רש"י/ראש השנה/יא/א
נולדו אבות. אברהם ויעקב:
נפקדה שרה. בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון:
בטלה עבודה מאבותינו. ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד:
תדשא הארץ. תתכסה ותתלבש בדשאין:
עץ פרי. שנגמר פריו:
ואותו הפרק זמן רביעה הוה. כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא:
ותוצא הארץ. ולא כתיב ותדשא הארץ:
ועץ עושה פרי. ולא עץ פרי גמור:
ואותו הפרק זמן. הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם:
לבשו כרים. בזמן שיתרועעו שבלים בניסן[1] אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא:
ברכה לדורות. עושה פרי לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו:
בקומתן נבראו. והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד:
לדעתם. שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן:
בצביונם. בטעם[2] אחד ואחד ובדפוס כל אחד:
ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים. אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים:
בחדש זיו.[3] אייר הוא:
שנולדו בו זיותני עולם. כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה:
להתנאות. להנות:
דתקיף במצות. שופר יוה"כ וסוכה לולב וערבה וניסוך המים (וערבה):
למועד אשוב אליך. לי"ט הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הוולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשר במועד זה ושתלד למועד הבא:
כי מדלי מר ימי טומאה. טומאת נדה דקיי"ל (ב"מ דף פז.) שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתה היא בטומאה:
אפילו למ"ד. במסכת נדה (דף לח.) אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלימים של שלשים יום: