תורה תמימה/קהלת/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י


אלשיך
מנחת שי
מצודת דוד
מצודת ציון
משאת המלך
תורה תמימה
תעלומות חכמה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png קהלת TriangleArrow-Left.png א

א[עריכה]

דברי קהלת. למה נקרא שמו של שלמה קהלת, לפי שהיו דבריו נאמרין בהקהל, כמו שנאמר (מלכים א ח׳:א׳) אז יקהל שלמה, וכתיב (שם ה') ויבאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה[א]. (מ"ר)

דברי קהלת. תניא, ג' נביאים ע"י שהיתה נבואתן דברי קנתרנין נתלה נבואתן בעצמן, ואלו הן, דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיה[ב]. (שם)

דברי קהלת. תניא, בשעה שאמר הקב"ה לשלמה, שאל מה אתן לך, לא בקש כסף וזהב רק ונתת לעבדך לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳), מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר ג' ספרים אלו משלי ושיר השירים וקהלת[ג]. (שם)

בן דוד. מלך בן מלך, חכם בן חכם, צדיק בן צדיק[ד]. (שם)

מלך בירושלם. תניא, בתחלה מלך שלמה על כל העולם ואח"כ על כל ישראל ולבסוף על ירושלים לבד, שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים[ה]. (סנהדרין כ' ב')

מלך בירושלם. תנא ר"ש בן יוחאי, אשרי מי שזכה למלוך במקום מלכות, להלן כתיב (פ' דברים) אשר יושב בעשתרות באדרעי, אבל הכא מלך בירושלים – במקום מלכות[ו]. (מ"ר)

ב[עריכה]

הבל הבלים. תניא, דוד אמר (תהילים קמ״ד:ד׳) אדם להבל דמה ולא פירש לאיזה הבל, אם להבל של תנור, של כירה, יש בו ממש, בא שלמה ופירש הבל הבלים[ז]. (שם)

הבל הבלים. מהו הבל הבלים, א"ר יהושע בן קרחה, משל לאדם ששופת ז' קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש[ח]. (שם)

אמר קהלת. אלו אחר אמר הבל הבלים הייתי אומר, זה שלא קנה ב׳ פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם, אבל שלמה שכתוב בו (מלכים א י׳:כ״א) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה – לזה נאה לומר הבל הבלים[ט]. (מ"ר פרשה ג' פסוק י"א)

אמר קהלת. ולהלן הוא אומר (ז׳ כ"ז) אמרה קהלת – אמר ר׳ ירמיה, זה רוח הקודש, פעמים שהוא מדבר בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה[י]. (שם פרשה ז' פסוק כ"ז)

הכל הבל. ת"ר, אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל[י"א]. (ב"ב ק׳ ב')

הכל הבל. תנא ר׳ שמעון בן אלעזר, שבעה הבלים אמר קהלת[י"ב], כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בחייו, בן שנה – דומה למלך, הבל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש שנה דומה לחזיר שפושט ידו בביבין[י"ג], בן עשר קופץ כגדי, בן עשרים נהים כסוס ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור[י"ד], הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות, הזקין – הרי הוא כקוף[ט"ו]. (מ"ר)

הכל הבל. רבי יהודה ב"ר סימון אמר, שבעה הבלים אמר קהלת, כנגד שבעה ימי בראשית[ט"ז], בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה[י"ז]בשני – יהי רקיע וכתיב (שם ל"ד) ונגלו כספר השמים[י"ח], בשלישי – יקוו המים וכתיב (שם י"א) והחרים ה' את לשון ים מצרים, ברביעי – יהי מאורות וכתיב (שם כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה, בחמישי – ישרצו המים וגו' וכתיב (צפניה א׳:ג׳) אסף עוף השמים, בששי – נעשה אדם וכתיב (שם) אסף אדם ובהמה ובשבת כתיב מחלליה מות יומת[י"ט]. (מ"ר)

ג[עריכה]

מה יתרון וגו'. בשעה שדחפו אשמדאי לשלמה מכסאו ארבע מאות פרסי, על אותה שעה אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'[כ]. (גיטין ס"ח א')

בכל עמלו. יכול גם בעמלה של תורה, ת"ל בכל עמלו, בכל עמל לא נאמר אלא בכל עמלו, בעמלו הוא דאינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה[כ"א]. (מ"ר)

שיעמל תחת השמש. בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון, אבל בעמל שקודם השמש יש לו, ואיזו היא – זו העמל בתורה[כ"ב]. (שבת ל׳ ב')

ד[עריכה]

דור הלך וגו'. רבי לוי ורבי לוי בר סיסי אמרי, אין לך יום שאין נולדין בו ששים רבוא ומתים בו ששים רבוא, מה טעם, דכתיב דור הולך ודור בא, וסמיך ליה וזרח השמש ובא השמש – משזרח השמש ובא השמש דור הולך ודור בא, ומניין לדור שהוא ששים רבוא, שנאמר (פ׳ דברים) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, ואותו הדור ס׳ רבוא היה. (מ"ר)

דור הלך וגו׳. א"ר ברכיה, היוצר הזה משקיע כבשונו, מה שמשקיע ראשון בא אחרון ומה שמשקיע אחרון בא ראשון, אבל הכא הלך ראשון בא ראשון הלך אחרון בא אחרון[כ"ג]. (שם)

דור הלך וגו׳. רבי חנינא אומר, כדור הולך כן דור בא, הולך חיגר בא חיגר, הולך סומא בא סומא, כדי שלא יהיו אומרים, אחרים המית ואחרים החיה דכתיב אני אמית ואחיה[כ"ד]. (שם)

דור הלך וגו׳. יהא בעיניך כל דור שבא בימיך וכל חכם שבימיך כדור שהלך וכחכמים הראשונים שהיו לפניך. והוא שאמר הכתוב (פ׳ שופטים) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם [מה ת"ל אשר יהיה בימים ההם, פשיטא הוא] אלא ללמדך שהשופט שבדורך הרי הוא בזמנו כשופט שהיה בימי הראשונים[כ"ה]. (שם)

והארץ לעולם עמדת. א"ר יהושע בן קרחה, והלא ארץ נברא בשביל דור ולא דור בשביל ארץ והיה צריך לומר הארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם עומד[כ"ו], אלא דור שאינו עומד בתפקידיו של הקב"ה הוא בלה והארץ שהיא עומדת בתפקידיו של הקב"ה אינה בלה[כ"ז]. (שם)

והארץ לעולם עומדת. א"ר יצחק, [הארץ אלו ישראל שנקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג׳:י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ] הוא שאמר הכתוב דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל לעולם עומד[כ"ח]. (שם)

והארץ לעולם עמדת. אין עומדת אלא מעמדת, ומה היא מעמדת – רבי אחא אמר. תפקידיה ורבנן אמרי – מזונותיה[כ"ט]. (שם)

ה[עריכה]

וזרח השמש וגו׳. אמר ר' אבא בר כהנא, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, ומה ת"ל, אלא לומר לך, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה מזריח שמשו של צדיק אחר, עד שלא השקיע שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר ובתואל ילד את רבקה ואח"כ ותמת שרה, וכן בכל דור ודור[ל]. (מ"ר)

ו[עריכה]

הולך אל דרום וגו׳. תניא, רבי יהושע אומר, עולם לקובה הוא דומה[ל"א] ורוח צפונית מסובבת, וכיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית מקפת וחוזרת אחורי כיפה, שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון וגו׳, הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח – אלו פני מזרח ופני מערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן[ל"ב]. (ב"ב כ"ה ב')

ועל סביבתיו וגו׳. א"ר יהושע בן חנניה, הרוח הזה בשעה שהוא יוצא בעולם הקב"ה מחשלו בהרים ומשברו בגבעות ואומר לו, תן דעתך שלא תזיק לבריותי[ל"ג]. (מ"ר)

ז[עריכה]

כל הנחלים וגו'. כל הנחלים הולכים אל הים – זה אוקינוס, והים אינו מלא – שאוקינוס אינו מתמלא לעולם, לפי שבולע הוא למים, ומה הוא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת – ר' אליעזר אומר, משם הם שואבים, ור' יהושע אומר, לשם הם שבים ללכת[ל"ד]. (מ"ר)

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא – והלב איננו מלא, וגם לא הנפש שבעה כמ"ש (קהלת ו׳:ז׳) וגם הנפש לא תמלא, ושמא תאמר משעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, ת"ל שם הם שבים ללכת, דכתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך[ל"ה]. (שם)

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל הגרים אין נכנסין אלא בישראל, והים איננו מלא – ישראל ממנינן אין חסרין לעולם, שנאמר מי מנה עפר יעקב[ל"ו]. (שם)

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל המתים אין נכנסין אלא לשאול והשאול איננו מתמלא לעולם, כמש"נ (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענה, ושמא תאמר, משהם מתים בעוה"ז שוב אין חיים לעוה"ב, ת"ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, למקום שהמתים מתכנסין לעוה"ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח, מאי טעמא, דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו, ואומר (שם כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון וגו׳[ל"ז]. (שם)

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל ישראל אין מתכנסין אלא לירושלים, והים איננו מלא – וירושלים אינה מתמלאת לעולם[ל"ח], אל מקום שהנחלים הולכים וגו' – למקום שישראל מתכנסין בעוה"ז שם הם מתכנסין לעוה"ב לעתיד לבא, שנאמר (ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. (שם)

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל הממון שבעולם אינו עולה אלא למלכות אדום, והים איננו מלא – ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם, ושמא תאמר משנכנס הממון לאדום שוב אינו חוזר לבעליו, ת"ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת – למקום שהממון מתכנס למלכות אדום בעוה"ז משם הוא מתפזר לימות המשיח דכתיב (ישעיהו כ״ג:י״ח) והיה סחרה ואתננה קודש לה׳ וגו׳[ל"ט]. (מ"ר)

ח[עריכה]

כל הדברים יגעים וגו׳. אמר רב אחא בר יעקב, השח שיחת חולין עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר[מ]. (יומא י"ט ב׳)

כל הדברים יגעים וגו׳. מהו כל הדברים יגעים – דברי בטלה מיגעים את האדם[מ"א], דברי אומנות מיגעין[מ"ב] דברי מינות מיגעין[מ"ג], דבר אחר כל הדברים יגעים – אפילו דברי תורה מיגעין את האדם שמתישין כחו[מ"ד]. (מ"ר)

ט[עריכה]

מה שהיה וגו'. רבנן אמרי, לעתיד לבא מתכנסין הדורות לפני הקב"ה ואומרים לפניו, רבש"ע, מי יאמר לפניך שירה תחלה, ואומר להם, לשעבר לא אמר שירה לפני אלא דורו של משה, ועכשיו לא יאמר אלא הוא, שנאמר (ישעיהו מ״ב:י׳) שירו לה׳ שיר חדש תהלתו בקצה הארץ יורדי הים ומלואו וגו', [הוי – מה שהיה הוא שיהיה][מ"ה]. (שם)

ואין כל חדש וגו'. דרש רבן גמליאל, עתידה אשה שתלד בכל יום[מ"ו] שנאמר (ירמיהו ל״א:ח׳) הרה ויולדת יחדיו, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר, והא אין כל חדש תחת השמש כתיב, אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעוה"ז, נפק אחוי ליה תרנגולת[מ"ז]. (שבת ל׳ ב׳)

י[עריכה]

יש דבר וגו'. א"ר יהושע בן לוי, כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני, מניין, ממה שכתוב יש דבר שיאמר עליו ראה זה חדש הוא, והרי חבירו מוכיח עליו – כבר היה לעולמים[מ"ח]. (מ"ר)

יא[עריכה]

אין זכרון וגו'. א"ר אחא, אין זכרון לראשונים – זה דור המבול, וגם לאחרונים – אלו אנשי סדום, ועל מי נאמר עם שיהיו לאחרונה אלו ישראל, שנאמר (פ׳ במדבר) לאחרונה יסעו לדגליהם[מ"ט]. (שם)

אין זכרון וגו'. ר, שמעון בן שקפא אומר, אין זכרון לראשונים – אלו המצרים, וגם לאחרונים – אלו העמלקים, ועל מי נאמר עם שיהיו לאחרונה – למחות את זכר עמלק – לישראל[נ]. (שם)

אין זכרון וגו'. כמה נסים נעשו לישראל עד שלא יצאו ממצרים ואחר שיצאו, ועליהם הוא אומר אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו, ולמי אני נותן זכרון – לנסים של עוה"ב, דכתיב (ירמיה כ"ג) ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל וגו' ומכל הארצות[נ"א]. (שם)

וגם לאחרונים. כמה נביאים עמדו להם לישראל ולא נתפרשו שמותם, אבל לעתיד לבא הקב"ה בא ומביאן עמו, והיינו דכתיב (זכריה י"ד) ובא ה׳ אלהי כל קדושים עמך[נ"ב], דבר אחר אין זכרון וגו׳, כמה חסידים ובני תורה היו ראויים להמנות[נ"ג]ועליהם הוא אומר וגם לאחרונים[נ"ד]. (מ"ר)

יב[עריכה]

אני קהלת. א"ר שמואל בר רב יצחק, זה היה ראוי להכתב בתחלת הספר ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה[נ"ה]. (שם)

הייתי מלך. ר, אוניא אמר, ג׳ עולמות ראה שלמה בחייו, הדיוט מלך והדיוט, טפש וחכם וטפש, עני עשיר ועני, ומה טעם – שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, הוינא כד הוינא וכדו לית אנא מידי[נ"ו]. (שם)

הייתי מלך. בשעה שירד מלאך בדמות שלמה וישב על כסאו היה שלמה מחזר על בתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי גדולי ישראל ואמר אני קהלת הייתי מלך בירושלים[נ"ז]. (מ"ר ב׳ ב׳)

מלך על ישראל. ולמעלה הוא אומר (פסוק א') מלך בירושלים, מלמד שמקודם מלך על כל ישראל ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים[נ"ח]. (סנהדרין כ׳ ב')

יג[עריכה]

ולתור בחכמה. מהו ולתור בחכמה – תייר לחכמה, כמש"כ ויתורו את ארץ כנען, [דבר אחר ולתור בחכמה] לעשות תואר לחכמה[נ"ט]. (מ"ר)

ולתור בחכמה. דבר אחד לתור – לתור ולהותיר, בנוהג שבעולם הפייטן הזה כשהוא עושה חרוזין בא"ב, פעמים מסיים כולו ופעמים אינו מסיים, אבל שלמה כשהיה עושה חרוזין בא"ב היה מותיר ה' אותיות, כמש"נ ויהי שירו חמשה ואלף – ויהי שיורו של משל חמשה ואלף[ס]. (מ"ר)

על כל אשר נעשה וגו׳. מלמד שלא רק בדברי תורה בלבד היה שלמה תייר, אלא על כל אשר נעשה תחת השמים, כגון האיך ממתיקין את החרדל, האיך ממתיקין את התורמסין[ס"א], האיך [מכינים] יין ומים ופלפלין בשליש[ס"ב]. (שם)

ענין רע. רבי בון אומר, זה הממון, וכדר׳ איבו, דאמר מר אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה לעשות מהם מאתים[ס"ג] ורבי יוחנן אמר זה הגזל וכמש"נ (עמוס ט׳:א׳) ובצעם בראש כולם[ס"ד], ומהו לענות בו, זכה אדם לעשות מצוה בממונו הוא מתפלל ונענה בו, לא זכה – הוא עונה בו ומקטרגו[ס"ה]. (שם)

יד[עריכה]

את כל המעשים. חוץ מתשובה ומעשים טובים[ס"ו]. (שם)

טו[עריכה]

מעות וגו׳. תניא, מעוות לא יוכל לתקן – זה שבטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית[ס"ז] וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם[ס"ח]. (ברכות כ"ו א')

מעות וגו'. מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות[ס"ט]. (סוכה כ"ז א׳)

מעות וגו׳. רבי שמעון בן מנסיא אומר, איזה הוא מעוות שאינו יכול לתקן – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר[ע]. (חגיגה ט׳ א׳)

מעות וגו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן תחלה ונתעוות ואיזה הוא, זה ת"ח הפורש מן התורה[ע"א]. (שם שם)

מעות וגו'. העוה"ב דומה לשבת והעוה"ז – לערב שבת[ע"ב] ואם אין אדם מכין בע"ש מה יאכל בשבת, הוי – מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. (מ"ר)

מעות וגו'. דבר אחר מעות לא יוכל לתקן – משנתעותו המים מששת ימי בראשית עוד לא נתקנו[ע"ג], וחסרון לא יוכל להמנות – משחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה אחד עשר יום הרי כמה שנים ועבורים ולא הגיעה שנת חמה לשנת לבנה[ע"ד]. (שם)

מעות וגו׳. דבר אחר מעות לא יוכל לתקן – משנתעותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו[ע"ה] וחסרון לא יוכל להמנות – משחסר הקב"ה שנותיהם כמש"נ והיו ימיו מאה ועשרים שנה, עוד לא נמנו[ע"ו]. (שם)

מעות וגו׳. דבר אחר מעות לא יוכל לתקן זה המעות עצמו מדברי תורה, וחסרון לא יוכל להמנות – זה המחסר עצמו מדברי תורה[ע"ז], כי הא דר' יהודה ור"א הוו תני בהדדי, ונסב ליה ר' יהודה אתתא וקדמיה ר"א משבעת ימי המשתה ועברו כמה דמטי ביה ולא מטא[ע"ח]. (שם)

וחסרון וגו'. מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג[ע"ט] עבר הרגל ולא חג על זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות[פ]. (חגיגה ט׳ א')

יח[עריכה]

כי ברב חכמה וגו'. אמר רב אדא בר חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס וגו'[פ"א]. (נדרים כ"ב ב')

כי ברב חכמה וגו'. כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס[פ"ב] וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין[פ"ג] הוא שאמר שלמה כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. (מ"ר)

ויוסיף דעת וגו׳. תניא, קטן היודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס[פ"ד] מרחיקין לק"ש ולתפלה ארבע אמות מצואתו וממימי רגליו, ובגדול אפילו שלא בכדי אכילת פרס, מאי טעמא, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב[פ"ה]. (סוכה מ"ב ב׳)


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ודריש אז יקהל בכל פעם שהיה אומר ד"ת היה מקהיל קהלות, כי אז בזמן שנאמר אז יקהל היתה הקהלה בפעם הראשונה, כפי המתבאר מהמשך הכתובים שם, ומדייק מדלא נאמר אז הקהיל, אלא אז יקהל, משמע שמן אז והלאה היה נוהג לעולם כן וכעין מה שדרשו בסנהדרין צ"א א' הפסוק אז ישיר משה שר לא נאמר אלא ישיר וכו'.
  2. ר"ל לא כמו שאר הנביאים שהתחלת דבריהם בשם ה', כה אמר ה', נאום ה', וכדומה, או בלשון חזיון ומשא שהוא לשון נבואה, משא"כ הלשון דברי לשון קשה הוא כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות [וע' מכות י"א א'] והיינו ענין קנתור. ובספרי ר"פ דברים מבואר דברי קנתור שבכל אלה מאלה שחשיב כאן, קהלת אמר דור הולך ודור בא, וזרח השמש ובא השמש, כל הנחלים הולכים אל הים, וכינה את הרשעים בשמש ובארץ ובים שאין להם מתן שכר, ועמוס אמר (ד') שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, וירמיהו אמר קול חרדה שמענו פחד ואין שלום כל גבר ידיו על חלציו וגו'.
  3. נראה דהלשון מיד מוסב על השראת הרוה"ק, אבל לא על המאמר ג' ספרים, יען כי כנודע אמר ג' ספרים אלו בתקופות שונות ורחוקות זמ"ז במשך חייו, שה"ש בילדותו, משלי בשנות העמידה וקהלת בזקנותו, והוי הכונה מיד שרתה וכו' ששרתה עליו מיד רוה"ק עד שזכה לאמירת ג' ספרים אלה בזמן שאמרם.
  4. יתכן דבא לרמז מ"ש בשבת ל' ב' שרצו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שסותרים זא"ז וגם דברים קשים לאמונה, ועל זה מרמז כאן בתחלת הספר דבאמת כל דבריו צודקים וראוים למי שאמרם, מאחר שהוא בן דוד, בן מלך וחכם וצדיק, ובודאי הפרי תפול לא רחוק מהעץ, וכשם שדברי דוד תמימים כך דבריו תמימים.
  5. מדייק מה שמצינו ג' תוארי מלך לשלמה, בשלשת ספריו, מלך סתם [שיר השירים ג' י"א – במלך שלמה] מלך ישראל [ריש משלי] ומלך בירושלים [כאן], ודריש כי אחרי שחטא נתמעטה גדולתו במדרגות מדרגות, והיינו מתחלה ירד ממלכותו על כל העולם ונשאר מלך על ישראל, ושוב ירד מלמלוך על כל ישראל ונשאר מלך על ירושלים לבד, [והדרשה הזאת מתאמתת עם דעת חז"ל דבתחלה אמר שיר השירים ולכן מכנהו שם סתם בשם מלך שלמה, משום דבימי ילדותו היה מלך על כל העולם, ואח"כ כאשר ירד מגדולתו ונשאר מלך רק על ישראל אמר אז ספר משלי, ולעת זקנתו אמר ספר קהלת והוא היה אז רק מלך בירושלים]. ולקמן פסוק י"ב יתבאר שלבסוף ירד כולו ממלוכתו יעו"ש, והא דמלך על כל העולם מסמיך בגמרא מדכתיב ביה (מ"א ד') כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, יש אומרים תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם ויש אומרים דבהדי הדדי הם, ומאי קמ"ל, אלא כשם שמלך עליהם כך מלך על כל העולם.
  6. ר"ל הוא מלך ועיר מושבו ירושלים היא עיר מלוכה ידועה ומפורסמת גם מבלי ציין את שם המדינה. והדיוק הוא מדלא כתיב מלך ירושלים דהוה משמע דהיה מלך על ירושלים והסביבה אבל מדכתיב בירושלים משמע שבא לציין את מקום מושב מלכותו שהיה ג"כ במקום מלכות, משא"כ גבי עוג הוצרך לפרוט את שם המדינה והעיר יחדו.
  7. ר"ל הבל של הבל והיינו ממש כמו שאינו, וע"ע בדרשה הבאה.
  8. היינו פירושה דדרשה הקודמת. ומה שתפס ז' קדירות הוא מפני כי בפסוק זה נזכר שבע פעמים הבל, הבל (א) הבלים (ב), הבל (א), הבלים (ב) הכל הבל (א) הרי שבעה, וכפי שיתבאר עוד מזה.
  9. מה שתפס הציור בקנין כסף הוא רק למשל, ועיקר הכונה מי שלא נהנה מתענוגי עוה"ז לא שייך ביה שיאמר הבל הבלים, אחרי דמכיון שלא טעמם אינו יכול להבטיח כי הם הבל, דאולי באמת יש בהם ממש, משא"כ שלמה שהשיג ונהנה מכל והוא אומר שהכל הבל – עליו יש לסמוך בזה, ותכלית הכונה בזה, שזה שלא יוכל להשיג מקניני העוה"ז ותענוגיו אל ידאג לזה, יען כי הלא שלמה שהשיג הכל ואמר הבל הבלים, א"כ אין הדבר שוה כלום לדאוג להם.
  10. ר"ל פעמים שהוא מדבר בשם רוח הקודש, הרי זה לשון נקבה, ופעמים שהוא מדבר משמו [מה שהשיג ברוה"ק] הרי בלשון זכר, ואמנם מצינו שרוה"ק מדבר בשתי הלשונות, כמש"כ מה נאוו על ההרים רגלי מבשר – עלי לך מבשרת ציון, וזה מוסב לרוה"ק.
  11. מספר שבעה הבלים בפסוק זה בארנו לעיל אות ז'. וענין המעמדות ומושבות הוא כי בחזירתן מן קבורת המת הולכין מעט ויושבין מעט וחוזרין והולכין מעט ויושבין וחוזרין והולכין ויושבין, וכך עושין ז' פעמים, כדי שיתנו החיים אל לבם שחיי האדם הבל ויחזרו בתשובה, ומסמיך בזה למספר השבע פעמים שעושין כך. וע' ביו"ד סי' שע"ו ס"ד בהג"ה ובבאורי הגר"א, וקרוב לומר דמספר שבעה ימי אבלות הוא ג"כ לתכלית וכונה זו שהחי יתן אל לבו, וע' מש"כ בתו"ת פ' נח בפסוק ויהי לשבעת הימים.
  12. כמשכ"ל אות ז'.
  13. צנורות של שופכין מקום רפש וטיט.
  14. שעמוס משא להקים בית ולפרנסו, והוא מלשון הכתוב וכחמור למשא.
    ויש להוסיף באור בלשון התואר הרי הוא כחמור, ע"פ מש"כ התוס' בב"ב כ' ב' דבנין העצים הנושאים את הריחים נקרא חמור, יעו"ש בארוכה. וידוע דענין הנשואים המליצו חז"ל בשם ריחים בצוארו (קדושין כ"ט ב'), ואחרי שנשא אשה הוא נושא את הריחים, לכן נקרא חמור, וכדברי התוס'.
  15. תמונת איש בלא דעת שלמה. ותכלית הדרשה בכלל להראות שכל תקופה לבדה כשהיא לעצמה היא הבל.
  16. ר"ל כנגד כל הנבראים בששת ימי בראשית אשר סוף כולם להחרב וכדמפרש, והיינו הבל.
  17. נמלחו ענין השחתה וכמו (ירמיהו ל״ח:י״ב) בלויי הסחבות והמלחים וכן (שם י"ז) ארץ מלחה ולא תשב, והוא עבר במקום עתיד.
  18. המשך לשון הכתוב ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים [כי השמים נטויים כאהל ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל] וכל צבאם יבול. וס"ל להדורש הזה דהרקיע הזה אינו השמים שנבראו ביום הראשון אלא בריאה אחרת שמבדיל בין מים למים, והוא רקיע שני שבו המאורות וכל הכוכבים וצבא השמים, ולכן הביא את הפסוק הנזכר שסיומו וכל צבאם יבול. ולאפוקי ממ"ד בירושלמי ברכות פ"א ה"א דמפרש הלשון יהי רקיע יתחזק הרקיע של יום הראשון, עיין לפנינו בתו"ת במקומו.
  19. ר"ל אע"פ שעל עצמו של יום השבת אי אפשר לקרוא הבל אחרי שהוא יום שכולו קדושה ומנוחה, אפ"ה יש בו הבל מצד אחר שמרובה ענשו על המחללו, ואחרי שאין אדם צדיק אשר לא יחטא הרי נענש קשה בשבילו, וגם זה הבל. וע' במדרש שוח"ט סי' צ"ב בענין זה.
    ואמנם עדיין צריך באור לפרש יחס יום השבת לשאר ימי השבוע בענין דרשה זו, כי בעוד דבכל ימי השבוע חשיב הדברים שנבראו בהם וחסרונם בצדם, הנה ביום השבת לא חשיב כל פרט זה, לא הבריאה ולא החסרון. ולכן נראה דהכונה ע"פ מ"ש באגדות פ' בראשית, עד שבאה שבת היה העולם חסר מנוחה ומכיון שבאה שבת באה מנוחה, ועל זה אמר דבשבת כתיב מחלליה מות יומת, ור"ל, אע"פ דמעלה יש ביום השבת שנבראה בו מנוחה, אך כנגד זה חסרונה בצדה, שמי שמאבד המנוחה, והיינו מחלליה, חייב מיתה. ולפי"ז הוי ענין יום השבת בדרשה זו כעין הענינים בשאר ימות השבוע, וכמו שבארנו ודו"ק.
  20. ענין אגדה זו ידוע שבשעה שחטא שלמה קם עליו שטן אשמדאי להטרידו מכסאו ומגדולתו וממקומו והיה נע ונד בעולם, ועוד יבא לפנינו הרבה מענין אגדה זו בהמשך באור ספר זה.
  21. בעמלו משמע ליה עמל הגוף המיוחד לו מצד שהוא חומר, משא"כ העמל של תורה הוא כח הרוחני שהוא חלק אלוה ממעל, וכהאי גונא דרשו בשבת קי"ג א' על הפסוק ממצוא חפצך, חפצך אסורים [לענין העסק בהם בשבת] אבל חפצי שמים מותרין.
  22. דרשה זו היא גם במ"ר כאן, ופירש בעל מתנות כהונה, בעמל שתחת השמש הם עסקי עוה"ז, אבל בעמל התורה שהיא למעלה מן השמש יש בה יתרון הכשר, עכ"ל. ולא נתבאר בכלל מהו ענין למעלה מן השמש ומהו יחוסו לתורה, וגם לשון הגמ' קודם השמש אינו במשמע כמו שיסבול הבאור בלשון למעלה, ולכן קרוב לומר דהכונה לרמז למ"ש בפסחים נ"ד א' ובכ"מ דהתורה היתה כתובה לפני הקב"ה עוד טרם נברא העולם, וזהו מה שקודם השמש.
  23. ר"ל היוצר הזה מה שמשקיע בכבשן למטה ועליו שאר הקדירות וכשמעלה הקדירות תחלה מעלה מה שלמעלה ואח"כ מה שלמטה בכבשן, וכן המתים שמתו בראשונה היו צריכים לעלות באחרונה והכבשן משל לשאול, וכאן הוי הפי' דור הולך ודור בא, דור הולך מן העולם הוא הדור שבא, כלומר הולך ראשון ובא ראשון.
  24. יתכן דמכוונת דרשה זו בכלל לאגדה דסנהדרין צ"א ב' בפסוק זה אני אמית ואחיה לענין תחית המתים, יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד, ר"ל אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר, ת"ל מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וזו היא כונת דרשה זו בציור אחר, אע"פ שבגמ' חלקוה לשתי דרשות.
  25. וע' בר"ה כ"ה ב' דמסמיך דרשה זו על הפסוק אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כפי שיבא לפנינו במקומו להלן פרשה ז' יעו"ש.
  26. כי הארץ נבראת בשביל האדם והיא טפלה לו, וא"כ היה ראוי לומר שהארץ תבלה, ומצינו ענין כליה בארץ בישעי' נ"א והארץ כבגד תבלה, והדור הכללי עומד בקיומו לעד ולעולם. וקרוב לומר כי הלשון והיה צריך לומר ענינו כמו והיה צריך להיות כלומר כן היה צריך להיות מנהגו של עולם שהארץ תלך ותבא וכו'.
  27. ר"ל במצותיו של הקב"ה כפי שטבע בה. ועיין בירושלמי כלאים פ"א ה"ז ובמ"ר בראשית בפ' ארורה האדמה בעבורך מחלוקת החכמים אם שינתה הארץ מצוויו של הקב"ה בתולדותיה או לא, ומכאן ראיה להדעה שלא שינתה שהרי אמר מפורש שהיא עומדת בתפקידיו של הקב"ה, ובאור ענין השינוי עיין מש"כ בתו"ת פסוק הנזכר, ובסמוך אות כ"ח.
    ומה שאמר והארץ אינה בלה, לכאורה צ"ע מהפסוק דישעיה נ"א והארץ כבגד תבלה, וצ"ל דהפי' כמו שפירש"י שם [בפי' אחד] דהכונה והארץ – ושלטוני הארץ אבל לא הארץ ממש, ונראה ראיה לפי' זה ממה שסיים וישועתי לעולם תהיה, ואם נפרש שהארץ עצמה תבלה ותחרב כולה מה שייך ישועה אז. אמנם מהדרשה שהבאנו למעלה סוף פ' ב' מבואר שהפי' שבאמת הארץ עצמה תחרב, וכמש"כ שם באות י"ז, וצ"ל דדרשות מחולקות הן על דרך אסמכתא ורמז.
  28. ר"ל מלכיות הרבה שולטות ומשעבדות בישראל, ואעפ"כ ישראל עומד וקיים, והן הן גבורותיו של הקב"ה, וכמ"ש ביומא נ"ד א' משל לכבשה אחת בין שבעים זאבים [מכוין למספר שבעים אומות] וכו' יעו"ש.
  29. יתכן דקשה לו הלשון עומדת דלא שייך רק בדבר דשייך ביה עמידה, בבעל רגלים, שהוא עומד ויושב, משא"כ ביחס הארץ הול"ל לעולם קיימת, ולכן קאמר דכונת הלשון עומדת היא לא כפשוטה כ"א ע"ד לישנא דרבנן, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו (ב"מ מ"ד ב), וכן כאן הכונה שהיא עומדת בתכונתה הניתנת לה בעת הבריאה היינו שהיא מעמדת [לחד מ"ד] תפקידיה, מה שנצטותה, או י"ל דהכונה על המתים שהפקידו אצלה ומעמדת אותם לע"ל, וכמ"ש בירושלמי בפ"ק דברכות על הפסוק וארץ רפאים תפיל – וארעא תפקידיה תפליט, ולאידך – מזונותיה, והוא עפ"י מ"ש בב"ר פרשה צ' שכשאוצרין תבואה לפקדון צריך לערב בה עפר הארץ שגדל עליה, וע"י כך התבואה מתקיימת, וי"ל בטעם פלוגתייהו עפ"י המחלוקת שהבאנו למעלה אות כ"ו אם שמרה הארץ טבעה או לא, ולכן זה דמפרש כאן תפקידיה ס"ל דשמרה, ומאן דס"ל מזונותיה ס"ל דלא שמרה, ולכן אינו יכול לפרש תפקידיה.
  30. ובקדושין ע"ב ב' הלשון בענין זה ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק אחר כמותו, וכאן מכונה פטירה ולידה בשמות שקיעת וזריחת השמש, לשון מליצי.
  31. קובה הוא אהל שכולו מוקף.
  32. באור הענין, כי החמה הולכת לעולם ביום ממזרח לדרום, כמש"כ הולך אל דרום, ובלילה סובבת מתחת לארץ, וביום הארוך עומדת בקרן מזרחית צפונית, ומהלכת מזרח דרום ומערב ושוקעת בקרן צפונית מערבית, ובלילה סובבת פני צפון, ולמחרת היום נתקצר מעט ההלוך ואינה יוצאה בקרן אלא נמשכת מן הקרן ולמזרח מעט ויוצאה, ובערב שוקעת בתוך המערב משוך מן הקרן מעט, ובלילה סובבת אותו מעט וכל הצפון ומעט במזרח יותר מליל אמש, וכן בכל יום עד שבתקופת תשרי יוצאת באמצע המזרח ושוקעת באמצע המערב, ולפיכך אז היום והלילה שוין, ועדיין בכל יום נמשכת לצד דרום ויוצאה, ובשקיעתה נמשכת לצד דרום ושוקעת עד שיוצאה ביום בתקופת טבת בקרן מזרחית דרומית ומהלכת דרום לבדו ושוקעת בקרן מערבית דרומית, ועל פי זה יובן מה שאמרו כאן הולך אל דרום ביום, שצד דרום הולך תמיד ביום בין בימים ארוכים בין בימים קצרים, וסובב אל צפון בלילה, שלעולם מסבב צד צפון בלילה בין בלילות ארוכים בין בימים קצרים, סובב סובב הולך הרוח וכו' – אלו פני המזרח והמערב, שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן, כמבואר.
  33. מחשלו, מחלשו, מלשון כל הנחשלים, [כל הנחלשים], בחלוף אותיות מאוחר למוקדם, כמו כבש – כשב, שמלה – שלמה, אנקה – נאקה, זועה – זעוה, נלעג לשון – עלגי לשון.
  34. אזלו לשיטתם בגמ' תענית ז' ב', דר"א ס"ל דכל העולם [כלומר הנהרות והבארות] ממימי אוקינוס שותה, כי ע"י שהוא מקיף את שני שלישי כדור הארץ וכל עפרו הוא רטוב במים, ולזאת במקום מדרון ונמוך יקירו שם המים – והיו לנהרות, [אף שמימי האוקינוס מלוחים הם פירשו בגמ' משום דמתמתקין בעבים ר"ל ע"י מימי האידים העולים למעלה – לעבים, שמתמתקין שם, יתמתקו גם המים הנקווים ממימי האוקינוס, ויש לומר ג"כ כי הם מתמתקין בעובי עפר הארץ], ור' יהושע ס"ל ממים העליונים הוא שותה כמש"נ (פרשה עקב) למטר השמים תשתה מים, וכל הנהרות והבארות מתמלאים ממימי הגשם, [עיין מש"כ בתו"ת פרשה בראשית בפסוק ואד יעלה מן הארץ], ולכן דריש ר"א הלשון שבים כמו שואבים, [דבאותיות אהו"י נוהג חסרון, כמו לא מצתי חן (בהעלתך י"א י"א) תחת לא מצאתי, צמתי (שופטים ד' י"ט) תחת צמאתי, מרשית השנה (פ' עקב) תחת מראשית ועוד], ור"ל שם הם [הנהרות] שואבים מימיהם ללכת עוד הפעם אל הים, וכן הוא תמיד. ור' יהושע דס"ל ממי מטר הם מתמלאים מפרש המלה שבים כפשטה על התמדת פעולתם בלי הפסק.
  35. נראה דסמיך אסוף הפ' ושננתם לבניך ודברת בם, הרי דגם לאחר השינון לבנים עוד אפשר לדבר בם, כלומר שעדיין לא הלכו ממנו, ויתפרש לפי"ז הלשון אל מקום שהנחלים הולכים – אל הלב, שם, אל הלב, הם שבים ללכת.
  36. ר"ל שהבטחת רבוים לא תתקיים בהוספת גרים אלא מעצמם ירבו, ולא נתבאר איפה מרומז בלשון זה הפסוק מעוט גרים, והלא מכיון שנתגיירו הם בכלל ישראל, ויותר מזה קשה שכן במדרש שה"ש (ו' י"א) בפסוק אל גנת אגוז דריש נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה שק מלא אגוזים אתה נותן כמה שומשמין כמה חרדלין והם מחזיקין [בחלליהם], כך כמה גרים באו ונתוספו לישראל, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב, [ובארנו שם הכונה שהגרים מרומזים במלת עפר שהם טפלים לישראל], והרי אלו המדרשות דהכא ודהתם הפוכות ממש, דכאן ממעט גרים מלשון זה והתם מרבה. ולכן נ"ל דכוונת הראיה כאן מסוף הפסוק ומספר את רובע ישראל, דהפירוש מי ספר את רובע ישראל, ויתבאר עפ"י מש"כ רש"י שם ממדרשים וז"ל, רבע – רביעותיהן, זרע היוצא משמושם. והנה לשון זה מפורש מוציא את הגרים, שהרי אינם מזרע ישראל, ודו"ק.
  37. מפרש הלשון מכנף הארץ – מאותם שהיו חבויים וטמונים בכנף וסתר הארץ מהם זמירות שמענו, [וכמו (ישעיה ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך, שפירושו ולא יסתר], וע"ד הכתוב הקיצו ורננו שוכני עפר.
  38. כמ"ש באבות עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ור"ל אע"פ שעומדים צפופים [דחוקים] בכ"ז משתחוים רוחים, הרי שאינה מתמלאת לעולם, וכמ"ש שם מעולם לא אמר אדם צר לי המקום ללון בירושלים.
  39. מוסב על מדינות צור שתסחר את כל המדינות ואח"כ יהיה סחרה קודש לה'. ונראה דכלל אגדה זו מכוונת או רומזת להאגדה במ"ר פ' וישלח ס"פ ע"ח כל אותן הדורונות שנתן יעקב אבינו לעשו עתידין עובדי כוכבים להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, שנאמר (תהילים ע״ב:י׳) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו, והיינו ישיבו מה שקבלו כבר.
  40. מפרש כל הדברים יגעים כל הדברים שהם יגעים, והם דברים בטלים שמיגעים את האדם, כמבואר בדרשה הבאה, לא יוכל איש לדבר, כלומר אין לו רשות לדבר, והלשון לא יוכל כמו לא יוכל לבכר, לא יוכל לשלחה וכדומה שפירושם אינו רשאי. ועיין מש"כ בתו"ת פ' ואתחנן בפסוק ודברת בם דהלשון עובר בלאו לאו דוקא הוא בלאו ממש שילקה עליו אלא הוא ע"ד אסמכתא, וכמו הנהנה מצרי עין עובר בל"ת אל תלחם את לחם רע עין (סוטה ל"ח ב'), המחזיק במחלוקת עובר בלאו דולא יהיה כקרח וכעדתו (סנהדרין ק"י א') ועוד כהנה שהם ע"ד אסמכתא. ועיין בסה"מ להרמב"ם שורש שמיני.
  41. דכיון דאין להם כל תכלית ומטרה וערך ושיעור מתיגע האדם בהם.
  42. ואע"פ דיגיעת המלאכה טובה היא לגוף וכמ"ש נדרים מ"ט ב' גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, אך עכ"פ לשעתה מיגעה היא.
  43. אפשר לפרש ע"פ הפסוק במשלי (י' ט') הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע, שפירושו ישבר (כמו ויודע בהם את אנשי סוכות, שופטים ח׳:ט״ז), והיינו המעקש דרך אמונה ומשתקע בדעות כוזבות הוא נכשל בדרכיו עד שמתיגע.
  44. וכמש"כ זאת התורה אדם כי ימות באהל ודרשו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואין הפירוש מיתה ממש, דהא אחר מיתה לא שייך קיום התורה אלא הפי' שמחליש עצמו ביגיעותיו עליה, והארכנו בפי' ענין זה במקומו בתו"ת יעו"ש.
  45. יורדי הים כנוי לדורו של משה, ומדייק מיתור לשון זה, דאחרי דכתיב בפ' זה מקצה הארץ עד קצה הארץ הלא גם יורדי הים בכלל, ולכן בא לדרשה. וכלל ענין דרשה זו יש לפרש דהלשון לעתיד לבא שבכאן רומז לזמן תחית המתים [שזכר ענינו כ"פ בס' קהלת], והפסוק שמביא בזה שירו לה' וגו' סופו – ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו, יונתן תרגם – על המתים שיחיו שיאמרו שירה, ומפרש כאן מי יאמר תחלה שירה לעת ההיא, ואומר דמשה יאמר, ויתכן הכונה למה שדרשו (סנהדרין צ"א ב') אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה, ולפי"ז יש שייכות שירת משה לתכלית הענין שדרש בזה.
  46. מתבאר מדברי התוס' בע"ז ה' א' ד"ה אין דאיירי בזה לימות המשיח, וע' כתובות קי"א ב'.
  47. פירש"י על מ"ש עתידה אשה שתלד בכל יום, ביום שהרה זו יולדת ולד אחר כמו תרנגולת, וכיון שמשמשות בכל יום, נמצאות יולדות בכל יום דהכי משמע קרא, בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט, עכ"ל, וכונתו בכל הדברים האלה לרמז שאין הכונה שיהיה ההריון והלידה לולד אחד ביום אחד, יען כי זה גם בתרנגולת אינו כן, כמבואר בבכורות ח' א' שהתרנגולת לאחר שנתעברה שוהה ביצתה כ"א יום.
  48. ר"ל שכל עקרי ההלכות שעתידים התלמידים להעלות מכח חקירותם בתורה ומרמזים ודיוקים בלשון התורה נאמרו למשה בסיני בהלכה פסוקה. ויש בענין זה גירסות שונות בתלמוד ומדרשים, ובתו"ת ס"פ משפטים בפסוק ואתנה לך את לוחות האבן הרחבנו הדבור בענין זה ובארנוהו די הצורך, וראויים הדברים להצטרף לכאן.
  49. ר"ל הלשון עם שיהיו לאחרונה משמע ליה דמוסב על הלשון אין זכרון, והיינו שלא יהיה זכרון לאלה הראשונים והאחרונים עם אלה שיהיה להם הויה וקיום לאחרונה, ודריש מי הם אלה שיהיה להם קיום לאחרונה אלו ישראל, ומה שכינה את הסדומיים בשם אחרונים הוא לגבי דור המבול שהם ראשונים, וכבר בארנו בתו"ת פ' וישלח בפסוק ואת לאה וילדיה אחרונים דהלשון אחרונים אינו מורה על אחרונים קיצונים לבד אלא גם אשניים להראשונים, יעו"ש.
  50. ע' מש"כ באות הקודם וצרף הבאור לכאן.
  51. ופסוק זה איירי לעתיד, ועיין מענין אגדה זו בברכות י"ב א'.
  52. ר"ל וזה הוא שאמר אין זכרון וגו' כיון שלא נתפרשו שמותן וגם נבואתן, אבל לעתיד לבא יביאן הקב"ה ויהיו ביחד עם הנביאים האחרונים, והיינו דכתיב עם אשר יהיו לאחרונה, כלומר יהיו ביחד עם האחרונים.
  53. לגדולה והוראה בסמיכות חכמים.
  54. נראה דר"ל דלא רק לראשונים בזמן רחוק מאתנו לא נשאר זכרון אלא גם לאחרונים שכמעט אך זה היו לפנינו לא נשאר ג"כ זכרון, וזה הוא מפני כי לא זכו להמנות במעלה הגדולה, וכמ"ש (ב"ב צ"א ב') אפילו ריש גרגותא מן שמיא הוא דאוקמו.
  55. ר"ל דע"ד פשטות הענין היה טוב שיאמר מקודם שהיה מלך וראה בכל אשר נעשה תחת השמים ושבע בתענוגים וכו', ושוב נוכח כי הכל הבל, אבל איך זה אומר מקודם הכל הבל קודם שמספר את כל אשר ראה והרגיש, ועל זה אמר כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר שסידר הדברים כפי ההרגשות שעלו על לבו ואע"פ שלא על סדר הענינים.
  56. אגדה זו תתבאר ע"פ המבואר באגדות (ע' גיטין ס"ח ב') דלאחר שחטא שלמה הדפו האשמדאי מכסאו והלך בגולה, ופליגי חכמים אם חזר אח"כ לגדולתו או לא, וס"ל להדורש הזה דלא חזר, וא"כ היה סדר עולמו הדיוט ומלך והדיוט, הדיוט – קודם שעלה לגדולה, מלך – כשמלך, והדיוט – לאחר שדחפו האשמדאי, ומסמיך זה על הלשון אני קהלת הייתי מלך, ומהו הלשון הייתי, בעבר, מבואר שזה אמר בתקופת ההדיוטות, ואחרי שכשידוע אמר קהלת בסוף ימיו [כמבואר לפנינו בריש ס' שה"ש], א"כ היתה תקופה זו האחרונה בחייו, ולפי"ז יתבאר הלשון הייתי מלך, כמו שאומר הייתי מה שהייתי ועכשיו אין אני כלום. וחד מ"ד ס"ל דתקופת חייו היתה מלך והדיוט ומלך, מלך מאז שנולד שהרי הובטח למלוכה, הדיוט לאחר שנדחף מהאשמדאי ומלך – שחזר למלוכה, ומדייק זה מלשון שאמר (ז' ט"ו) את הכל ראיתי בימי חיי הבלי, ובלשון חיי הבלי מורה להזמן שהיה בגלותו, כי כן דרך האדם לספר מתלאותיו בעת שרווח לו, ואמנם צ"ע איך יפרנס הלשון הייתי מלך, דהא כיון דמדבר זה בעת שהוא מלך, הול"ל אני קהלת מלך, ואולי יפרש דמכוין בלשון זה לענין שאחריו, ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, ראיתי את כל המעשים, דברתי אני עם לבי, ואתנה לבי לדעת וגו', דבלשונות אלו הכל מספר מה שעשה וחשב, ומקדים לזה, כי יען אשר בכל המאורעות היה מלך היה יכול להשיג לחקור הכל ולדעת הכל, ויהיה המשך הענין, אני קהלת, יען כי הייתי מלך היתה היכולת בידי לדרוש ולתור בחכמה וכו'.
  57. רומז לדחיפתו מהמלוכה ע"י האשמדאי, וכפי שנתבאר בדרשה הקודמת.
  58. ע' מש"כ לעיל בפסוק א' בדרשה מלך בירושלים וצרף לכאן.
  59. יש לפרש הכונה כי בשני דברים מרבים חכמה, הא' בקיבוץ חכמים שע"י זה מתברר הענין, והב' בספרי למוד טובים, והנה זה העושה קיבוץ חכמים נקרא תייר לחכמה, וזה העורך ספרי למוד טובים נקרא שעושה להחכמה תאר, ערך ומצב [סיסטעמ"א], ואמר בזה שהוא היה עושה שני הדברים למען החכמה, היה עושה אסיפת חכמים וגם היה עושה ספרי למוד בתואר, והיינו שהיה תייר ותואר לחכמה.
  60. ר"ל סתם פיישן כשעושה חרוזים בסדר אל"ף בי"ת לפעמים שהוא מסיים בתי"ו ולפעמים שאינו מסיים אותו אבל שלמה כשעשה חרוזים בסדר א"ב השלים הא"ב כולו ועוד חמשה אותיות, וכתב בס' עץ יוסף דיתכן שהם אותיות מנצפ"ך.
  61. מין קטניות הנאכל ע"י תיקון.
  62. ר"ל כל מין ומין יהיה השליש ואז יהיה מתוקן.
  63. לא נתבאר לי הלשון הזה, דהא לפי משמעות הענין הול"ל אין אדם יוצא מן העולם וכל תאותו בידו, אבל חצי תאותו הלא יש לו. ואולי הכונה מוסבת לענין אחר, והוא ע"ד הכתוב בתהלים מ"ט כי לא במותו יקח הכל, וכן ועזבו לאחרים חילם, והדומה, ועיקר החידוש כאן שאין אדם לוקח בידו כל מה שרכש לו בעולמו, ושיעור המאמר – אין אדם מת ולוקח בידו את חצי תאותו, ומפרש למה קרא לטובו ורכושו חצי תאותו ולא כל תאותו, משום דמטבע האדם שלא ידע שבעה, יש לו מנה מבקש מאתים וכו':
  64. ר"ל בראש כל החטאים עומד עון גזל, ועיין לפנינו בתו"ת ר"פ נח בפסוק כי מלאה הארץ חמס.
  65. והוי באור הלשון לענות בו מלשון לענות בו סרה (פ' שופטים) מענין עדות וקטרוג.
  66. לא נתבאר משמעות דרשה זו בלשון את כל המעשים. ויתכן לפרש ע"פ הדרשה דלעיל (ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון אבל בעמל שקודם השמש יש לו ואיזו היא, זו העמל בתורה. ואף כאן דריש הלשון את כל המעשים הנעשים תחת השמש, ודריש ג"כ הא במעשים שקודם השמש [כלומר למעלה מן השמש] אינם הבל, ואיזו הם, תשובה ומע"ט, כלומר, שהם דברים אצילים ורוחנים. ולפי"ז בציון הדרשה במדרש את כל המעשה חסרה המלה "וגו' ", ועיקר הסמך הוא מלשון תחת השמש.
  67. והוא הדין תפלת המנחה, אלא דתפס של ערבית ושחרית דומיא דבטל ק"ש של ערבית ושל שחרית דלא שייך רק בערבית ושחרית. ומתבאר בגמרא דאיירי שבטל במזיד, ומכיון שעבר יומו בטל קרבנו, אבל בשוגג כגון שטעה וכדומה מתפלל בתפלה הסמוכה שתי תפלות. וכתבו הפוסקים דאפי' במזיד אם רצה להשלים משלים בתורת נדבה, ועיין באו"ח סימן ק"ח.
  68. והם כבר עשו מצוה.
  69. איירי ביו"ט של סכות, ולא דמי לקרבן חגיגה דאפשר להשלים [כבסמוך אות ע"ח] משום דהכתוב הוציא חגיגת השבעת ימים כאחד, דכתיב שבעת ימים תחוג, מלמד שכולם ראויין לחגיגה, וכולם תשלומי דראשון הם, מה שאין כן בסעודה, ליל יום טוב הראשון אוכל בסוכה, אבל ליל יו"ט האחרון, שמיני עצרת פטור מסוכה. וע' בס' תפארת ישראל כאן הקשה דכאן אמרו על זה נאמר וכו' וכן בחגיגה ט' א' אמרו על ענינים שונים ג"כ הלשון על זה נאמר, כבדרשות הבאות, ותמוה, אי נאמר אהא לא נאמר אהא, והאיך קאמר בכולם על זה נאמר, יעו"ש שהאריך הרבה לדחוק וליישב, ואני תמה, מה שייך להקשות על כגון זה, הלא לשון הפסוק בזה אינו לעיקר כלל, ועיקר הענין רק כי דבר זה וזה הם ענינים שאי אפשר לתקנם עוד, וע"ד אסמכתא ורמז סמיך בכולם פסוק זה, אשר יכול לכלול הרבה ענינים לעשרות, וראיה לזה שהרי במ"ר מביא כמה וכמה ענינים שתולה אותם בפסוק זה כפי שבאו לפנינו, אלא ודאי כמש"כ.
  70. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון תמיד, אבל שאר עבירות אין עדיו לפניו, וגם אפשר בתקונם, כמו גזילה וגניבה.
  71. ועיין בדרשה בסמוך דשתי מיני פרישות הן, פרישות במעשים ופרישות בלמוד, והכל בכלל.
  72. כי העוה"ז הוא עולם ההכנה לזכיות בעוה"ב ע"י מצות ומע"ט, ועוה"ב הוא בערך יום שכולו שבת ומנוחה, דשם אין עוד זמן המעשה וקנין השלמות, רק תשלום הגמול לבד.
  73. מבואר במ"ר פרשה בא פ' ט"ו סי' כ"ב דמתחלת הבריאה היה כל העולם מים במים, ואמר הקב"ה ותראה היבשה ולא רצו המים ללכת עד שבעט בהם הקב"ה והיו בורחין ולא ידעו להיכן, ועלו הרים וירדו בקעות, ואל זה רומזת הדרשה כאן, כי מכיון שנתעותו אז בהלוכן לא נתיישרו ולא נתקנו עד עתה. ואמנם יתכן לומר דהלשון משנתעותו המים ט"ס וצ"ל הימים, והכונה דמן אז שנתעות זמן כמות היום והלילה, כי לפעמים זמן משך הלילה גדול מהיום ולפעמים להיפך לא נשתוו, ויהיה לפי"ז ענין זה מקביל להמאמר שבסמוך בענין השתוות השנים.
  74. ר"ל משחיסר הקב"ה היקף מהלך הלבנה במשך השנה כלפי היקף מהלך החמה בשיעור קרוב לי"א יום [ובצמצום י' ימים, כ"א שעות ור"ד חלקים] מן אז והלאה לא נשתנו במהלכן, ולכן עוד היום יחשב שנת החמה יתר על שנת הלבנה בי"א יום, עד לעתיד לבא דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה. ועיין מענין זה בכלל מש"כ בתו"ת פ' בא ר"פ החודש הזה לכם.
  75. לפי שנטבעו במבול.
  76. ר"ל עוד לא נמנו בעוה"ז, אבל לעוה"ב יתוקן וימנו, וכמש"כ כי ימי העץ ימי עמי וכן (ישעיהו ס״ה:כ׳) כי הנער בן מאה שנה ימות.
  77. מעות עצמו מד"ת כלומר מדרך התורה, ומחסר עצמו מד"ת, שמחסר זמנו מלעסוק בד"ת, שהולך בטל.
  78. עברו כמה זמנים שרצה להשיגו בדרך למודו בעת שבטל הוא ולא היה יכול להשיגו.
  79. ר"ל מי שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראיה ביו"ט הראשון של סכות מביא אפילו ביו"ט האחרון שהוא שמיני עצרת, והרבותא בזה שאע"פ דשמע"צ רגל בפ"ע הוא לכמה דברים, אפ"ה הוי תשלומין דראשון, משום דילפינן בגז"ש עצרת עצרת מחג המצות דשם ודאי הוי תשלומין דראשון דעצרת דפסח אינו חלוק משלפניו לשום דבר, וכן כתיב שבעת ימים תחוג ודרשינן מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי דראשון הם, וע' בסוגיא.
  80. כפי דמשמע בסוגיא כאן בענין זה (ע"ב) האי להמנות – להמלאות מבעי ליה וכו', מבואר דדרשה זו נסמכת על סוף הפסוק וחסרון לא יוכל להמנות ולא על תחלתו, וכ"כ התוי"ט, ולכן קבענוה על לשון זה שבפסוק.
  81. יען כי כל ספרי הנביאים הם דברי מוסר, ואלמלא חטאו ממילא לא היו כל אלה הדברים, ורק ס' יהושע שבו הוגבלו חלק כל שבט בא"י דמוכרח לדעת, [ונראה דזה מכוון למ"ש בירושלמי מגילה פ"א ה"ה, הנביאים והכתובים עתידים להבעל לעתיד לבא, ופירשו שם, דכיון שאינן אלא לתוכחות ולעתיד כולם ידעו את ה' ולא יהיו צריכים לזה, והמפרשים לא העירו להתאים אלו שני המאמרים] וגם נ"מ לענין הגבלת ערי מקלט דכתיב ושלשת את גבול ארצך וא"כ צריך לדעת מדתה. והנה אע"פ שכל ספרי הנביאים הראשונים הם רק קורות דברי הימים, ולמה היו נמנעים גם הם, צ"ל דבעקרם גם הם לא נכתבו אלא בשביל הוראת המוסר לעוזבי דרך ה', ואם לא היו חוטאים לא היו צריכים גם לזה, וקיצור השתלשלות הדורות היה נספח לס' יהושע.
  82. צ"ע הא כתיב כעס בחיק כסילים ינוח, וצ"ל דהחכם אע"פ שהוא ערבה בכעס אבל הוא שולט בו מבלי להוציא רוחו בבהלת הכעס, כמש"כ אל תבהל ברוחך לכעוס, משא"כ הכסיל.
  83. כי בשוטה אמרו אין שוטה מרגיש, אין שוטה נפגע, משא"כ מי שהוא בר דעת, וכל שדעתו מרובה הרגשתו מרובה ודקה, וממילא רבה דאגתו ומוסריו.
  84. בכדי שיעור אכילת ג' ביצים.
  85. ולכן הבלו מרובה וחזקה.




שולי הגליון