יראה אע"פ שניתק לעשה בקנה או חמצו דעשה מעשה ולא קיימו בתוך כדי דיבור לעבירה או לאזהרת ב"ד א"כ כיון דמשכחת לה מלקות בלאו דבל יראה מאי קאמר ליכתוב רחמנא חמץ ושאור מק"ו ילפינן לה הא אין מזהירין מן הדין אע"כ ש"מ דכל היכא דאיכא עשה מפורשת כגון הכא מזהירין מן הדין ושלא כדברי התוס' ז"ל ומ"מ ממה שכתבנו נתברר דלהרמב"ם לאו דבל יראה אינו ניתק לעשה ולר"י ניתק לעשה ודע שאע"פ שדעת רש"י כדעת ר"י דלאו דבל יראה ה"ל ניתק לעשה דאהא דבפרטי' מאי קא ממעט לא יראה ולא ימצא דדמי ליה פי' לא יראה ואי נראה תשביתהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד מ"מ בהא פליג עליה וס"ל דאע"ג דמבערו בתוך ימי הפסח אפ"ה על הימים שעברו עבר בבל יראה ואינו מתקן למפרע שהרי בפ"ק דפסחים דף ו) אהא דאר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ופריך מ"ט אי נימא משום פירורין הא לא חשיב א"ר גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלוי' וכי משכחת לה לבטלה ומשני דילמא משכח לה לבתר איסוריה ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטלה ופירש"י ודעתו עלויה חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפ' ומשהה אפי' רגע אחת ונמצא עובר על בל יראה ובל ימצא אבל משביטלה אינו עובר דלא כתי' אלא תשביתו ומדכתב וחס עליה לשורפה ומשהה אפי' רגע א' משמע אע"פ שמבער' בתר הכי מ"מ עובר עלי' בשהה רגע א'. וה"נ אמר שם המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי ופירש"י ומיהו בבל יראה לא עבר דהא ביטלו בלבו מאתמול ומשמע כל היכא שלא ביטלו עובר בבל יראה אע"פ שסופו לבערו ודעתו לבערו במוצאי י"ט והא ליכא לאוקמי דבשביעי של פסח מיירי שהוא י"ט ואם לא ביטלו הא וודאי במוצאי י"ט זה עבר על בל יראה כיון שעבר עליו כל ימות הפסח ולא קיים לעשה דהשבתה. דהא פירש שביטלו בלבו מאתמול אלמא בי"ט ראשון מיירי שדרך לבטלו מעי"ט דאילו בי"ט אחרון אתמול דידיה לבתר איסורא הוא ולא מצי מבטל ליה ועוד אמרינן התם חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ופירש"י מיהו האי דלעיל לא איפשר ליה במחיצה ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו ומדכתב ובלילה יבערנו ש"מ דבי"ט ראשון קאי וש"מ דס"ל לרש"י דאע"ג דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו מ"מ עובר עליו למפרע עד שעת ביעורו. וק"ל לדעת ר"י ז"ל דס"ל דאין עובר על בל יראה כשמבערו לבסוף דאם כן למה אמרו הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה וכשימצא לאחר איסוריה דלא מצי מבטל לה מה בכך דלא מצי מבטל לה אכתי הא כשמבערה לבסוף לא עבר על בל יראה והא וודאי לאו ברשיעי עסקינן שעובר על דברי תורה במזיד ועוד דאם כן כ"ש שלא ישמע לדברי חכמים שאמרו הבודק צריך שיבטל אלא ע"כ הכי פירושו ודעתיה עלויה ולא בטל מאליה כמו פירורין וכמו שפי' התוס' וכיון דלא מהני ביטול לבתר איסוריה יעבור על בל יראה משעת מציאה עד שעה שיבערנה אבל אי הוי מהני לה ביטול כי משכח לה א"צ לבטל בשעת בדיקה אלא כי משכח לה לבטלה באותו רגע של שעת מציאה שא"צ שהות זמן לזה כמו שצריך שהות לבער א"נ כדפירש"י ודעתיה עלויה כו' עד אלא תשביתו וכמשכ"ל וכוונתו דאע"ג דוודאי סופו לשורפ' ובדעתו לשורפ' דהא לאו ברשיעי עסקינן אלא ה"ק מתוך שחס עליה לשורפה משעת מציאה ועד שעת שרפה עובר על בל יראה וזה ברור לי בכוונתו ז"ל. ולא קשה מידי מה שהקשה התוס' שם עליו ואי כדברי ר"י הא כיון שסופו לבער' בע"כ לבסוף הא אפי' על למפרע לא עבר עליה אלא ע"כ בביעור דלהבא אינו מתקן למפרע לפיכך צריך שיבטל וי"ל לדעת ר"י דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה בשביעי של פסח שהוא י"ט ולפ"ד התוס' אי איפשר לו לבערה אפי' לא ביטל וכמ"ש ז"ל בפ"ק דכתובות וכיון דע"כ ישהה את החמץ עד הלילה ממילא נתבטלה העשה דתשביתו וא"א לו לקיימה עוד כיון שכבר עברו ימי הפסח ונמצא עובר על גלוסקא יפה שמצא לפיכך אמרו הבודק צריך שיבטל. מ"מ כבר נתבאר שדעת רש"י דאף דלאו דבל יראה ניתק לעשה מ"מ אף שביערו בתוך הפסח למפרע קודם הביעור עובר על בל יראה ולדעת הרמב"ם אפי' לאו הניתק לעשה אינן לאוי דבל יראה ובל ימצא ולדעתם ז"ל בנידון דידן אם לא ייחד בית או עשה מחיצה קודם הפסח כבר עבר על בל יראה וה"ל חמץ ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה ואפי' לדעת ר"י י"ל דע"כ לא קאמר אלא במבערו מן העולם בתוך ימי הפסח הוא דאין עובר על למפרע דהא מטעם לאו הניתק לעשה קאמר לה והרי העשה דתשביתו הוא לר"י בשרפה דוקא ולרבנן תשביתו בכל דבר שאתה משביתו כדאמרי' בפ' כ"ש אבל הא דייחד לו בית או עשה לו מחיצה עשרה אינן בכלל עשה זו ומקרא אחרינא הוא דאתי משום שנא' לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך כדאמרינן בגמרא וכדפי' הפוסקים ז"ל אבל מ"מ ע"י זה לא קיים עשה דתשביתו לפיכך ע"י לא תיקן את הל"ת למפרע וכיון דעובר עליו בבל יראה איכא משום קנסא דר"ש ואסור בהנאה אחר פסח:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |