אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/יא

יום רביעי יד חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף יא

'שנים שעשאוה' בשביתת בהמה ומחמר

קושיית מהרי"ל דיסקין כיצד רכב יוסף על מרכבה ביום טוב

בפרשת מקץ מתארת התורה את חלומותיו של פרעה, ואת חיפושיו אחר פתרונם. לאחר ששר המשקים מספר לפרעה על 'נער עברי' היושב בבית האסורים ויודע לפתור חלומות, מספרת התורה: "וישלח פרעה ויקרא אל יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה" (בראשית מא יד). התורה ממשיכה ומפרטת את פתרון חלומות פרעה על ידי יוסף, ואת שמחתו של פרעה למשמע פתרון חלומותיו. פרעה אף מגדל את יוסף ואומר לו: "אין נבון וחכם ממך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך... ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צווארו. וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם פסוקים לט-מג).

קושיה מעניינת מעלה המהרי"ל דיסקין (נדפס בספר חידושי מהרי"ל דיסקין עה"ת) על המתואר בפרשה זו. הנה הגמרא בראש השנה (י:-יא.) מביאה ברייתא בה מבואר שבין לדעת רבי אליעזר ובין לדעת רבי יהושע - "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין". והנה בפשטות כל אותו מעמד של פתרון חלומו של פרעה ונתינת יוסף על כל ארץ מצרים, היה באותו היום בו יצא מבית האסורים, דהיינו בראש השנה.

מעתה, תמה המהרי"ל, כיצד הותר ליוסף לרכב על מרכבה ביום טוב, הלא בכך עובר הוא על איסור מחמר ושביתת בהמה ביום טוב. וכבר מצאנו במדרש שיוסף נהג כמנהג האבות וקיים את כל התורה עד שלא ניתנה [יעויין תנחומא (פ' נשא סוס"י כח) שיוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה, דכתיב "וטבוח טבח והכן"].

מחלוקת הראשונים אם יש דין שביתת בהמה ומחמר ביום טוב

ואמנם יש לדעת שבבית יוסף (או"ח סימן תצה) הביא דברי הכל בו (סימן נח, יז::) שכתב וז"ל: שביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שאחר שנקרא מלאכה, הרי זה ביום טוב בכלל 'לא תעשה כל מלאכה' כו'. ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר, שאין לאוסרה רק בשבת, שפרט לה בה הכתוב, ע"כ. והנה כל קושיית המהרי"ל אינה אלא למאן דסבירא ליה שאיסור מחמר נאמר אף ביום טוב, משא"כ לדעת הסוברים שביום טוב שלא פירט לך הכתוב איסור מחמר - הרי זה מותר, כמובן שלא קשה מידי.

והבית יוסף שם תמה באמת על דעת המתיר, וכתב: ואיני יודע טעמו של המתיר, דהא כיון דמקשינן יום טוב לשבת חוץ ממקצת דברים שנתפרשו בתלמוד, ושביתת בהמה אינה מכללם, היאך אפשר לומר שהיא מותרת ביום טוב. ואע"פ שלא כתבה הכתוב ביום טוב - כל שאר המלאכות גם כן לא נכתבו ביום טוב בפרט, ומ'לא תעשה כל מלאכה' ילפינן להו, והא נמי דכוותיהו.

ובביאור דעה זו, הוסיף הבית יוסף והמתיק דינם: ומיהו, בהא איכא למימר, דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל 'לא תעשה מלאכה' נינהו, שהרי אינה בכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן, אלא לאו לעצמו יחד לו קרא. והילכך אפשר דכיון דלא כתיבה רחמנא ביום טוב, מישרי שרי.

ומכל מקום מסיק הבית יוסף: אבל אין נראה שתהא כן דעת הפסוקים, שהרי סתמו דבריהם לומר שיום טוב שוה לשבת לכל דבר, חוץ מהוצאה והבערה וכו', ולא הוציאו שביתת בהמה מן הכלל - אלמא סבירא להו דביו"ט נמי אסורים.

אמנם הרמ"א (סימן רמו ס"ג) כתב: אבל ביום טוב, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב. והמגן אברהם הביא שהים של שלמה (ביצה פ"ה) חולק על פסק זה ומוכיח מדברי הירושלמי המועתקים להלכה ברי"ף וברא"ש, שאכן גם ביום טוב אדם מצווה על שביתת בהמתו. והוסיף להביא את דברי הבית יוסף הנ"ל שמביא בכך מחלוקות ונוקט להחמיר, ומסיק המג"א: ולכן יש להחמיר.

והמשנה ברורה (שם סקי"ט) ביאר דעת הרמ"א שאין אדם מצווה ביו"ט על שביתת בהמתו, דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב "למען ינוח שורך וחמורך" והאי קרא בשבת כתיב. ושוב הביא שהמהרש"ל חולק על זה ודעתו דיום טוב ושבת שווין הן בזה כמו בכל המלאכות. וכן ציין לדברי המגן אברהם שהאריך בזה והביא דהבית יוסף בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור, ועל כן יש להחמיר. ומוסיף המשנ"ב שבביאור הגר"א גם כן האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל, שיש דין שביתת בהמתו אף ביום טוב כבשבת.

ע"פ כל הנ"ל מבוארת קושייתו של המהרי"ל דיסקין, לדעת הסוברים [וכן נפסק להלכה] שאדם מחוייב בשביתת בהמתו ובאיסור מחמר אף ביום טוב כבשבת, אם כן כיצד זה רכב יוסף על מרכבה ביום שחרורו מבית האסורים, כיון שהיה זה בראש השנה כמבואר בגמרא בר"ה.

'מרכבת המשנה' היתה נהוגה ע"י שני סוסים ושנים שעשאוה בבהמה מותר לכתחילה

כדי ליישב קושיה זו מחדש המהרי"ל חידוש נפלא. בגמרא בשבת (קנג:) מובאת מימרתו של רב פפא: כל שבגופו חייב חטאת [- כגון שעשה כל המלאכה לבדו], בחבירו פטור אבל אסור [- כגון שעשה הוא עקירה וחבירו הנחה, פטור אבל אסור מדין 'שנים שעשאוה']. כל שבחבירו פטור אבל אסור, בחמורו מותר לכתחילה". דהיינו שכל מלאכה שאם עושה אותה עם חבירו הרי הם פטורים בעשייתה, אף שהיא אסורה, לגבי איסור שביתת בהמתו כלל אינו מחוייב למנוע מבהמתו מלעשות המלאכה באופן זה.

על פי זה, דקדק המהרי"ל, יבואר היטב מה שכתוב "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו", מהי 'מרכבת המשנה', אין זאת אלא שאותה מרכבה היתה מונהגת על ידי שני סוסים, ומאחר ודינא הוא ששנים שעשאוה פטורים, ממילא אף שמדין שנים שעשאוה - פטור אבל אסור, אך כל שבחבירו פטור אבל אסור, בבהמה מותר - וממילא יכול היה יוסף לרכב על מרכבה זו ביום טוב ללא חשש. [ובראשונים פירשו לשון 'משנה' באופן אחר. ויעויין בדברי הרשב"ם בפירושו לתורה (בראשית מא מג): במרכבת המשנה, סוס או פרידה המיוחדת לרכוב עליה האיש משנה למלך אשר לו].

מחלוקת המקור חיים והאור שמח אם אמרינן 'שנים שעשאוה' בנשיאת עגלה ע"י שני סוסים

ובמקור חיים (הגהות מקו"ח למגיני ארץ, מג"א סימן רסו אחר סק"ז) כתב: והנה לכאורה היה אפשר להמציא היתר חדש, באם היא בעגלה בשני סוסים ולמשא זה היה יכול בסוס אחד, ובשני אנשים כה"ג 'פטור אבל אסור' בזה יכול וזה יכול, כמבואר בשבת דף צ"ג וברמב"ם פ"א מהלכות שבת, וקיי"ל כל שבחבירו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחילה. ואם כן ליכא איסור שביתת בהמתו כה"ג, רק שבות דאין רוכבין. והיינו ממש כסברת המהרי"ל.

אלא שממשיך המקו"ח וטוען שיש מקום לומר שלא שייך לפטור משום 'שנים שעשאוה' לענין לאו דמחמר. וטעמו עמו, שהרי הפסוק ממנו לומדים דין שנים שעשואה, הוא מהכתוב 'בעשותה' (ויקרא ד כז) - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין (שבת ג.). ופסוק זה הרי נאמר על כל עבירות שבתורה ולא על שבת בלבד, ואעפ"כ לא מצאנו פטור 'שנים שעשאוה' אלא בשבת, ולא בשאר עבירות. כגון: שנים שחרשו בשביעית או שבשלו בשר בחלב. ועל כרחך צריך לומר דלא ילפינן לאו מקרבן, וכל פטור 'שנים שעשאוה' היינו באיסור כזה שחייבים עליו קרבן, ולכן רק בשבת נאמר דין זה ולא בשאר איסורים. ומעתה, גם לגבי איסור מחמר ושביתת בהמתו, כיון שאינם בכלל מלאכות שבת ואין עליהם קרבן כי אם לאו בעלמא - לא נאמר בהם הפטור של 'שנים שעשאוה'.

ובספר מילי דאבות (בראשית אות קעב) הביא ראיה כדחיית המקור חיים, שאכן אין דין 'שנים שעשאוה' בשביתת בהמתו. וזאת, מדברי הגמרא בשבת (נג:) בביאור דברי המשנה (נב:) "זכרים יוצאין לבובין". שם מבארת הגמרא שלבובין היינו תותרי, ופירש רש"י: קופל"א, שמחברין אותם בקשר שנים שנים שלא יברחו. ולדברי מהרי"ל כיון שמחוברים הם שנים שנים, מה שייך לדון על דין זה אם מותרים הם לצאת לבובין או לא, הלא כבר נתבאר שאין דין שביתת בהמתו בשנים שעשאוה.

גם באור שמח חלק על דברי המקור חיים, וכתב: וזה בדותא. והוא מביא לכך ראיה מדברי הירושלמי (שבת פי"א ה"ב). שם דן הירושלמי בדין מושיט שחייב אף שבכל מקום אנו אומרים 'שנים שעשאוה פטורים. ומבאר הירושלמי דשאני מושיט שכך היתה עבודת הלויים. וכדוגמה לדבר מביא הירושלמי דין הוצאה דמשכן, שהיו שם ארבע עגלות ושמונת הבקר והיתה הוצאת העגלה על ידי שני בקרים. הרי לנו להדיא שדן הירושלמי בנידון זה ומכריע שנשיאת עגלה על ידי שני בהמות אין בה משום 'שנים שעשאוה' כיון ש'דרכה בכך'. ואם כן נפל כל יסוד דברי המקור חיים, ומסיים האור שמח: וכד ניים ושכיב אמר להא מילתא. ויעויין עוד באפיקי ים (ח"ב סימן ד ענף ב ד"ה אבל) שדן לחלק בין דין מחמר לדין שביתת בהמה. שמחמר חשיב כעושה מלאכה בעצמו וכגרזן ביד החוצב, וממילא אין סברא לחלק בין מחמר אחר בהמה אחת למחמר אחר שתי בהמות. משא"כ לגבי שביתת בהמה, שהבהמה היא עושה המלאכה, בזה יש מקום גדול לסברת המקו"ח שכל שבחבירו פטור בבהמתו מותר.

תמיהת הגרבצ"ש פלמן זצוק"ל שאין טעם לאסור רכיבה משום מחמר או שביתת בהמה

ובעלון שלמים מציון, מחידושי תורת הגרשב"צ פלמן זצ"ל (גליון 100, ש"ב מקץ תשע"ז) דן בעיקר דברי המהרי"ל דיסקין, אשר מבואר מתוך דבריו שאילו היתה המרכבה שעליה רכב יוסף מונהגת על ידי סוס אחד בלבד, היה אסור ליוסף לרכב עליה, כיון שהיה זה בראש השנה.

דהנה מחמת איסור מחמר לכאורה אין מקום לדון לאסור, כי הרי זה ודאי שלא יוסף עצמו הוא שהוליך את הבהמות, אלא היה אדם אחר ממונה מטעם המלך להוליך המרכבה, וממילא לא שייך לאסור דבר זה משום מחמר. וע"כ שכל נידון המהרי"ל הוא משום איסור שביתת בהמה, שבכללו נאסר כל שימוש בבהמה באופן שתעשה הבהמה מלאכה בשבת. אלא שתמה הגרשב"צ שלכאורה אין רכיבה חשובה השתמשות בבהמה לעשיית מלאכה, וכמו שיבואר.

הנה כתב הטור (סוס"י שה): מי שיש לו נער גוי ורוכב על בהמה בשבת כשמוליכים להשקותה, אין צריך למונעו, שהרי החי נושא את עצמו. וכן פסק השו"ע (סכ"ב).

ומקור דין זה מהמבואר במשנה בביצה (לו:) שאחד הדברים האסורים משום שבות הוא - "ולא רוכבין על גבי בהמה". ובגמרא מבואר שטעם האיסור הוא, "גזירה שמא יחתוך זמורה". והטעם שאין ברכיבה על גבי בהמה איסור מצד שביתת בהמה, היינו משום דקיי"ל 'החי נושא את עצמו', וממילא אין מוגדרת פעולת הרכיבה כנשיאת משא ע"י הבהמה.

וכתב המרדכי (הו"ד בבית יוסף שם) שאף שאין אומרים 'החי נושא את עצמו' אלא מדאורייתא, אך מדרבנן אסרו לשאת תינוק ברשות הרבים בשבת. מכל מקום אין זה אלא משום שבות, ובבהמה לא גזרו משום שבות, ולכן פסק הטור שמותר אף לכתחילה להניח לנער הגוי לרכב על גבי הבהמה. והנה לפי זה נפלה כל קושיית המהרי"ל, שהרי בישיבת יוסף במרכבה לא עשתה הבהמה כל מלאכה, שהרי 'החי נושא את עצמו'. ותמוה אם כן מה הקשה המהרי"ל.

בירור דעת הירושלמי שרכיבה על בהמה בשבת אסור משום שביתת בהמה

ואמנם הבית יוסף שם הביא את דברי הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב), שפירש באופן אחר את דין המשנה שאין רוכבין על גבי בהמה בשבת. ושם מבואר שטעם האיסור הוא: "מפני שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו". הרי מבואר להדיא שלדעת הירושלמי כן יש ברכיבה על גבי בהמה משום איסור שביתת בהמתו. ואם כן יש לקיים כל דברי המהרי"ל עכ"פ לדעת הירושלמי.

אלא שהבית יוסף שם תמה על הירושלמי שהרי קיי"ל חי נושא את עצמו, ובודאי אין הירושלמי חולק על זה, ואם כן אין כאן משום שביתת בהמה. והסיק הבית יוסף: ושמא יש לומר, שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו על גבי בהמה, מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה, הרי הוא עובר על שביתת בהמתו, ע"כ.

ולפי זה שב הגרשב"צ ודן האם שייך לפטור משום שנים שעשאוה, איסור זה של רכיבה על גבי בהמה שהוא מחמת צער הבהמה ולא מחמת מלאכת הנשיאה עצמה, יעו"ש מה שדן בזה. והסיק, שאף שהאיסור הוא מחמת צער הבהמה מכל מקום גדר האיסור הוא שהחשיבו חכמים את נשיאת האדם הרוכב כנשיאת משא האסורה מדין שביתת בהמתו. וממילא שפיר יש לומר פטור 'שנים שעשאוה' גם לגבי דין זה.