רש"י/עירובין/ק/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א מהרש"ל חי' אגדות מהרש"א קרן אורה רש"ש |
דלא קא עביד איסורא. כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן:
יבש. שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא:
בימות החמה. יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין:
קא נתרי פירי. שנשארו בו משנה שעברה ואתי למשרי ביה תלישה דלח נהי דעליה דיבש אטו עליה דלח לא גזרי' דהיא גופא גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזר:
בגדודא. יחור שנשרו ענפיו כולם:
בקעה מצא. כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ:
ואץ ברגלים חוטא. אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה והכא איכא חטא שתולש עשבים:
לחים. אסור דהוי תולש יבשין כתלושין דמי:
סיים מסאני. שרי:
לא סיים מסאני. אסור שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין:
עוקצא. אשפי"א כפול מתחתיו והעשבים נדבקים שם ותולשן:
שרכא. פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור:
בימות החמה. זרע יש בגבעולין ומשירן:
כר"ש. דאמר דבר שאין מתכוין מותר:
לדבר מצוה. תשמיש:
ברגלים. לשון תשמיש דכתיב (שופטים ה) בין רגליה כרע נפל שכב:
גם בלא דעת. רישא דהאי קרא אץ ברגלים הוא:
נפש לא טוב. לא טובים הבנים הנעשים בלא דעת האשה שהיה בעלה אץ ברגלים:
הבועל ושונה. שמטריחה:
לדעת. האשה:
יבעול וישנה. שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה והיכא דהיא מזרעת תחילה יולדת זכר:
לדבר מצוה. תשמיש:
נבונים. מבינים דבר מתוך דבר:
יששכר. לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו':
צער עבור. עוברות חולות הן:
כמשמעו. צער הלידה:
משתוקקת. מתאוה לתשמיש:
והוא ימשל בך. שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה:
דמרצייא ארצויי קמיה. מראה לפניו עניני חיבה:
עטופה כאבל. בושה לצאת בראשה פרוע:
מנודה לכל אדם. לקמיה מפרש שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה:
וחבושה בבית האסורים. כל כבודה בת מלך פנימה:
כלילית. שד:
כבהמה. שכורעת כשהיא משתנת ודרך פרידה לעשות כן:
כר לבעלה. שהוא למעלה בשעת תשמיש:
שבח הוא לה. יושבת ומשתנת בצניעות ואינה חסרה כלום בדבר ונעשית כר לבעלה אין לה טורח כל כך טורחו מרובה משלה:
מלפנו. מלמדנו:
מבהמות ארץ. שנתן בהם חכמה להורות לנו:
שמפייס. הולך ופושט כנפיו והוא פיוס כדאמר לקמן שאומר לה לקנות מלבוש שמגיע לארץ:
צניעות מחתול. שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו:
וגזל מנמלה. דכתיב (משלי ו) (אגרה) בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה:
ועריות מיונה. שאינו נזקק אלא לבת זוגו:
זיגא. מלבוש שקורין קוט"ה:
לבתר הכי. לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לה לארץ:
אי אית ליה. במה ליקח: