רשב"א/נדרים/סג/א

רשב"א נדרים סג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר' שמעון בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה. ואם תאמר אמאי נקט ר' שמעון בן גמליאל שירדו, הא איהו אמר במתניתין דעד הגשמים אינו אסור אלא עד שתגיע רביעה שניה, ואף על פי שלא ירדו גשמים. תירצו בתוספות [כאן ד"ה אלא שנייה] דנקט הכי משום רביעה ראשונה, ונפקא מינה לענין להלך בשבילי הרשות דהותרו כשירד, דבלא ירידה וודאי לא הותרו, וכדאיתא התם בפרק קמא דתענית [ו, ב]. עוד יש לומר דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין דידיה קאמר, והכא הכי קא פריך, אי אמרת בשלמא ליתא לדר' זירא משכחת לה להא דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין קאמר, אלא אי אמרת איתא לדר' זירא דאמר עד הגשם ליכא מאן דפליג דלא בעינן עד שתרד הא דר' שמעון בן גמליאל כמאן, וזה יותר נכון.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. ודוקא דאמר [שנה זו או – לפי השי"מ] השנה אי נמי דאמר שנה, וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא, אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינם מעוברות, ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ד'] באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, אינו מחוור בעיני, מדאמרינן לעולם דאמר השנה, מהו דתימא הלך אחר הרוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן, ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה, ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר, והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום, לאו לאתויי חדש העיבור, אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה, וכדאשמועינן נמי בחדש אחד ובשבת אחד ויום אחד, ועוד דלכאורה עיקר חדושה דההיא מתניתין דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה, ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה, אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה כדיניה דהשנה ולא כשנה אחת, אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה, אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעיבורה קא דייק אלא אסור בה, כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאילו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום, והכא באומר כל השנה כדקתני, ואסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים. ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור, ואף על פי (שלא פי' לדרו לא) [שבתחלת נדרו – לפי השי"מ] בירר לו שנה זו שהיא מעוברת, לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש, ואילו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה, וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת, אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחילה לנהוג איסורו משום בל תאחר, ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין, ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא, אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והא הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש, ואילו שתה שנה זו ורצה למנות שנה שלאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים, אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תירוץ, ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעבורה וכמו שאמרנו. ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין [לא, א] פרק המוכר שדהו, המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו, שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע, והתם (באומר) [כאומר – לפי השי"מ] מהיום היא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות, ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה, ואי קשיא לך אי מהתם נפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת, לא היא דהתם לשון תורה, ובנדרים אין הולכין בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם, כדאיתא בגמרא, ומכל מקום תפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש, אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל [בבא מציעא קב, א] המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, דלמא ההיא באומר שנה זו, ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם שלשה עשר חדשים, אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה, אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא ראו דאי אמר ליה השנה או שנה [זו – לפי השי"מ] אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן [בערכין – לפי השי"מ] פרק המוכר שדהו בשנת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור, אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני [זה שמוכר לו באחד באדר השני – לפי השי"מ], כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שמכר לו בט"ו באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שכתב בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור. ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש. ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן, אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא מדקתני לשנה מונה מיום ליום, דאלמא שנה דיליה כשנה אחת ולא כהשנה, ויש לומר דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת, דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי, חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלהון בני אדם, ועוד לאשמועינן עמד בעשרים ותשעה באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום, דכיון דאיכא חדשים מלאים וסתם נדרים להחמיר, הרי זה אסור עד שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי. וכן פסק הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ג']. מקצת הספרים גורסים:

עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוור דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף, דהכא והכא אדר סתם קאמר, ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא, דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף, דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע, ועוד דקאמר ליה מתניתין רבי יהודה הוא, ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא, דהא רבי יהודה לא חילק בין אומר ראש לאומר סוף, אלא הגירסא הנכונה הכין היא, עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון, וכן היא במקצת הספרים וכך היא שנויה בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ו'. והראב"ד ז"ל [שם בהשגות של הלכה ו'] הסכים לגירסא זו, וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.