שיטה מקובצת/בבא מציעא/קד/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטה מקובצת TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png קד TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנך תרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בין בחכירות בין בקבלנות. רישא דקמייתי דקתני מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' איתיה בתרווייהו אבל סיפא דקתני חולקין בתבואה וכו' ודאי אינן אלא בקבלנות. והשנייה והיא בית השלחין או בית האילן וכו' כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרה כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעיין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות. אבל השלישית והיא משזכה בה הובירה אומדין אותה וכו' היא בקבלנות ואין בחכירות אומד. ולא רצה לנכש היא מפורשת בחכירות. ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד וכו' בקבלנות אבל בחכירות אם רצה ליטפל יטפל. ואכל חגב ונשדפה בחכירות ופשוטה היא. בעשרה כורין ולקתה וכו' בחכירות מפורשת. לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' בחכירות שאם בקבלנות אין לו לזרעה שעורים משום דקאמר פחית ליה בתבואת שדהו ואף על גב דקא מהני ליה בכחשא דארעא הא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה אלא ודאי בחכירות היא. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן בחכירות שאם בקבלנות כי קבלה ממנו לשבע שנים אמאי זורעה פשתן כיון שקבלה לתבואה אינו רשאי לשנותה לזרע אחר יאמר תבואה אני צריך. שבוע אחת בשבע מאות זוז מפורשת בחכירות. הראב"ד.

בהלכות תניא במסכת דמאי וכו'. והחוכר נותן לו פירות קצובין בין עבדא בין לא עבדא ממקום שהוא רוצה כלומר ובלבד שלא יהיו שוין יותר. לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן לקמן במתניתין היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לו מן השוק אלא נותן לו מתוכה. אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמרינן ואין לבעל הקרקע בתבואת חקרקע כלום רצה לומר שאינו מנכה לו מחכורו דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר. ה"ר יהונתן.

ואמאי לימא ליה שמא בעלמא מי לא תניא וכו'. ואם תאמר מי דמי התם שאני דבשעה שמכר לא היה בו גפן ורמון ואם כן על כרחך שמא בעלמא קאמר. ועוד דילמא הכא בדלא מתקרי בית השלחין. ויש לומר דהכא בכל דכן פרכינן דכיון דהתם דהוה סלקא דעתין שחייב לתת לן כרם לשעתו אמרינן דמסתיים דליתקרי הכי כל שכן הכא דבשעת התנאי שהורידו לתוכו היה בו בית השלחין דסגי ליה בהכי ואין לו להעמידו כן לעולם. ואם תאמר אדפרכינן מההיא ברייתא תיקשי לן מגופא דמתניתין דכיון דאמר לו זה ונקצץ אזדא כדגמרינן במשכיר בית זה. ויש לומר דהתם נמי הא פריש הרמב"ן שמנכה מן השכירות אבל לפירוש רבינו קשיא ורבינו תירץ דשאני הכא דאפילו השתא הוה סלקא דעתין דכיון דאמר בית השלחין זה הוא כאומר בית זה בכתליו דלישנא יתירא דלא () כפלא אחר. הריטב"א.

ולימא שמא בעלמא אמרי לך וכו'. היה נראה לפרש דאינה כל כך ראיה מהנך דמייתי ראיה דשאני התם דליתא השתא הכור ממש ולא כרם ממש והוה ליה כמוכר שמא דהא ידיע ליה אידך אי נמי בדלא ידיע ליה סוף סוף אידך לא מכר אלא זו ושמא בעלמא דיא דאית ליה והוא הדין הכא אם לא היו שם מעין או אילנות בשעת מכירה דאמרינן דאמאי דאדכר שלחין ואילן לשמא בעלמא אדכריה ולא לשבחא אבל השתא דאיתנהו שם ודאי לשבחא דידהו אדכריה ולא לשמא בעלמא דמנא תימרא. ומכל מקום מייתי ראיה כיון דיד לוקח על התחתונה ואמרינן ליה כגון שהיו שם דהתם ודאי פשיטא דלשבחא אדכר שלחין ואילן ולא לשמא דהא לא צריך לאדכורי שמא כיון דיתבי שם וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הראב"ד: ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתניא האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך וכו'. ובכלהו זה וזה גרסינן. ע"כ.

והוא דמתקרי בית כור פירוש והיו קורין אותו כן לפי שמתחלתו היה בו פירות בבית כור. הריטב"א. עד כאן נמצא מחדושי הריטב"א ממהדורא בתרא.

וזה לשון ה"ר יהונתן: והוא דמתקרי בית כור. כלומר שכן שם השדה בפי כל בני המדינה. גבי כרם גרסינן אף על פי שאין בו גפנים וגבי פרדס אף על פי שאין בו רמונים כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואפשר שמימי קדם הלה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה והא דמתקרי נמי בית בור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. עד כאן.

רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם לא שנא אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמא מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא. וכן במכר לענין בית כור וכרם ופרדס. ואף על גב דקתני מתניתין חכור לי בית השלחין זה חכור ממנו קאמר. עד כאן לשון הרמב"ן.

ויש לנו כיוצא בו בנדרים פרק השותפים. האומר לאשתו קונם שאת נהנית לי ופירושו שאת נהנית ממני. הרשב"א.

אי נמי חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי. הרמב"ן.

ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקמתיה דכיון דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דאינו עומד בתוכה למה ליה לתנא למתני זו דמכלל דעומד בתוכו לנקוט דיניה בבית השלחין סתם וליתני חייב להעמיד לו מעין אחר כדאיתא בתוספתא וכמו שאכתוב בסמוך. וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אינו חייב להעמיד מעין אחר. משום הכי דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר ואף על גב דלא משמע הכי מפשטא דהא תנן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר. אבל אם איתא דפליג רבינא עליה דשמואל וסבירא ליה דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרינן קפידא אלא בעומד בתוכה לוקי מתניתין כפשטא בדאמר ליה חוכר למחכיר ולאו דשנא מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כדאמרן. והכי נמי מוכח בתוספתא דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. עד כאן. ובשלמא אי אמרינן דבדאמר ליה חוכר למחכיר קפידא אף על גב דלא אמר ליה זו אתיא הך תוספתא שפיר דכי אמר ליה חוכר חכור בית השלחין סתם כיון דקפידא הוא חייב להעמיד לו מעין אחר אבל בסיפא דאמר ליה זו אינו חייב להעמיד בו מעין אחר דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מיבטיל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקת מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו ביבש המעין נמי דכוותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתין אפילו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר ליה זו רישא דהך תוספתא היכי מתוקמה ולמה חייב להעמיד לו מעין אחר לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן. נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דאמר ליה חוכר למחכיר קפידא הילכך אי אמר ליה חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעין אחר ואי אמר ליה בית השלחין זו מנכה לו מן חכורו. והיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר ליה זו ומנכה לו מן חכורו אף בבית כור אני מוכר לך נראה דהוא הדין והוא הטעם דאי אמר ליה לוקח קפידא דהא מדמינן להו בגמרא. הר"ן.

לשון הדיוט. שאינו מתקנת חכמים אבל הן כותבין מעצמן ואם לא כתב אינו חייב בהן. ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא כתב. הראב"ד.

וזה לשון הרמב"ן: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. תמהני אי כתב ליה מאי למימרא פשיטא וכי תנאי שבממון אינו קיים אלא אם כן תקני חכמים ומי איכא מאן דלא דריש. וראיתי בפירושי רבינו חננאל שכתב דרבי מאיר אף על גב דבעי תנאי כפול וסבר נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכתא בזו המשנה שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכים חזוק ומקיים דאף על גב דאינון אם ולית בהו תנאי כפול. ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמר משום אסמכתא הא קאמרינן דלאו אסמכתא היא כיון דלא אמר מילתא יתירה ובידו ודקאמר משום תנאי כפול ליתא דבכהאי גוונא לא בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלוני כענין שנאמר אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעשה קיים ותנאי בטלן אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי בטל שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנה לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקום בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כל שכן שהיה חייב לשלם ואף על פי שלא הובירה ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמרא אלא על שהיה מחייבו לשלם כלום אף על פי שהובירה. וה"ר יהודה אלברגלוני כתב תשובה לרבינו האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ורבי יוסי וכל אותם הזכורים שם רבי מאיר ורבי יהודה וזולתם היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשים אותם כמו שהם מדקדקים בדברי תורה ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הוה אלא כשתכנס לחופה ודרבי יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה לגבות מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש רבי יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה אלו דברי הגאון. גם זה לא נתברר דהא דרבי מאיר מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות דרש רבי מאיר שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוט ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא טופיאתא היא ובלא כוונה והיינו לישנא דדורשה וכאינך דלקמן דכלהו מודו דמדקדקי בלישנא דידהון כאלו היה לשון תקנת רבותינו ז"ל. שיטה.

ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה היה מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואזרע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול ממלאכה כשומר שנגנבה או שנאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין. וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם והוא הדין נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתיה בפרק הזהב ובפרק שבועת הדיינין בסייעתא דשמיא. ואפילו לדברי האומרים בשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שישב ובטל ולא חרש אינו כמזיק בידים ואם הם רוצים לומר דכיון שכתב אנא אוניר משמע שאם יוביר משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב אם כן בא ונאמר שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה ראויה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אוביד אשלם במיטבא שאינו צריך כלל. אלא כך ראוי לומר במדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך היה רבי מאיר דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראויה לעשות כן נראה לי. הר"ן.

וזה לשון הרשב"א: רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן. ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב. ורבי מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי וכמו ששנינו בתנאין של בית דין לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין הכא נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו. וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכלהו שכך כותב לו ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו כמו שאמרו שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות. אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך כי הא דהלל ורבי יוסי והיינו דבדרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך הא בשאר מקומות לא וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבינו האיי גאון שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב כגון רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיב עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי בית דין גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרינן התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה הכי קאמר מאי טעמא לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו. ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה ממאריה דרב כהנא באי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי. עד כאן.

ונראה שבזה כך הוא דעת רבינו חננאל שאמר דמתניתין אסמכתא היא ומשום דדורשים לשון הדיוט הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה שמין וכו'. שכך כותב לו אם אוביר וכו' ואף על גב דלא כתב ליה מעכשיו כמאן דכתב ליה דמי ולאו כאסמכתא דיינין ליה. אבל היכא דלא כתב ליה הכי נראה לומר דלא מחייב ליה אף על פי דפשע ולא חרשו כראוי לו. ונראה דבר זה מדאמרינן בגמרא בסמוך המלוה את חברו לא ימשכנו יותר על חובו וכו' ומקשה טעמא דכתב ליה הא לאו הכי לא מצי משכוני ליה למקני משכוניה והאמר רבי יוחנן וכו' ומשני אהני כתיבא לגרעון דמאי דגרעי דמי משכונא עליה דמלוה רמי כיון דכתב ליה תשלומתא דאית לך וכו' משמע כל קבל דיכי ותו לא ואי לא כתב ליה הכי מצי למשכוניה וקני ליה דאינו נעשה מטלטלין אצל בניה ואי גרעי דמיה עליה דלוה רמי לשלומי אלמא כל הני דדרשי לשון הדיוט בדכתבי הכי קמיירי דאי לא כתב לא דיינינן הכי. ואפשר לומר דהתם הוא משום דזכותא הוא ללוה שאינו משלם הגרעון של המשכון ואינו ממשכנו ביתר מכדי חובה ומשום הכי בעי כתיבה אבל הכא גבי מקבל חיובא הוא ללוה דהיינו מקבל ועל דעת כן קבלו ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי. וכן כתב רבינו האיי גאון.

הא מתניתין דאם אוביר וכו'. לא גמרינן מינה לדינא אחרינא למימר התם בידו הכא לאו בידו דהדא מתניתין כתנאי בית דין דמיא דאף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי דהני קאמר שהרי כך כותב לו אם אוביר וכו' כמאן דאמר שכך התנו בית דין דמי. הילכך בעלמא כל דאי לא קני בין יש בידו בין אין בידו כחמריה דרב כהנא דאמר ליה רב בר שבא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא וכו' ואסיקנא דאפילו בחמרא דלזבוני קאי דאיכא למימר דכזוזי דמי לא קני דהכי אמר רב הונא וכו' כל דאי לא קני. ומה שאתה מוצא בתלמוד והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב תדע דלדעת רבי יוסי היא ואין לחוש לה שאין סומכין עליה. ותדע דבשאר דברים נמי שאינם במקח וממכר אותו דין אנו דנין בהם לענין אסמכתא כמו שאנו דנין לענין מקח וממכר שאם השלים תחלה עיקר המעשה במעכשיו או בעל מנת ואחר כך אמר על מנת שתעשה כך וכך הוי תנאו קיים והמעשה מעשה וכו' אבל אם אמר בלשון אי או אם אף על פי שיתקיים התנאי אותו המעשה בטל ואין בו ממש וכו'. עיקר דברים אלו כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשער י"ז בספר מקח וממכר. אבל רבינו הגדול פסק בפרק גט פשוט דהיכא דקנו מיניה בבית דין חשוב לאו כאסמכתא היא וקנה. וכן כתב הרמב"ם אסמכתא שקנו מידו עליה וכו' בפרק י"א מהלכות מכירה. עד כאן.

רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת הוא מביא שכך הוא כותב לה אחריות דאית לך מן קרמת דנא עלאי. כלומר אפילו קודם נישואין. וזו ברייתא היא ואינה אותה השנויה בתורת כהנים כי לשון אחר הוא וכך היא שנויה אמר רבי יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. ורצונו לומר אם פטרה בגט קודם שהביא אינו חייב להביא והיא תביא מכתובתה. וקשיא לי ברייתא דההיא דתורת כהנים מאי לפיכך. ותו קשיא לי דהכא דריש ליה מלשון הדיוט והתם דריש לה מזאת. ואולי אסמכתא היא. אי נמי לנדרים בלחוד הוא דנפק ליה מהתם אבל לשאר קרבנות דריש ליה מלשון הדיוט. ולא נהירא.

אי נמי מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה ומלשון הדיוט אפילו אותם שהיו עליה קודם נישואין. ולשון תורת כהנים דקתני לפיכך נראה דלא גרסינן פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויה כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם ואם לאו חייב שהתורה חייבתו. הראב"ד.

וזה לשון תוספות שאנץ: ולגירסת הקונטרס קשה לפיכך נאריך לומר דקאי אבתריה והכי קאמר לפיכך אם פטרה אלנו חייב שכך כתב לו וכו'. מרבי.

כתוב בתוספות ודלא כרב אחד שהורה וכו'. עד סוף הדיבור. ואפילו לפי הטעות מנא ליה דהלכתא כרבי יהודה הא פליגי רבנן עליה בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו. ואף על גב דהלכה כרבי מאיר דדריש לשון הדיוט אין לדמות כל לשון הדיוט זה לזה. הרא"ש.

שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי. יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו. ואקשי דלמה לי כותב והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו אלמא לפרעון נקטיה ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה. ופרקינן אהני כתיבה לגירעון כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים גם הראב"ד שדא ביה נרגא שהרי רבי יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: לא ימשכננו יותר על חובו וכו'. דהא כל קבל דיכי קאמר. ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו. טעמא דכתב ליה וכו' והאמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו כלומר שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מתובו. וקשיא לי מאי טעמא לא אקשי ליה מדרבי יצחק דמייתי לה מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט. אלא רבי יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה ורבי יוחנן גופיה מדרשיה דרבי יצחק גמר לה אי נמי דהא דרבי יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי משום הכי אקשי ליה מדרבי יוחנן דקאמר פרעון הוי. ושנינן אהני ליה כתיבא לגרעון פירוש אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט אי נמי דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי ולענין זה ודאי אצטריך הכתב שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכמרעין דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו ואהני ליה דלא משלם. עד כאן.

וכן כתב הר"ן וזה לשונו: הכי קאמר לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו. ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. עד כאן.

ויש מפרשים אהני כתיבה לגרעון שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר. וקשיא לי להאי פירושא חדא דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה. ועוד דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט שהרי זה אינו תלוי בכתיבה כדאמריבן לרבי יוחנן אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו. אלא שמע מינה כדפרישית. הראב"ד.

ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור ולא כן דעת הגאונים וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו'. הרשב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש כיון שכותב הלוה למלוה יש לך להשתלם מנכסי כנגד חובך שאתה נושה בי לפיכך למשכנו יותר מכדי חובו אין לו שכך כותב לו תשלומתא וכו' שלא שיעבד לו מנכסיו אלא כנגד חובו בלבד כאשר כתב לו שהוא התשלום שמע מינה כי זה ששעבד לו והקנה למלוה למשכן כנגד חובו מנכסיו העמידה לו כמו פרעון לפיכך אין לו יותר מכדי חובו. ומקשינן טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני ליה למשכון והאמר רבי יוחנן משכנו והחזירו לו לשכב עליו ומת הלוה המלוה בא ושומטו מעל גבי בניו ונפרע ממנו חובו שמע מינה כי משעה שמשכנו קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו נמצא גם בזה המשכון כפרעון. ויש מי שגורס והאמר רבי יוחנן בדרך קושיא וכך פירושו מפבי מה אמרת אם יכתוב לו כך וכך להיות המשכון כנגד החוב הוא המשכון הנקנה בפרעון והאמר רבי יוחנן משכנו וכו' שומטו מעל גבי בניו כלומר קנאו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כדבעינן למימר לקמן מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולמה שומטו כדתנן ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. הנה אף על פי שלא משכנו בשומא בתורת פרעון קנאו. ופרקינן אהני כתיבה לגרעון. פירוש אם כתב לו כענין המפורש למעלה ומשכבו משכון ששוה כנגד חובו ועכשיו נגרע מדמיו ושוה פחות מחובו אין למלוה להשתלם הגרעון מן הלוה אלא מחשב לו מה שהיה שוה בשעה שמשכנו ואם לא כתב לו לא קנה והגרעון עד שימליטנו למלוה על הלוה. ומי שגורס אמר רבי יוחנן בניחותא נמצא רבי יוחנן מאמץ דברי רבי יהושע בן קרחה שגם רבי יהושע בן קרחה לא אמר שלא ימשכננו יותר מחובו אלא אם כותב לו ואם לא כתב לו כך ממשכנו יותר מחובו ואמר רבי יוחנן כן הוא אם לא כתב לו יש לו למשכנו יותר מחובו ואפילו הכי קנאו שלא להיות מטלטלין אצל בניו. אהני כתיבה לגרעון כלומר לגריעותא. עד כאן.

טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן וכו'. תימה מנא ליה הא אדרבה אית לן למימר אף על גב דלא כתב ליה כמאן דכתב ליה דמי כדפירשתי לעיל ומהאי טעמא קאמר רבי יוחנן דשומטו מעל גבי בניו דכמאן דכתב ליה דמי. יש לומר דאף על גב דההיא דלעיל הוי כמאן דכתב ליה אף על גב דלא כתב ליה התם ודאי הוי כמאן דכתב ליה דהכי משמע מדקאמר רבי מאיר דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא אבל הכא אינו מביא ראיה מן הכתב ששומטו מעל גבי בניה אלא מביא ראיה מדכתב לו לקבל עליו ולא כתב אלא כנגד החוב שמע מינה שאסור למשכנו יותר מכדי חובו ולהכי מסתמא אית לן למימר דלא אמרינן דאין שומטו מעל גבי בניו אלא היכא דכתב ליה דלהכי אהני כתיבה. ואמאי בעי כתיבה להכי והאמר רבי יוחנן. וחסר מעט בסוף התירוץ. תוספות שאנץ.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף