קרן אורה/ברכות/דיני שלקות

קרן אורה ברכות דיני שלקות [[קרן אורה/ברכות/דיני שלקות|]]

דיני שלקות

[דף לח ע"ב] קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנה ע"י האור זאת אומרת שלקות מברכין עלייהו בפה"א נראה דהאי דומיא לאו דמיון הסברא הוא דהא בפת מברכין המוציא לחם ועיקר הלחם הוא ע"י האור ופשיטא דאין האור מגרע הברכה אלא הדמיון הוא דמתניתין מיירי בכל גוונא בין בתחילתו בין לאחר בישול וכן משמע מלישנא דהש"ס דאי נימא דילפינן לה מפת מסברא א"כ אפילו לא נאמר ירקות במשנה ג"כ הוי ידעינן האי דינא מפת אלא ודאי עיקר הלימוד מהא דמתני' איירי בחדא גוונא דרש רב חסדא משום רבינו שלקות מברכין בפה"א ורבותינו משמיה דר"י אמרו מברכין שהכל ונראה הטעם משום דנשתנה טעמו אשר מתחילת ברייתו ואין לברך עליו בפה"א ולפ"ז אפילו השביח ע"י בישול עכ"פ לא זה הוא טעמו מתחילת ברייתו והיה נראה לכאורה דבזה מודה ר' יוחנן אם אינו ראוי לאכילה קודם בישול כלל דמברכין בפה"א אחר בישולו כיון דעיקר נטיעותו אדעתא דהכי ובזה מודה ר"י דהוי ירקות דומיא דפת וכמו תורמוס וכיוצא בו במה נחלקו בדבר הראוי לאכילה כמות שהוא חי ואחר הבישול ג"כ ראוי הוא רב ס"ל דאין הבישול משנה ברייתו והוא כתחילתו וכל שהוא ראוי לאכילה אחר בישול אפי' טעמו גרוע מתחילתו מברכין עליו בפה"א כמו בתחלה ור' יוחנן ס"ל דבישול הוי שינוי ואפילו השביח אחר בישול מברכין עליו שהכל ורב חסדא דידיה אמר כל שתחילתו בפה"א היינו שראוי הוא לאכול בתחילתו ונוטעים אותו לכך חשיב הבישול שינוי ואפשר אפילו אם השביח הטעם כיון דעיקר נטיעתו לאכלו כמות שהוא חי הבישול משנהו ומברך שהכל וכל שתחילתו שהכל היינו שטעמו גרוע אין הבישול משנהו כי בזה עיקר הנטיעה ע"ד לבשלו כיון דאין טעמו משובח בתחילתו ומברכין אחר בישול בפה"א ומסיק בשלמא כל שתחילתו שהנ"ב משכחת לה בכרכא וסלקא דאין טעמן משובח בתחילתן אלא כל שתחילתו בפה"א כו' היכי משכחת לה דע"כ רב חסדא מיירי היכא דהבישול לא משוי לגריעותא דא"כ קשיא דיוקא אהדדי אם נפרש כל שתחילתו שהכל ולבסוף השביח מברך בפה"א הא שוין משמע שהכל ומסיפא איכא למידק איפכא כל שתחילתו בפה"א ולבסוף הוא גרוע שהכל משמע הא שוין בפה"א אלא ש"מ דעיקר הדבר הוא אם מתחילתו ראוי הוא אף דהשביח עוד ע"י בישול הבישול משנהו היכי משכחת לה ומשני בתומי וכרתי ולפ"ז רב חסדא אזיל בשיטת ר' יוחנן דבישול מגרע הברכה. דרש רב נחמן ג"כ להאי פלוגתא דשמואל ור"י בשלקות ואיהו דידיה אמר דבמחלוקת שנויי' פלוגתא דר"מ ור"י אי יוצאין ברקיק השרוי ומבושל ר"מ ס"ל דיוצאין בו דבישול לא חשיב שינוי ועדיין מיקרי לחם ה"נ לא חשיב בישול שיני בשלקות ור"י ס"ל דבישול משנה מתור' לחם ולאו במלתי' קאי וה"נ בירקות ולא היא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דבעינן טעם מצה ובתר"י הקשו מנ"ל דבעי טעם מצה דמש"נ מצה היינו לאפוקי חמץ ותירצו דהוי מצה עשירה ועיין ברשב"א ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' חוה"מ דבעינן טעם פת ואחר הבישול אין בו טעם פת. ולפ"ז נראה דלענין המוציא ג"כ נחלקו כיון דאין בו עם לחם וכן הוא שיטת ר"ש בחלה אבל לד' הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דהא כתב בפרוסות שיש בהן כזית מברך המוציא אפילו אחר בישול ועיין פני יהושע בזה אלא ע"כ צל"ח בין מצה להמוציא כמו בירקות אף דנשתנה טעמן מ"מ מברכין עליהם כבתחילה ה"נ לענין ברכת המוציא ורחב"א ורב בר יפת פליגי אליבא דר' יוחנן בשלקות ומסיק דעיקר הוא כרחב"א דמברכין בפ"א מההיא תורמסא נראה מזה דמאן דפליג פליג אפילו בדבר שאינו נאכל כלל כמות שהוא חי אלא דאכתי אפשר לומר דמש"ה הביא ועוד מזית מליח דמתורמוס אין ראיה כלל ומסקנא דמילתא דשלקות מברכין בפה"א אפילו בדבר שתחילתו בפה"א דאין הבישול משנה. וזו היא שיטת רב אלפס ז"ל. אבל שיטת התוס' ז"ל בהכרעה דרב חסדא דהוא ס"ל ג"כ דשלקות במילתייהו קיימי ולא קאמר דשלקות שהכל אלא היכא דאישתני לגריעותא ותומי וכרתי הוי אישתני לגריעותא. ולפ"ז אין ראיה דלא כרב חסדא מכל הני עובדא דר' חייא בר אבא דהני אשתני למעליותא וכי פריך רב יצחק בר שמואל מירקות מרור דאין יוצאין בהם שלוקין ומבושלין ש"מ דשלקות לאו במילתי' קיימא היינו משום דפשיטא ליה דאיכא ירקות מהן שמשתנים לעילוין ואפ"ה אינו יוצא בהן וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כשיטת התוס' אלא שתלה הדבר במה שדרכן לאכול אם דרכן לאוכלן חיין ולא מבושלין מברך עליהם שהכל אחר בישול ואם דרכן לאכול בין חיין בין מבושלים מברך עליהם בפה"א בכל ענין ולפ"ז צריך להבין טעם האומר שלקות לאו במילתי' קיימא כיון דעיקר דרך אכילתן היא לאחר בישול וע"כ צ"ל כיון דנשתנה טעם הפרי שבתחילת ברייתו אף דאישתני לעילוי' אין לברך עליו בפה"א או בפה"ע דלא זו הפרי שהוציאה הארץ וא"כ אין אנו צריכין למש"כ התוס' גבי זית מלוח דמליח הוי כרותח ובזה איכא מ"ד בחולין דר' יוחנן לא ס"ל מליח כרותח ולפי הנ"ל אין צריך לזה דבלא"ה ודאי נשתנה טעמו ויש לדקדק למ"ד שלקות לאו במלתייהו קיימי אמאי לא תנינן לקמן במתניתין כל הנך שתחילתן שהכל דיש דברים שגידולו מן הארץ ואפ"ה מברכין עליהם שהכל כמו כרוב ושלקא וקרא והנה ביין מבושל איכא מחלוקת בין הראשונים אי מברכין עליו בפה"ג ומקדשין עליו אי לא דעת רש"י ז"ל בתשובה דאין מברכין עליו בפה"ג דאישתני לגריעותא ומש"ה לא אמרינן על האי כללא דאמרינן בב"ב פ' המוכר פירות אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח דאתי למעוטי יין מבושל משום דבפה"ג ג"כ אין מברכין עליו עיין ברא"ש ז"ל שם וקשה לי הא רב ס"ל הכא דשלקות במילתייהו קיימי והתם האי כללא רב קאמר לה ודוחק לומר דרב חסדא אתי למימר דלא פליגי אהדדי רב ור' יוחנן דלא משמע הכי לישנא דואני אומר וא"כ מוכח מהתם איפכא דיין מבושל לא אישתני לגריעותא דאי אישתני לגריעותא אמאי לא קאמר דאתי למעוטי יין מבושל דמברכין עליו בפה"ג לרב ואין מקדשין עליו דאישתני לגריעותא אלא ש"מ דאישתני למעליותא ואין סברא למעטו דלא ממעטינן אלא מידי דמאיס או אישתני לגריעותא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם והראשונים הביאו ראיה מירושלמי פסחים ושקלים דמקדשין על יין מבושל ויש לדחות דהא עיקר טעם הני פוסקים דאין מקדשין על היין הוא משום דאישתני לגריעותא וז"א אלא לפי שיטת התוס' והרמב"ם ז"ל דפסקי הלכתא כרב חסדא. אבל בירושלמי איכא כל הך סוגיא דשלקות והכי איתא קתני חוץ מן הפת הא כל דברים השלוקים בעינן הם ולא נשתנה ברכתן דאי כל השלוקין נשתנה ברכתן א"כ מאי קאמר חוץ מן הפת הא לא יצא פת מן הכלל. ואיתא התם כל האי סוגיא ומחלוקת דרחב"א ור' בנימין בר"י ומסיק התם ר' יוסי בר בון דלא פליגי שאני זית כיון דדרכו לאכול חי אחר הבישול ג"כ בעינו הוא ואין הבישול מבטל ברכתו אבל ירק שאין דרכו לאכול חי א"כ הבישול משנהו הרי דלא הזכירו התם האי סברא דרב חסדא וא"כ ביין מבושל נמי אין הבישול מגרע ברכתו אשר בתחילה ע"כ מקדשין עליו אבל לסוגיא דילן להנך דפסקו הלכתא כרב חסדא אפשר יין משתנה לגריעותא ואין מברכין עליו ואין מקדשין עליו עכ"פ נראה עיקר דשפיר מקדשין עליו מהא דכתיבנא לעיל דאי יין מבושל משתנה לגריעותא הוי מצי למימר אליבא דרב בפרק המוכר פירות דאתי למעוטי יין מבושל ועוד הביאו ראיה ממתניתין דתרומות דהבישול משביח ולפי מש"כ לעיל(ועיין בביאורי הגאון שם במשנה) לשון הרמב"ם ז"ל דעיקר תליא ברוב ד' אכילתן יש לדחות ראיה זו דאף שמשביחו מ"מ עיקר דרך יין לשתותו חי ומזוג ולפ"ז יש מקום ספק בהנך פירות שמיבשין אותן בתנור אי מברכין עליהם בפה"ע דהא הרוב אוכלין אותן כשהם חיים וצ"ע והיבשות בתנור חשיב ג"כ נשתנה ע"י האור ומוכח מד' הירושלמי דעל פת קטניות מברך עליו בפה"א דדוקא פת הוא דיצא מן הכלל אבל בסוגיא דאורז ודוחן בש"ס דילן אמרינן מתחילה שהכל וצריך לדעת טעמו של דבר דא"א לומר משום שלקות הא אליבא דרב ושמואל קיימינן התם והם אמרו שלקות בפה"א ואי משום שנעשו קמח ונשתנו הא לית ליה עילויא אחרינא ואי"ה לקמן יבואר עוד ועיין בביאורי הגאון ז"ל על משניות שהביא ד' הירושלמי דלא כנוסחא אשר לפנינו ואולי יש שם ט"ס ולפי מאי דמוכח מש"ס דילן דפת קטניות מברך שהכל א"כ קשה הא דאמרינן ירקות דומיא דפת הא לא הוי ירקות דומיא דפת. אבל לכאורה מוכרח לומר כן גם לשיטת הירושלמי דאמר שמואל התם ראשי לפתות ששלקן אם בעינן הם מברך בפה"א ואם שחקן מברך שהכל וע"כ היינו משום דשחיקה ובישול יגרע הברכה וכן משמע מהא דרקיק שנימוח דמודה ר"מ דאינו יוצא בו. והנה רב יצחק בר שמואל דמדייק ממשנה דאין יוצאין במרור בשולקין דשלקות לאו במילתייהו קיימא קשה לכאורה הא מוקמינן לה בפסחים כר"מ ואמאי קאמר ר"מ דיוצאין ברקיק השרוי ואפ"ל דס"ל דשאני לחם דעדיין שמו עליו ומיקרי לחם אף אחר בישול והנה בפסחים דף מ"א מוקים רב כהנא הא דתניא צלאו ואח"כ בישלו דפסול היינו כר' יוסי ברקיק המבושל ופרש"י ז"ל כי היכא דבישול מבטל אפי' ה"נ מבטל הצלי והקשו התוס' שם ממה שהעלו גבי פלוגתא דר"י ור"ל במעשה אלפס דבבלילתו עבה אפילו טגנו ע"י משקין הוי לחם ואין בישול מגרע אותו אלא פירשו דהוי מצה עשירה וקשה לי א"כ ר' נחמן דאמר הכא במחלוקת שנוי' ע"כ לאו מטעם מצה עשירה אתי עלה דא"כ מאי ראיה היא זו לשלקות אלא ע"כ ס"ל הטעם דבישול מבטל האפייה ולא הוי לחם אבל לא הבנתי קושייתם ז"ל דהא מה שהעלו בדף ל"ז ע"ב דבלילתו עבה הוי לחם אפילו ע"י בישול היינו אם תחילת עשייתו כן הוא שפיר מקרי לחם אבל הכא שכבר נעשה לחם ונשתנה ע"י בישול הוי ממש דומיא דשלקות דהבישול משנה הפרי ה"נ הבישול משנה אותו מתורת לחם ולא מיקרי עוד לחם אלא דעיקר ראיית התוס' הוא מברייתא דמנחות נטלן לאוכלן מברך המוציא אלמא דמברך המוציא אפילו מטוגן בשמן כמו מנחת מחבת ומרחשת ואם נחלק כמו שכתבתי א"כ רב יוסף דאמר האי חביצא דאית בי' פירורין כזית מברך המוציא דלית ביה פרורין כזית מברך בממ"ז ונראה מפירש"י ז"ל דמפרש לה ע"י בישול וכמו שכתבו התוס' ז"ל בדעתו וע"כ נראה דרב יוסף ס"ל כהלכתא דשלקות במילתייהו קיימי ועיקר רבותא דמשמע לו רב יוסף היינו דכל שיש בו פרורין כזית הוי בלא נימוח ובמילתי' קאי אבל פרורין פחות מכזית הוי שנימוח דלכ"ע לאו לחם הוא וזה החילוק דתניא בברייתא אי פרורות קיימות או לא וכדכתיבנא לעיל דבעינן שיהי' בעין אחר בישול ולא נימוח ושחוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף