שאגת אריה/ל
|
< הקודם · הבא > |
ואחר שנתברר דכלאים של בגדי כהונה שרי לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה במקדש. עתה נבא לעיקר השני לענין כלאים בציצית אי שרי במקום מצוה דווקא או אפילו שלא במקום מצווה.
דע שהתוספות בפרק התכלת ובפרק כל הבשר במסכת חולין (דף קי) כתבו בשם ר"ת דכלאים בציצית שרי לגמרי אפילו שלא במקום מצוה, כגון בטלית שאולה או לאשה דאינה חייבת בציצית.
ויש לי כאן מקום שאלה לדעת הראב"ד דכבר נתבאר דסבירא ליה ז"ל דכלאים בבגדי כהונה שרי לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה, ואילו לענין ציצית שלא במקום מצוה לא סבירא ליה הכי. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ציצית, נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה כו' טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק. והגיה עליו הראב"ד בהשגות, דוקא בציצית שאין בה כלאים, ע"כ.
ואיכא למידק מאי שנא לענין עבודה דשרי כלאים אפילו שלא במקום מצוה ולענין ציצית במקום מצוה אין שלא במקום מצוה לא.
והנה התוספות שם בשם ר"ת פירשו דלענין ציצית שרי כלאים לגמרי אפילו שלא במקום מצוה, ומכל מקום בתחלה גמגם ר"ת לומר דכלאים בבגדי כהונה לא שראי אלא במקום מצוה דשעת עבודה לחוד. הא פירשו שם התוספות טעמו משום דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז, משמע דכל לבישה שרא רחמנא. ועוד שבטלית העשוי להנאתו חייב הכתוב בכלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה. והאי ועוד, דבריהם סתומים.
והרא"ש בהלכות ציצית העתיק דבריהם בביאור, שכתב ועוד כלאים בציצית הותר בטלית המיוחד ללבישה שעיקרו עשוי להנאתו הילכך כל זמן לבישתו הותר בין ביום בין בלילה אבל גבי כהנים לא הותר אלא במיוחדין לעבודה הילכך דווקא בעידן עבודה שרו, ע"כ. אבל להקל גבי בגדי כהונה אפילו שלא במקום מצוה ולהחמיר גבי ציצית דלא הותר אלא במקום מצוה כד' הראב"ד צריך טעם למה.
ועוד ק"ל לדעתו ז"ל כיון דפשיטא לן דכלאים גבי בגדי עבודה שרי לגמרי, אם כן מאי קמיבעיא לן אי נינתו ליהנות בהן או לא, תפשוט לן מדשרי כלאים דידהו שלא במקום מצוה הוא הדין הנאתן דמאי שנא הא מהא.
ואף על גב דא"ל דהא דקאמר דכלאים דבגדי כהונה שרי לגמרי היינו לבתר דאיפשט לן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אפילו שלא בשעת עבודה, הילכך מהשתא ילפינן מיניה לענין כלאים, והכי משמע להדיא מדבריו דיליף לכלאים מדניתנו ליהנות בהן. מכל מקום כבר הוכחתי למעלה מדקאמר ה"נ מסתברא אסיפא דמילתא ולא ארישא, דשמע מינה דפשיטא ליה להגמ' דבגדי כהונה אפילו שלא במקום מצוה אין בהן משום כלאים אף על גבי דאכתי לא איפשט לן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות, והשתא ודאי תקשה כמו דגבי כלאים פשיטא דשרי לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה, הוא הדין דלענין הנאה נמי נימא הכי ומאי שנא דהא פשיטא לן והא מספקא לן.
אלא שבזה יש לומר דהיינו טעמא דשרי כלאים בבגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה, משום שהרי מן הדין אפילו בשעת עבודה נמי הוה לן למיסר משום כלאים דהוי איסור הבא מאליו ולא שייך לומר יבא עשה וידחה לא תעשה שהרי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה ואפילו הכי שרא רחמנא, הילכך איכא למימר מיגו דהותר בשעת עבודה הותר לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה. אבל לענין ליתנו ליהנות בהן ליכא למימר דהותר בשעת עבודה שהרי באותו שעה לא נאסר, דהא עיקר הקדישן הוא כדי לעבוד וליהנות מהן בשעת עבודה ואפילו אם נלקחו ממעות הלשכה הרי לב בית דין מתנה בהן להנות ליקח מהקדש זה בגדי כהונה וליהנות בהן בשעת עבודה, ולא רכיב מעולם עלייהו איסורא בשעת עבודה אלא שלא בשעת עבודה לחוד. הילכך ל"ל בהא מיגו דהותר בשעת עבודה הותר לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה מה"ט מיבעיא לן אי ניתנו ליהנות בהן בשעת עבודה אף על גב דלענין איסור כלאים פשיטא לן דהותר לגמרי אבל קושיא ראשונה קשה.
ונ"ל דלא קשה מידי דכבר העתיק הרא"ש שם מדברי התוספות דהיינו טעמא דהותר כלאים בבגדי כהונה לגמרי משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, דכשיגמור עבודתו יפשטם מיד ולא ישהה עליו כלל, הילכך כשהתירה התורה לבישה לגמרי התירה אפילו שלא בשעת עבודה, אבל בהנחה תחת ראשו ליכא למימר הכי הילכך אסורה, עכ"ד. והיינו טעמא נמי דגבי ציצית שלא במקום מצוה אסורה, דל"ל האי טעמא דלא ניתנה למלאכי השרת. ואפילו לבר חיוב בלילה שאינו זמן ציצית נמי אסירי משום כלאים דהא איפשר להפשיטו קודם הלילה.
ועוד יש לומר דהא דכתב הראב"ד בהל' ציצית דוקא בציצית שאין בה כלאים אטומטום ואנדרוגינוס קאי שהם ספק אשה וא"ל אף על גב דס"ל דגבי איש אפילו שלא במקום מצוה שרי כלאים בציצית לגמרי מיגו דשרי במקום מצוה, מכל מקום מיגו דשרי לאיש שרי נמי לאשה לא אמרינן דנשים עם בפנ"ע הן ולא אמרינן מיגו ממין לשאינו מינו. וכדאמר בפרק במה אשה (דף סג) דטבעת שיש עליה חותם הוי תכשיט לאיש ואשה שיצאה בו חייבת חטאת אף על גב דתניא הרועים יוצאים בשקים ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם משום דנשים עם בפנ"ע הן וה"נ דכוותיה, וראשון נראה לי עיקר:
ועתה אבוא לד' ר"ת כפי מה שהעתיקו הרא"ש את דבריו כי דבריו מסודרים ובדברי התוס' במסכת מנחות נפלו טעויות הרבה וז"ל הרא"ש אר"ז אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק דהאי טלית פטורה מיירי בהטיל למוטלת ודקדק ר"ת מדקאמר ואפילו ולא קאמר אפילו בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמעינן דתכלת אין בו משום כלאים כי ההיא דפרק טרף בקלפי אר"א משום בר קפרא אומר היה ר"מ איברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן ואפילו בשבת ומוכח התם מדקאמר ואפילו בוי"ו דתרתי מילי אתי לאשמעינן וה"נ אתי לאשמעינן דאין בו משום כלאים אפילו בלילה אף על גב דלאו זמן ציצית הוא דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית ואין בו משום כלאים כלל ואפילו ללבשו בלילה וכן משמע מהא דקאמר גבי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה ולא קאמר גזירה שמא יתכסה בו בלילה וכן אמרינן בפרק התכלת דטלית שאולה חייבת בציצית מל' יום ואילך משום דנראית כשלו ומישתרי בה כלאים אף על גב דפטורה מדאורייתא אצלו כיון דהותרה אצל בעל הטלית ובספרי תניא אם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית ועוד תניא התם ר"י בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מן הציצית אלא פעמים שבעלה מתכסה בה הילכך נראה דכלאים בציצית שרי בטלית של איש בין לאיש בן לאשה בן ביום בין בלילה ואפילו הכי חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור, ע"כ.
ואיני יודע מאי קאמרי, כיון דפירשו דכסות יום חייב בציצית אפילו בלילה אם כן אין ללמוד מהא דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית אפילו שלא במקום מצוה דהא לילה זמן מצותו הוא בכסות יום, ומכסות לילה וודאי לא איירי דהא אסור משום כלאים כדאמר גזירה משום כסות לילה דלדברי ר"ת פירושו כסות המיוחד ללילה, אלמא איסור כלאים נוהג בו.
ועוד קשה לי דהאי תכלת לדברי ר"ת אין בו משום כלאים מיירי מכסות יום וקמ"ל דאין בו משום כלאים בלילה אין זה רבותא דהא מילתא דפשיטא היא כיון דס"ל כסות יום חייב בציצית בלילה אין לחלק בין יום ללילה ופשיטא דאין בו משום כלאים בלילה ואין כאן שום רבותא בבבא דרישא דמילתא דשמואל.
מכל מקום בעיקר דברי ר"ת וראייתו מכאן אכתי יש לנו מקום דשמואל בבבא דרישא קמ"ל תכלת אין בו משום כלאים לאו אלילה קאי אלא אטלית שאולה א"נ אשה קמ"ל דשרי תכלת ואין בו משום כלאים.
ופרק כיסוי הדם (דף קי) דאר"י התם טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית, כתבו התוספות י"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא. ואומר ר"ת דאין לחוש דאמר בריש התכלת תכלת אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק כגון הטיל למוטלת פירוש טלית שיש בו ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאח"כ הסיר הראשונים וקמ"ל דלא הוי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דא"כ ל"ל למימר אין בו משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא קמ"ל כל טלית דאישתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים בין להתעטף בין להציע תחתיו ובין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרי ביה כלאים ע"כ. ולכאורה משמע דר"ת דייק לה מדקאמר אפילו בטלית פטורה כגון שהטיל למוטלת ולא הסיר את הראשונים וה"ל שניות שלא לצורך אפ"ה אין בשנייה משום כלאים ש"מ דבכל ענין שרי כלאים בציצית. אבל א"א לומר כן דאי נלמוד הא מילתא מואפי' בטלית פטורה דקאמר שמואל בסיפא א"כ תכלת אין בו משום כלאים דרישא לא קמ"ל מידי והרי לר"ת תרי מילי נינהו מדקאמר ואפי' בוי"ו וכמש"כ נמי התוס' בשמו בפ' התכלת. ועוד סיפא דאפי' בטלית פטורה דהיינו הטיל למוטלת וודאי לא קמ"ל אלא דאין בו משום תעשה ולא מן העשוי לחוד שהרי פריך הגמרא התם והא אמרה רבי זירא חדא זימנא דאמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה ומשני חדא מכלל חבירתה איתמר ומדפריך הא אמרה ר' זירא חדא זימנא ש"מ דלא קמ"ל בהא דאפי' בטלית פטורה אלא הא לחוד דהטיל למוטלת כשרה וכאידך דר' זירא דאל"כ מאי פריך הא טובא קמ"ל דאפי' שלא במקום מצוה שרי כלאי'. אלא ע"כ דהטיל למוטלת לא דמי לשלא במקום מצוה דהכא שם ציצית אקמאי ובתראי וה"ל שניהם במקום מצוה וכדפירש"י והאמרה ר"ז חדא זימנא לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשר בהנך בתראי כ"ש בקמאי אי הוי פסיק לבתראי פשיט' דאין בה משום כלאים דהא כולהו ציצית מיקרו ע"כ. אלא דברי ר"ת אלו דפרק כ"ה היינו האי דאידך דר"ת דפרק התכלת. וה"ק ולא בעי למימר כגון שאח"כ הסיר הראשונים וקמ"ל כו' כלומר ולא אשמועינן שמואל אלא הא לחוד דאין בו משום תעשה ולא מן העשוי דא"כ ל"ל למימר אין בו משום כלאים כלומר בבא דרישא דאין בו משום כלאים ל"ל ומדנקט ואפי' בוי"ו ע"כ תרי מילי נינהו. אלא הא קמ"ל כל טלית כו' כלומר בבבא דרישא קמ"ל הא אבל בבבא דסיפא דואפי' בטלית פטורה דהיינו הטיל למוטלת וודאי תעשה ולא מן העשוי הוא דקמ"ל. והרי דבריו ז"ל בפ' כ"ה ובפ' התכלת אחדים הן ושניהם ראיה אחת הוא וזה ברור לי בכוונתו ז"ל:
מ"מ כבר נתברר דהראב"ד ז"ל חולק על סברא זו וס"ל דלא הותר כלאים בציצית אלא במקום מצוה דוקא וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' ציצית כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת כו' גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על ל"ת בשעה שאין שם מ"ע שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנא' וראיתם אותו בשעת ראיה ע"כ. הרי לדידיה ז"ל אפי' כסות יום אם מתכסה בו בלילה פטור מן הציצית ואם הוא של כלאים עובר עליו. והנה לכאורה יש לי להביא ראיה גדולה לדעת ר"ת מהא דאמר בפ"י דיבמות גבי הא דאמר התם אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ופריך מסדין בציצית דמן התורה שרי וגזרו רבנן משום כסות לילה ופטרו אותו מן הציצית ומשני שב ואל תעשה שאני וכתבו התוס' וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מיכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידי' וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתי לדרשא אחרינא וכדאמר במנחות ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא. וא"ת בפ' מי שמתו משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואור"י דשאני כלאי' דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד לאחר שנתעטף כדפי' ע"כ. 
והשתא איכא למידק כיון דאיסור כלאים חל עליו בשעת עטיפה ומ"ע דציצית לא חלה עד לבתר שנתעטף א"כ הא דאמר בכ"מ בגמ' ומהן בפ"ק דביצה לענין דאין מ"ע דכיסוי דוחה ל"ת די"ט היכי אמר דאתי עשה ודחי ל"ת כגון כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר לאו קא מקיים לעשה. הא אדרבה גבי כלאים בציצית הוא להיפוך דהא בשעת עטיפה דמיעקר לאו דכלאים אכתי לא מקיים לעשה דציצית דליתא למצוותה עד לאחר עיטוף ואמאי שרי. אבל לדברי ר"ת דאמר הואיל ושרי במקום מצוה שרי נמי שלא במקום מצוה נמצא דכלאים בציצית לגמרי שרי אפילו שלא במקום מצוה אלא דהיתרא דבמקום מצוה גורם להתיר נמי שלא במקום מצוה והשתא אתי שפיר הא דשרא רחמנ' להתעטף בכלאים בציצית אע"ג דבשעת עיטוף עובר בלאו ועדיין אינו מקיים לעשה משום דהא אפי' שלא במקום מצוה נמי שרי משום הואיל ובמקום מצוה שרי והא דשרא רחמנא במקום מצוה היינו היכא דבמקום דמיעקר לאו קא מקיים לעשה ומשכחת לה כגון היכא שכבר מעוטף בסדין שחייב בציצית דהשתא כשמטיל בו תכלת של כלאים הא בעידנא דמיעקר לאו דכלאים באותו שעה מקיים נמי לעשה דציצית דחלה עליו מאחר שכבר עומד ומעוטף בה וכיון דמשכחת לה למ"ע דציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה ראוי לדחות לל"ת דכלאים וזה גורם להתיר כלאים בציצית לגמרי אפי' שלא במקום מצוה כלל וכ"ש דמותר להתעטף בכלאי' בציצית במקום מצוה אע"פ דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה דלא גרע משלא במקום מצוה לגמרי. אבל אי לא הוי משכחת לה בכלאים הא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה הוי אסור כלאים בציצית לגמרי אפי' במקום מצוה וכ"ש שלא במקום מצוה כיון דל"ל הואיל ובמקום מצוה שרי ושפיר אמר דבכלאים בציצית דאמר דאתי עשה ודחי ל"ת מטעמא דבעידנא דמיעקר לאו הוא וכיון דראוי להתיר בעידנא זו דיבא עשה וידחה ל"ת ההוא עידנא גורם להתיר לגמרי בכל עת אבל לדעת הרמב"ם והראב"ד דכלאים בציצית לא שרי אלא במקום מצוה היכי שרי להתעטף בכלאים בציצית הא בעידנא דמיעקר לאו לא קא מקיים לעשה וכל שכן דקשה טפי היכי קאמר הש"ס דכלאי' בציצית בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה דהא וודאי ליתא וכמש"כ אבל תשובה לזה תראה לפנינו בסי' ל"ג.
ועתה נבא לעיקר הנדון דלדברי הרמב"ם כסות יום פטור מן הציצית בלילה וא"כ הא דאסרו סדין בציצית גזירה משום כסות לילה ע"כ היינו אפי' כסות יום שלובשו בלילה וש"מ דאפי' בגד שחייב בציצית אם לובשו שלא בזמן מצותו יש בו משום כלאים דהא ל"ל דאע"פ דלסברא זו כסות יום פטור מן הציצית בלילה אפ"ה אין בו משום כלאים דכסות שנוהג בו מצות ציצית אפי' שלא בזמן מצותו אין בו משום כלאים. דהואיל ובזמן מצותו שרי שלא בזמן מצותו נמי שרי והאי גזירה משום כסות לילה דקאמר היינו כסות המיוחד ללילה דפטור מן הציצית אפי' ביום וכיון דלעולם אין מצות ציצית נוהג בו הילכך לעולם יש בו משום כלאים דהא ליתא דכיון דאפי' כסות יום פטור מן הציצית בלילה לאו בתר הכסות אזלינן אלא הזמן הוא דקא גורם לחיוב ולפטור א"כ כמו שאזלינן בתר הזמן להקל לפטור כסות יום מן הציצית בלילה כ"ש דאית לן למיזל בתר הזמן להחמיר ולחייב אפי' כסות לילה בציצית ביום הואיל וזמן ראיה הוא וראיתם אותו קרינן ביה. וא"א לך למעט וראיתם אותו דקפיד על הראיה אלא על זמן ראיה ל"ש כסות המיוחד ליום ול"ש כסות המיוחד ללילה חייב ושלא בזמן ראיה שניהם פטורין והאי גזירה משום כסות לילה דקאמר אע"ג דחייב בציצית אפ"ה שלא בזמן מצותו יש בו משום כלאים אבל לפי' ר"ת האי גזירה משום כסות לילה היינו דוקא בכסות המיוחד ללילה דלעולם אין מצות ציצית נוהג בו אפי' ביום הילכך יש בו משום כלאים אבל כלאים בציצית בכסות בת חיובא שרי אפי' שלא במקום מצוה כגון לנשים או בטלית שאולה. והנה יש לי להקשות לפי' ר"ת דהא אמרי' בפ"ב דברכות (ד' יד) דבמערבא ערבית הוו אמרי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת כלומר והיו מדלגין פרשת ציצית משום שאין מצות ציצית נוהג בלילה ואי כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה אע"ג דכסות לילה פטור מן הציצית אין טעם לדילוג זה כיון דמ"מ מצות ציצית נוהג בליל' וכי מילתא פסיקתא היא דלעולם אין אדם לובש כסות יום בלילה ואע"פ שהתוספות הקשו התם למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' מונחת בקופסא אפ"ה חייבת בציצית היכא אשכחן שיהא הזמן גרמא וי"ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור ע"כ. איני יודע מאי קא ק"ל למ"ד ציצית חובת טלית יותר מלמ"ד ציצית חובת גברא הוא הא מ"מ לא חייבה תורה ללבוש טלית בת חיובא כדי לקיים מצות ציצית אלא שאם יש לו טלית בת חיובא ולובשו חייב להטיל ציצית והשתא לדידיה נמי תקשה היכא אשכחן שיהא הז"ג אלא מאי אית לך למימר דמה"ט ה"ל הז"ג דבלילה מותר ללבוש טלית בת חיובא אף ע"פ שאין בו ציצית וא"צ להטיל בו ציצית משא"כ ביום ה"נ למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' כלי קופסא חייבין בלילה רשאי להשהות טלית בת חיובא בלי הטלת ציצית משא"כ ביום חייב להטיל בה ציצית. ועוד ק"ל מהא דאמר בפ' התכלת (ד' מג) ר"י רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך בכל צפרא להתעטף בציצית ופריך מדרמא קסבר מ"ע שלא הז"ג הוא אמאי מברך בכל צפרא וצפרא ומדק"ל מדרמא אמאי מברך בכל צפרא משמע דאי לא היה רמא וס"ל דה"ל מ"ע שהז"ג לא היה ק"ל אמאי מברך הא אכתי תקשה אמאי מברך בכל צפרא כיון דכסות יום חייב בציצית אפי' בלילה אין הלילה מפסיקתו וה"ל כולו כחד יומא אריכא דהא נמי ק"ל השתא מדרמא אמאי מברך כיון דאין לילה מפסיקתו וכמו שפירש"י מדרמא תכלתא לכסות אשתו קסבר נשים חייבות בה אלמא קסבר מ"ע שלא הז"ג הוא דזמנה בין ביום בין בלילה דאי ז"ג נשים פטורות אם כן דלילה זמנה אמאי מברך אלא פעם ראשון כשנתעטף בה כשהיתה חדשה ה"ל לברך הא מכאן ואילך יומא אריכא הוא דהא אין לילה מפסיקתו ע"כ. והרי אכתי לא אסיק אדעתיה הא דהוי משני מכסות ליל' לכסות יום עד לבסוף דאמ' ההיא דמדר"י משני כר' דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם ד"ר א"ה כל שעתא נמי ר"י אינש צניע הוי ולא שרא ליה לגלימיה כוליה יומא ומ"ש מצפרא כי משני מכסות לילה לכסות יום. אלא ע"כ ש"מ דלדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית היא אפי' כסות יום פטור מן הציצית בלילה הילכך הלילה מפסיקתו וראוי לברך בכל צפרא אפי' אי לא שרא לגלימיה לפיכך פריך מדרמא אלמא ס"ל דלילה זמן ציצית ואמאי מברך בכל צפרא וכיון דכסות יום פטור מן הציצית בלילה א"כ ה"ה להיפוך דכסות לילה חייב בציצית אפי' ביום וע"כ האי גזירה משום כסות לילה דאמר בסדין בציצית היינו כסות של יום או של לילה ולובשו בלילה וש"מ דכלאים בציצית כגון בלילה לא שרי אפי' בכסות שנוהג בו מצות ציצית ביום. ומה שדקדק ר"ת מהא דאמר תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומדאמר ואפי' בוי"ו משמע דתרי מילי נינהו וקמ"ל דתכלת אין בו משום כלאים אפי' שלא במקום מצוה. ק"ל שהרי התם מפרש הגמ' מאי טלית פטורה הטיל למוטלת כלומר שהיה לו ציצית והטיל לו עוד ציצית אחרת של כלאי' ופריך והא אמרה ר"ז חדא זימנא דאר"ז התם הטיל למוטלת כשרה ופירש"י כיון דמתכשר בהני בתראי כ"ש בקמאי אי הוי פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולהו ציצית מיקרו ע"כ ומשני חדא מכלל חבירתה איתמר והשתא אי קמ"ל ר"ז בהא דתכלת אין בו משום כלאים דאפי' שלא במקום מצוה שרי תכלת של כלאים הא וודאי לענין דאין בו משום כלאי' דמיירי ביה הוי רבותא ברישא דאפי' שלא במקום מצוה אין בו משום כלאים יותר מסיפא דאפילו בטלית פטורה דהטיל למוטלת דאין בו משום כלאים דהא ציצית מיקרי ולא קמ"ל אלא דהציצית כשרים וא"כ מאי ואפי' בטלית פטורה דקאמר לענין כלאים דמשמע דקמ"ל רבותא בסיפא לענין כלאים יותר מרישא הא אדרבא ברישא איכא רבותא לענין כלאים יותר דאע"ג דשלא במקום מצוה הוא אפ"ה אין בו משום כלאים וכ"ש סיפא דכמקום מצוה דמי דהא כולהו ציצית מיקרו דאין בו משום כלאים ומאי ואפי' דקאמר. אבל אי הא דתכלת אין בו משום כלאים דקאמר אתיא כפשוטה דוקא במקום מצוה אתי שפיר הא דנקט ואפי' בטלית פטורה אף ע"ג דיש כאן יותר על המצוה אפ"ה אין בו משום כלאים דכולהו ציצית מיקרו כיון דהטיל למוטלת כשרה:
אחר זה ראיתי להראב"ד בפי' למסכת תמיד בפ"א שכתב על דברי ר"ת הללו אלא שנדפס הרבה בטעות ואכתוב תמצית דבריו והוא זה מצינו דחייבי לאוין מדאוריי' רמי' ליבום דאתי עשה ודחי לל"ת אלא גזיר' ביאה ראשונ' אטו ביאה שניה ולא אמרינן כיון דאישתרי ביאה ראשונה אישתרי ביאה שניה וכן מצינו גבי נדרים ונדבות בי"ט ולא אמרינן מיגו דאישתרי י"ט לגבי תמידין ומוספין אישתרי נמי גבי נדרים ונדבות ומש"ה השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה. ובפ"ד אחין פליגי בזר ששימש בשבת אבל בכהן שחילל שבת שלא לצורך עבודה ד"ה חייב ולא אמרינן כיון שנתנה תורה רשות לכהן לחלל שבת במקדש שיהא רשות להם לחלל אפי' שלא לצורך עבודה ומש"ה דוקא נקט זר ששימש דהיינו לצורך עבודה אלו דבריו ז"ל. ואני אומר דאין כ"ז ראיה דלא אמרינן בביאה שניה הואיל ואישתרי אישתרי משום דהתם אחר ביאה ראשונה אזלא לה מצות יבום לגמרי מיבמה זו ולא תחזור עוד לעולם מצותה אבל גבי כלאי' בציצי' אפי' בלילה דאין מצות ציצית נוהג אפ"ה כשיאיר היום תחזור למצותה לא פקע מצות ציצית מכאן וה"ל כבמקום מצוה הילכך אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי וכן גבי טלית שאולה ולגבי אשה נמי אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי שהרי עדיין מצות ציצית יש כאן אצל בעליו אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי משא"כ גבי יבום בביאה שניה ליכא למימר הואיל ואישתרי בביאה ראשונה אישתרי דעכשיו לאחר ביאה ראשונה פקע מצותו לגמרי אצל כל אדם. ומה שהביא ראיה מנדרים ונדבות אני תמה עליו דמאי ענין זה לזה וכי גבי הא דכלאים אמרי' הואיל ושרי במקום מצוה בציצית שרי כלאים לגמרי אפי' שלא בציצית דנימא הכא נמי הואיל ושרי בתמידין ומוספין שרי נמי בנדרים ונדבות הא לא אמרינן אלא הואיל ואישתרי בהאי בגד במקום מצוה אישתרי שלא במקום מצוה בהאי בגד עצמו אבל הואיל ואישתרי בדבר זה שרי נמי בשאר כמו הואיל מתמידין ומוספין לנדרים ונדבות וודאי לא אמרינן. דא"כ בטלת איסור מלאכה דשבת וי"ט לגמרי הואיל ושרי בתמידין ומוספין שרי אפי' לדבר הרשות אפי' שלא במקדש והרי ר"ת לפי שיטתו דכסות המיוחד ללילה דלעולם אין מצות ציצית נוהג בו אסור בכלאים והיינו גזירה משום כסות לילה דקאמר לפי שיטתו ז"ל ומה"ט אזדא לה ראייתו מכהן שחילל שבת שלא לצורך עבודה. ובלא"ה הא דזר ששימש בשבת עיקר הפלוגתא הוא משום אין איסור חל על איסור הוא כדאמרי' התם ואין ענין כהן שחילל שבת שלא לצורך עבודה לכאן. עוד כתב הראב"ד שם דלא שייך לומר כיון דאישתרי אישתרי אלא ביפת תואר וכיוצא בזה שאינו מחמת דחיית עשה את ל"ת שהרי יפת תואר אינו עושה שום מצוה בביאתו כי אם דנתנ' לו תורה רשות כדי שלא יבא אליה באיסור אבל במקום שהוא מחמת דחיית עשה את ל"ת שם אינו מותר כי אם בעידנא דמקיים עשה והכי נמי כלאים בציצית אינו מותר אלא בעידנא דמקיים עשה כגון ביום ולא בלילה. ואין לשנות לפ' בההיא דערכין דמסיק אישתרי בשעת עבודה לפי פי' ר' יעקב וההיא דמנחות דאמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים אפי' בטלית פטורה לאו תרי מילי נינהו. ומהא דטלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום אין להביא ראיה דאיפשר לומר אין ה"נ דיש בה משום כלאים כיון דפטורה מן הציצית כל ל' יום ועוד דפטורא דטלית שאול' אינו דומה לפטורא דלילה משום דבליל' אינו חובה לשום אדם ופטורא דטלית שאולה יש בחובה אצל בעל הטלית ע"כ. הנה מש"כ דלא שייך לומר כיון דאישתרי אישתרי אלא ביפת תואר כיון להא דאמר בפ"ק דקידושין (ד' כא) גבי כהן מהו ביפת תואר דרב שרי ושמו אל אסר ואמרינן בביאה א' דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר הואיל ואישתרי אישתרי ושמואל אמר אסור דהא ה"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא איכא דאמרי בביאה ב' דכולי עלמא לא פליגי דאסורה כו'. ולפ"ד הראב"ד הוי ליה לאקשויי על דר"ת דעדיפא מיניה דהא הוא דייק ממילתיה דשמואל דאמר ואפי' בטלית פטורה ש"מ דלשמואל אמרי' הואיל ואישתרי במקום מצו' אישתרי נמי שלא במקום מצוה והא התם אמר ללישנא קמא דלשמואל בביאה שניה אסורה ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וללישנא ב' כ"ע לית להו הואיל ואישתרי אבל למאי שכתבתי לעיל לק"מ. ומש"כ ואין לשנות לפ' ההיא דערכין דמסיק כו' כיון למש"כ התוס' שם בשם ר"ת דכלאים דבגדי כהונה שרו אפי' שלא בשעת עבודה והא דקאמר נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי האי שלא בשעת עבודה דקאמר היינו בשאר בגדים שאין מיוחדין לעבודה וזה נראה להראב"ד דוחק לפרש כן. וק"ל הא איהו ז"ל נמי ס"ל בהא כר"ת דכלאים דבגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה שרו וכמש"כ למעלה בתשובה שלפ"ז בשמו א"כ ע"כ גם הוא ז"ל צריך לפ' ההיא דערכין כפיר"ת ז"ל. מ"מ אראיות ר"ת מהא דטלית שאולה יפה השיב. ומה שדחה ראיית ר"ת מדאמר ואפי' בטלית פטורה דמשמע דתרי מילי נינהו דלא תרי מילי נינהו קשה דהא הוכיח ר"ת מהא דפ' טרף בקלפי דכל כה"ג דנקט ואפי' בוי"ו וודאי תרי מילי נינהו. מ"מ למש"כ בהא דטלית שאולה בתי' שני דטלית שאולה יש בחובה אצל בעל הטלית לפיכך אין בו משום כלאים אצל השואל. י"ל דקמ"ל בהא דתכלת אין בו משום כלאים דלרבות טלית שאולה קא אתי. אבל מ"מ אכתי קשה מסיפא דקאמר ואפי' בטלית פטורה מאי אפי' דנקט הא וודאי הא דבטלית שאולה אין בו משום כלאים נראה דהוי רבותא יותר מטלית פטורה דסיפא דהיינו הטיל למוטלת וכמשכ"ל ונ"ל דהא וודאי תרי מילי נינהו וקמ"ל בהא דתכלת אין בו משום כלאים דרישא דאפי' אם מטיל בסדין של פשתן כל הד' חוטין של תכלת שהוא צמר אין בו משום כלאים אע"ג דאין דינו אלא בב' חוטין תכלת והשאר בשני חוטי לבן של מינו סגי ליה דאין בו משום כלאים אפ"ה אם מטיל בסדין כל הד' חוטין של תכלת שהוא כלאים לית לן בה. וכהא דאמר שמואל התם (ד' לט) משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואע"ג דאמרה שמואל חדא זימנא נקט לה הכא משום דבעי לסיים עלה ואפילו בטלית פטורה ורבותא קמ"ל לא זו דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן דכולו מן המצוה הוא אלא אפי' בטלית פטורה שהוא הטיל למוטלת דיש כאן ציצית יותר על מצותו דהא קיימי קמאי והרי כל זמן שקמאי ובתראי קיימי ולא פסק לחד מינייהו תרווייהו פסולין וכמו שפירש"י אהא דקאמר אלא מאי פטורה הטיל למוטלת והאמרה ר"ז חדא זימנא לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרא בהנך בתראי וכ"ש בקמאי אי הוי פסיק לבתראי פשיטא דאין בו משום כלאים דהא כולהו ציצית מיקרו ע"כ. משמע כ"ז ששניהם קיימין שניהם אין פוטרין לטלית זה מחובת ציצית אא"כ פסק לחד מינייהו הנותר פוטר את הטלית ומ"מ אפי' בעוד ששניהם קיימין אע"פ שאין פוטרין את הטלית אפ"ה אין בהן משום כלאים דשם ציצית על שניה' כיון דאם פסיק לחד מינייהו מתכשר באיזה מהן שנשתייר או בקמאי או בבתראי. וכבר הוכחתי כן בתשובה א' בס"ד. והיינו אפי' דנקט לא מיבעיא דתכלת אין בו משום כלאים אם מטיל כל הד' חוטין של תכלת בסדין של פשתן דכל הד' חוטין הן ממצות ציצית אלא אפי' בטלית פטורה שהוא הטיל למוטלת דאין מצות ציצית אלא בא' מהן ולא עוד אלא בעוד ששניהם קיימין שניהם פסולין אפ"ה אין בו משום כלאים אפי' בשניהם קיימין דשם ציצית על שניהם כיון דאי פסיק לחד מינייהו מתכשר באידך. והשתא הוי רבותא טפי בהא דאפילו דטלית פטורה דסיפא יותר מרישא לענין איסור כלאים דמיירי ביה:
ואע"פ שהרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ציצית הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר הראשונה או חותכה וכשרה ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך א' משתיהן ה"ז פסולה. שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה ע"כ. הרי שלא הכשיר אלא השניה לחוד אחר שחתך את הראשונה ודוקא בנתכוין לבטל את הראשונה. ולפ"ז אפי' בטלית פטורה דקאמר שמואל דהיינו בהטיל למוטלת דאין בו משום כלאים ע"כ לא מיירי אלא בחתך את הראשונה דאז נתכשר בשניה דאלו בעוד ששניהם קיימין תיפוק ליה דיש בו משום כלאים מפני הראשונה דהא אין שם ציצית עלה כיון שאין לה תקנה לפטור את הטלית מאחר שכבר ביטלה. דהא וודאי לא מסתבר כיון דהיה כבר שם ציצית עלה קודם שהטיל לשניה אין בה משום כלאים דמה לנו בלעבר כיון דא"א להיות לה שם ציצית להבא כמו שהיא מוטלת עכשיו בטלית זו אלא וודאי לא איירי אלא לאחר שחתך את הראשונה דמתכשר בשניה ולא קמ"ל מידי לענין איסור כלאים דפשיט' דאין בה משום כלאים דהא ציצית גמורה היא אלא הא לחוד קמ"ל דהטיל למוטלת כשרה וא"כ אכתי תקשה מאי ואפי' בטלית פטורה דנקט הא לענין כלאים דמיירי בה הוי רבותא ברישא דמילתא יותר מסיפא. הא מ"מ ר"פ הסכימו לפי' רש"י וכבר הארכתי שם בזה. וז"ל שם ק"ל ע"ד הרמב"ם שכתב בהטיל ציצית על ציצית בנתכוין להוסיף שניהם פסולין מהא דאמר בפ' הנחנקין ד' פח) אר"א אר"א לעולם אינו חייב אלא בדבר שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גרע ואנו אין לנו אלא תפילין ואדר"י ופריך והא איכא ציצית שעיקרו מד"ת כו' ומשני בציצית מאי ס"ל אי ס"ל קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי כו' ואי ס"ל קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא. והשתא אכתי איכא למיפרך והאיכא ציצית בהטיל ציצית על ציצית דלאו גרוע ועומד הוא דמעיקרא קודם שהטיל הציצית הב' היו הציצית הראשוני' כשרים ועכשיו כשהטיל הב' הוא דגרע ופסל לראשוני' ועוד ק"ל מאי טעם לדבר דאם נתכוין לבטל את הראשונו' נפסלו דכיון שנעשו בהכשר היאך איפשר לבטלן ולפוסלן כיון שאין בהן שום פסול כי מבטלן איהו מאי הוי וכי ס"ת או תפילין ומזוזה שנכתבו בהכשר כדינם וכי איפשר להוציאם מהכשירן ע"י ביטול ויהיו נפסלין מכאן ולהבא ע"י שיבטלן הא לא שמענו ואי איתא להא מילתא לא אישתמיט שום תנא או אמורא להשמיענו חידוש גדול כזה ונראה לי דהרמב"ם לטעמיה דס"ל גבי גט כה"ג שלאחר שנכתב כדינו בהכשר יכול לבטלו ולפוסלו ואינו חוזר ומגרש בו שכ"כ בפ"ו מהלכות גירושין השולח גט ביד השליח וביטל כו' לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר ואם גירש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בעת שביטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם ע"כ. הרי דס"ל ז"ל דאע"פ שנכתב הגט כהלכתו אם מבטלו אח"כ בטל לגמרי ואינו חוזר ומגרש בו לעולם. וה"נ אע"פ שציצית הללו נעשו ונתלו בבגד זה כהלכתן אם מבטלן מתורת ציצית בטלין לעולם ונפסלו וא"א להם לחזור להכשירן עוד. ומ"מ רוב פוסקים ככולן חלקו עליו בזה וס"ל דאע"ג שביטלו מתורת גט אם רצה לגרש חוזר ומגרש בו וא"א לגט שנכתב כהלכתו להבטל מתורת גט ע"י ביטולו ומחלוקתן תלוי בחלוקת גירסא בגמ' כמש"כ התוס' והפוסקים והזכירן הה"מ שם א"כ אין ביטול מועיל לציצית שנעשו כהלכתן ואם הטיל ציצית על ציצית אע"פ שנתכוון לבטל את הראשונות כשחותך לשניות חזרו הראשונות להכשירן כ"ז כתבתי שם:
ונחזור לענייננו בדין כלאים בציצית שאנו עוסקים בו כבר נתברר שדעת הרמב"ם והראב"ד עיקר דכלאים בציצית שלא בזמן מצותן כגון בלילה דס"ל נמי בזה הרמב"ם והראב"ד שלא כדר"ת דאמר כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה אלא אפי' כסות יום בלילה פטור מן הציצית ויש בו משום כלאים וכן לנשים או בטלית שאולה יש בו משום כלאים משא"כ כלאים דבגדי כהונה אפי' שלא במקום מצוה נמי שרו. מ"מ ראוי לדעת מ"ש לענין כהונה דשרי שלא במקום מצוה דעבודה וכלאים בציצית דאסור שלא במקום מצוה כגון בלילה דאינה זמן ציצית לד' הרמב"ם וכמו שנתבאר וכ"כ למעלה לד' הראב"ד דה"ט משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זהירין להפשיט עם גמר העבודה הילכך שרי לגמרי אבל כלאים דציצית איפשר להזהר שלא ללבשן אלא בזמן מצותן וכן בר חיובא הילכך שלא במקום מצוה אסור. ענ"ל דה"ט דכיון דהא דשרא רחמנא ללבוש כלאים בבגדי כהונה בשעת עבודה ע"כ לאו משום דמ"ע דעבודה דוחה לל"ת דכלאים הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה שהרי בשעת לבישה דעובר על ל"ת דכלאים אכתי אינו מקיים לעשה דעבודה עד לבתר הכי והרי כל כה"ג אין עשה דוחה ל"ת אלא ע"כ כלאים בבגדי כהונה שרי לגמרי במקדש אפי' שלא בשעת עבודה דהא אין טעם לחלק בין שעת עבודה לשלא בשעת עבודה כיון דלא שייך כאן טעמא דעשה דוחה לל"ת אבל גבי כלאים בציצית דשרא רחמנא הא איכא למיתלי טעמא דאתי עשה ודוחה ל"ת הוא דהא בדין הוא דליתי עשה דציצית ולידחי לל"ת דכלאים דהא בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה דהלאו והעשה תרווייהו בהדי הדדי קא חיילי בשעת לבישה א"כ אין לנו אלא במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה אין לנו ענ"ל דלמאי דפסקו רוב פוסקים כרבה דאמר בפ"ג דפסחים (ד' מו) גבי האופה מיו"ט לחול דאינו לוקה משום דאמרינן הואיל ומיקלעו ליה אורחים חזי ליה ואליבא דידיה אמר התם דאחרישה לא מיחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור כלומר אם היה שם דם ציפור דחייב בכסוי הוי אתי עשה דכסוי ודוחה לל"ת של איסור דיו"ט לפירש"י ולפי' ר"ת חרישה של כלאים כמ"ש התוס' שם משמו ומשמע התם להדיא דלרבה דאמר הואיל ליכא כלל איסור מה"ת כל היכא דאיכא למימר הואיל גבי הא דא"ל רבה לר"ח לדידך דלית לך הואיל היאך אופין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין כו'. משמע לדידיה דאית ליה הואיל א"ש הא דאופין מיו"ט לשבת משום דליכא איסור כלל מה"ת. וא"כ ה"נ מה"ט שרי כלאים דבגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה הואיל ושרי בשעת עבודה י"ל הואיל ואי מיקלע ליה בההיא שעתא לעבוד עבודה מותר לו ללבוש בגדי כהונה של כלאים השתא נמי שרי ודמי ממש לההוא הואיל ואי מיקלעו לי' אורחים. ולה"ט ניחא לי ההיא תוספתא דמסכת כלאים שמביאים שם התוס' בפ' התכלת דתניא בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כהן גדול שיצאו למדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור ע"כ. ונ"ל דבסיפא דברייתא זו ה"ג בגדי כהונה ובגדי כ"ג שיצאו במדינה חייב ופשוט הוא ובודאי צריך טעם מ"ש מקדש ממדינה דהא אע"ג דאין מדינה ראוי לעבודה מ"מ כיון דאפי' שלא בשעת עבודה שרי במקדש אין טעם נכון לחייב במדינה כיון דבמקדש שרי בכל ענין ובין להאי טעמא שכתבתי הא דשרי שלא בשעת עבודה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת בין להאי טעמא דהא דשרי כלאים בבגדי כהונה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת הוא הילכך אפי' שלא בשעת עבודה נמי שרי הא כיון דאישתרי כלאים שלא לצורך בבגדי כהונה אין לחלק בין מקום למקום ובכ"מ לישתרי אבל להאי טעמא בתרא שכתבתי דמה"ט שרי אפי' שלא בשעת עבודה משום הואיל ואי מיקלע ליה עבודה חזי ליה אתי שפיר דהאי הואיל לא שייך אלא במקדש דראוי לעבודה אבל במדינה דלא חזי לעבודה לא שייך האי טעמא לפיכך אם מלובש בבגדי כהונ' במדינה חייב. ונ"מ בין האי טעמא לאינך אם לובש בגדי כהונה בליל שבת ויו"ט דקי"ל בפ"ב דשבת (ד' כד) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ואין איברים ופדרים של ע"ש ויו"ט קרבים בשבת וי"ט דלהני טעמי קמאי שרי ללבוש בגדי כהונה בלילי שבת ויו"ט ולה"ט אסור ולוקה דהא ליכ' למימר הואיל ומיקלע ליה עבודה דהא אין שום עבודה בליל שבת ויו"ט שדוחה אותם. והתוס' שם כתב אהא דבמדינה חייב וצ"ע אי לילה דומה למדינה דחייב וי"ל דחייב מדרבנן וההוא עובדא דשמעון הצדיק דפ' בא לו דעת לעשות לה' הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה מיהו לא משמע הכי אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא ואין לדמות לילה למדינה דבמדינה ליכא שום היתר. ותדע דהתם לא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשאינה ראויה לשרת והא דאמר בפ' בא לו גבי בגדי כהונה שמקפלין אותן תחת ראשיהן דלא שייך משום כלאים היינו בהצעה דלא דמי ללבישה דשרא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה ע"כ. והרי כתבו בהדיא דאפי' בשעה שאינה ראוי' לשרת מותר ללבוש בגדי כהונה. ולטעמייהו אזלי דאפי' בכלאים בציצית שרי אפי' שלא במקום מצוה אע"ג דלא שייך האי טעמא דאמרן. אבל למאי שהוכחתי דאע"ג דגבי בגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה שרי אפ"ה גבי כלאים בציצית לא שרי אלא במקום מצוה והיינו טעמא משום דגבי כלאים בבגדי כהונה היינו טעמא דשרי לגמרי משום דאמרינן הואיל ואי מיקלע לי' עבודה לובש בגדי כהונה ועובד אבל גבי כלאים בציצית שלא במקום מצוה כגון בלילה א"נ לנשים או בטלית שאולה דליכא למימר להאי הואיל לא שרי. הה"נ גבי בגדי כהונה בשעה שאינה ראויה לעבודה דליכ' למימר הואיל אסור ללבשן אפי' במקדש והא דמפליג בתוס' בין מקדש למדינה ולא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשעה שאינה ראוי' י"ל משום דמילתא דפסיקתא נקט דבמדינה לעולם חייב אפי' בשעה הראוי' לשרת מ"מ טעם זה אינו עיקר דהתינח לרבה דא"ל הואיל אבל לר"ח דלית ליה הואיל מאי איכא למימר. אבל להני תרי טעמי קמאי אפי' לר"ח אתי שפיר עוד אני אומר דע"כ האי טעמא עיקר דהא דיש חילוק בין כלאים בציצית לבגדי כהונה משום דכלאים בציצית לא שרא רחמנא אלא משום דאתי עשה ודוחה ל"ת הילכך שלא במקום מצוה אסור אבל כלאים דבגדי כהונה לגמרי שרא רחמנא דהא לא שייך האי טעמא וכמש"כ. דאלו להאי טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת א"נ משום הואיל מש"ה ראוי להתיר נמי איסור הנאה דבגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה. והרי כבר הוכחתי בסימן שלפ"ז דאע"ג דפשיטא להגמ' דכלאים בבגדי כהונה שרי אפי' שלא בשעת עבודה מ"מ איבעיא לן בפ' בא לו אי ניתנו ליהנות בהן או לא ומ"ש דהא פשיטא לן והא איבעיא והא הני טעמי שייכי נמי גבי הנאה. אבל לה"ט אתי שפיר דבשלמא כלאים דמן הדין היה לאסור בשעת עבודה דהא לא שייך לומר בזה אתי עשה ודוחה ל"ת ואפ"ה שרא רחמנא הילכך שרי לגמרי דמ"ש. אבל איסור הנאה דבגדי כהונה אם לובש לצורך עבודה ל"ל בה שהרי תחלת הקדשן היה ללבוש וליהנות בהן לצורך עבודה איפשר לומר דשלא לצורך עבודה אסורין וא"א למילף מכלאים בציצית לענין הנאה. הרי נתברר לנו בסי' זה ובסי' הקודם דכלאים בציצית לא שרי אלא במקום מצוה לחוד ושלא במקום מצוה לא אבל כלאים דבגדי כהונה בכל גווני שרי במקדש אבל לא במדינה. ובירוש' פ"ט דכלאים תני אין עראי בכלאים בבהמ"ק והתניא כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן יש ליישבו בין לד' התוס' והראב"ד בין לד' הרמב"ם ואין להאריך בזה יותר ועיין במדרש רבה פ' חוקת גבי הא דכתיב והפשטת את כו' והלבשת את אלעזר בנו: