רשב"א/ברכות/לח/ב

רשב"א ברכות לח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והלכתא המוציא. ואם תאמר מאי שנא מבורא פרי הגפן דלא מברכינן הבורא. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ה) איכא מאן דאמר הכין דלדעתיה דרבי נחמיה מברך בורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן מברך הבורא [פה"ג]. אבל גמרא דילן לא משמע הכין, ופוק חזי מה עמא דבר, דבהמוציא אסיקנא הילכתא המוציא, ובבורא פרי הגפן מברכינן בורא ולא מברכינן הבורא. אבל בירושלמי סברא אחרת שאמרו (שם) דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערב ראשי אותיות, והקשו מעתה המן הארץ כדי שלא לערב ראשי אותיות ולא העלו בו תירוץ. ונראה דבמקום שאפשר, חששו לערוב האותיות כגון בהמוציא, אבל במקום שאי אפשר כגון בלחם מן הארץ, דאי אמרינן לחם המן הארץ לא משתמע מידי, לא חששו דהיכא דלא אפשר לא אפשר, ולא ניחא להו נמי לתקוני המוציא מן הארץ לחם, שאין כן נוסח של ברכות להזכיר את החפץ שמברכין עליו באחרונה, שאין אומר בורא מן העץ פרי ובורא מן האדמה פרי, כך נראה לי.

ולפי דברי הירושלמי הא דפליגי בגמרין בהמוציא אי דאפיק משמע או דליפוק משמע, הכי קאמרינן רבנן סברי דאפיק משמע, וכיון שאפשר לומר כן, איכא למיחש לערוב ראשי האותיות. ור' נחמיה סבר דליפוק משמע, ואי אפשר כאן למיחש לעירוב ראשי האותיות שאלו היה אפשר אף ר' נחמיה היה חושש לכך.

קתני ירקות דומיא דפת. פירוש: ולאו דוקא דומיא, דאילו בפת דוקא בשנשתנה על ידי האור, הא לא נשתנה על ידי האור בורא פרי האדמה, ואילו בירקות אף בשנשתנה, וכל שכן בשלא נשתנה.

ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, וכל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה. מסתברא דלאו דוקא כל שתחלתו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו שהכל, דאם כן כי קאמרינן בשלמא כל שתחלתו שהכל משכחת לה בסילקא קרא וכרובא, אלא שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, מאי קא קשיא ליה וכי לא משכח ירקות דמברכין עליהן בורא פרי האדמה בתחלתן, ואיהו דקא משני משכחת לה בתומי וכרתי, אטו כלהו שאר ירקי בר מתומי וכרתי מי מברכינן עליהו שהכל, והא רב חסדא גופיה הוא דקאמר בפ' בתרא דפסחים (קיד, ב) היכא דליכא שאר ירקי מברך אמרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, אלמא אפילו אמרור מברכין בורא פרי האדמה בתחלתו.

אלא ודאי הכי קאמר כל שתחלתו בורא פרי האדמה, כלומר, שאין דרכו ליאכל אלא בחיותו ואין דרכו לישלק, ולפיכך עיקר ברכתו בתחלתו אם כן כי שליק ליה פגים ליה, ולא מברכין עליה אלא שהכל ולא משכחת לה אלא תומי וכרתי, וכל שעיקר אכילתו בשליקתו ומשום הכי לא מברכין על תחלתו אלא שהכל, אם כן כי שליק ליה אשבוחי משבח ליה ולפיכך מברכין עליה בורא פרי האדמה. והוא הדין לכל שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקותו שמברכין עליו בורא פרי האדמה דבמלתיה קאי, והיינו דלא קאמר תחלתו בורא פרי האדמה היכי משכחת לה, אלא הכי קאמר תחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, כלומר שיהא שבחו בחיותו ונפגם בשליקתו היכי משכחת לה. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלרב חסדא אפילו לא פגים להו כיון דאישתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל.

לא היא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא. וטעמיה דרבי מאיר לאו משום דלא בעי איהו טעם מצה, דהא מודה רבי מאיר (פסחים לט, ב) בירקות שאינו יוצא בהן לא בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין, וטעמא משום דבעינן טעם מרור וליכא, ובכריכת מרור נמי חיישינן דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא (שם קטו, א), אלא דרבי יוסי סבר מצה כי מבשל לה בטיל לה טעמא, ורבי מאיר סבר דלא בטיל טעמא, אבל במרור ושאר ירקות כולהו מודו דבטיל להו טעמייהו בבישול.

כתב רב האי ז"ל דאיכא מאן דגריס ולא היא בוא"ו, ולמאן דגריס הכי ר"נ גופיה הוא דקאמר ליה כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא. ואיכא מאן דגריס לא היא בלא וא"ו ותלמוד הוא דקא דחי לה, ומיהו מסתבר טפי דלא גריס ולא בוי"ו דכיון דאמר ר"נ ואני אומר במחלוקת שנויה היכי קאמר איהו גופיה ולא היא, ואפילו גרסינן ליה, תלמודא הוא דקאמר הכי.

אמר רב נחמן בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת. פירוש: דקים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה, היינו דתהי היאך שנו מחלוקת בההיא בבי מדרשא בין רבי חייא ובין רבי בנימין, דלא חשיב רבי בנימין למעבד שמעתיה פלוגתא ברבי חייא, וכי מותיב רב שמואל בר רבי יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דקא מותיב ולסיועה לרבי בנימין, דלרבי בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי.

וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם (בפרקין ה"א): רבי חייא [בר ווא] בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ, רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח, אמר רבי זעירא מאן ידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא. ע"כ גרסת ירושלמי.

אלא שאני תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולדחיה לההיא דרב חסדא דאמר כל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל.

ולפיכך מסתבר לי דרב נחמן בר יצחק בלחוד הוא דסבירא ליה דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא, אבל רבי זירא דתהי בה הכי קאמר היכי אפשר דעולא שביק אסהדתיה ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת, אלא ודאי לא פליגי דרבי חייא בשנשתנה לעלויה כתרמוסא וכזית כבוש, ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות, ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי. ובירושלמי נמי איכא מאן דאמר הכי גבי הא דרבי חייא ורבי בנימין בר יפת, דגרסינן התם (שם): אמר רבי יוסי ברבי בון ולא פליגין זית ע"י שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ירק כיון ששלקו נשתנה. ונראה דטעות יש בגרסא זו והכין הוא, זית על ידי שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא וכסברתיה דרב חסדא ממש, והיינו נמי דמשמע לכאורה לקמן (לט, א) גבי פרמי זוטרי דליפתא דאי לאו רב יהודה דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמיהו, הוה סלקא דעתך למימר דלא מברכינן בהו בורא פרי האדמה אלא שהכל משום דקא סלקא דעתך דמיפגם פגמינהו, דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקיה מגרע גרעיה בברכתיה, ולהדין סברא תומי וכרתי חיין בורא פרי האדמה שלוקים שהכל דמפגם פגים להו. וכללא דכאיל רב פפא לקמן (לט, א) מיא דכלהו שילקי ככלהו שילקי, לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן בשליקתן כמו בחיותן, (ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב כן), אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן אלא תומי וכרתי הוא דקאמר הכין, ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא בשלקות אי בורא פרי האדמה אי שהכל קאתי אלא למימר דמיא דידהו כגוף השלקות והאי כדיניה והאי כדיניה. ותדע לך דהא לבתר דקאמר רב פפא פשיטא לי מיא דכולהו שלקי ככלהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי. וכן נראית דעת רבותינו בעלי התוספות בתומי וכרתי, אלא שרב האי גאון ז"ל ורב אלפסי והראב"ד ז"ל לא כתבו כן.

ולענין פרי עץ הנשלק כחבושים ואגסים יש לומר גם כן דבמלתיהו קיימי דאשבוחי משבחי כזית, אבל פירות אחרים שנפגמין כגון פר"ניש וכיוצא בהן מברך שהכל לדברי הכל. וכן נראה מדברי התוספות שפירשו בשם אחד מן הגדולים בהא דאמרינן בסמוך (לט, א) הביאו לפניהם פרגיות וכרוב ודורמסקנין, דורמסקנין פר"וניש, והא דלא בריך עליהו תחלה דהא פרי העץ חשוב טפי משום דמיירי בשנתבשלו הדורמסקנין ואין מברכין עליהן אלא שהכל. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור, אלא עשב הוא כמו שפרש"י ז"ל, וכן נראה מן הירושלמי (בפרקין ה"ב) דגרסינן התם: אייתיהו קמיהו פרגין ואחוונין וקפליטין, אמרו נברך על קפליטא הוא פטר אחווניתא ולא פטר פריגתא, נברך על אחווניתא לא פטר לא דין ולא דין.

כיון דשקל ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה. יש לפרש: בצר ליה שיעוריה דאורייתא ודלא כמאן דאמר (לעיל כ, ב) והם דקדקו עד כזית, אלא דאפילו כזית הוי דאורייתא. ויש לפרש בצר ליה שיעוריה דרבנן, דאילו מדאורייתא אינו חייב לברך אלא בכדי שביעה, אלא דמדרבנן דקדקו וחייבו אפילו עד כזית ברכה, כעין ברכה דשיעור דאורייתא.

ומיהו נראה דבין להדין פירושא בין לפירושא קמא כל שאין בו כזית אינו חייב לבסוף ברכה כלל, חדא דהא אמרינן הכא כיון דבצר ליה שיעוריה לא מברכינן בסופיה, ומשמע דאפילו למה דדחינן ואוקמינן דבסופיה בריך בורא נפשות רבות קא מתמה רבי ירמיה, ואפילו תאמר דכיון דלרבי זירא קא מקשה לה למאי דסבירא ליה בהא דרבי זירא קא בעי, כלומר למאי דסבירא לך דרבי יוחנן בסופיה בריך על העץ ועל פרי העץ, כי שקלת ליה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא ולא אפשר לברוכי עליה ברכה כשל תורה, אבל לעולם בורא נפשות מברכין עליה, אפילו הכי לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורו שאין שנוי הברכות אלא בשנוי המין, אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנת מרבוי למיעוט הא לא אשכחן.

  ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן (מב, א) כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך, כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות, וכי לא אכל אלא פחות מכאן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות דאלמא הברכות משתנות בשנוי השיעורין. לא היא, דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו. ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא, ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים גם כן הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנו הרבה כדי שביעה, והוה ליה לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן למאן דאמר (לעיל כ, ב) והם דקדקו עד כזית ועד כביצה היאך לא שינו את הברכה כיון דבצר ליה שיעורא דאורייתא, ועוד אם לא רצו לשנות בברכות מה ראו שלא לשנות מכדי שביעה עד כזית וכביצה ושינו לפחות מכזית ולפחות מכביצה. ועוד דהא משמע ודאי דלפחות מכזית או מכביצה ליכא ברכה כלל מדאמרינן אני כתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה, ואי איתא לימא והם דקדקו על עצמן בכל שהוא, וממאן דסבירא ליה הם דקדקו על עצמן נשמע למאן דאמר דכולהו שיעורי דאורייתא, כך נראה לי.

וגם בתוספות סוברין כן שאין פחות מכשיעור טעון ברכה כלל בסופו, אבל בתחלתו ודאי אפילו כל שהוא טעון ברכה לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וכן נמי משמע מהא דהכא דהא לא קשיא ליה אלא בסופיה מאי מברך כיון דבצר ליה שיעוריה, אבל ברישא ניחא ליה, ולכאורה נמי משמע לי דאיכא למידק מהא דבתחלתו מברך בורא פרי העץ ואף על פי שאין בו כזית, דהא משמע דרב ירמיה לרבי זירא קא מקשה למאי דסבירא ליה לרבי זירא דרבי יוחנן תחלה וסוף בירך עליו כעין ברכתו ממש ואפילו הכי לא קשיא ליה אלא סופיה מאי מברך, וזה כפי הסברא שכתבתי דאין נוסח ברכה משתנית בין כשיעור לפחות מכשיעור. ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא, וכן נראה לכאורה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) תני כל שאומר לאחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר לאחריו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אנו אומרים לאחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ. רבי יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. כלומר לא אתא למעוטי אלא שאר מינין כגון אורז ודוחן ומעשה קדרה דכיון שאין מברכין אחריו שלש ברכות אין מברכין לפניו המוציא, הא פחות מכשיעור דפת של חמשת המינין מברכין לפניו המוציא אף על פי שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות, ומה שאמרו בירושלמי הרי פחות מכזית שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות. לאו למימרא דשלש אין מברכין הא מעין שלש מברכין דכלל כלל אין מברכין לאחריו אלא דלישנא דמאן דתני לה נקט.

וכסברא הזאת מצאתי לרמב"ם ז"ל שכך כתב בפרק ג' מהלכות ברכות שלו (הי"ב): אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר האוכלים והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל עכ"ל. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן בפירוש משמועה זאת וזה מבואר כדברינו וזכינו להסכים לדעתו בכל. וזה שלא כדברי הרב ראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה בשמעתא דחביצא (לעיל לז, ב).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.