שאגת אריה/לא
|
< הקודם · הבא > |
אחר שנתברר בסי' הקודם דכלאים בציצית לא שרא רחמנא אלא במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה לא והילכך טומטום ואנדרוגינוס אע"פ שחייבין בציצית מספק מ"מ כלאים בציצית לא שרי להו וכדברי הראב"ד וכמש"כ שם. יש לי לעיין לדעת הני רבוותא דס"ל דסדין בציצית אע"ג דאין מטילין בו תכלת מ"מ חייב בלבן של מינו אם גם טומטום ואנדרוגינוס חייבין בציצית של מינו בסדין דאע"ג דקי"ל התכלת אינו מעכב את הלבן ואם אין לו תכלת מטיל לבן. ה"מ בראוי להטיל תכלת נמי הילכך כיון דמה"ת ראוי להטיל תכלת בסדין דהא כלאים בציצית שרא רחמנא אע"ג דרבנן גזרו עליו משום כסות לילה הו"ל ראוי לבילה כיון דמן התורה שרי. אבל גבי דידהו כיון דבלא ההיא גזירה דמשום כסות לילה נמי כלאים בציצית לא שרי להו משום ספק אשה וה"ל אינו ראוי לבילה דמצות תכלת. דהא מה שאינן ראוים לתכלת מחמת ספק קרוי נמי אינו ראוי לבילה כדאמרי' בפ' הספינ' (ד' פא) גבי הקונה אילן אחד בתוך שדה חבירו לר"מ וב' אילנות לרבנן דמספקא להו אי קנה קרקע אי לא קנה הילכך מביא ואינו קורא מספק דמחמת ספק אינו רשאי לקרות מטעמא דמפ' התם דפריך ודילמא ביכורים נינהו ובעי קריאה ומשני קריאה לא מעכבא ופריך והאר"ז כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו וה"נ כיון דאינו ראוי לקריאה מספק דילמא לא קנה קרקע קריאה מעכבת בו ומשני לה התם דעביד בענין שאינו חייב בקריאה. וש"מ דכל שאינו ראוי מחמת ספק ה"ל אינו ראוי לבילה. ה"נ כיון דאינו ראוי להטיל תכלת בסדין מחמת ספק דילמא ה"ל כלאים שלא במקום מצוה ה"ל אינו ראוי לבילה דתכלת וכל כה"ג תכלת מעכב את הלבן ואפי' בלבן של מינו נמי פטור. וה"נ יש לעיין בכ"מ שהבגד או שהגברא אינו חייב בציצית אלא מחמת ספק אי מטיל ציצית של מינו בסדין של פשתן דהא כיון דאינו ראוי לבילה דתכלת מחמת ספק איסור כלאים תכלת מעכב ללבן ואפי' מן הלבן נמי פטור. אלא שבהא גופא יש לעיין דהכי תניא בפרק התכלת (ד' מ) סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ופירש"י דב"ש לא דרשי סמוכים למישרי כלאים בציצית והאי דנקט לשון פטור וחייב ולא נקט לשון אסור ומותר משום דציצית חובה הוא לבגד אפי' אינו לובשו ואיסור והיתר נמי בהא תליא כיון דלב"ש פטור ה"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליו משום כלאים ולב"ה דמחייבי ליה בציצית דדרשי סמוכין ואין כאן משום כלאים מותר ללבשן ע"כ. ור"ת הקשה עליו הרבה דמשמע מדבריו דב"ש לא פטרי אלא מתכלת אבל בלבן מחייבי והרבה דחק ר"ת בזה. וק"ל למה לא פי' דוודאי ב"ש פטרי לגמרי מתכלת ומלבן ואע"ג דתכלת אינו מעכב את הלבן ה"מ בראוי לבילה להטיל בו תכלת אין הבילה של תכלת מעכבת בו אבל בסדין כיון דב"ש לא דרשי סמוכין ואינו ראוי לבילה של תכלת משום איסור כלאים הבילה מעכבת בו ואפי' לבן אינו מטיל. ומה"ט נקט לשון פטור וחייב ולא נקט לשון אסור ומותר משום לבן דאם מטיל לבן ליכא איסורא אלא דא"צ להטיל ומשום לבן נקט לשון פטור. וראיתי להרמב"ן בספר המלחמות בפ"ב דשבת שכתב סדין בציצית ב"ש פוטרין. פי' פוטרים אפי' מלבן ואצ"ל דאפי' איסור יש בו משום תכלת וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכים למישרי כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא ואפי' למ"ד אין מעכבין זה את זה מ"מ טלית שאסור בתכל' לא חייבתו תורה בלבן וכי כתיב ועשו להם ציצית כו' בבגד הראוי לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. הרי שבגדים שנאמרו כאן אינן אלא צמר ולא פשתים ע"כ קרובים דבריו לדברי. וא"ת אפי' למאי דקי"ל דמה"ת כלאים בציצית שרי הרי מ"מ כיון דרבנן גזרו עליה משום גזירה דכסות לילה או משאר טעמי' דמפרש התם הא מ"מ כיון דמדרבנן אינו ראוי לבילה דתכלת אמאי מטיל בו לבן הא ההיא דפרק הספינה חשיב ליה אינו ראוי לבילה דקריאה משום דא"א לו לקרות מפני ה"ט דמפרש התם אי משום דילמא מפקע ליה מתרומות ומעשרו' א"נ משום דמיחזי כשיקרא והא הכא דמה"ת ראויין לקריאה דהא הני טעמי אינן אלא מדרבנן ואפ"ה כיון דמדרבנן אינו ראוי לקריאה ה"ל אינו ראוי לבילה וא"א לו נמי להביא כל עיקר ה"נ נימא הכי. דבשלמא למאי דס"ל להני רבוותא דבסדין של פשתן מטיל לבן אע"ג דאינו ראוי לבילה דתכלת מדרבנן לק"מ דשאני הכא גבי ביכורים דהא דמביא אינו אלא מספיקא כדאמרי' דר"מ באילן א' ורבנן בב' אילנות מספק' להו אי קנה קרקע אי לא קנה הילכך איכא למימר דבמקום ספיקא אתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומפקע ליה ואינו מביא ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם הא דקי"ל ספיקא דאוריי' אינו לחומרא אלא מדרבנן אתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומפקע מחיובא דספק הבאה שאינו אלא מדרבנן דהם אמרו והם אמרו. אלא אפי' להחולקין עליו וס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מה"ת אפ"ה אין ללמוד וודאי מספיקא דאם אמרו בספק דאתי אינו ראוי לבילה דרבנן ומפקע ליה איך נלמוד אנו מזה לוודאי דחמיר מיניה. אבל מ"מ גבי ספק אם ההוא גברא בר חיובא הוא הא וודאי יבא אינו ראוי לבילה דרבנן דאסרו תכלת בסדין ויפקע נמי מחיובא דלבן אצלו הואיל ואינו ראוי לבילה מדרבנן מפקע מספק בר חיובא כדאמ' לגבי ביכורים. ונ"מ אפי' לר"ת דס"ל דכלאים בציצית שרי לגמרי אפי' לאשה וה"ל הספק ראוי לבילה מה"ת לתכלת דהא אפי' אי לאו בר חיובא הוא אם מטיל תכלת ל"ל בה אפ"ה כיון שאינו ראוי לבילה מדרבנן ליתי ולפקע ספק חיוב דידי' כדאמרי' התם גבי בכורים. ועוד ק"ו הדברים ומה התם דאם קונה אילן א' לר"מ וב' אילנות לרבנן בר חיובא הוא משום דקנה קרקע כמו שחייב להביא חייב נמי לקרות והא דאינו ראוי לבילה דקריאה מדרבנן נמי אינו אלא מחמת ספיקא דילמא לא קנה קרקע. אפ"ה אתי אינו ראוי לבילה דרבנן דמחמת ספיקא ודחי לספק חיובא דהבאה. כ"ש הכא דאינו ראוי לבילה מדרבנן מחמת וודאי דהא אפי' בר חיובא ברור אסרוהו בתכלת אינו דין שאתי אינו ראוי לבילה וודאי דרבנן ודחי לספק חיובא דידיה. וי"ל דשאני הכא כיון דהאי אינו ראוי לבילה גופיה דרבנן די"ל גבי ספק בר חיובא גבי וודאי בר חיובא נמי איתיה ואפ"ה לא גזרינן בוודאי משום אינו ראוי לבילה לפוטרו לגמרי מלבן א"א לך לומר האי אינו ראוי לבילה לחצאין לגבי ספק ולא לגבי וודאי כיון דה"ט גופיה דספק שייך נמי לומר בוודאי. אבל גבי האי אינו ראוי לבילה דגבי ביכורי' הא לא גרם להאי אינו ראוי לבילה אלא הספק גופיה שיש כאן ולא שייך האי אינו ראוי לבילה בוודאי בר חיובא שפיר אמר התם להאי אינו ראוי לבילה. מ"מ לענין הלכה נ"ל דלמאי שהעלתי בסי' שלפ"ז דכלאים בציצית לא שרא רחמנא אלא במקום מצוה ואצל בר חיובא דוקא וכדעת הרמב"ם והראב"ד ודלא כר"ת ז"ל א"כ ספק בר חיובא אין ראוי לבילה דתכלת מה"ת אתי ספק אין ראוי לבילה ודחי מספק חיובא דלבן דידי' ודמי לגמרי לההיא דביכורים ועדיפא מיני' מחמת ההוא ק"ו דאמרן. וכה"ג מצינו להתוס' בספ"ה דמנחות (ד' סב) גבי השולח קרבנותיו ממדה"י שכתבו וא"ת נהי דסמיכה לא מעכבא מ"מ ערל וטמא שא"י לסמוך נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן בההיא דשקלי' ודכריתות ודנזיר דכל היכא דא"י לסמוך משום ספק חשיב שפיר אין ראוי לבילה כדאשכחן בפרק הספינה גבי ביכורים ומסקו דמדאמר בתור' כהנים מזובו ולא מנגעו ובפ"ק דחגיגה ממעט טמא מראייה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לענין סמיכה בראוי לסמיכה ע"כ. הרי דפשיטא להו דמחמת ספק חשיב שפיר אין ראוי לבילה אלא דגבי סמיכה לא חיישינן אפי' לוודאי מדגלי קרא. אבל גבי תכלת ולבן דלא גלי קרא אפי' מחמת ספיק' נמי חשיב שפיר אין ראוי לבילה וכדפירשתי:
ובהכי ניחא לי שמעתא דפסחים (דף פח) דתניא התם ה' שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצאת יבלת בא' מהן כולן יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופריך ונייתי מותר הפסח על תנאי אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ניהוי פסח אי דידי תם הוא האי דאייתי השתא ניהוי שלמים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעי סמיכה ואלו מותרו בעי סמיכה הא תינח קרבן אנשים קרבן נשים מאי א"ל. אלא משום מתנות דאלו פסח מתנה א' ואלו שלמים ב' שהן ד' מנ"מ והתנן כל הניתנין על המזבח החיצון שנתן במתן א' כפר. אלא משום דאלו פסח בשפיכה ואלו שלמים בזריקה מנ"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא אימר דקא אמרינן דאי עבד לכתחלה נמי. זהו סוגיות הגמרא וכתב התוס' ה"מ דיעבד וה"ה דאכולהו אמר הכי אסמיכ' ואמתנות ואנותר ותימה וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשה המתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח ע"כ. ודברי תימה הן דלאו דוקא ה' שנתערבו עורות פסחיהם דה"ה ב' שנתערבו וודאי דינא הכי אלא דרך התנאים כן כמו ה' חבורות של ה' ה' בס"פ מי שהיה (ד' צח) ושם בפ' האשה (ד' פט) תניא ולא עוד אלא אפי' חמשה ועשו סיבולת כו'. ונ"ל דה"ט דאע"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכ' יצא ה"מ בראוי לבילה ליתן בזריקה אבל באינו ראוי לבילה ליתן בזריקה אם נתנן בשפיכה לא יצא וכל מחמת ספק חשיב שפיר אינו ראוי לבילה והכא כיון דהוי ספק פסח וא"א ליתן בזריקה וכר' ישמעאל בשילהי מס' פסחים דס"ל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה ה"ל אינו ראוי לבילה אם שלמים הן למצות זריקה כמצותן ובילה דזריקה מעכבת בו. הילכך א"א להביא על תנאי אי דידי תם הוא ניהוי האי דאייתי השתא שלמים דהא ה"ל שלמים פסולים כיון דאינו ראוי לבילה דזריקה משום ספק דילמא פסח הוא. והיינו דמתרץ הגמ' אימר דאמר דיעבד לכתחלה נמי וכיון דלכתחל' שלמים צריכים זריקה וא"א לזרוק מספק דילמא פסח הוא אינו ראוי לבילה הוי והבילה דזריקה מעכבת בו. ואע"ג דלמאי דמשני בתחלה משום סמיכה ע"כ באינו ראוי לבילה דסמיכה נמי אינו מעכב אפי' בוודאי אינו ראוי וכ"ש בספק שהרי הערל והטמא משלחין קרבנותיהן אע"ג דוודאי אינן ראויין לבילה דסמיכה וכמ"ש בשם התוס' וטעמא משום דגלי ביה קרא דאינו מעכב ראוי לסמיכה וה"ה לה"ט דאלו פסח מתנה א' ושלמים ב' שהן ד' דאפי' באינו ראוי לבילה לא מעכב כדמוכח ההיא דתנן בפ"ח דזבחים (ד' פ) מתן ד' במתן אחד דלר"י ינתנו במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף וכ"ש דמשום שמא יהיה נותר דלה"ט לא שייך עיכובא כלל. מ"מ כיון דבלא"ה לא קמו ה"ט מחמת פירכא אחרת לא חש לה הגמ'. ובהכי נמי ניחא הא דמסיק הגמרא אימר דקא אמר דיעבד אהאי שינויי דאלו פסח בשפיכה ולא אסיק הכי אשינויי קמאי דאלו פסח לא בעי סמיכה ואלו פסח מתנה א'. משום דאכתי תקשה דכיון דלא מעכב בדיעבד סמיכה ומתן ד' יכנס לידי ספק כרת. אבל הא דזריקה שנתנן בשפיכה דמעכב אפי' בדיעבד באינו ראוי לבילה א"ש דאין לו תקנה לעשות פסח על תנאי מה"ט. ואע"ג דהא גופא צריך טעם דאמאי לא אמרינן אינו ראוי לבילה לענין מתן ד' כדמוכח ההיא דזבחים ודשמעתין וכמ"ש אין זה מקומו:
ונחזור לענייננו דאפי' להני רבוותא דס"ל דבסדין של פשתן מטיל לבן וחייב בציצית של לבן ה"מ בר חיובא וודאי ובגד שהיא בת חיובא בוודאי אבל טומטום דספיקא הוי וכן אנדרוגינוס למאן דס"ל דהוי נמי ספק בפ' הערל א"כ בגד דבת חיובא היא מספיקא אם היא של פשתן א"צ להטיל בה אפי' לבן הואיל ואינו ראוי לבילה דתכלת מה"ת, כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |