רשב"א/בבא בתרא/כ/א

רשב"א בבא בתרא כ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואי בעית אימא בשל מתכת. איכא למידק, אי בשל מתכת, אפילו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן, אמאי חוצצין, חבית גופה תביא את הטומאה ותטמא באהל, להיותה כחלל, בין בנוגע במת בין שהוא באהל המת, וגם הוא מטמא באהל, וכדתנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ג) אמר רבי עקיבא יש לי עוד חמישי השפוד שהיה תחוב באהל המת האהל והשפוד ואדם שנגעו בשפוד וכלים שנגעו באדם, פירוש כלי מתכות שנעשו אב הטומאה כאדם שנגעו בו ואדם שנגע בכלים הרי אלו טמאים טומאת שבעה, למדנו מכאן שהשפוד נעשה אבי אבות על ידי אהל המת ומטמא הוא באהל המת, ותניא במסכת נזיר (נג, ב) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל חרב הרי הוא כחלל או בעצם אדם זה רב עצמות, אלמא חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, כיון דנכתבה טומאתו עם דברים המטמאין באהל, דלהכי דרשינן או בעצם אדם זה רב עצמות, דאי בנגיעה אפילו עצם כשעורה, וכדתניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה.

ועל כן היה רבינו תם ז"ל רוצה לאסור לכהנים ליכנס באהל שיש שם שום כלי מתכות שנטמא באהל המת כאלו יש שם מת ממש. אבל רבינו חיים ז"ל כהן השיב עליו אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, כי אין בית אשר אין שם כלי מתכות שנטמא באהל המת, והיה הוא אומר ז"ל שאין כהן מוזהר ליכנס בבית שיש שם מחט או שפוד שנטמא באהל המת, דלא נאמרו דברים הללו אלא לתרומה וקדשים, וכדתניא בתוספתא בסופא דההוא מתניתין דאהלות דהשפוד והאהל, במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת בלבד, ובמסכת שמחות (פ"ד) תניא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. והשיב עליו רבינו תם ז"ל אין למדין מן הכלל הזה, דלאו דוקא הוא, דהא איכא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר בה, כדתניא (חולין עב, א) על כל נפשות מת לא יבא זה רביעית דם הבא מן המת.

ולענין שמעתין י"ל דמיירי כשהגרוגרות מכסין פי החבית, והילכך כשיכולין גרוגרות לעמוד בפני עצמן ממעטין וחוצצין בפני הטומאה החבית והבית.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. ובהמה גופה נמי אין דרך להרגה כדי ליתנה לכלב.

הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: חספא גופה תיחוץ דלית ביה שיעורא. ותו לא. והכי פירושא דלית בה שיעור לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופה תחוץ דלית ביה שיעורא, כדתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופירש רבינו תם דהכי קאמר דלית ביה שיעורא לחוץ, ולחוש שמא יצטרך לחרס כדי ליתן אותו בין פסים לחברו ועל ידי שיטול את החרס יטול גם המלח כדי שלא יקלקל את הכותל, הכא במאי עסקינן דלית ביה שיעורא נמי, דתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופחות מיכן לא חזי למידי. והא נמי דלית בה כי האי שיעורא. ואין הגירסא נכונה, והראשונה נכונה ממנה. ובספרי ספרד נמי לא גרסינן לה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.