רש"י/קהלת/א

רש"י ‏ קהלת א

א

דברי קהלת. כל מקום שנאמר "דברי" אינו אלא דברי תוכחות. "אלה הדברים אשר דבר משה", "וישמן ישרון". "דברי עמוס", "שמעו הדבר הזה פרות הבשן". "דברי ירמיהו", "שאלו נא וראו אם ילד זכר וגו'". "אלה דברי דוד", "ובליעל כקוץ מנד כלהם". "דברי קהלת", "וזרח השמש . . . כל הנחלים הולכים אל הים". כנה את הרשעים בחמה ולבנה וים, שאין להם מתנת שכר. כך שנויה בספרי. ולמדתי משם שהענין מדבר ברשעים, והמשילם לתגברת החמה, שסופה שוקעת. תוספת: דבר אחר: "כל הנחלים הולכים אל הים". מה תלמוד לומר? בעובדי עבודת אלילים נאמר: שוטים המשתחוים למים, סבורים שיש בהם ממש לפי שרואין אתהים הגדול, שכלהנחלים הולכים בו, והוא אינו מלא, ואינן יודעין להבין כי אל המקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת, שמימי הנהרות ההולכים לתוך הים, הם המים עצמם שהלכו כבר. הם נובעות מתחת התהום והולכים למעלה מן הקרקע עד הים וחוזרים ונובעים; לפיכך אין הנהרות פוסקים ואין הים מלא, ולא מפני שיש בהן ממש:

קהלת. על שם שקהל חכמות הרבה, וכן במקום אחר קורהו אגור בן יקה, שאגר כל החכמה והקיאה ויש אומרים שהיה אומר כל דבריו בהקהל:

מלך בירושלם. עיר החכמה:

ב

הבל הבלים אמר קהלת. קהלת קורא תגר ואומר על כל יצירת שבעת ימי בראשית שהכל הבל של הבלים הוא:

הבל. "הבל" נקוד חטף פתח לפי שהוא דבוק, כלומר, הבל שבהבלים. שבעת הבלים כנגד מעשה שבעת ימי בראשית:

ג

מהיתרון. שכר ומותר:

בתחת השמש. תמורת התורה שהיא קרויה אור, שנאמר "ותורה אור", כל עמל שהוא מחליף בו אתעסק התורה, מהשכר בו?:

ד

דור הלך ודור בא. כל מה שהרשע יגע ועמל לעשוק ולגזל אינו מבלה את מעשיו, כי הדור הולך ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו, כענין שנאמר, "בניו ירצו דלים":

והארץ לעולם עמדת. ומי הם המתקיימים? הענוים הנמוכים, המגיעין עצמם עד לארץ, כענין שנאמר "וענוים ירשו ארץ". ומדרש תנחומא אומר: כל צדיקי ישראל נקראו ארץ, שנאמר, "כי תהיו אתם ארץ חפץ":

ה

וזרח השמש וגו'. דור הלך ודור בא, כאשר השמש תזרח שחרית ותשקע ערבית ותלך כל הלילה, שואפת לשוב אל מקום אשר זרחה אתמול משם, שתזרח שם גם היום:

ו

הרוח. רוחו של שמש, טלנ"ט בלע"ז, כמו "על אשר יהיה שמה הרוח ללכת":

ועל סביבתיו שב. גם מחר. כל הקף וסבוב שסבב אתמול, הוא מקיף וסובב היום:

הולך אל דרום. לעולם ביום:

וסובב אל צפון. לעולם בלילה:

סובב סבב הולך. אל פני מזרח ומערב, שפעמים מהלכתן ביום, ופעמים מסבבתן בלילה. בתמוז מהלכתן, ובטבת סובבתן. אף הרשעים, כלמה ששמשן זורחת סופן לשקע. כלמה שהם הולכים ומתגברים, סופם לשוב אל מקום צחנתם. ממקום הטנפת באו, ולמקום הטנפת ילכו:

ז

כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא. לפי שאינן נשארים בתוכו, כי ים אוקינוס הוא גבוה מכל העולם כלו, שנאמר, (עמוס ח) "הקורא למי הים וישפכם וגו'". ומהיכן אדם שופך? מלמעלה למטה. והנחלים הולכים במחלות תחת ההרים מאוקינוס, וחוזרים ונובעים. וזהו: "אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים". אף הרשע, כלעמת שבא כן ילך:

ח

כל הדברים יגעים וגו' לא תשבע עין ולא תמלא אזן. מוסב על "מהיתרון". אם מחליף הוא עסק התורה לדבר בדברים בטלים, הרי הם יגעים, ולא יוכל להשיג את כלם, ואם במראית העין בא לעסק, עינו לא תשבע, ואם בשמיעת האזן, אזנו לא תמלא:

ט

מה שהיה הוא שיהיה וגו'. בכל מה שהוא למד בדבר שהוא חליפי השמש, אין בו חדוש; לא יראה אלא מה שהיה כבר, שנברא בששת ימי בראשית. אבל ההוגה בתורה, מוצא בה תמיד חדושי טעמים, כענין שנאמר, (משלי ה) "דדיה ירווך בכל עת". מה הדד הזה, כלזמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם, אף דברי תורה כן. וכן מצינו במסכת חגיגה, שאמר רבי אליעזר בן הורקנוס דברים שלא שמעתן אזן, במעשה מרכבה:

י

יש דבר. בא לידך תחת השמש שיאמר לך האומר עליו: "ראה זה, דבר חדש הוא", ואינו חדש, שכבר היה בעולמים שעברו לפנינו, אלא ש"אין זכרון לראשנים", לכך דומה להיות חדש:

יא

וגם לאחרנים שיהיו. לאחרינו, לא יהיה להם זכרון בדורות שיהיו לאחרונה להם. ומדרש אגדה דורשו כנגד אבוד זכר עמלק, וסופו למחות, שנאמר, {{עובדיה א}} "ולא יהיה שריד לבית עשו":

יב

אני קהלת הייתי מלך. על כל העולם, ולבסוף על ישראל, ולבסוף על ירושלים לבדה, ולבסוף על מקלי, שהרי נאמר: "הייתי מלך בירושלים". אבל עכשיו איני מלך:

יג

ונתתי את לבי לדרוש. בתורה, היא החכמה, ולהתבונן בה על כל המעשה הרע האמור למעלה הנעשה תחת השמש, ובינותי בה שהוא הענין הרע אשר נתן הקדוש ברוך הוא לפני בני האדם "את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע":

ענין רע. מנהג רע להם:

לענות בו. להתנהג בו. "ענין" יש לפתרו לשון מעון ודירה, ויש לפתרו לשון עיון ומחשבה, וכן "לענות בו":

נתן אלהים. הניח לפניהם:

יד

ורעות רוח. שבר רוח, כמו (ישעיהו ח) "רעו עמים וחתו". רוח טלנ"ט. סוף המעשה בא לידי כאב לב:

טו

מעות. בחייו לא יוכל לתקן משמת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ורבותינו פרשו על הבא על הערוה והוליד ממזר, או על תלמיד חכם הפורש מן התורה, שהיה ישר מתחלתו ונתעות:

וחסרון לא יוכל להמנות. זה שחסר עצמו ממנין הכשרים, לא יוכל להמנות עמהם בקבול שכרם:

טז

דברתי אני עם לבי. עכשיו שירדתי מגדלתי, אני נותן לבי לאמר: "מי יאמר עלי שאבא לידי מדה זו"?: אני הנה הגדלתי וגו':

יז

בהללות. שעמום וטרוף הדעת, לשון ערבוב, כמו (ישעיהו א) "מהול במים":

ושכלות. שטות:

ידעתי עתה, שגם החכמה יש בו שבר רוח, כי ברב החכמה, אדם סומך על רב חכמתו, ואינו מתרחק מן האסור, ובא רב כעס להקדוש ברוך הוא. אני אמרתי: "ארבה סוסים, ולא אשיב את העם מצרימה", ובסוף השיבותי. אני אמרתי: "ארבה נשים ולא יסור לבבי", והרי נכתב עלי (מלכים א יא) "נשיו הטו את לבבו". וכן הוא אומר שעל רב חכמתו הוא סמך, ועשה כמה דברים, שנאמר (משלי ל) "נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל":