רמב"ן/בבא מציעא/קד/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
רבינא אמר אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם ל"ש אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמעי' מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא וכן במכר ואע"ג דקתני מתני' חכור לי בית השלחין זה חכור ממני קאמר, א"נ חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי.
וי"מ דרבינא ה"ק אפי' במחכיר לחוכר דקאמרת שמא מצית לאשכוחי קפידא ולא שנא והא דתנן מנכה מן חכירו ולא אמרו שיהא זה חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר משום דא"ל שדה זו בית השלחין אני חוכר לך וכיון שאמר זו אינו חייב להעמיר צו אחר ומקבל חייב ליטפל בזה ובלבד שינכה לו אבל לא אמר זו אלא שאמר חוכר למחכיר חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר, ותניא נמי בתוס' שדה בתי השלחין אני שוכר הימך שדה [בית האילן אני שוכר ממך יבש במעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד] לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו:
ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד. תמהני אי כתיב לי' מאי למימר פשיט' וכי תנאי שבממון אינו קיים אא"כ תקנו חכמי' ומי איכ' מאן דלא דריש.
וראיתי בפירושי ר"ח שכ' דר"מ אע"ג דבעי תנאי כפו' וסב' נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכת' בזו המשנ' שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכי' חזוק ומקיים דאע"ג דאינון אם ולית בהו תנאי כפול.
ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמ' משום אסמכת' הא קאמר' דלאו אסמכת' היא כיון דלא אמר מילת' יתיר' ובידו ודקא' משום תנאי כפול ליתא דבכה"ג לך בעי ר"מ תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלו' כענין שנא' אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעש' קיים ותנאי בטל אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי כפול שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנ' לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקו' בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כ"ש שהיה חייב לשלם ואע"פ שלא הוביר' ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמ' אלא על שהי' מחייבו לשלם כלום אע"פ שהובירה.
וה"ר יהודה אל ברגלוני כת' תשובה לרבי' האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ור' יוסי וכל אותם הזכורי' שם ר"מ ור' יהודה וזולתם היו מדקדקי' בל' ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשי' אותם כמו שהם מדקדקי' בד"ת ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשו' אחרי' כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש ר' אלעזר עזריה הבנים ירשו והבנו' יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הזה אלא כשתכנס לחופה ודר' יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה ליגבת מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקו' שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש ר' יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. אלו דברי הגאון.
גם זה לא נתברר דהא דר"מ מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפש' לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא ל' שנהגו בו כל מקבלי אריסו' דרש ר"מ שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילת' קאתי.
וכן בדר' יהודה אלמלא המדרש עיקר לא היה במשמע אחריות קרבן שהוא כפרה אלא שכיון שנהגו יד בעל השטר על העליונה וכן נמי במדרש הלל אין פשטן של דברים כן שהיה לו לומר דהכי קאמרי לכשתכנס לחופה תהוי לי לאנתו נשואה גמורה וקודם לכן ארוסה אלא שדרש הלל ואמר א"כ לא היו צריכין לכתוב כן ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קדושין כלל עד שעת כניסה לחופה וכן בדר' יהושע בן קרחה שהיה כותב לוה למלוה בשטר הלואה תשלומתא דאית לך עלאי כל קבל דיכי והוה לן למימר של תשלומי פרעון היה אומר ולא למשכון ודרש ר' יהושע בן קרחה א"כ למה היו צריכין לכתוב וכי יפרע לו יתר מחובו לא באו אלא ללמד על המשכון שלא יהא אלא כדי חובו ואם פחת למלוה, זהו פי' לפירושו של רבי' הגאון ז"ל.
ומצאתי סיוע לדבריו בתוס' במס' כתובות פרק נערה שנשנו שם מדרשות הללו על מדרש הבנים יירשו והבנות יזונו וכן בירושלמי התם גרסי' ר' אלעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים יירשו והבנות יזונו וכו' דב"ה עבדין כתובה מדרש דרש הלל הזקן לשון הדיוט שהיו כותבין באלכסנדריא וכו' ר' מאיר עבד כתובה מדרש דרש ר' מאיר המקבל שדה מחברו וכולה שמעתא כדאיתא הכא, וזה מוכח כדברי הגאון ז"ל.
ומה שפירש בדר' יוסי לא פירש רש"י ז"ל כן ודברי' מחוורים יותר ומיהו מדרש לשון הדיוט הוא שכמו שנהגו בין איש לאשה בין בלשון מלוה ובין בלשון כפל כך יהא הדין בין האב, וקשה עלינו זו שמצינו בירושלמי על משנתינו א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפותו. המבטל ספינה של חבירו מהו חנותו של חבירו מהו, פי' מה שאמר המבטל כיסו וכו' הוא בפ' איזהו נשך גבי ההיא דתני התם בירושלמי הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ודייק מינה דההיא דהמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. אע"פ שקבל עליו ליקח כיון שלא התנה ואם לא אקח אשלם ודייק ממתני' דפירקין דהמבטל שדה של חבירו חייב לשפותו והיכי את ש"מ והא אדרבה משמע איפכא דטעמא שכתב לו, הא לא כתב לו פטור.
ונראה מכאן דהא דאמרי' דורש לשון הדיוט ה"ק שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאלו נהגו על פי חכמים ואע"פ שמעצמן הורגלו לכתוב כן שלא על פי חכמים היה עושה אותו מנהג כתנאי שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי הואיל והוא מנהג פשוט וכולם עושין כן וכל המקבל על דעת כן קבל והלל הזקן אפי' למי שלא ראה כתובת אמו מכשיר, לפיכך למדו ממנה בירושלמי שהמבטל כיסו של חבירו פטור אלא א"כ קבל עליו בפי' לשלם ואותה שאמרו האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם וכו' בשקבל עליו בפי' לשלם ואף ר"ח ז"ל כתב בסוף דבריו ש"מ דכל הני דדרשי לשון הדיוט הל' נינהו וכתנאי ב"ד נינהו.
ורב יצחק אל ברגלוני ז"ל כתב תשובה לרבי' האיי ז"ל כתנאי ב"ד דמיא דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולאו הכין תנן שכן כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי דאע"פ שלא כתב דינא הכי וסתם דינא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותנין לו ודקאמר שכך כותב לו כמ"ד שכך התנו ב"ד והנך מילי כולהי שדורשין בהן לשון בהו מידי דכתב כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כתב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן אלו דברי הגאון ומ"מ דרשת לשון הדיוט דר' יוסי והלל ליתה אלא במקום שנהגו כן שהרי יש מקומות שנוהגין בהן הפך לכפול בכתובה וכותבין הוי לי נאנתו סתם, אבל מתני' ור' יהודה ודר' יהושע בן קרחה דינא תנו לומר דנהוג עלמא הכי והיינו דקתני בדר' יוסי מקום שנהגו ובהלל מעשה באלכסנדריא ובשארא קתני להו סתם דאלמא דינא הכי כדברי הגאון ז"ל.
ועוד כתב בתשובתו זאת דליכא למגמר ממתני' ולמימ' הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתני' כתנאי ב"ד דמי' אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיה עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי ב"ד גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרי' התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמ' הוא והא מילת' יתירת' דיתירא על תנאי ב"ד דאמרי' שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה ה"ק מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו ולא טעמ' דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהד' מילת' וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה חמריה דרב כהנ' באי דהו' אסמכת' ודרב כהנ' לכל מילי ע"כ ונר' שבזה כך הוא דעת ר"ח שאמר דמתני' אסמכת' היא ומשום דדורשים לש' הדיו' הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |