ש"ך/יורה דעה/רצד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) לעולם. אפי' לאחר ג' שנים ואין להם פדיון:
(ב) בין עיקר כו'. דכתיב את פריו את הטפל לפריו:
(ג) והנץ שלהם. כלומר של הרמונים ופירש הר"ש שהוא הפרח שעל גבי הפטמא:
(ד) ופטורים מרבעי. דבנטע רבעי כתיב פריו ולא כתיב את ודרשינן פרי אתה פודה ולא מה שאינו פרי:
(ה) ויש מי שאוסר כו'. בב"ח כתוב דהמחבר לא דק דליכא פלוגתא בהא ונובלות דמחייב הרמב"ם היינו בתמרי זיקי כו' ע"ש שהאריך וכל דבריו אינם נכונים בראש מ"ש דהטור מפרש המשנה בתמרי זיקי והטור מיירי בבושלי כמרי הוא דוחק גדול שעיקר הדין השנוי במשנה לא יביא הטור ודין אחר שלא הוזכר שם יביא מסברתו ועוד שהרי הרא"ש בהלכות ערלה מפרש המשנה בין בתמרי זיקי בין בושלי כמרי ועוד דהא בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמרינן דנובלות סתמא היינו בושלי כמרי ואיך יפרש הטור נובלות דמתני' בתמרי זיקי דוקא ונהי דהרא"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כמרי וצ"ל לדעתו דהא דקאמר הש"ס התם בנובלות סתמא כ"ע לא פליגי דבושלי כמרא הוא (כי פליגי בנובלות תמרי דדמאי כו') היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע מכל מקום ודאי דבושלי כמרי נמי משמע. ודברי הרמב"ם בפי' המשניות נראין ברורים דנובלות הנזכר סתמא בכל דוכתי בושלי כמרי משמע ולא תמרי זיקי לכך פי' בפכ"מ נובלות (דמברכים שהכל) הם הפירות אשר נפלו מן האילן קודם שיתבשלו עכ"ל והוא פירוש דבושלא כמרא אבל בתמרי זיקי מברכין לכולי עלמא בורא פרי העץ כדאיתא בש"ס ותמרי זיקי היינו אפילו שנתבשלו רק שנפלו מחמת הרוח שהשירן ולכך בריש דמאי דתנן נובלות תמרי פי' נובלות הן התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת והוה ג"כ רובן הפקר עכ"ל ר"ל דלענין דמאי אפילו תמרי זיקי פטורים מדמאי דאף ע"ג דנתבשלו כהוגן מכל מקום כיון שנפלו מהדקל מחמת הרוח רובו הפקר הן אבל לענין ברכות כיון דפירות גמורים הן מברך בפה"ע והיינו דפשיטא לש"ס תמרי זיקי מי איכא למ"ד דלא מברך בפה"ע והכי קאמר בש"ס בשלמא למ"ד (נובלות תמרי דדמאי) תמרי זיקי היינו דהכא קרי ליה נובלות סתמא והתם קרי ליה נובלות תמרי אלא למ"ד בושלי כמרי ליתני אידי ואידי נובלות תמרי או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא וזה טעמו של הרמב"ם שפסק כמ"ד תמרי זיקי דמ"ד בושלי כמרא סליקא בקשיא ולכך בספ"ק דערלה דתנן נמי נובלות סתמא פירש הרמב"ם נובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמור בישולו אסור בכל ר"ל בערלה וברבעי עכ"ל והיינו בושלי כמרי כמ"ש בפי' המשנה בפכ"מ ולכך בחבור הי"ד כ' הרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות דין ח' נובלות שהן פגין מברך שהכל ולכך כתב בספ"ט מהלכות ערלה סתמא והנובלות כולן אסורות והיינו בושלי כמרא ולכן בר"פ י"ג מהלכות מעשר כ' ונובלות תמרי והן שעדיין לא הטילו שאור והיינו תמרי זיקי וכמ"ש הב"ח וא"כ מכל זה מוכח להדיא דנובלות תמרי דאסר הרמב"ם היינו אפילו בושלי כמרא דלא כהב"ח וגם נראה שמ"ש הב"י אבל הרמב"ם פי' הנובלות אסורות בכל אף ברבעי רמז לפי' המשנה ולישנא דפי' הכי דייקא ועוד שבחבור לא הזכיר בפירוש אף ברבעי ואם כן בפירוש המשנה שם כ' להדיא שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דלא כהב"ח שלא השגיח לראות בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ואין להקשות דלמא הא דמחייב הרמב"ם היינו בנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דאלו נשארו על האילן היו מתבשלין והא דמחייב הטור היינו באינן מתבשלים אפילו בלא נפילה דדוחק לחלק בהכי ועוד דסוף סוף הרמב"ם סובר דנובלות דמתני' חייב אף ברבעי אם כן נובלות דהטור חייב ברבעי ועוד דע"כ מדברי הרמב"ם גופיה מוכח דאין חילוק שהרי בפ"ח מהלכות ברכות לא הזכיר שנפלו מן האילן אלא שכ' שהפגין הן נובלות דבושלי כמרא וממ"ש הגאונים דקפריסין מדלגבי ערלה לאו פרי הוא לענין ברכה נמי לא מברכינן בפה"ע אין ראיה שהרי הרמב"ם והר"ש וברטנורה בפירוש המשנה ושאר מפרשים פי' דנובלות בושלי כמרי חייב ברבעי אע"ג דלענין ברכה קי"ל דמברכינן שהכל אלא יש לומר מאי דלא הוי פירי לגבי ערלה ודאי לא מברכינן בפ"ע אבל יש לומר דמאי דהוי פירי לענין ערלה משכחת לה נמי דמברכין שהכל ועוד דהא בערלה באמת פטורים אלא דברבעי חייבים ועי"ל דלא למדו כן הגאונים אלא כגון קפריסין והדומה לו שהוא טפל לפרי אבל לא בגוף הפרי עצמו ודו"ק: מכל זה שדברי המחבר ברורים ושלא כדת השיג עליו הב"ח ואדרבה איפכא קשיא לי למה כתב סברת הטור בסתם וסברת רמב"ם בלשון יש מי שאוסר איפכא הוי ליה למעבד דהא כל המפרשים הסכימו לדעת הרמב"ם וכ"נ עיקר:
(ו) מותרים כו'. שאין טפלים אפי' לפרי אלא לאילן עצמו:
(ז) וקפריסין. כ' העט"ז דקפריסין בא"י נמי פטורים ולא נהירא וכן מוכח להדיא בש"ס פרק כ"מ (דף ל"ו) דמאן דמחייב בתמרות כ"ש בקפריסין דהוין טפי פרי מתמרות אלא איפכא מסתבר דלא הוצרך לומר ברישא דחייבים דכ"ש הוא מתמרות ופירוש אביונות ותמרות וקפריסין עיין ברש"י ותר"י הביאו ב"י ושוב מצאתי בס' מע"מ פ' כ"מ שהשיג על העט"ז בזה:
(ח) שנשאר עדיין מ"ד יום כו'. חמשה עשר יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר:
(ט) עלתה לו שנה. דקי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה לענין נטיעה אלא שאין נטיעה קולטת פחות מי"ד יום:
(י) יש להם גם כן דין ערלה. דאילן גדל על רוב המים של שנה שעברה וכל שהוא חונט קודם חמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה וכ' הרא"ש ויראה דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים עכ"ל והמחבר השמיטו ולמ"ש המע"מ סוף דף קל"ב דהרא"ש כתב כן לסברת הרז"ה אבל לסברת הרמב"ם ורש"י לא איצטריך דאפי' חונטין קודם חמשה עשר בשבט לעולם לא משכחת לה יותר משלש שנים דכשנטע פחות משלשים יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד חמשה עשר בשבט עכ"ל היה אפשר לומר הלכך השמיטו המחבר מפני שנ"ל עיקר כסברת הרמב"ם וכדמשמע בסעיף ה' אבל קשה על המע"מ דהא משכחת לה כשנטע אחר ר"ה קודם לחמשה עשר בשבט ודוק ואפשר דאין דרך לנטוע אחר ר"ה:
(יא) הא לאו הכי. כגון שנטעו בפחות ממ"ד יום לפני ר"ה וכן הוא בר"ן והשתא מונין השנה מר"ה וכן הוא בעט"ז אבל אם נטעו קודם ראש השנה הרבה יותר ממ"ד יום כגון חמשה עשר בשבט או יותר קודם ר"ה מכל מקום הקלנו בתחלתה שעד ר"ה נחשב אע"פ שאין כאן שנה שלימה ודו"ק:
(יב) פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו כו'. הוא ל' הרמב"ם ובב"י כ' דלאו דוקא אלא יכול לפדות לכתחלה אפי' במחובר כשמפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט ובהדיא תנן בפרק בתרא דמעשר שני כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי ג' כו' ואפילו למאן דמפרש דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אלא דהצנועים עבדו היכר בשביעית כדי שלא יכשלו היינו דוקא לפדות במחובר שיהא פדוי במחובר הוא דאין בקיאין בשומא אבל לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט בקיאין ומצות פדיון נטע רבעי לכתחלה כך הוא כמבואר במשנה הנ"ל עכ"ד בקצרה ודו"ק והסכים עמו בספר מע"מ והב"ח השיג עליו דמשנה הנ"ל קאי אצנועים ולא דיבר נכונה ע"ש אבל תמהני הא פשטא דמתניתין בתלוש מיירי וכדתנן ואומר כל הנלקט מזה מחולל [על] המעות האלו כו' והיינו בתלוש והכי משמע במרובה (דף ס"ט ע"א) דלישנא דכל הנלקט היינו תלוש וכמדומה שלשון הר"ש והברטנורה אטעיה לבית יוסף וסייעתו שכתבו אומדים כמה אדם רוצה לפדות בסלע כלומר ליקח בסלע המחובר לקרקע עכ"ל וליתא דאדרבה בתלוש מיירי ובאו לפרש המשנה דאין אומדין כמו שהוא שוה עכשיו שהרי הוציא יציאות תלישה ולקיטה וכה"ג אלא אף ע"פ שהוא תלוש אומדין כאלו הוא מחובר לקרקע וכמה אדם רוצה ליקח בסלע מחובר לקרקע אם כן עיקר ראיה של הבית יוסף אינה ראיה כלל ומה שחילק בין פדיה במחובר ממש ובין פדיה במחובר לכשיתלשו הנה באמת לכאורה מוכח כן בתוס' פרק מרובה ובר"ש בפי' המשנה מדהוקשו קושיתייהו דוקא אמאי דמוקי לה אימא כל המתלקט ולא אכל הנלקט דצנועים דהא אינהו גופייהו פירשו התם דכל הנלקט היינו שהיו מונחים המעות במחובר קודם לקיטה ואומר כרם זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל דאם לא כן מתי היו אומרים כן וכי לא היו פוסקים רגע מלומר כן אלא ודאי סבירא להו דאף שאומר כן במחובר מכל מקום כיון שאומרים לכשיהיה נלקט הוי כתלוש אבל למאי דמוקי כל המתלקט ע"כ כל המתלקט יהא פדוי מעכשיו במחובר קאמר דאם לא כן הדרא קושית הש"ס לדוכתא דהיאך יכולים לפדות כיון שנלקט דהא כבר זכו בהן אחרים שלקטו ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע"ש בתוספות ור"ש כי זה נראה ברור אבל מכל מקום נראה דהיינו למאי דהוי ס"ל מעיקרא דטעמא דאין פודין במחובר משום דילפינן קדש קדש ממעשר אם כן כיון דכשפודה במחובר לכשיהיה נתלש הוי כתלוש שפיר פודין ולכך לא הקשו אכל הנלקט אבל למאי דמסקי דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אפילו כשפודה לכשיתלוש לא בקיאין בשומא והכי משמע ממאי דמסיימי התוס' ור"ש מידי דהוה אענבים לב"ש כו' ע"ש ודוק ואם כן העולה מזה דאין לפדות לכתחלה במחובר וגם בת"ה ס"ס קצ"ב כתב דאף ע"ג דמסקנת התוספות בפרק מרובה דלא ילפינן ליה ממעשר אלא משום דאין דמיו ידועים ומחללין במחובר מכל מקום נראה כיון דסמ"ג וסמ"ק ואשר"י כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לסור מדבריהם עכ"ל אלא דלא ידענא אמאי כתב דמתוספות משמע דפודין במחובר דהא לא כתבו כן אלא גבי צנועים אבל הא לאו הכי נהי דלא ילפינן ממעשר מכל מקום אין פודין משום דאין בקיאין בשומא וכמו שכ' רבינו שמשון ואפשר גם הרא"ש וסמ"ק ס"ל האי טעמא מיהו בבית יוסף כתב עוד טעם אחר דיכולין לפדות האידנא במחובר דכיון דהאידנא פודין אפילו בפרוטה לא שייך בקיאות ובב"ח השיג על זה דמהרה יבנה המקדש כו' ואין זו השגה דאם כן גם יהא אסור לפדות עכשיו בפרוטה דמהרה יבנה המקדש כו' וכן בתשו' הרמב"ן סי' קנ"ו ובתשו' הרשב"א סי' תשמ"ד כתבו להדיא דבזמן הזה דפודין בפרוטה פודין במחובר אפילו לכתחלה ומעשים בכל יום כן עכ"ל מכל מקום נראה כיון דפשט שאר דברי הפוסקים משמע דאין חילוק יש ליזהר לכתחלה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכה"ג יש לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט כנ"ל:
(יג) לים הגדול או כו'. ע"ל סי' קמ"ו ס"ק י"ג:
(יד) ויברך בשעת פדיון כו'. כלומר בשעת פדיון קודם שישליכו לים המלח כדי שתהא ברכה זו עובר לעשייתן וכן משמע ברמב"ם פרק עשירי מהלכות מ"א דין י"ז שכתב אחר שאוסף אותן מברך כו' ואחר כן פודה את כולן כו':
(טו) ששוקל ט"ז גרעיני כו'. כלומר שוקל ט"ז גרעיני שעורה והמעה הוא רביע דרה"ם וכן מוכח לקמן ר"ס ש"ד ואם כן הפרוטה היא משקל חצי שעורה וכך כתב המחבר בחשן משפט ר"ס פ"ח ובספר שלשלת הקבלה ראיתי שכתב בשם ר' עובדיה ספורנו שהמעה הוא דרכמון ט"ז שעורות ואני שקלתי ומצאתי משקל צ"ו שעורות הם א' קווינט"ל במשקל פראג ונמצא שהמעה שהוא ט"ז שעורות הוא הששית מן קווינט"ל אך ראיתי ביוסיפון לרומיים ס' י"ח דרכמון איטישער משקלו א' קווינ"ט והוא של כסף ושויו ב' ב"ץ דהיינו ח' צלמים עד כאן ובת"ה סימן קצ"ב כתב דמטבעות הרגילין באלו המדינות מחצי ווינר הוא יותר מש"פ ופודין עליו עד כאן כן כתב בספר מע"מ:
(טז) החצי ווינר כו'. לאו למימרא דחצי ווינר דוקא בעינן דהא לפי מה שכתב הרב לקמן ר"ס ש"ה דה' סלעים שהם ק"כ מעים הם בערך ב' זהובים ריינ"ש והוא גם כן מדברי מהרא"י אם כן המעה הוא ארבע ווינר אם כן הפרוטה היא שמינית מווינר וכך כתב בסמ"ע בחשן משפט סי' פ"ח ס"ק ב' אלא שלפי שאין מטבע קטנה מחצי ווינר לכך כתב דאם פדה בחצי ווינר סגי עכ"פ שהיא עכ"פ יותר משוה פרוטה ולפ"ז כשפודה במה ששוה פרוטה ולא במטבע ממש סגי שיהא שוה שמינית מווינר אי נמי לפי מה שכתב הסמ"ע שם דבזמנינו זה שאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר יש לומר דלא סגי בפרוטה לכך צריך כאן שיהא שוה חצי ווינר וע"ל ר"ס ש':
(יז) ויש מי שאומר כו'. הלכך נראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה:
(יח) ואסור כו'. ע"ל סי' קל"ג:
(יט) ובחוצה לארץ מותר. דאע"פ שהוא הל"מ ובכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן כך נאמרה שספיקו יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:
(כ) שיש בו נטיעות של ערלה. ונטיעות של היתר גם כן:
(כא) וכל שכן כו'. צ"ע למאי כתבה הרי זה מבואר בדברי המחבר סעיף עשירי ונראה משום שהמחבר העתיק בסעיף י' ל' הרמב"ם ומשמע מלשונו זה דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא מותר והרי הוא ככרם של היתר וכ"כ בב"י והרב לא ס"ל הכי אלא ס"ל כדעת הטור וסייעתו דאסור ליקח ממנו בידים אלא דמותר אפי' רואים שהעובד כוכבים בוצר ממנו ולכך הוצרך לכתוב וכ"ש כו' וכן נראה מהעט"ז שכ' הא דכרם שהוא ספק ערלה מותר היינו שלא ילקוט בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח ממנו נ"ל עכ"ל ובספר מ"מ השיג על העט"ז בזה ממ"ש הב"י דאסור ולא ירדתי לסוף דעתו דהכא בכרם שהוא ספק ערלה נרא' דמותר וכמו שכ' העט"ז:
(כב) מותר. והיינו בענין דליכא למיחש ביה משום יין נסך וכדלעיל סימן קכ"ט סעיף י"ז וי"ח:
(כג) אסור ליטע כו'. דזה וזה גורם אסור לכתחלה כדלעיל סי' קמ"ב סעיף קטן כ"ו:
(כד) זה וזה גורם. היינו פירות דאיסורא וקרקע דהתירא גורמין לאילן שיבא:
(כה) אם לא התנו. צריך עיון בא"ח סי' רמ"ד סעיף ג':
(כו) אסור. לאכול אח"כ העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר כנגדן ואפילו אכל העובד כוכבים השני ערלה והישראל שני היתר ואח"כ באו לחלוק בסתם דכל שלא התנו מתחלה אסור אח"כ לישראל ליהנות כלל מפירות ערלה וכן מוכח בש"ס ספ"ק דעבוד' כוכבי' מבעיא דסתמא מאי ולא איפשטא:
(כז) ובלבד שלא יבואו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות שזה אסור כו'. לכאורה משמע שר"ל שאע"פ שהתנו מתחלה בסתם שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה והישראל שני היתר אסו' אח"כ לבא לחשבון לאחר זמן אבל לשון הרמב"ם פ"י מהמ"א דין י"ד שהעתיק המחבר דבריו כך הוא ובלבד שלא יבאו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות אם התנו בזה אסור שהוא כמחליף כו' ובפ"ו מהלכות שבת דין י"ז כ' המשתתף כו' אם התנו בתחלה שיהא שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל העובד כוכבים שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין עכ"ל וכ' הרב המגיד ברייתא ספ"ק דעבוד' כוכבי' ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו בתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור ע"כ ורבינו לא הזכיר באו לחשבון ונראה שהוא מפרש כפירוש רש"י דה"ק אם לא התנו מתחלה וגם לא א"ל טול חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל את חלקו מעצמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור עכ"ל הרב המגיד ונמשכו לדעתו הב"י ושאר אחרונים בא"ח סי' רמ"ה ולא עמדתי על סוף דעתם דהיאך אפש' לומ' דדעת הרמב"ם כן הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה וכ"כ הטור סי' זה בשם הרמב"ם ושבת וערלה דין אחד להם כדמוכח בש"ס לפי' הרמב"ם וכמ"ש הר"ן ספ"ק דעבוד' כוכבים אבל לי נראה ברור שהוא מפרש האי דקאמר בש"ס ואם באו לחשבון אסור דלא כפרש"י אלא כפי' הראב"ד שהביא הר"ן דאהתנו קאי וס"ל דה"פ מה שאמרנו ואם התנו מותר היינו דוקא בשהתנו שיאכל העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר בין מעט בין הרבה ולא דקדקו בחשבון אבל אם באו בחשבון דהיינו שהתנו כזה שיאכל העובד כוכבים ימי איסור ואח"כ יחשבו כמה פירות אכל העובד כוכבים בימי איסור עד שיאכל הישראל כנגד אותן הפירות אם התנו כזה אסור דדוקא כשהתנו סתמא שיטול העובד כוכבים בשבת והישראל בחול בין מעט בין הרבה אם כן הוי השדה בימי איסור של עובד' כוכבים ואין לישראל חלק בו וכן היתה השדה בימי היתר של ישראל לגמרי אבל כשהתנו שיחשבו אח"כ א"כ הוי כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי ולפי זה מיושב נמי מה שהקשו התוס' והר"ן אמאי דקאמר ש"ס התם אם באו לחשבון אסור מסתמא מותר דדלמא אשמועי' דאם באו לחשבון אפי' התנו אסור דודאי לפירושם שהבינו דאם באו לחשבון היינו לאחר זמן קשיא אבל לפי' הרמב"ם לא קשה מידי דלא שייך לומ' דאשמעינן דאפי' התנו אסור דהא כיון דהתנו שיבואו לחשבון אם כן התנאי מעיקרא ליתא ודו"ק (ובעיא דסתמא מאי רמז הרמב"ם במ"ש שאם לא התנו מתחלה אסור משמע אע"פ שאין הישראל אומר אח"כ טול אתה שני ערלה ואני שני היתר אלא אפילו בסתמא אסור) ואם כן בפירוש הזכיר בהל' שבת באו לחשבון שהרי כ' דאם התנו מתחלה שיהא שכר שבת לעובדי כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה כו' ר"ל דדוקא תנאי כזה שהתנו שיהא לעולם של עובד כוכבים אם מעט אם הרבה ולא יבואו לחשבון מהני (גם מדברי הב"א סי' זה נראה שהבין שהרמב"ם מפרש אם באו לחשבון לאחר זמן אחר התנאי ושהתנו גם כן בשעת התנאי ולישנא דאם התנו כזה דוחק וליתא אלא כדפירש' ואפשר לומ' שגם הט"ו שהשמיטו בדברי הרמב"ם אם התנו כזה כו' מ"מ כוונתם כן ובלבד שלא יבואו לחשבון כלומר שלא ידקדקו בשעת התנאים בחשבון אבל בעט"ז משמע שהבין ובלבד שלא יבואו לחשבון היינו לאחר זמן) ודוק כי כל זה נ"ל ברור:
(כח) ויש מתירין כו'. ול"ד לשבת דאסור לכ"ע לומ' לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אם לא התנו מתחלה כמו שנתבאר בא"ח סי' רמ"ה דהתם יש איסור שליחות המלאכה בשבת אבל הכא אין כאן איסור שליחות מלאכה ומה שהישראל אוכל כנגדן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י והרא"ש והפוסקים:
(כט) רק שהישראל אומר לעובד כוכבים כו'. ולא יבא לחשבון דאם באו לחשבון לכ"ע אסור בלא התנו וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"ב:
(ל) מותר לומ' לעובדי כוכבים כו'. כן למד רבינו ירוחם מסעיף הקודס דיש מתירין מפני שכך המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל וכן סיים כאן כי העובד דינו שיטול פירות ולפי זה קשה על המחבר כיון שפסק בסעיף י"ג דלא כהיש מתירין היאך כתב כאן דברי רבינו ירוחם וצריך לומר דס"ל כמ"ש העט"ז דאפילו הרמב"ם מודה כאן דדוקא התם שקבלוהו בשותפת דרך השותפין זה עובד וזה אוכל ועביד שותף דטרח בעד שותף חבירו משא"כ הכא וע"ש:
(לא) אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור. ודעת הרא"ש שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור והרב השמיט דעתו נראה משום דס"ל דראיית הרא"ש שפסק כראבי"ה משום דר"ש סבר כוותיה לאו ראיה היא דהא בירושל' ספ"ק דשביעית אמרו ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וא"כ ה"ל שיטה וכן רבינו ירוחם נכ"א ח"ב הביא סברות הרמב"ם והרא"ש והכריע כהרמב"ם מטעם זה אבל צ"ע דהרי הרא"ש גופיה הביא הירושל' הנ"ל ומ"ה פסיק התם כראב"י כיון דר"ש סבר כוותיה ע"ש אלא נראה דעת הרא"ש נכונה דלא אמרינן כל כה"ג שיטה היא אלא היכא דלא איפסקא הלכתא בהדיא כחד מינייהו או דלא אזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אבל היכא דאיפסקא הלכתא כחד מינייהו או דאזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אם כן כי אמרינן פלוני ופלוני אמרו ד"א אתיא לאורויי דהלכתא נמי כאידך פלוני דלא איתמר הלכתא כוותיה והלכך הכא דסוגיא דעלמא בתוספתא ובכמה מקומות אזלא כרבי שמעון וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ק דשביעית והלכה כר' שמעון מפני שיש בתוספתא דברי' מסכימים עם דבריו וכ"כ הברטנור' דהלכ' כר"ש וכן כתב האגודה בין לענין חרישה בין לענין ערלה אם כן כי אמרינן בירושלמי רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד ע"כ אתא לאשמעינן דהלכ' כראב"י מפני דר' שמעון סבר כוותיה או אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה הוא אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ואדרבה על הרמב"ם קשיא לי דבפירוש המשנה פסק כר"ש וכ"פ בחבורו פ"ג מהל' שמטה דין ח' ובפ"י מהל' מעשר שני דין י"ג פסק כחכמים דראב"י ובהדיא אמרינן בירושל' דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד (מיהו מה שהקשה הכ"מ פ"ג מה"ש למה פסק כר"ש כיון דחכמים פליגי עליה לא קשה מידי דהיינו כמ"ש בפירוש המשנה מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים על דבריו) וצ"ע:
(לב) הפירות של הענף אסורים. משמע הא הגידולים עצמן מותרין והיינו כדעת הרא"ש ודעת הר"ן דהגידולים ג"כ אסורים:
(לג) אפילו גדלו הרבה. שאין גידולי היתר מבטלין האיסור:
(לד) בין תחתון בין עליון כו'. ואע"ג דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור ול"ק מידי מהך דלעיל סעיף כ"ב ענף מלא פירות של ערלה כו' שאין גידולי היתר מעלין את האיסור דשאני התם דפירות ערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור הוה ליה כמו זה וזה גורם. ב"י והאחרונים:
(לה) במקום טרשים פטור. אבל בישוב אפי' עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה:
(לו) אינו נאמן כו'. עיין לעיל סי' קכ"ז ס"ק (י"ט) [כ]. לעיל סימן צ"ח ס"ק כ"ו נתבאר דערלה שנתערבה אינה בטלה אלא בר' והיינו במינו כמ"ש שם ואז אפי' ביבש לא אמרי' חד בתרי בטל עד ר' וכמ"ש בסימן ק"ט ס"ק ו' אבל שלא במינו לעולם בטלה בס' כשאר איסורים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |