רשב"א/בבא מציעא/קד/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמ': ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות, כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן, ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב (דברים יז, ב). ור' מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות, והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני (לעיל סו, ב), אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם, ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי, וכמו ששנינו בתנאין של בית דין (כתובות נב, ב), לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין, הכי נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו, וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכולהו שכך כותב לו, ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו, כמו שאמרו (לעיל טו, א) שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין (לקמן קה, א), שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע, וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות, אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי הא דהלל ור' יוסי, והיינו דבדר"מ ור' יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם, ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא, דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך, הא בשאר מקומות לא, וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול, אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים, אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר, ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבנו האי גאון, שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן.
ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה, דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו (לעיל עג, ב), דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא, אבל תנאי דהוא אסמכתא (דליתיב) עיקר מן דינא [דליתי – רמב"ן] ולא דמי לתנאי ב"ד, גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה, דאמרינן (לקמן ע"ב) התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא, והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה (לעיל עג, ב), הכי קאמר מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה, ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו, ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי, הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא, וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו, ורב בר שבא לא קנה (ממאריה) דרב כהנא בהאי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי.
שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון, ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו, ואקשי דלמה לי כותב, והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא לפרעון נקטיה, ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה, ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת, ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת, דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים, גם הראב"ד שדא ביה נרגא, שהרי ר' יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו, ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת, ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. (עי' ש"מ).
[וז"ל הראב"ד. לא ימשכננו יותר על חובו וכו', דהא כל קבל דיכי קאמר, ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא, אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו, טעמא דכתב ליה וכו', והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, כלומר, שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא, וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מחובו. וקשיא לי, מאי טעמא לא אקשי ליה מדר' יצחק (לעיל פב, א) דמייתי לה מקרא (דברים כד, יג) דולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט, אלא ר' יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה, ור' יוחנן גופיה מדרשיה דר' יצחק גמר לה, אי נמי דהא דר' יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר, דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי, משום הכי אקשי ליה מדר' יוחנן דקאמר פרעון הוי, ושנינן, אהני ליה כתיבא לגרעון, פירוש, אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון, כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם, לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי, שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב, וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט, אי נמי, דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא, שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה, לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי, ולענין זה ודאי אצטריך הכתב, שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכפרעון דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו, ואהני ליה דלא משלם. ע"כ.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו, הכי קאמר, לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין, שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת, שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו, ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב, ע"כ. ויש מפרשים, אהני כתיבה לגרעון, שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר, וקשיא לי להאי פירושא, חדא, דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה, ועוד, דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט, שהרי זה אינו תלוי בכתיבה, כדאמרינן לר' יוחנן, אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם, והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו, אלא שמע מינה כדפרישית]. ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו, אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור, ולא כן דעת הגאונים, וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו' (פ"ב ע"א ד"ה והכא. (שיטמ"ק).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |