רשב"א/בבא בתרא/מב/א

רשב"א בבא בתרא מב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דאקשינן והא רב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. איכא למידק, וכי טעמייהו בהא משום קלא, והא אמרינן ולא מן היורשין, וקלא ליורשין מאי קא עביד, אלא טעמא התם משום דקא סברי דשעבודא לאו דאורייתא, ודבר תורה אפילו בשטר אינה גובה, ומה טעם אמרו בשטר גובה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וי"ל דהכי קאמר, אם איתא דקלא אית להו לעדים הוה להו לתקוני למיגבי אפילו על מלוה על פה, כדתקינו במלוה בשטר, כיון דהכא והכא אית לה קלא.

מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין. כתב ר"ח ז"ל, דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצינעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב, אם הם מתנה בשטר מצטרפין בלא שטר אין מצטרפים, דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא, עד כאן. ונראה מדבריו, דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תמה, חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר, ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשיהו, משום דאית לה קלא קצת ויגיעו לדבר ברור על ידי חקירה, וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה דעדים לית להו קלא והא אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים, עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית, וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק.

הא דאקשינן למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שנה וכו'. פירש הראב"ד ז"ל, דאכתי אדרב מקשה, דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, משום דבפרהסיא זבין, אם כן בפני לוקח שנה אמאי הויא חזקה, ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן, מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדותיו סתם, דאלמא לא אשכח לה פתרי אלא בהכין, ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך, ומברייתא לברייתא, אמאי דחיק אביי נפשיה כולי האי, לימא הא בשטר הא בעדים. ואף על פי כן אין פירושו מחוור בעיני, דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית לה קלא, והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא. אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן, אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה, דאלו התם קתני אכלה לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח אית ליה קלא, ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח לית ליה קלא. ואם תאמר מכל מקום הרי היה יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב, וכיון שהתחיל להקשות על רב, למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. נראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסופא הן, וכן שנויה בתוספתא כאן בפ' תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר, ולפיכך לא הקשה ממנו לרב עד שנדע שאינה משובשת, דהא משמע דסופא דרישא פליגא ארישא דסופא, וכשתרץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם, שוב אין להקשות ממנה לרב, דתירוצו שלא אביי עולה לכאן ולכאן. ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סופא בלוקח בעדים, דודאי רישא וסופא בחד גונא מתניאן, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואי סופא בעדים ובלא שטר, רישא נמי בעדים ובלא שטר, ואם כן למה הויא חזקה, ואם רישא בשטר אף סופא בשטר ולמה לא תהיה מחאה, ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם, ובין ברישא בין בסופא במוכר שדותיו סתם הוא, ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה, דכל שמכר בשטר קלא אית ליה, ואף על פי שלא מכר לו זה בפירוש, מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה שדותיו והרי לוקח זה אוכל זה כמו שאוכל כל שדותיו האחרים, היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא, אבל בסופא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם, מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זה, שאין זה בכלל שדותיו, שכבר מכרן לו.

ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין, מאי קא מקשה ממחאה לחזקה, דמחאה לא צריכא קלא דשטרא, דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב, ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא, אבל מחאה שעל ידי מכירה לא, אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו, וטעמא רבא איכא, דאילו במחאה דעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדינא, אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא, שמא לבזותו נתכוון וחמחזיקו בגזלן בעיני השומעין שהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו, אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה, ודאי אין לך מחאה גדולה מזו, ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה, וכל שכן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים, דסהדותא בעי, וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלויי מילתא בעינן. ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל, מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פרסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה, והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה. ובדין הוה דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים, אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי, דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים, ואף על פי שיש כאן שלשה, לוקח ושני עדים, אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח, וכאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסופא ומסופא לרישא, דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר, כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר, ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו, ותיקשי סופא לרישא, וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה, ובפירוקיה דאביי סלקא פירוקא לכולהו. כנ"ל. ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו, ואיפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, הכא מודה, דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני, אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא, ומעשה (לעיל ל, ב) דההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שנין כולי עלמא מודו ביה.

הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנים. יש מפרשים דוקא בנו גדול, דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחין בבנו גדול הוא, דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, ורישא בגדול אבל בקטן לא, דקטן לאו בר מחויי ביה הוא, דהא לאו בר איזדהורי בשטרא הוא, והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה, דחזקה מכח מחאה קא אתיא, והויא לה כמי שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי איפשר לו למחות. והרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו בקטן עלתה לו חזקה, דריע ליה טענת מערער, דהוה ליה למחויי ולא ישתוק, וקטן נמי לאו בר אזדהורי טפי משלש בשטריה. ולי נראה עוד לחזק טענת זו, דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר, דטעמא דתלת שנים מזדהר בשטריה מיגד אגיד בטעמא דתלת שנין קפיד, וכמו שכתבתי שם, והכא אף על פי שהוא קטן הרי מקבלין עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקין לו, וכדאמרינן בכולהו אין נזקקין לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקין, וכדאמרינן נמי ריש פרק הגוזל (ב"ק קיב ב) גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה, אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יעשה לו עדים יביא עדיו ונראה, ואף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא, הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה, אלא בחזקת דמרא קמא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.