שאגת אריה/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה כו

סימן כו

שאלה הא דקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן אם לא בירך עובר לעשייתן אם מותר לברך אחר עשייתן או לא:

תשובה הרמב"ם כתב רפי"א מהלכות ברכות אם שחט בלא ברכה אפי' הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייתן וכן כל כיוצא בזה ע"כ אבל בהג"א פ"ק דברכות בשם הא"ז כתב וכל היכא שלא בירך מקמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו. אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה דכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי ע"כ. והש"כ בי"ד סימן י"ט הכריע כהרמב"ם מדאמר ברפ"ק דפסחים (ד' ז) בי רב אמרי כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי. תנ"ה טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אקב"ו על הטבילה ואי איתא מאי ראיה מייתי מהך ברייתא דילמא דוקא טבל ועלה אבל לכתחלה לא דהא בשארי מצות נמי אם לא בירך מעיקרא מברך אח"כ. אלא וודאי ס"ל להש"ס דאי איתא דלא אמרינן אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחלה א"כ אפילו בדיעבד אינו מברך הואיל ואידחי אידחי ע"כ. וכתב שזה ראיה ברורה ואיני יודע מאי קאמר דס"ל להש"ס דאם איתא דלא אמר אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחילה א"כ אפילו בדיעבד אינו מברך דמאי שרי לכתחילה שייך הכא בהא דטבילה הא א"א לו לברך קודם הטבילה דאכתי גברא לא חזי' ואני אפרש שמעתא זו לדעת הרמב"ם והא"ז דע דהכי אמר שם בפ"ק דפסחים (דף ז') אר"י אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר ואמר בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי אלא שופר מ"ט וכ"ת משום דילמא מקלקלא תקיעה א"ה אפילו שחיטה ומילה נמי. אלא אמר ר"ח חוץ מן הטבילה בלבד איתמר תנ"ה טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אקב"ו על הטבילה זהו סוגיית הש"ס. ואיכא למידק מדאמרי בי רב דפליגי עליה דשמואל חוץ מן הטבילה מכלל דלשמואל אפי' טבילה נמי מברך עליה עובר לעשייתן והא א"א דאכתי גברא לא חזי וכמש"כ הרי"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד איירי אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלין דהא קי"ל נדה קוצה לה חלתה ומיחייב' לברוכי להפריש חלה ע"כ. וכתב הר"ן שכ"ד הגאונים וכפי' התוס' בשם ר"ח וכ"ד הרמב"ם וכמש"כ למעלה משמו וטעמא דבטבילת גר לא חזי לברך קודם טבילה דלא מצי למימר וציונו דהא אכתי כותי הוא וא"כ ע"כ א"א לומר דלשמואל מברך קודם טבילה הא אכתי כותי הוא. ובע"כ צ"ל דהא דקאמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן לאו למימרא שלרבות אתי דאין לך שום מצוה שאין מברכין עליה עובר לעשייתן דהא ודאי איכא טבילת גר שא"א לברך עובר לעשייתן אלא ע"כ אדיוקא קאי ולמעוטי אתי וה"ק כל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן דוקא אבל לא לאחר מכאן הילכך אם א"א לברך עובר לעשייתן כגון טבילת גר אינו מברך כלל. ולבי רב ס"ל דמברך אחר הטבילה ומשמע ליה להרמב"ם דע"כ לא קאמרי בי רב דמברך לאחר עשייתן אלא בטבילה דכיון דא"א לברך קודם מברך אח"כ אבל בכל המצות דאיפשר לברך קודם אם לא בירך אינו מברך אח"כ. ולהא"ז מ"ל דה"ה לכל המצות לבי רב אם לא בירך קודם מברך אח"כ כדשמעינן להו גבי טבילה דאין סברא לחלק בהכי והא דנקט חוץ מן הטבילה לחוד משום דאכולה מילתא דשמואל קיימי הא דאמרת כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואי לא אינו מברך כלל דבטבילה ליתא להאי כללא אלא אדרבה איפכא הוא דאינו מברך עובר לעשייתן ודווקא לאחר טבילה הוא דמברך ומילתא דפסיקתא נקט דבטבילת גר מברך דוקא אחר הטבילה אבל בשאר מצות אע"ג דבדיעבד ליתא לדשמואל מ"מ לכתחלה וודאי צריך לברך עובר לעשייתן דוקא. ועוד קמ"ל רבותא בטבילה דאע"ג דלא חזי לברך קודם מברך אח"כ ול"א כדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו וה"נ אע"ג דבראוי לברך עובר לעשייתן אם לא בירך מברך אח"כ בטבילה שאינו ראוי לו לברך עובר לעשייתן סד"א דלא יברך אח"כ קמ"ל דלא. והשתא מייתי שפיר תנ"ה כבי רב דתניא טבל ועלה בעלייתו מברך על הטבילה ודלא כשמואל דס"ל דאינו מברך כלל וזה ברור. ואין מכאן ראיה לדברי הרמב"ם כלל וה"נ אתי שפיר לפירש"י שפירש דאכתי גברא לא חזי כגון טבילת בעל קרי דקי"ל בברכות שאסור בד"ת ובברכה דעזרא תיקן טבילה לבעל קרי לד"ת ומשום ההיא טבילה תיקן בכל הטבילות ברכתן לבסוף ע"כ. ומשום דמשמע ליה ז"ל מדנקט בי רב וברייתא טבילה סתמא כל חייבי טבילות במשמע ומברכין אחר טבילה ודלא כשמואל וכדפי'. עוד כתב הש"ך והכי משמע להדיא מדברי התוס' והרא"ש פרק לולב הגזול שכתב שאם נטל הלולב בידו בלא ברכה דצריך לברך דע"כ ה"ט דמברך אח"כ הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין לגמרי דבעי נענוע ע"כ. משמע הא אם גמר כל המצוה וכן בעלמא דלא שייך האי טעמא אינו מברך ע"כ. ואין זה כלום דהתוספות והרא"ש לא מיירי שם (ד' לט) אלא מלכתחלה היכי משכחת לה דיברך על הלולב עובר לעשייתן הא מדאגביה נפיק ביה ולא מיירי מדיעבד כלל:

מ"מ מדברי התוס' והרא"ש נ"ל דס"ל דאין מעכבין לאחר עשיית המצוה אפי' בדיעבד דאהא דתנן בר"פ הי' קורא (ד' יג) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא. כתב הרא"ש בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ואע"פ שלא קרא בברכותיה יצא וכן פר"ח. ורב האי גאון כתב דסדרן אין מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן ודייק מדקאמר הגמ' בפ"ק לא לעולם דאמר אהב' רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמנה אמר ומאי ברכות אינן מעכבות ליקדם אלמא סתמא דגמ' ס"ל דסדרן אין מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב והא דדייק הכי בירושל' דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בציבור מעכבו' כההיא דלעיל דקתני א"ל הממונה וכ"כ התוס'. ואיכא למידק מאי ק"ל מהא דתנן אם כיון לבו יצא ידי חובת ק"ש אע"פ שלא קרא בברכות מפ"ק דקאמר מאי ברכות אינן מעכבות ליקדם אבל אם לא אמר כלל מעכב דמתני' לא מיירי אלא דיוצא ידי חובת ק"ש ואע"פ שלא קרא לברכות כלל ואין ברכות מעכבות לק"ש. אבל בפ"ק לא מיירי מק"ש כלל אלא מברכו' עצמן דאין מעכבין זו את זו ליקדם אבל אם לא אמר כלל מעכבות זו את זו ואם בירך א' ולא בירך השניה אף אותה שבירך לא יצא ידי חובתו. דהכי אמר התם (ד' יא) א"ל הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר ואמר מאי ברכה א' אמר שמואל אהבה רבה ור"ז אר"ל יוצר אור ואמרינן הא דר"ז מכללא איתמר דאר"ל זאת אומרת ברכות אינן מעכבו' זא"ז דאי אמרת בשלמא יוצר אור הוי אמרי היינו דברכות אינן מעכבות זא"ז דלא קא אמרי אהבה רבה אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי מאי ברכות אינן מעכבות זו את זו דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי. ואמרי' ואי מכללא מאי לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו א"ל ומאי ברכות אינן מעכבות זו את זו סדר ברכות. הרי דבהדיא דמיירי מהיכא דבירך אחת מברכות ק"ש ולא בירך חבירתה ע"ז אמר דסדר ברכות אינן מעכבות אבל אם לא בירך כלל לחבירתה מעכבות זו את זו ולא מיירי כלל מק"ש ובמתני' מק"ש איירי דיוצא ידי חובת ק"ש עצמה אע"פ שלא בירך ברכותיה. וה"נ קי"ל בכ"מ דברכות אינן מעכבות ויוצא ידי חובת המצוה אע"פ שלא בירך עליה. ומאי קשה ליה הא דמתני' ודפ"ק אהדדי. ובע"כ צ"ל דהכי דייק לה רב האי וסייעתו דמדמסיק הגמ' סדר ברכות אינן מעכבות אבל ברכות מעכבות זא"ז וא"כ האי ברכה א' היינו אהבה רבה וכי מטא זמן יוצר אור הוו א"ל אע"ג דכבר קראו ק"ש שמע והיה אם שמוע ויאמר אפ"ה כי מטא זמן יוצר אור הוו א"ל. והשתא אס"ד דאין ברכות מעכבות לק"ש ואע"פ שלא קרא הברכות ידי ק"ש מיהא יצא. א"כ לאחר שקראו ק"ש כבר ויצאו ידי חובתן היאך איפשר לומר אח"כ ברכת יוצר אור שהיא מברכות דלפניה של ק"ש הא קי"ל כל הברכות כולן של כל המצו' מברכין עליהן עובר לעשייתן והני ב' דלפניה של ק"ש נמי ברכות מצות ק"ש הן. אלא וודאי ש"מ דלמאי דמסיק דסדרן אין מעכבות אבל הברכות עצמן מעכבות זו את זו וע"כ אחר שאמרו ברכת אהבה רבה וקראו לק"ש אמרו יוצר אור דאל"כ ה"ל ברכת אהבה רבה לבטלה בע"כ ברכות מעכבות לק"ש ואע"פ שקראו כבר ק"ש מצות ק"ש תלוי ועומדת ואי יאמר יוצר אור יוצא ידי חובת ק"ש למפרע ואם לא יאמר אפי' ידי חובת ק"ש לא יצא וכשאומר אחר שקרא לק"ש ברכת יוצר אור ע"י אמירתה הוא דיוצא ידי חובת ק"ש למפרע נמצא יוצא ידי חובת ק"ש ויוצר אור בבת אחת וה"ל כאלו מברך עובר לעשייתן דכיון דכל זמן שלא בירך אותה עדיין אפי' ידי מצות ק"ש לא יצא ובשעה שמברך אותה עדיין לא נעשה ונגמר מצותה של ק"ש שקרא כבר עד לאחר שגמר ברכתה ושפיר קא ק"ל מההיא מתניתין דרפ"ק דש"מ דאין ברכות מעכבות לק"ש וזה נ"ל נכון בכוונתם ז"ל. והשתא אס"ד דס"ל לרב האי וסייעתו דהא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן אין מעכב בדיעבד ואם לא בירך קודם עשיית המצוה בדיעבד מברך אח"כ. א"כ אפי' את"ל דברכות אינן מעכבין לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש משעה שקראו כבר אע"פ שלא אמרו עדיין יוצר אור. מ"מ מברך אח"כ יוצר אור כדאמרינן גבי כל ברכות המצו' דמברך בדיעבד אח"כ והא דלא ברכו ליוצר אור עובר לעשייתן קודם ק"ש לכתחלה משום דא"א דאכתי לא מטא זמן יוצר אור כדאמר הגמ'. אלא ע"כ ש"מ דס"ל ז"ל דאפילו בדיעבד נמי אם לא בירך עובר לעשייתן אינו מברך עוד ושפיר קא ק"ל מתני' ודספ"ק אהדדי וכדאמרן. ולכאורה מדברי ירושלמי זה נמי יש ללמוד כן אלא שהוא להיפוך מסברא זו שכתבתי לדברי רב האי גאון וסייעתו ז"ל דמדדייק הירושלמי מדתנן אם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות ואיכא למידק דילמא ברכות מעכבות לק"ש והא דאם כיון לבו יצא מיירי שאומר הברכות אחר ק"ש וכדאמרינן בגמ' דידן לגבי יוצר אור אבל היכא שלא אמר הברכות כלל מעכבו' לק"ש והא ליכא למימר דהא דקאמר בירושלמי זאת אומרת דאין ברכות מעכבות באמת ה"פ דאין מעכבות ליקדם וכדאמרינן בגמ' דידן לענין ברכות אינן מעכבות זו את זו ליקדם קאמר וה"ק אין ברכו' מעכבות לק"ש ליקדם שאם קדם וקרא לק"ש קודם לברכות שלפניה ל"ל בה אבל אם לא קרא לברכות כלל אפי' ידי חובת ק"ש לא יצא. דא"א לומר כן דע"כ יש לדקדק דאין ברכות מעכבות כלל לק"ש דאע"ג דמהא דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ליכא למידק מידי דאין ברכות מעככות לק"ש. דהא התם בלא"ה ידי ק"ש לא יצא למ"ד הרהור לאו כד"ד כדאמרי' שם בפ' מי שמתו (ד' כא) והא דמהרהר בק"ש טעמא מפרש התם. מ"מ מהא דתנן ר"פ מי שמתו (ד' יח) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ותניא עלה אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פ"א או פסוק א' יתחילו כדאמרי' התם בגמ'. ש"מ דאע"ג דלא קרא הברכות יצא ידי חובת אותו פרק או פסוק שקרא. וא"כ אא"ל דהירושלמי מדייק מהא דהיה קורא דאין ברכות מעכבות ליקדם לחוד דא"כ היה לו לדייק יותר מהא דפ' מי שמתו דאין ברכות מעכבות כלל. אלא וודאי מהא דפ' היה קורא נמי דייק לה הירושלמי דאין ברכות מעכבות כלל וניחא לו לדייק ממתני' יותר מברייתא זו דאפי' פרשה אחת או פסוק א'. והשתא קשה הא מהא דהיה קורא א"א למידק כן דהא א"ל דמיירי שקורא הברכו' אח"כ אבל היכא שלא קרא כלל י"ל דמעכבות אע"ג דמהא ברייתא דפ' מי שמתו איכא למידק הכי מ"מ ממתני' לא מוכח מידי. ובע"כ צ"ל דפשיטא ליה להירושלמי דהא דקי"ל כל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן מעכב אפי' בדיעבד ודוקא נמי עובר לעשייתן אבל אי אתי עשיית המצוה עם הברכה ביחד לאו כלום הוא ואין זה עובר לעשייתן דהיינו דוקא קודם עשייתה ולא בב"א. והשתא אס"ד דברכות מעכבות לק"ש אף ע"ג שקורא לברכות אחר ק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש עם הברכות בבת אחת. דהא עד השתא ק"ש שקרא כבר הוי תלויה וקיימא והשתא באמירת הברכות נעשה מצות ק"ש והברכות ביחד מ"מ לאו כלום הוא דהא אין זה עובר לעשייתן אלא ש"מ דאין ברכות מעכבות לק"ש וש"מ דהא דקאמר דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן אפי' בדיעבד מעכב. מ"מ נ"ל דאין לומר כן דהא ברכות דלפניה של ק"ש אין לדמותם לשאר ברכת המצות דאין אלו ברכות של ק"ש דהא אין מברכין אקב"ו על מצות ק"ש וכמ"ש הרשב"א בתשו' בשם הגאונים ז"ל וכ"כ למעלה בסי' ג' וראוי לברך את הברכות אפי' לאחר שעבר זמן ק"ש כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמרי' בגמ' מאי לא הפסיד שלא הפסיד את הברכות אבל מברך ב' לפניה וא' לאחריה אבל הא דדייק בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות משום דס"ל להירושלמי דהא דתנן אם כיון לבו יצא דמשמע דיצא מיד י"ח ק"ש בקריאה בתורה ואינו מחוסר מעשה עוד. ואס"ד דברכות מעכבות לק"ש לא שייך למיתני אם כיון לבו יצא כיון דעדיין מחוסר מעשה של אמירת הברכות ומצות ק"ש תלוי ועומד ואם לא יקרא הברכות לא יצא ידי חובת ק"ש אלא וודאי ש"מ דברכות אין מעכבות לק"ש:

וכיון שאנו עוסקין בזה אכתוב מה שיש לעיין בדברי הרמב"ם בהאי מילתא. דע שבפ"א מהלכו' ק"ש כתב הקדים ברכה שניה לברכה ראשונה בין ביום בין בלילה בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכות ע"כ ומדכתב בהקדים ברכה שניה לראשונה דיצא משמע בהקדים הוא דיצא דסדר ברכו' אינן מעכבות זו את זו הא ברכות עצמן מעכבות זו את זו ואם בירך א' מהן ולא בירך חבירתה לא יצא ידי חובת הברכה שבירך ולפ"ז האי ברכו ברכה א' דתנן היינו אהבה רבה וכי מטא זמן יוצר אור ע"כ הוו אמרי לי' דאל"כ אפי' ידי חובת אהבה רבה דאמרו נמי לא יצאו ידי חובתן דה"ל ברכה לבטלה. ובפ"ו מהלכו' תמידין ומוספין כתב והממונה אומר להן ברכו ברכה אחת והן פותחין וקורין אהבת עולם וכו' ע"כ. והאי אהבת עולם שכתב היינו אהבה רבה דקאמר שמואל אלא שהוא ז"ל פסק כרבנן דאמרי התם דאין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם כמש"כ שם בהל' ק"ש. מ"מ קשה עליו ז"ל כיון דמשמע מתוך דבריו בהל' ק"ש דברכות מעכבות זו את זו ע"כ כי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי לי' ואמאי לא כתב הכא דכיון דמטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ויש ליישב בדוחק ואין להאריך כאן בזה:

ונחזור לענייננו מהא שמעתא דפ"ק דפסחים דאמרי' התם אר"י הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר משמיה דרבא לבער חמץ רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ בלבער כ"ע ל"פ דוודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מ"ס מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע. מיתיבי העושה לולב לעצמו כו' נטלו לצאת בו אומר ברוך אקב"ו על נטילת לולב שאני הכא דבעידנא דאגביה נפק ביה. אי הכי לצאת בו יוצא בו מיבעי ליה ומשני אין ה"נ כו'. וכתבו התוס' וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתן. ואור"י אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל ע"כ. ולכאורה דבריהם אינן מובנין כלל שהרי הכא קיימינן אליבא דרב פפי דס"ל דעל מעיקרא משמע אלא דס"ל דמה"ט מברכין בנטילת לולב בעל משום דע"כ א"א לו לברך אלא לאחר שכבר יצא בו דהא בעידנא דאגביה נפק ביה וכי מברך על העבר הוא דמברך והיאך קאמר ר"י אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה כו' דמשמע דמברך על להבא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא ר"פ ס"ל דעל מעיקרא משמע וה"ל לברך ליטול לולב. ונ"ל ביאור דבריהם הכי הוא ע"ד שפירש' לפני זה כי פליגי בעל ביעור מר סבר לשעבר משמע פי' ר"ת לשעבר משמע טפי מלהבא אבל מ"מ משמע נמי קצת להבא דאי ל"מ כלל להבא אלא לשעבר א"כ היכי קאמר בסמוך נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל וכי בשביל שאין אנו יודעין לתקן יאמר שקר ע"כ. והשתא א"ש דוודאי הכא א"א לברך על העבר לגמרי משום דהא בעידנא דאגביה נפק ביה הרי קי"ל דצריך לברך עובר לעשייתן וגם א"א לומר דהברכה קאי על להבא לחוד ומשום דאכתי צריך לנענע בשעת נטילתו דהא דמסיימי התוספות שצריך לנענע בקריאת הלל לאו דוקא דהא גם בשעת הנטילה נמי צריך לנענע הא נמי א"א דא"כ לא ה"ל לברך בעל דמשמע לשעבר טפי מלהבא דהא מהאי טעמא אינו מברך על ביעור חמץ לר"פ אלא ה"ל לברך ליטול לולב כמו שמברך לדידיה לבער חמץ. אלא וודאי הברכה קאי על תרווייהו על העבר ועל להבא דהא כיון דמעידנא דאגביה נפק ביה מה"ת ונענוע דבתר הכי אינו אלא מדרבנן א"א למצוה של תורה בלא ברכה הילכך תיקנו בעל דמשמע לעבר על הגבהה של תורה ומשמע נמי להבא קצת על נענוע של דבריהן וה"ל עובר לעשייתן לנענוע של דבריהן ולא נפיק נטילת לולב מהאי כללא דאמרי' כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן דאי נפיק מהאי כללא א"כ תיקשי לדידיה בין מדשמואל דכייל כללא כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן בין מאמרי בי רב דלא מפקי מהאי כללא אלא טבילה לחוד ואלו נטילת לולב לא מפקי. אלא וודאי כדאמרן דהאי על קאי נמי על עובר לעשייתן של נענוע דדבריהן דהא משמע נמי קצת להבא ומ"מ עיקר הברכה קאי על הגבהה של עבר של תורה דהא לשון על לר"פ טפי משמע מעיקרא מלהבא. והשתא אס"ד דכל היכא דלא בירך עובר לעשייתן אפי' בדיעבד אין לברך עוד א"כ לר"פ תקשה למה תיקנו לברכה זו בעל דמשמע לעבר טפי מלהבא כיון דעל הגבהה דלעבר לא שייך לברך כיון דאינו עובר לעשייתן ואי משום נענוע דלהבא ה"ל לברך ליטול לולב כמו שמברכין לדידיה לבער חמץ דמורה על להבא לגמרי. אלא וודאי ש"מ דכל היכא דלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן הילכך תיקנו לברכה זו בעל להורות נמי על הגבהה של תורה דלעבר וכדכתיבנא ונ"ל דלר"פ משמיה דרבא דאמר על להבא משמע לאו למימרא דלגמרי משמע להבא ול"מ לשעבר כלל וא"כ לדידיה בנטילת לולב ע"כ אינו אלא על נענוע של דבריהן לחוד דלהבא ואינו מברך כלל על הגבהה של ד"ת דלעבר דהא ליתא דאפי' לדידיה על משמע נמי מעיקרא אלא דס"ל דמשמע להבא טפי ממעיקרא אבל משמע נמי קצת מעיקרא דהיינו לעבר והשתא לדידיה קאי נמי ברכה זו על הגבהה של תורה דלעבר. ותדע דהא גבי טבילה לאחר שטבל ועלה מברך אקב"ו על הטבילה וטעמא דאינו מברך עובר לעשייתן משום דאכתי גברא לא חזי ואי על לר"פ לא משמע כלל לשעבר אלא להבא בלחוד אע"ג דלדידיה א"א לתקן ברכת טבילה בענין אחר דאם יברך לטבול הא לדידיה נמי משמע להבא מ"מ תקשה וכי בשביל שאין אנו יודעין לתקן יאמר שקר ויברך על הטבילה דמשמע להבא אחר שכבר טבל ועלה אלא וודאי לר"פ על משמע נמי לעבר אלא דלהבא משמע טפי והשתא רב פפי ורב פפא כ"ע ס"ל דעל משמע לעבר ולהבא אלא דרב פפי ס"ל דמשמע לעבר טפי מלהבא הילכך כל היכא דאיפשר לברך בענין אחר עובר לעשייתן אין לברך בעל כיון דמשמע לעבר טפי מש"ה ס"ל דמברך לבער חמץ דלגמרי להבא משמע. וכן אבי הבן מברך למול ופסח וקדשים דלא סגי דלאו איהו שחיט מברכי' עליהן לשחוט כדאמר בגמ' דמשמע לגמרי להבא ולא על המילה ועל השחיטה דמשמע לעבר טפי מלהבא ובנטילת לולב כיון דאגביה נפיק ביה מברכין בעל דמשמע הכי ומשמע הכי דהשתא קאי הברכה על הגבהה של תורה דלעבר ועל נענוע של דבריהן דלהבא. וכן בטבילה מברכין בעל דמשמע לעבר ושפיר דמי כיון דא"א לברך קודם הטבילה דהא אכתי גברא לא חזי. ורב פפא ס"ל דעל משמע להבא יותר מלעבר הילכך בכל המצות דמברכין עליהן עובר לעשייתן שפיר דמי לברך בעל כיון דמשמע להבא טפי מלעבר ובטבילה דמברך אחר כך נמי לית לן בה כיון דמשמע נמי לעבר. ובנטילת לולב כיון דמשמע לעבר ומשמע להבא קאי ברכת על נטילת לולב אהגבהה של תורה דלעבר ואנענוע דדבריהן דלהבא:

ולפי זה למאי שהוכחתי דלרב פפא על נמי לעבר משמע קצת אלא דמשמע להבא טפי מלשעבר. נ"ל להוכיח מכאן דכל המצות אם לא בירך עליהן עובר לעשייתן בדיעבד מברך נמי לאחר עשייתן דאס"ד דאפי' בדיעבד א"א לברך לאחר עשייתן א"כ תקשה לר"פ אמאי מברך גבי ביעור חמץ וכן בכל המצות לכתחלה בעל דמשמע נמי קצת לשעבר ה"ל לברך לבער וכן בשאר מצות כה"ג דלא משמע כלל לשעבר אלא להבא בלחוד. דהא כה"ג ניחא טפי שתהא הברכה מבוררת לגמרי בלהבא משיברך בעל דמשמע נמי קצת לשעבר. אלא וודאי ש"מ דכל היכא דלא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ והתם ע"כ צריך לברך בעל שיהא משמע נמי לשעבר מה"ט תיקנו בהיכא שמברך עובר לעשייתן נמי בעל כדי שלא לחלק בין היכא שמברך עובר לעשייתן למברך אח"כ. והרי גדולה מזו פי' רש"י ותוס' והרא"ש דבכל חייבי טבילו' מברכין לאחר הטבילה משום טבילת גר או ב"ק דלא חזי לברך קודם טבילה לא חילקו וה"נ דכוותיה. ואפי' לדעת הגאון וסייעתו דדוקא בטבילת גר הוא דמברך אחר הטבילה משום דגברא לא חזי אבל שאר חייבי טבילות דחזו מברכין קודם הטבילה היינו דוקא התם דאין ראוי שיהיו כל חייבי טבילות דכ"ע טפלים לטבילה יחידית של גר או של בעל קרי שישנו ברכתן משום גררא דידה. אבל הכא כיון דכל היכא דמברך אחר עשייתן א"כ מברך בעל קודם עשייתן נמי מברך הכי שלא לחלק ולא עוד אלא אפי' בקודם עשייתן נמי ליכא קפידא כ"כ לרב פפא אם מברך בעל כיון שמשמע להבא טפי מלעבר לא חילקו ותיקנו בעל לעולם. אבל אי אמרת דלעולם אין מברכין לאחר עשייתן ולא שייך כלל ברכה לשעבר הא וודאי תקשה ל"ל לרבנן לתקן בעל דמשמע קצת לשעבר כיון דליתא לברכה בלעבר כלל ה"ל לתקן בלהבא כגון לבער חמץ דאין במשמעותו לעבר כלל דהא וודאי אין סברא לומר הואיל ותיקנו בטבילה ובנטילת לולב בעל כדי שיהא במשמע לעבר תיקנו נמי בכל הברכות כן. והרי דעת כל הפוסקים שיש הרבה ברכו' בעל והרבה מהן בלא על כדמוכח מן הגמ' והתוספתא וכמבואר בדברי הר"ן והרא"ש בפ"ק דפסחים ובדברי הרמב"ם והראב"ד בסוף ה' ברכות ולא תיקנו כולן בעל משום שלא לחלק אלא וודאי לא שייך לומר שלא לחלק מברכה לברכה ש"מ מהא דכל היכא דלא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ הילכך תיקנו בעל כדי שלא לחלק וכדאמרן. ועוד נ"ל להביא ראיה לזה מפ' ע"פ (ד' קיד) דאמרינן התם היכא דליכא אלא חסא מאי אר"ה מברך מעיקרא אמרור בפה"א ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה ר"ח לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר ר"ח מעיקרא מברך עליה בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה והלכתא כוותיה דר"ח. וכתבו התוס' ר"ח נמי נראה דסבר כר"ל דבעי כוונה אעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר דא"צ כוונה הל"ל בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה ע"כ. ויש להקשות לפי"ז דכיון דאיפסקא הלכתא כר"ח ש"מ דמצות צריכות כוונה וכ"פ התוס' שם להדיא והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כוונה וסתמא דמסדר התלמוד סבר הכי מדאיצט' למפסק כר"ח ואי אין צריכות כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפי' לא בירך בטיבול א' נפקא ביה ואי יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דא"ל בפ' ראוהו ב"ד (דף כח) אין צריכות כוונה ע"כ. והרי רוב פוסקים פסקו דהלכה מצות אין צריכות כוונה א"כ תקשה דפשיטא דלא יברך בטיבול שני דהא ה"ל ברכ' לבטלה ואפי' הרמב"ם דפסק גבי תוקע לשיר דלא יצא משום דמצות צריכות כוונה מ"מ בכפאו ואכל מצה פסק דיצא משום דקום אכול מצה אמר רחמנא והא קא אכיל וכמש"כ הר"ן בפ' רב"ד שם. אלא וודאי ש"מ דכל מצות שלא בירך עליהן עובר לעשייתן מברך אח"כ ואין כאן משום ברכה לבטלה אע"ג דמצות אין צריכות כוונה ויצא ידי חובת מצות מרור בטיבול ראשון אלא דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו. מיהו אין זה ראיה אלא לדעת הפוסקים מצות אין צריכו' כוונה אבל להפוסקים מצות צריכות כוונה אין מכאן ראיה וכמש"כ התוס'. ולכאורה משמע וודאי דר"ה דאמר מברך מעיקרא בפה"א ואכיל ולבסוף מברך עליהן על אכילת מרור ואע"ג דכבר אכיל מרור בטיבול א' אפ"ה מברך עליו אח"כ דהיינו טעמא משום דס"ל דאם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ. דהא ל"ל דס"ל דמצות צריכות כוונה ולא יצא י"ח מרור בטיבול א' דהא בפ"ג דסוכה (ד' מא) תנן רי"א י"ט ראשון של חג שחל להיות בשב' ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואמר ר"ה בגמ' אומר היה ר"י עולת העוף שנמצאת בין האגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכל פטור ופריך מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך ומשני מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה פטור היינו דעבד מצוה אבל הכא דטעה בדבר מצוה כו' ומדקאמר גבי לולב דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה דהיינו שיצא ידי חובת נטילת לולב בהוצאה זו ש"מ דס"ל מצות א"צ כוונה. דהא וודאי לא כיון לצאת ידי חובת לולב בהוצאה זו דהא מיירי בשכח והוציא את הלולב לרה"ר לילך אצל הבקי ללמוד וכמש"כ התוס' בפ"ג דסוכה (ד' לט) גבי הא דשמואל דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ובההיא סוגיא גופיה גבי הא דאמ' אביי בשהפכו. מ"מ אין זה ראיה שהרי התוס' כתבו שם ואית ספרים דגרסי מהו דתימא מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דא"א ע"י אחרים אבל חטאת איפשר שיאכלנה אחר ע"כ. וגירסא זו נ"ל עיקר משום דלגירסא ראשונה ק"ל דהא א"א לומר דטעמא דר"י גבי לולב משום דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה. ואע"ג דלא נתכוין משום דמצות א"צ כוונה הא שמעינן ליה לר"י גופיה דס"ל מצות צריכות כוונה כדדייק לה הגמ' שם בפ' ע"פ מהא דאר"י אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת כו' הילכך הדבר ברור דאין מכאן ראיה כלל. אבל מ"מ מדברי התוס' אלו למדנו דס"ל דאם לא בירך עובר לעשייתן שוב אינו מברך עוד דאל"כ ל"ל לאוקמי לכל הני אמוראי דס"ל מצות צריכות כוונה הא איכא לפ' כמ"ש מ"מ ראיה זו שהבאתי מפ"ק דפסחים דאם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ היא ראיה נכונה:

ועוד נראה להביא ראיה מהא דשמואל גופיה מדאמר כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ולא קאמר אינו מברך עליו אלא עובר לעשייתן דהוי משמע דאפי' דיעבד נמי לא. אבל השתא דקאמר מברך עליהן עובר לעשייתן אינו במשמע אלא לכתחלה ולפי"ז אמרי בי רב חוץ מן הטביל' דקאמר לאו לאיפלוגי עלי' דשמואל קא אתו אלא לאוסופי קא אתו דאע"ג דשמואל נמי מודה דאם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ. מ"מ ה"מ בראוי לברך עובר לעשייתן אבל טבילת גר או בעל קרי דאינו ראוי לברך קודם ה"ל אין ראוי לבילה ולא יברך כלל קמ"ל דאפ"ה מברך אחר הטבילה ומייתי תנ"ה לסייע לבי רב דמ"מ אחר הטבילה חייב לברך. ונ"ל דמה"ט שינה שמואל את לשונו וקאמר כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ולא נקט קודם לעשייתן שכן דרך הגמ' לומר בכ"מ. ואע"ג דאמר עלה מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא דכתיב ויעבר את הכושי א"נ והוא עבר לפניהם ויעבור מלכם לפניה' מ"מ לשון תורה ומקרא לחוד ולשון חכמים לחוד. והרי מצינו במס' חולין ר"פ ראשית הגז דאתניי' איסי לברי' חמש רחלים כדכתיב רחלים מאתים ואיקפד עליה ר"י התם וא"ל אתניי' רחלות דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כ"ש הכא דלשון עובר בלשון חכמים משמע בכ"מ להיפוך שעבר כבר ולישנא דאחורי הוא ולא לישנא דאקדומי ועובר לעשייתן משמע לאחר שעשאן אלא וודאי שמואל נקט האי לישנא דש"מ תרתי דבר והפוכו דלכתחלה מברך עליהן קודם לעשייתן כדמשמע האי עובר בלשון המקרא ובדיעבד אם לא בירך קודם לעשייתן מברך אח"כ כדמשמע האי עובר בלשון חכמים שהוא אחר עשייתן. והא ל"ל דהאי עובר אינו במשמע אלא לאחר עשייתן לחוד כלשון חכמי' ומנלן דמשמע נמי לישנא דאקדומי כלשון המקרא דא"כ קשה מאי כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן דקאמר שמואל וכי לא סגי בלאו הכי אדרבה אם מברך עליהן קודם עשייתן וודאי שפיר דמי. וכה"ג דייק הגמ' בפ' התודה במס' מנחות (ד' פא) גבי הא דתנן התם היא ולחמה מן המעשר יביא ופריך יביא לא סגי דלא מייתי אע"כ דהאי עובר לעשייתן פי' קודם לעשייתן כלישנא דקרא נמי ותרתי ש"מ וכדפי':

ודע שבמש"כ למעלה יש לי ליישב דעת הרמב"ם שכ' בפ"ג מה' מילה שאם היה מל את בנו מברך אקב"ו למול את הבן וכתב עליו הר"ן בפ"ק דפסחים ואין דבריו מחוורין דכי אמר הכי ה"מ לרב פפי דאמר לבער אבל לר"פ דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה דמיל' באבי הבן כביעור חמץ דמי דאיהו נמי חייב אלא דאיפשר למיעבד ע"י אחר ע"כ והרבה מחכמי הדורות הקשו עליו כן. ונ"ל ליישב דבריו ע"ד שכ' דכבר הוכחתי למעלה דלר"פ דס"ל על להבא משמע מעיקרא נמי משמע אלא דלהבא משמע טפי והשתא קשה לו להרמב"ם דא"כ למה תיקנו בעל ה"ל לתקוני בלמ"ד דמבורר לגמרי דלהבא משמע ואלו על משמע נמי מעיקרא ולדידיה ז"ל א"א לומר כמש"כ למעלה דמשום דזימנין דלא בירך עובר לעשייתן ומברך אח"כ על שעבר מה"ט תיקנו בעל דמשמע נמי לשעבר הא ס"ל דאם לא בירך עובר לעשייתן שוב אינו מברך כלל וא"כ ברכה על שעבר לא משכחת לה לעולם וא"כ ה"ל לברך בלמ"ד דלא משמע כלל לשעבר אלא להבא בלחוד. הילכך מפרש ליה הכי דוודאי בין רב פפי בין רב פפא כ"ע מודו באחר שמל מברך על המילה דא"א לו לברך למול וכי לא סגי דלאו איהו מל אבל באבי הבן שמל לכ"ע מברך למול ואפי' לרב פפא דאי על להבא משמע מ"מ כיון דמשמע נמי לעבר קצת הא וודאי למול עדיף דלא משמע כלל לשעבר אלא להבא לבד. ואע"ג דבתחלת הסוגיא משמע דהא דאמר אבי הבן מברך למול היינו לרב פפי לחוד דס"ל דעל מעיקרא משמע אבל לר"פ דס"ל להבא משמע ל"ש לן בין אבי הבן לאחר ואבי הבן נמי מברך בעל היינו משום דלא קים לן אכתי דעל לר"פ משמע לשעבר קצת א"כ ל"ל לשנות את הברכה מאחר לאבי הבן. אבל לבתר דמייתי הגמ' דלולב דמברך בעל וכן בטבל ועלה מברך נמי בעל אע"ג דבטבל ועלה וכן בלולב דמעידנ' דאגביה נפק ביה וכי מברך עלייהו לאחר עשייתן הוא דמברך ואפ"ה מברך בעל והשתא אס"ד דעל לא משמע כלל לשעבר א"כ היאך מברך בהו בעל דאינו אלא להבא והרי הוא משקר בברכתו ומהשתא בע"כ צ"ל דעל משמע נמי לשעבר קצת אפי' לר"פ ושפיר דמי לברך עלייהו בעל וא"כ באבי הבן אפי' לר"פ ראוי לברך להכניסו בלמ"ד דלא משמע כלל לשעבר אלא להבא בלחוד אבל לא בעל דמשמע נמי לשעבר קצת לפי המסקנא. והא דמברכין על ביעור חמץ בעל לר"פ אע"ג דמשמע קצת לשעבר ולא מברך לבער בלמ"ד דל"מ כלל לשעבר אלא להבא בלחוד. מתוך דברי הרמב"ם עצמו למדנו תשובה לזה שכ"כ התם בפי"א מה"ב וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו ע"כ. והאי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק דכתב היינו מה"ת דבביטול בעלמא סגי ליה כדאמר במס' פסחים בכ"מ וכמש"כ הרמב"ם בה' חו"מ. אבל מ"מ מדרבנן בעי בדיקה ולא סגי ליה בביטול לחוד נמצא דמי ללולב דמדאגביה נפק ביה ויצא ידי חובת הנטילה של תורה וא"כ לנענוע של דבריהן לא נפק הילכך מברך בעל דמשמע לשעבר קצת על נטילה של תורה ומשמע להבא על נענוע של דבריהן וה"נ מברכין בעל גבי ביעור חמץ דמשמע לשעבר קצת על ביטול של תורה שעבר כבר משעה שגמר בלבו לבטל ומשמע להבא על בדיקה של דבריהן שלפניו שעתיד לעשות וה"נ פסק התם הרמב"ם דהשוחט פסח וקדשים מברך בלמ"ד לשחוט ולא בעל והיינו נמי מטעמא דפי' מ"מ קשה לי על הרמב"ם כיון דלדידיה אבי הבן מברך להכניסו בלמ"ד אחר מברך בעל ה"נ גבי טבילה נמי בטבילת גר דמברך אחר הטבילה יברך בעל אבל שאר חייבי טבילות דמברכין קודם הטבילה לדידיה ז"ל וכמשכ"ל בשמו יברכו לטבול בלמ"ד כמו שאבי הבן מברך אפי' לרב פפא להכניסו לד' הרמב"ם ומשנה מנוסח של אחר שמל שמברך בעל והרי הוא ז"ל סתם ופסק דמברך בטבילה על הטבילה דמשמע דכל חייבי טבילות מברכין כן. ועק"ל שגבי לולב פסק שם נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביה יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שנטל מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה ע"כ וא"כ בחייבי טבילות נמי נימא הכי דגר שמברך אחר הטבילה יברך בעל ושאר חייבי טבילות יברכו לטבול בלמ"ד. ועק"ל לדידיה ז"ל שפירש שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק דא"כ לרב פפי אמאי מברך לבער בלמ"ד ה"ל לברך על ביעור כמו שמברך על נטילת לולב מה"ט כיון דאגביה נפק ביה אבל למאי שפי' הכל ניחא דבכ"מ מברך בעל לרב פפא דמשמע קצת נמי לשעבר משום דלפעמים מברך אח"כ אם לא בירך עובר לעשייתן ואע"פ שלכתחלה ראוי לברך עובר לעשייתן ושייך יותר לברך בלמ"ד דלא משמע כלל לשעבר מ"מ כיון דלפעמים בדיעבד מברך אח"כ לא חלקו חכמים ותיקנו הכל בעל. והשתא אתי שפיר סברת התוס' ורש"י שפי' דמשו' טבילת גר ובעל קרי שא"א להם לברך עובר לעשייתן תיקנו בכל חייבי טבילו' לברך לאחר הטביל' ולכאור' קשה דהא לרב פפי אחר המל מברך בעל ואבי הבן בלמ"ד וכן גבי שחיטה איכא חילוק בין שחיטת חולין לשחיטת פסח וקדשי' אלמא לא אמרינן דאין לחלק וא"כ בטבילה אמאי אמר דאין לחלק בין טבילת גר ובעל קרי לשאר חייבי טבילות וה"נ הל"ל דבחייבי טבילות שא"א להם לברך קודם הטבילה יברכו אח"כ ובאיפשר יברכו עובר לעשייתן. ולמש"כ ניחא דוודאי לרב פפי לא אמרי' לא חלקו מדמברך לבער דלא משמע כלל לשעבר והרי באם לא בירך קודם הבדיקה עובר לעשייתן ומברך אח"כ ע"כ צריך לברך בעל דמשמע לשעבר דאם יברך לבער ישקר בברכתו וש"מ דתיקנו רבנן גבי כל חד וחד מאי דשייך ביה א"כ ע"כ נמי גבי מילה נמי יש לחלק בין אחר לאבי הבן וגבי שחיטה בין חולין לפסח וקדשים. אבל לר"פ דקי"ל כוותיה כיון דס"ל דלעולם מברך בעל אע"ג דמברך עובר לעשייתן ראוי לברך בלמ"ד דלא משמע כלל לשעבר אלא משום שלא לחלק בין מברך עובר לעשייתן למברך אח"כ תיקנו הכל בעל ה"נ משום שלא לחלק תיקנו בכולן לברך לאחר טבילה משום טבילת גר ובעל קרי ובהא דלא חלקו יש לי מקום עיון בדברי הרא"ש שדבריו סותרין זה את זה בפ"ק דפסחים למש"כ בפ' הרואה לענין נט"י אלא שאין כאן מקום להאריך בזה. ונחזור לענייננו הרי נתבאר דאם לא בירך על המצוה עובר לעשייתן מברך אח"כ ומש"כ הש"כ שם והכי משמע בפ' שלשה שאכלו דאמרי' התם א"ר הילכך אפילו גמר מלאכול כו' כבר עמדו עליה מן האחרונים ותירצו אותו לדעת הא"ז ולא ראיתי להאריך עוד בזה וכ"פ שם רמ"א בי"ד סי' י"ט ואם שחט דבר דאתיליד ביה ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה עד כאן וק"ל שהוא ז"ל כתב בא"ח סי' תל"ב ואם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך כל זמן שלא יסיים בדיקתו ע"כ ומשמע לאחר שיסיים אין לו לברך מ"מ כבר נתברר שאם לא בירך על המצות עובר לעשייתן מברך אח"כ, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף