רשב"א/עירובין/סז/א

רשב"א עירובין סז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא. דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומיהו בני החיצונה צריכין לבטל רשותן לבני הפנימית, הא בלא ביטול דחיצונה לא, דכיון דשתיפו לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואינן מותרין עד שיבטלו בני החיצונה לגבייהו. וזהו שאמר שמואל שמבטלין מחצר לחצר זהו כדעת ר' עקיבא, אבל לדעת רבנן פנימית מותרת בלא ביטול דחיצונה וכדתניא בשלהי פירקין (עה, ב) נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה. ומפרש התם טעמא דרבנן משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, דאמרה לה [לחיצונה] לתקוני שתפתיך, ולר' עקיבא אף פנימית אסורה משום דעירובא מרגילה, ובהאי דאמרה לה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי דאמרה לה מבטלינא לך רשותא, ומיהו עד דמבטלא לה לא משתמשא, וכיון שאין לה לחיצונה בפנימית מדינא כלום אלא משום דפנימית הרגילה אצלה בעירובה, רשות מועט כזה יכול לבטל לחצר אחרת. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ומיהו תימא מי הכריחו לרבא דמוקי ליה לשמואל כר' עקיבא, וכי תימא כיון דסבירא ליה דאין ביטול מחצר לחצר, ואפילו הכי קאמר אוסרין ומערבין מבטלין ולא משכחת לה אלא בהכין. אכתי קשה דמנא ליה לרבא דשמואל פליג כולי האי עליה דר' יוחנן ולימא דאין מבטלין מחצר לחצר אלא בכי הא, דילמא לעולם כל שאוסרין מבטלין וכסבריה דאביי וכדמשמע ליה מרב יוסף. ועוד קשיא לי דאם איתא דרבא כר' עקיבא נסיב לה, היכי קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת, דהאי לישנא דרבנן הוא דאילו לר' עקיבא שתיהן אסורות הוה ליה למימר וכדקתני לה בברייתא. וכפי פירושו של רש"י ז"ל ליתא להא דרבא כלל, דאליבא דשמואל הוא דאמר לה ואנן כר' יוחנן סבירא לן, ורבא גופיה הוא דאמר לקמן (סח, א) אנא כר' יוחנן סבירא לי. וכן דעת הגאונים ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן (לקמן פה, ב) עירובי חצרות בבית שבחצר.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא כי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב אמאי שתיהן אסורות נבטיל לבני פנימית ותיתי חיצונה ותשתרי. כלומר: דכיון דעירובן בפנימית הוו להו כולהו כבני אותה חצר ולשתרו כולהו בההיא ביטול, כמי ששכח ולא עירב וביטל לאחד מבני החצר שאין צריך לכל אחד ואחד. ולאו דוקא שכח אחד מן הפנימית אלא כל דדמי להא דהני דרבא, כי מבטיל להו לבני החצר דידיה ליתו הנך ולישתרו. ואמר ליה רבא אנא לאו כר' אליעזר סבירא לי דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד, אלא כרבנן סבירא לי דאמרי דצריך לבטל לכל אחד ואחד, וזה כיון שאין יכול לבטל לכל אחד ואחד כדאמרן שתיהן אסורות. והשתא דאמרינן דרבא לפרש דברי עצמו בא ורבא כר' יוחנן סבירא ליה דאפילו שתי חצרות ופתח אחד ביניהן מבטלין מזה לזה, הלכך בכל ענין מבטלין חוץ מאלו שפרט לך רבא שאין מבטלין ומן הטעם שאמרנו. והא דרבא הלכתא היא. וא"ת א"כ אמאי נקט לה רבא אדשמואל דלית הלכתא כוותיה לינקיט לה אדר' יוחנן דקיי"ל כוותיה. תירץ הרב ז"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשתי חצרות זו לפנים מזו דתרווייהו מודו בהו משכחת לה דאין מבטלין.

וכתב הרב ז"ל דהא דאמרינן דאין מבטלין מחצר לחצר בהנך גווני דאמרן, הני מילי למישרינהו כולהו בביטולא דהאי, אבל אם נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, יכולין בני הפנימית כולן לבטל רשותן לבני חיצונה ויהיו חיצונה מותרין בפנימית ופנימין עצמן יהו אסורין, דלא גרע עירבו שתיהן כאחת ושכח אחד מן הפנימית מהיכא דלא עירבו בני הפנימית כלל, דהא לגבי נפשייהו נמי מהני ביטול כי האי גוונא אף על גב דליתיה לעירוב גבייהו דמבטלי כולהו רשותייהו לגבי חד בלא שום עירוב נמי הוא מותר והן אסורין, והכא נמי הנך דבטילו להו מותרין ואינהו גופייהו אסורין, ע"כ דברי הרב ז"ל.

ואני תמה א"כ היאך פסיק ואמר שתיהן אסורות כיון דאפשר דתשתרי חיצונה בביטולא דכולהו בני הפנימית. ואי משום ביטול דההוא יחידי דלא עירוב לא מהני להו, אטו רבא מי קאמר פעמים דמי ששכח ולא עירב מבטל פעמים שאינו מבטל, הא לא קאמר אלא פעמים מבטלין פעמים שאין מבטלין [כלומר:] בני חצר זו לבני חצר זו. וזו נראית לי קושיא לסתור פירושו של הרב ז"ל. ועוד נראה כי מה שאמר רבא בשנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ואי נמי בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב דאמר רבא שתיהן אסורות, ליתא אליבא דשמואל, דרבא כרבנן אמרה דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד וכדאמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ורב אשי אסיק לקמן (סח, ב) דשמואל כר' אליעזר סבירא ליה כדאיתא לקמן גבי פלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין.

אני אומר מבטלין. פירש רש"י ז"ל: ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי למיגר וערובי מאתמול, מצי עבדי. והמנונא אמר אין מבטלין. כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי עירובי בלא שכירות, אין ביטול אלא במקום עירוב, ע"כ. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרשה בדאיתיה לגוי מאתמול. וזה תימא דהא אמרינן לעיל (סו, א) דכל היכא דאתא גוי מאתמול אוסרין ומערבין ומבטלין קרינן ביה אפילו לשמואל. ע"כ נראה לפרש בדאתי גוי בשבת ומת קא מיבעיא ליה כך פירשו בתוס'. והביאו ראיה מן הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן, ובאתא גוי בשבת נחלקו למעלה, ועל זה מיבעי ליה אי עבדינן חדא אי לא. וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו תרתי עבדינן בהא נמי מבטלין. והא דתניא לקמן (ע, ב) נאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת, ואמרינן עלה זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. ההיא למאי דסבירא ליה דזה הכלל דרישא קאי נמי אסיפא, קא מפרש דאתא לאיתויי מת גוי בשבת, ואע"ג דמפרש לה כשמואל דלית הלכתא כוותיה, הכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלא כהלכתא, דקאמר הותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר' יהודה, וליתא אלא כר' יוסי קיימא לן דאסר. ומיהו ר' יוחנן מפרש לה דזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת היינו כגון שני בתים לשני צידי רשות הרבים דבההיא כולהו מודו בה דאין מבטלין וכדאמרינן הכא, אבל מת עכו"ם בשבת מבטלין, וכן הלכה וכדאמר ליה אביי לרבא לקמן (עא, א) גבי מאימתי נותנין רשות מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, אלמא מת גוי בשבת פשיט להו דמבטלין.

והראב"ד ז"ל כתב: דההיא בעיא דלקמן (ע, א) דיורש מהו שיבטל, אליבא דשמואל דאמר [אין] שוכרין בשבת הוא דבעי לה, ואליבא דרב המנונא דאמר הכא מת גוי בשבת אין מבטלין, והלכך לטעמייהו דהני דבי שמואל הוא דמפרש לה ומינה קא מקשה לו. אבל לר' יוחנן זה הכלל לא קאי אלא ארישא אבל לא אסיפא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.